¹ וכ״כ בהגהות אשרי (פ״ד ס״ה) בשם אור זרוע. והנה בגמ׳ איכא בעיא דלא איפשטא אי מוכרין ס״ת ישן ליקח בו חדש. ומייתי להא דרבב״ח אר״י משום רשב״ג אין מוכרין ישן ליקח חדש ואמרינן התם משום פשיעותא כי קאמרינן כגון דכתיב ומנח לאיפרוקי. ופרש״י שכתוב כבר החדש בבית הסופר ואינו מעוכב אלא לתת לו דמים. וברי״ף (דף ח,ב) הביא מימרא דרבב״ח אר״י משום ר״ג אין מוכרין ס״ת אפילו ישן ליקח בו חדש. ובר״ן שם הביא דבגמ׳ מספק״ל היכא דאיכא חדש ובידו ללקחו מדמיו של ישן דאפשר דשרי וכתב שהרי״ף מסתם לן סתומי דכל כי האי גוונא מנקט לחומרא עדיף. ומבואר מדבריו דדעת הרי״ף לחומרא אף במקום דליכא פשיעותא וכדברי רבינו. וכ״כ הרמב״ם (פ״י מהל׳ ס״ת ה״ב) דאין מוכרין ישן ליקח חדש. אמנם בכסף משנה שם הביא בשם רבנו מנוח דטעמא משום פשיעותא הילכך אם היה החדש כתוב והוא בבית הסופר ואינו חסר אלא נתינת דמים מוכרין [והביאו גם בב״י יו״ד סימן ער] והיינו דלא כדברי רבינו. ועיין בדרישה ביו״ד שם מה שהאריך בבאור דעת רבינו מנוח.

² קידושין דף מ,ב. [ועיין גיטין דף מג,ב תוד״ה לא תהו דמשמע שגריס כן הכא בגמ׳].

³ ישעיה מה,יח.

⁴ כ״פ רש״י (ד״ה שאינו צריך). ועיין בריטב״א שהביא גירסא אע״פ שהוא צריך לו כלומר צורך גדול למכרו.

⁵ ועיין בר״ן (דף ח,ב) שפירש דאיירי בבתו והיינו שמוכר את בתו לשפחות.

⁶ צ״ב בדברי רבינו דהא תיק הספר קדושתו פחותה מס״ת עצמו. ושמא כוונתו לענין שנקרא תשמיש קדושה ונגנז ולא נזרק כתשמישי מצוה.

⁷ וכ״כ בספר מתת אלוקים שבכס״מ והג״מ (פ״י מהל׳ ס״ת ה״ב) ראה כתוב ביתו עם יו״ד דמשמע ביתו ממש וזה לא יתכן ובודאי נפלה טעות בספרים.

⁸ כ״פ רש״י ד״ה אינו רואה. [ובר״ח לפנינו ליתא. גם צ״ב מדוע הביא כן בשם הר״ח אחר שכבר פרש״י כן]. ומשמע דדוקא באותן הדמים אינו רואה סימן ברכה אבל בשאר חפציו אפשר שרואה סימן ברכה. ובכי״ק כתב וז״ל אינו רואה סימן ברכה לעולם דגבי ספר תורה כתי׳ עץ חיים היא למחזיקים בה ונמצא זה שמכר חייו ולפיכך אינו רואה סימן ברכה עכ״ל. ולכאו׳ משמע דלא רק באותן הדמים אינו רואה סימן ברכה אלא אף בשאר חפציו.

⁹ כ״פ רש״י (ד״ה אבל גבו). ועיין ברשב״א שהקשה מ״ש מהא דתניא מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים ותירץ דהכא אין דעת בני העיר ליתן המותר לביהכנ״ס או לספר תורה כיון שכבר יש להן אחר ודי להם באחד אבל שבויים ועניים דאיכא טובא וכל יומא איצטריך אדעתא דהכי יהיב.

¹⁰ בפרש״י שלא התנו על מנת לעשות רצוננו מן הדמים. וראה לקמן בבאור פלוגתת רש״י ורבינו.

¹¹ כעי״ז פרש״י שיהא מזומן לשולחו בשליחות למושל העיר כשיצטרכו. אמנם בפרש״י ליתא תיבת ׳זנין׳. ובר״י מלוניל (דף ח,ב) כתב בני העיר מתנהגים לזון אותו מנכסי המלך כדי שיהיה מזומן אצלם לשלחו בשליחות המלך או למושל העיר. ובגליון שם פי׳ פ״א פרשא דמתא מקום ידוע לקנות כלי זיין.

¹² וכ״כ הרמב״ם (פי״א מהל׳ תפלה הי״ח) וכן אם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר על מותר הדמים וכ״ה דעת הרמב״ן. אמנם בפרש״י (ד״ה שלא התנו) כתב על מנת לעשות רצונינו מן הדמים משמע שמועיל תנאי אף בכל הדמים. [ורבינו לשיטתו פירש לעשות רצונינן מן המותר] וכן מבואר בתוס׳ (ד״ה אבל התנו) כפרש״י. [ועיין כס״מ על הרמב״ם שם ומאירי ושו״ת הריב״ש סימן רפה].

¹³ בפרש״י נותנין אותה לגבאי אותה העיר.

¹⁴ כ״פ רש״י (ד״ה נותנין) וכ״כ המאירי. ובשיטה למסכת מגילה כתב כדי שלא יהיו נראים כפורשים מן הציבור. ובפירוש רבנו אברהם מן ההר דייק מדברי רש״י דאיירי שפסקו הם על עצמם. אמנם רבנו אברהם מן ההר פי׳ שבני העיר פסקו עליהם לתת וכ״כ הרמב״ם (פ״ז ממתנות עניים הי״ד). [ואפשר שהשיטה למסכת מגילה ס״ל כר״א מן ההר שפסקו בני העיר עליהם ולכך אין בזה משום פוסקים ואינם נותנין אלא רק פורשין מן הציבור. ועיין בירושלמי (ירושלמי מגילה ג׳:ב׳) שמשמע כפרש״י שפסקו על עצמם].

¹⁵ בפרש״י וכשהן באים וחוזרין למקומן תובעים אותן וכו׳.