^א ראה דק״ס בבא מציעא ג,א. ולפנינו, רבה.

^ב כלומר, אפילו גדול נקרא קטן. אבל אם תבעו קטן ממש אינו נשבע.

^ג מדברי התוספתא נראה שחילקה בין מנה לאבה בידך אין לו בידי אלא חמשים שפטור משבועה לבין מנה לאביך בידי ופרעתיו מחצה שחייב שבועה לר׳ אליעזר בן יעקב, וכתב הרמב״ן שעל כרחך משבשתא היא שהרי הקשו ממשנתינו דאיירי באין לו בידי אלא חמישים על ר׳ אליעזר בן יעקב.
זה לשון התוספתא: ר׳ אליעזר בן יעקב אומ׳ פעמים נשבע על טענת קטן, כיצד אמ׳ קטן מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא חמישים זוז פטור. אבל אם אמ׳ לו נתתי לו מהן חמשים זוז חייב שכן הוא נשבע על טענת עצמו. וכתב הרמב״ן דמשבשתא היא שהרי בגמרא הקשו לר׳ אליעזר ממשנתינו הפוטרת במנה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמשים זוז, ולפי התוספתא גם ר׳ אליעזר מודה בזה שהוא פטור.
אולם רב האיי גאון במשפטי שבועות [וכן כתב בשערי שבועות שער טו - הובא גם במרדכי מנוסחא אחרת סוף פרק כל הנשבעין.] חילק ככל הנראה על פי תוספתא זו בין המקרה המובא במשנתנו, שתבעו היורש ואמר לו מנה לאבא בידך ואמר לו הנתבע אין לו בידי אלא חמישים זוז שפטור משבועה לדעת חכמים, לבין אם השיב לו הנתבע מנה לאביך בידי ונתתי לו מהן חמישים זוז שחייב שבועה. ולדעת רב האיי גאון נחלקו חכמים ור׳ אליעזר בן יעקב, בשתים. א, במקרה של המשנה מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמישים. שאף על פי שתבעו היורש הוא פטור משבועה לדעת חכמים, כי מכיון שהנתבע מעיז להכחיש את היורש אין זה אלא משיב אבדה. ב, במקרה של התוספתא שהודה מעצמו ואמר מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס, שכיון שהודה מעצמו הוא פטור משבועה כי הוא משיב אבדה. אבל אם תבעו היורש מנה לאבא בידך והשיב לו הנתבע כן היה אבל האכלתיו פרס מודים חכמים לר׳ אליעזר בן יעקב שהוא חייב שבועה.
ואף שר׳ אליעזר בן יעקב מחייב בשבועה גם את המודה במקצת מעצמו, זהו רק כשאומר פרעתי מחצה, כי הטוען שלא היה חייב מעולם רק חמישים אינו מודה במקצת אלא מודה בכל [וכמו שכתב הרמב״ן בגיטין שאם לא קדמה תביעה להודאה אין זה מודה במקצת אלא מודה בכולו. וזהו אחד מהטעמים של הר״י מיגש שפטר את מי שתבעוהו חטים והודה ותבעו שעורים וכפר. שבשעת ההודאה לא היה מודה במקצת אלא בכל.]. אבל כשאומר היה לו בידי מאה ופרעתי חמישים יש כאן הודאה במקצת מצד טענת הנתבע עצמה, כי מכיון שמודה בהלואה של מאה יש כאן דררא על מאה, והוא מודה במקצתה [כך גרס רב האיי בגמרא (במקור הערבי, אברמסון עמ׳ 34) כיצד מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס ׳שכן הוא׳ נשבע על טענת עצמו. ואפשר שפירש רב האיי שכיון שהשבועה היא על טענת עצמו הוא חייב שבועה. הלשון ׳שנשבע על טענת עצמו׳ נמצא עוד פעמים בתוספתא (תחילת הפרק) על הטוען פרעתי מחצה שחייב שבועה שהוא נשבע על טענת עצמו.]. אבל אם לדברי התובע לא הלוה לו מעולם אלא חמישים אינו חייב שבועה לדעת ר׳ אליעזר בן יעקב אלא אם כן תבעו קודם היורש מנה לאבא בידך, שאף שיכול להכחישו מפני שאין היורש בקי בעסקי אביו, אבל כשהודה בחמישים יש כאן הודאה במקצת על תביעת היורש. אולם זהו רק אם תבעו היורש כשהוא גדול, אבל תביעת קטן כמי שאין שם תביעה כלל והוא כמודה מעצמו. ומטעם זה פטר ר׳ אליעזר בן יעקב בתוספתא כשתבעו הקטן ואמר לו אין לו בידי אלא חמישים. וקושיית הגמרא על ר׳ אליעזר בן יעקב מהמשנה דאיירי ביורש גדול אינה סותרת את התוספתא כלל לדעת רב האיי.
אמנם דברי הגמרא כפשוטם ׳אפילו בבנו אינו מעיז׳ משמעם שרק אם תבעו הבן אינו חייב שבועה, אבל אם הודה מעצמו פטור משבועה גם לדעת ר׳ אליעזר בן יעקב, אולם בפירוש כתב רב האיי שר׳ אליעזר בן יעקב מחייב שבועה את המודה מעצמו בבית דין קודם תביעה. וככל הנראה פירש את דברי הגמרא ׳אפילו בבנו אינו מעיז׳ שכל נתבע אינו מעיז להכחיש את החוב העומד נגדו, ואין בהקדמת הנתבע לבית דין משום השבת אבידה אלא משום שאינו מעיז להתעלם מהחוב.
כך כנראה פירש רב האיי את הסוגיא בגיטין שהקשו על ר׳ יצחק וכי לית ליה משיב אבדה לא ישבע מפני תיקון העולם ותירצו הוא דאמר כר׳ אליעזר בן יעקב. ומסקנת הגמרא שר׳ אליעזר בן יעקב מחייב שבועה משום שאפילו בבנו אינו מעיז, ולפירוש רב האיי גם למסקנה ר׳ יצחק הוא דאמר כר׳ אליעזר בן יעקב.
אולם דעת חכמים צריכה ביאור לשיטת רב האיי, אם הנתבע מעיז להכחיש את דברי היורש למה חייב שבועה כשמודה לתביעתו ואומר האכלתיו פרס, ומאי שנא המודה מעצמו ואומר מנה היה לו בידי והאכלתיו פרס שפטור משבועה, לתבעו יורש מנה לאבא בידך ואומר לו מנה היה לו בידי והאכלתיו פרס שחייב שבועה.
ואפשר שגם לדעת חכמים כשמודה מעצמו ואומר מנה היה לו בידי והאכלתיו פרס הוא מודה במקצת אלא שבכל זאת פטרוהו משבועה מהתקנה כמו המוצא מציאה [ורב האיי גאון לשיטתו שאפילו קדמה הודאה לתביעה אם אינו משיב אבידה חייב שבועה. בניגוד למבואר בפנים בדעת רב האיי גאון במשפטי שבועות המובא בש״ך, הרי שהרמב״ן במלחמות כתב שגם רב האיי גאון הצריך שיקדים תביעה להודאה וצ״ע.]. אבל כשהיורש תובעו אין טעם לפוטרו מן התקנה, ואינו פטור אלא אם אין שם הודאה במקצת כלל, ותביעת יורש אינה כתביעה בברי שתהא ההודאה נחשבת להודאה במקצת מכח התביעה [ובכתבי הגר״ח כתב ליישב את דברי הרמב״ם שחייב שבועת מודה במקצת בטוען אלמנה נשאתיך, אף שמצד העדאת עדים שבשטר, הוי קדמה הודאה לתביעה, אלא משום: דהך דינא דצריך תביעה הלא אין צריך שיתבענו הבע״ד, כי אם שתהיה תביעה עפ״י דין, שעפ״י דין יש עליו איזה צד חיוב, דהא ילפינן לה מדכתיב כי הוא זה דמשמעו הודאה במקצת חיוב, וראי׳ לזה מהא דאיתא בכתובות גבי מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס דנשבע, ותיפוק ליה דהא ליכא טענת ודאי כיון דהתובע אינו יודע, אלא ודאי כיון שאמר דכבר נתחייב, רק שפרע, מקרי כי הוא זה. ע״כ. ולכן האומר אלמנה נשאתיך חייב שבועת התורה, משום שקדמה תביעת המאתים להודאה, כי מעשה הנישואין הידועה לנו היא התביעה הנראית לבית דין על מאתים, ומה שודאי חייב במנה מתביעה זו, כהעדאת עדים במקצת, וחייב שבועה.
ובברכת שמואל בבא מציעא סי׳ ד כתב לישב קושית רעק״א (כתובות דף י״ח) על קושית הגמרא וראב״י לית ליה משיב אבידה פטור, למה לא הקשו מעיקר הדין שאין נשבעין על טענת שמא. ותירץ על פי דברי הגר״ח, דהא דבעינן טענה במודה במקצת הוא רק שלא יהא משיב אבידה, אבל משום הודאה במקצת די בכך שהתביעה נראית לבית דין מעצמה, ודי בתביעת קטן שתחשב הודאה לחייבו שבועה (ללא הטעם של משיב אבידה). וכיון שאומר מנה היה לאביך בידי, ההלואה עצמה היא התביעה, והוי מודה במקצת, אלא שפטור משום שהוא משיב אבידה.
גם מדברי הרמב״ם בפרק ד מהל׳ טוען הל׳ ה נראה שהמודה מעצמו ואמר מנה היה לאביך בידי ונתתי לו חמשים דינרין פטור משבועת מודה במקצת רק מתקנת חכמים מפני שהוא משיב אבידה, אבל הודאה במקצת הוי.].
ובגמרא כתובות יח,א אמרינן ולתני מודה ר׳ יהושע באומר מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס שהוא נאמן, אי אליבא דרבנן הא אמרי משיב אבידה הוא, ואי אליבא דר׳ אליעזר בן יעקב הא אמר שבועה בעי. ונחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא [רש״י פירש, אי רבנן הא אמרי משיב אבידה הוא ומטעם זה אפילו תבעו הבן פטור משבועה, וטעמו של ר׳ יהושע דפה שאסר שייך רק אם לא תבעו. ואי ר׳ אליעזר בן יעקב הא אמר חייב שבועה אפילו לא תבעו. ותוספות פירשו דלטעמו של ר׳ יהושע דהפה שאסר פטור משבועה גם אם תבעו הבן. ומה שאמרו בגמרא אי רבנן הא אמרי משיב אבידה הוי היינו דמטעם זה פטור אפילו יש עדים שהלוהו, כיון שהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים והוא מעיז לטעון פרעתי. ולכן אי אפשר לשנות את סוף דבריו של ר׳ יהושע אם יש עדים אינו נאמן אליבא דחכמים. ותמה הרמב״ן דאם יש עדים דסיפא פירושו שהם מעידים שעדיין הוא חייב, וכיון שיש עדים שעדיין הוא חייב חמישים ואינו יכול לכפור חייב שבועת מודה במקצת (ובקצות החושן סוף סי׳ פח תירץ דאם יש עדים שעדיין הוא חייב לא הוי מודה במקצת כיון שאינו יכול לכפור בו).
ובמהרש״ל הקשה על פירוש רש״י לפי מסקנת הסוגיא דר׳ אליעזר בן יעקב אינו מחייב שבועה אלא בתבעו, שוב אפשר לשנות את דברי ר׳ יהושע שהוא פטור משום פה שאסר אליבא דר׳ אליעזר בן יעקב. ועיין מהרש״א ופני יהושע. ואפשר דלפי המסקנה היינו טעמא דלא מפרשינן ליה אליבא דר׳ אליעזר בן יעקב (לשיטת רש״י) דאם כן אפילו איכא עדים פטור משבועה וכמו הטעם שכתבו התוספות, אלא שהתוספות כתבו כן גם בתבעו ועל זה הקשה הרמב״ן דכיון שיש עדים שעדיין חייב לו חמישים ואינו יכול לכפור בו חייב שבועה. אבל בלא תבעו (ולר׳ אליעזר בן יעקב לפי המסקנה) אפילו איכא עדים שעדיין חייב לו חמשים פטור משבועה וכמו שכתב הנמוקי יוסף בשם הריטב״א דאם לא תבעו אפילו יש עדים שהוא חייב חמישים נאמן בלא שבועה דכל שלא תבעו הוי משיב אבידה, ולכן אי אפשר לשנות את סיפא דר׳ יהושע דאם יש עדים חייב שבועה בלא תבעו.
הריטב״א פירש דחיית הגמרא דבפלוגתא לא קא מיירי, וכלומר דהיינו טעמא דחכמים דאמרי משיב אבידה משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר. והרמב״ן כתב שמשיב אבדה עדיף מפה שאסר, ואף ששניהם משום מגו הוא דנאמן, הרי המשיב אבדה לא התיר לעצמו הכל רק מקצת, ולא שייך לשנות שנאמן מפני הפה שאסר.]. ולדברי רב האיי גאון אי אפשר לפרש את דברי ר׳ יהושע בתבעו (כתוספות), שהרי בתבעו גם חכמים מחייבים שבועת מודה במקצת כשאומר האכלתיו פרס. ועל כרחך יפרש את דברי ר׳ יהושע בלא תבעו. ולפי מה שנראה מדברי רב האיי שהטעם שחכמים פוטרים אותו הוא משום תקנת העולם דמוצא מציאה, יש לפרש אי רבנן הא אמרי פטור משום משיב אבידה אבל מטעם הפה שאסר לא פטרינן ליה. ואי ר׳ אליעזר בן יעקב הא מחייב שבועה אפילו לא תבעו כלל.

^ד אולי צ״ל, ברייתא.

^ה צריך עיון דהא אפילו שבועת היסת פטור כי אין כאן טענת ברי כלל. ואולי טענת יורש מפי אביו אף שנחשבת לענין מודה במקצת כטענת שמא, אבל היסת חייב. ולפי זה צ״ל שר״ח מפרש כרמב״ן שמחלוקתם של ר׳ אליעזר וחכמים היא בברי על ידי עצמו. ואולי יש להגיה בדברי ר״ח ופטור משבועה ׳מדאורייתא, אלא שמפירוש ר״ח בגיטין נ,א נראה שאין המשיב אבידה פטור אלא מהתקנה. וזה לשון ר״ח שם (קטע גניזה ts ns 311.119 הובא ברמב״ן): אמ׳ ר׳ יצחק ש⁠[ני] כיסין קשורין מצאת לי והלה אומ׳ לא [מצא]⁠תי אלא אחד [נש]⁠בע, דכיסים לא מנתחי אהדדי. אבל אם אמ׳ לו שני שוורים קשורים מצאת לי והלה אומ׳ לא מצ⁠[א]⁠תי אלא אחד אינו נשבע, מאי טעמ׳ שוורים [מ]⁠נתחי אהדדי. תניא נמי הכי שני שוורים קשורים מצאת לי כול׳. ואקשינן ור׳ יצחק לית ליה כ⁠[י] משיב אבדה פטור הוא, ואמרינן הוא דאמ׳ כר׳ אליעזר, ולא עמדה. דאפילו ר׳ אליעזר אית ל⁠[יה] משיב אבדה פטור ולא חלק ר׳ אליעזר וחכמ׳ אלא בהא {ד}⁠אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. ע״כ. וכתב הרמב״ן, ויפה כיוון אלא שהחליף מוצא מציאה במשיב אבידה. ופירש רמב״ן שמוצא מציאה אינו נשבע מהתקנה ואחר שאמרו שר׳ יצחק כר׳ אליעזר בן יעקב הקשו על ר׳ אליעזר בן יעקב שיפטר מהתורה מפני שהוא משיב אבידה ולמסקנה כמו שאינו משיב אבידה כך אינו מוצא מציאה כיון דאיירי בטענו יורש קודם שהודה. ולכן ר׳ יצחק דלא כותיה. ומטעם זה כתב הרמב״ן שר״ח החליף בין מוצא מציאה למשיב אבידה. אבל מפירוש ר״ח נראה שפירש כרש״י וכן נראה מדברי רב האיי גאון במשפטי שבועות שהמשיב אבידה פטור מהתקנה.

^ו איני יודע מי הוא המפרש. ולדבריו לפי מסקנת הסוגיא גם ר׳ אליעזר בן יעקב פוטר משבועה בטענו יורש, ולא חייבו בשבועה בטענו האכלתיו פרס אלא משום שלא ברירא ליה שפרע. אמנם כל זה הוא רק לפי רב שפירש משנתינו אליבא דר׳ אליעזר בן יעקב, אבל לשמואל שפירש משנתנו אליבא דחכמים, הרי שר׳ אליעזר בן יעקב מחייבו בשבועה לעולם בטענו יורש. וסוגיות הגמרא בגיטין ובכתובות היא אליבא דשמואל.
הסוגיא שלפנינו תוכנה דומה לגמרי לסוגיות בגיטין ובכתובות, למעט הפתיחה והסיום שהם נשנו כאן כדי לפרש את משנתנו על פי תוכן הסוגיא שרב פירש את דברי ר׳ אליעזר בן יעקב בטענו קטן, ועל פיה אמרה הגמרא כאן ׳אמר רב בבא בטענת אביו ור׳ אליעזר בן יעקב היא׳, ואחרי שהביאו את כל הסוגיא הקשו על זה ומי מצית מוקמת לה כר׳ אליעזר בן יעקב׳ ומשני התם בטוענו ברי וכו׳. אולם הסוגיא סתמא כפי שהובאה גם בגיטין וכתובות סוברת שר׳ אליעזר בן יעקב מחייב בשבועת מודה במקצת לבא בטענת אביו.

^ז כבכי״מ, ואלו דברים וכו׳ מנהני מילי דת״ר וכו׳. ובגמרא לפנינו, תשלומי כפל מנלן. וכגירסת ר״ח כאן כתב ר״י מיגאש בתשובה (הובא בשיטה מקובצת ריש פרק מרובה), ולפי שיטתם שגרסו בבבא קמא סד,ב ׳לאתויי דבר שאינו מסויים׳ בתשלומי כפל, אי אפשר ללמוד תשלומי כפל מקרא דעל כל דבר פשע שהרי מהך קרא ממעטינן בבבא קמא סג,א דבר שאינו מסויים משבועה.

^ח צ״ל, ממון.

^ט ור״י מיגאש כתב דאהקדש קאי דמשכחת בה דגניב שור או שה של הקדש וכו׳ אבל קרקעות ועבדים ושטרות ליכא למימר בהו הכי וכו׳, ואיצטרכינן לברורי להא מילתא משום דחזינא לרבינו חננאל דאוקמה אכולהו, ומסתברא דאגב שטפה הוא דכתבה.

^י כפי הנראה גרס ר״ח בגמרא, תשלומי כפל מנא הני מילי וכו׳. ושבועת שומר חנם כתב להלן דממעט לה מקרא דעל כל דבר פשע וכשאר שבועות שאין נשבעין עליהם. אבל ר״י מיגאש שם בתשובה גרס כלפנינו, שומר חנם אינו נשבע מנא הני מילי דתנו רבנן כי יתן איש וכו׳, ולגירסתו ממעטינן מקרא דכי יתן קרקעות עבדים ושטרות מכל חיובי שמירה. ובשיעורי רבנו חיים הלוי על מסכת בבא מציעא דף צה. כתב דמטעם זה סבירא ליה לר״י מיגש דפטור השומר גם אם פשע בהם. אבל הרמב״ם בפרק ה מהל׳ טוען ונטען הל׳ א כתב דמקרא דכי יתן ממעטינן לקרקעות עבדים ושטרות מכל השבועות, ועל כרחך לא נתמעטו מהאי קרא לכל דיני שמירה אלא לשבועה.
בריש פרק מרובה על המשנה שמדת תשלומי כפל נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים ובין בדבר שאין בו רוח חיים וכו׳. אמרינן בגמרא מנא הני מילי דת״ר על כל דבר פשע וכו׳, ׳כל׳ דהכא ריבויא הוא, מכדי כתיב מעיקרא כלל ופרט וכלל דכתיב כי יתן איש וכו׳, ואי ס״ד האי על כל דבר פשע נמי לכלל ופרט הוא דאתא נכתוב רחמנא להני פרטי לגבי האיך כלל ופרט, על כל דבר פשע למה לי, ש״מ ריבויא הוא. השתא דאמרת כל ריבויא הוא כל הני פרטי למה לי, חד למעוטי קרקע וכו׳, שלמה למעוטי דבר שאינו מסויים וכו׳. ובהמשך הגמרא נחלקו מהיכן נלמד דין הגנב שמשלם כפל, חד אמר מאם ימצא הגנב ישלם שנים, וחד אמר מאם ימצא תמצא בידו הגניבה וכדאמרי במערבא כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכים וכו׳ אלא לאתויי דבר מסויים וכו׳. כך היא הגירסא לפנינו. ובתוספות גרסו למעוטי דבר שאינו מסויים, וכתבו דאית ספרים דגרסי לאתויי דבר שאינו מסויים ע״כ.
גירסא זו שהובאה בתוספות היא גירסת ר״ח שם וכן גרס ר״י מיגש וכתב, דחלוק גנב מטוען טענת גנב, וטוען טענת גנב דנתמעט מקרא דעל כל דבר פשע אינו משלם כפל על דבר שאינו מסויים, אבל גנב דנלמד מקרא דאם ימצא תמצא בידו הגניבה חייב כפל אפילו בדבר שאינו מסויים. ובטעם הדבר נסתפק ר״י מיגש אם על כל דבר פשע דנאמר בטוען טענת גנב בא למעט מכפל דוקא, או שהוא ממעט את הטוען טענת גנב מחיוב שבועה וממילא אינו חייב כפל כיון שלא נשבע.
ודעת התוספות שם במרובה היא שמעל כל דבר פשע ממעטינן שאין נשבעים על קרקעות עבדים ושטרות וגם מחיוב כפל דטוען טענת גנב (והא דאמרינן בכל מקום כי יתן איש לכללי ופרטי אתי, אילו לא נאמר על כל דבר פשע קאמר). ודבר שאינו מסויים שמיעטנו מהאי קרא נתמעט גם משבועה וגם מכפל. ובתוספות רבנו פרץ שם הקשה למאן דאמר דגנב עצמו ילפינן מאם ימצא בידו הגניבה מהיכן ממעט כפל בקרקעות עבדים ושטרות, ותירץ או שגנב וטוען טענת גנב הושוו להדדי, או שהאי קרא דעל כל דבר פשע הולך גם על שלפניו וגם על לפני פניו, וכמו שהוא ממעט טוען טענת גנב הוא ממעט גם גנב עצמו. תירוץ זה של רבנו פרץ יתכן רק לשיטת התוספות, אבל לדעת ר״ח ור״י מיגש שגנב חייב כפל גם בדבר שאינו מסויים על כרחך יליף גנב עצמו מקרא אחרינא. ועל כרחך סבירא להו דממעט לה לכפל בקרקעות עבדים ושטרות מקרא דכי יתן איש וכמו שכתב ר״ח. ואף שגרס בגמרא דמכי יתן איש ממעטינן שבועת שומר חנם, אפילו הכי ממעטינן מיניה גם כפל. והתוספות לשיטתם דגרסי בשבועות שנתמעט כפל מקרא דעל כל דבר פשע. אבל ר״י מיגש גרס דמעל כל דבר פשע ממעטינן שאין נשבעין עליהם, ומיעט כפל מקרא דכי יתן איש, וכדעת ר״ח.
ומכל זה מבואר שהגירסא לפנינו בגמרא (תשלומי כפל מנלן דתנו רבנן על כל דבר פשע וכו׳) היא גירסת התוספות, אבל ר״ח ור״י מיגש שמחייבים כפל בדבר שאינו מסויים על כרחך סבירא להו דממעטינן כפל מקרא דכי יתן איש. אלא שנחלקו ר״ח ור״י מיגש אם שבועות שומר חנם נתמעט מכי יתן איש או מעל כל דבר פשע.
ודעת הרמב״ם היא שכל השבועות נשבעין גם על דבר שאינו מסויים ורק שבועת מודה במקצת אין נשבעין על דבר שאינו מסויים, וחלק על ר״י מיגש שכתב להדיא בתשובה שאין נשבעים שבועת השומרים או שאר שבועות רק על דבר שבמדה ושבמניין. ועל כרחך שהרמב״ם סובר שמעל כל דבר פשע נתמעט רק שבועת מודה במקצת אבל שאר שבועות נתמעטו יחד עם שבועת שומר חנם מקרא דכי יתן איש. ור״י מיגש שנסתפק בתשובה הנ״ל אם טוען טענת גנב שפטור מכפל בדבר שאינו מסויים הוא משום דנתמעט משבועה, על כרחך סבירא ליה דשבועת שומר חנם נתמעט מהאי קרא דעל כל דבר פשע. ואף שגרס כלפנינו דשומר חנם אינו נשבע מקרא דכי יתן איש צריך לומר דקרא דכי יתן איש בא למעטו מכל חיובי שומרין ולא רק משבועה, ואדרבה לשבועה אין צריך מיעוט שהרי כבר נתמעט משבועה כשאר כל השבועות מקרא דעל כל דבר פשע, ועל כרחך דמקרא דכי יתן איש נתמעט מכל חיובי שומרין.
ולדעת הר״ח אין מקור בגמרא למעט שומר חנם משבועה בקרקעות עבדים ושטרות ורק דנלמד משאר שבועות שאין נשבעין עליהם, וקרא דכי יתן בעינן למיפטר מכפל דכתיב בקרא דאם ימצא הגנב. ועל כרחך דסבירא ליה לר״ח כדעת הרמב״ם ששומר חנם חייב בפשיעה על קרקעות עבדים ושטרות, דאם נתמעטו מכל חיובי שמירה למה הוצרך ללמוד דאינו נשבע עליהם מהא שאין נשבעים עליהם שאר שבועות. אלא אם כן נאמר דסבירא ליה כרמב״ן דפטור פשיעה דשומר חנם נלמד מפטור גניבה דשומר שכר. אבל מיעוט מיוחד לשומר חנם מפשיעה ליכא לדעת הר״ח.
אולם גירסת הרמב״ם צ״ע, שכתב שכל השבועות נתמעטו מכי יתן איש והוא מוכרח שהרי חייב שאר שבועות גם בדבר שאינו מסויים, ועל כרחך שגרס כלפנינו דמעל כל דבר פשע נתמעט כפל. אלא שאם כן צ״ב למה חייב כפל גם על דבר שאינו מסויים. אלא שכן הוא גם דעת הראב״ד להדיא בבבא קמא שם דאף שנתמעט גם כפל מעל כל דבר פשע המיעוט דדבר שאינו מסויים הוא רק על שבועת מודה במקצת.