^א בכתה״י מיבכר.

^ב דברי ר״ח הובאו ברי״ף וחלק עליהם וכתב שרב האיי ורב שרירא גאונים אמרו שאיתרע שטרא לא מגבינן ליה כלל ורק לא קרעינן ליה. (ועיין תשובת הגאונים הרכבי סי׳ רלה דבטענת סטראי לא מגבינן ביה).

^ג כן הוא בגליון כתה״י.

^ד פה,א.

^ה כדברי ר״ח שהוא נוטל בשבועה כן הוא בטור שלחן ערוך ריש סי׳ נח. ונחלקו הב״ח והסמ״ע עם הש״ך מה טיבה של שבועה זו, ולדעת הש״ך אינו נשבע אלא אם טען הלוה אשתבע לי דלא פרעתיך וכמו בכל מלוה בשטר. אבל לדעת הב״ח והסמ״ע גם אם לא טען הלוה אשתבע לי אינו גובה אלא בשבועה, וכמו בפוגם שטרו. ובסעי׳ ב שם בענין מי שראו עדים שנתן הלוה מעות למלוה כתב המחבר שנאמן המלוה לומר סטראי נינהו במגו שיכול לומר מתנה היו, ונוטל בשבועה. ומקורו בדברי הרמב״ם פרק יד מהל׳ מלוה ולוה הל׳ ט, ולכאורה סתימת דבריו הם כדברי הב״ח והסמ״ע שאפילו אם לא טען הלוה אשתבע לי אינו נוטל אלא בשבועה, כיון שמודה שקבל ממנו מעות. וכן מבואר להדיא במשפטי שבועות שער השלשה עשר שאם אמר סטראי נינהו אינו נוטל אלא בשבועה ומשום שאתרע שטרו (שבועה זו היא השבועה השלשה עשר מהנשבעין ונוטלין, ושבועה דאשתבע לי דלא פרעתיך היא השבועה השישית).
אולם דברי רבנו חננאל סתומים שפירש אתרע שטרא שאינו נאמן ליטול אלא בשבועה, ואם כן מה בין הנפרע בעדים לנפרע שלא בעדים שנאמן במגו דלא פרעתני, ובשניהם אינו נוטל אלא בשבועה. וכפי הנראה לפירוש ר״ח מה שאמרו בגמרא אתרע שטרא נוגע רק לשטר שיש בו נאמנות, שאם לא אתרע שטרא נוטל בלא שבועה כיון שנאמן לומר שלא נפרע, אבל אם יש עדים שפרעו אף שיכול לומר סטראי נינהו אתרע נאמנותו ואינו נוטל אלא בשבועה (ומה שכתב ר״ח בענין דר׳ אמי בריה דר׳ אבהו דנשבע דסיטרא הוי ליה עליה וגובה, הוא בשטר שאין בו נאמנות).
ולפי זה מה שכתב ר״ח ׳שטר שיש בו נאמנות׳ היינו שמאמינו על טענת פרעון, ומהני נאמנותו שלא יוכל הלוה להשביעו שלא פרעו, וגם במקום שיש לו מגו שלא נפרע שיהא נאמן ליטול שלא בשבועה. וכיון שאתרע נאמנותו אינו נאמן אלא בשבועה. אבל אם האמינו כבי תרי אפשר שיהא נאמן לומר סטראי נינהו גם ביש עדים שפרעו שהרי נאמן נגד עדים שלא נפרע, ומה בכך שמודה שקבל ממנו מעות (ראה גם תשובת הגאונים הרכבי סי׳ רלד שנאמנות הנזכר סתם בכל מקום אין הכוונה לנאמנות כנגד עדים). וכן כתב הפרישה בסי׳ עא ס״ק ו בסופו.
במשפטי שבועות חלק ב השער הי״ג מהנשבעים ונוטלין כתב רב האיי מי שיש בידו שטר אפילו בהתראה וטען הלוה שכבר פרעו, אם אין שם עדים שקבל המעות, נאמן המלוה לומר סטראי נינהו כדאמרינן בכתובות וכו׳, ואינו נוטל אלא בשבועה, לפי שאתרע שטרו, וכדאמרינן בשבועות והלכתא אתרע שטרא. וישבע בעליו ויטול. עיין שם. וכוונתו לכאורה להוכיח מפרעו בעדים לפרעו שלא בעדים רק לענין זה שאתרע השטר כדי שלא יטול אלא בשבועה, אבל אם פרעו בעדים אינו נוטל כלל, וכמו שכתב הרי״ף בשם רב האיי ורב שרירא (תשובות הגאונים הרכבי סי׳ רלה).
ומה שכתב אפילו בהתראה כוונתו למה שכתב בשער השישי מהנשבעין ונוטלין, שאם כתב בשטר אל תפרעני אלא בעדים, אינו יכול להשביע את המלוה שלא פרעתיך, אלא אם כן טען פרעתיך בפני פלוני ופלוני שהלכו למדינת הים, ודימה רב האיי סוגית הגמרא לענין טענת פרעון במלוה על פה, לענין חיוב שבועה דאשתבע לי דלא פרעתיך במלוה בשטר. ועל זה כתב כאן, שאם אתרע שטר זה שיש בו התראה, אין המלוה נוטל אלא בשבועה.
ומכאן נלמד דמה שאינו נאמן לומר פרעתי נגד השטר אין הטעם מפני שהוא כאומר אל תפרעני אלא בעדים או כמתנה שלא יהא נאמן לומר שפרע אלא בקריעת השטר, שהרי אם כתב כן בשטר אינו יכול להשביע את המלוה שלא פרעו. אלא אינו נאמן לומר פרעתי מטעם דשטרך בידי מאי בעי.
אולם דעת הרמב״ם אינה כן שכתב בפרק יא מהל׳ מלוה ולוה הל׳ א זה לשונו: אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפרעו בעדים לפיכך אם טען ואמר פרעתי שטר זה אינו נאמן, אלא אומרים לו או הבא עדים או עמוד ושלם לו חובו. הרי שפירש הטעם שאינו נאמן לומר פרעתי מפני שהוא צריך לפרעו בעדים. ודבריו צריכים עיון שהרי האומר אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים ובכל זאת נאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני שהלכו למדינת הים, ומאי שנא מלוה בשטר שכיון שצריך לפרעו בעדים אינו נאמן לומר פרעתי אפילו כשאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני שהלכו למדינת הים.
ובפרק טו מהל׳ מלוה ולוה הוכיח הרמב״ם שהאומר אל תפרעני אלא בעדים נאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני שהלכו למדינת הים, שאם אינו נאמן לומר פרעתי ׳אם מתו מה יעשה, נמצא זה פורע פעם אחר פעם לעולם עד שיביא עדים, אם כן נעשית עדות זו עדות בשטר, ונמצא זה כיון שאמר אל תפרעני אלא בעדים נעשית מלוה בשטר, ואין מי שעלה זה על לבו׳. ע״כ. ודבריו צריכים ביאור מה טעם הוא שנמצא פורע פעם אחר פעם לעולם עד שיביא עדים שלא יוכל לטעון פרעתי והרי כן הדין במלוה בשטר, ואף שבמלוה בשטר בידו לקרוע השטר, אבל כן הדין גם בטען המלוה שאבד שטרו שצריך הלוה שיהא בידו שובר שפרע. גם צריך ביאור מה שכתב הרמב״ם ׳אם כן נעשית עדות זו עדות בשטר׳ שנראה מדבריו שעיקר הטעם שאינו נאמן לומר פרעתי במלוה בשטר הוא מפני שהעדות היא בשטר.
וכנראה מדבריו נמצא פורע פעם אחר פעם שעיקר טענת פרעתי כמוה כטענת להד״ם, דמה שהיה פעם הלואה ביניהם אינה סיבה שיהא מחויב עכשיו בפרעונה, ומפני שהלואה עומדת לפרעון ונאמן לומר שכבר פרעה בזמנה. וגם האומר אל תפרעני אלא בעדים שנאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני שהלכו למדינת הים, אין הטעם מפני שהוא תנאי בעלמא לפרוע בפני עדים, ונאמן לומר שקיים התנאי. אלא התנאי הוא שיהא הפרעון מבורר בעדים, אלא שנאמן לומר פרעתי בזמנו בעדים ועכשיו כבר הלכו למדינת הים, ואין הדבר מוטל על הלוה לשמור הוכחת הפרעון לעולם. כי הפרעון כמו ההלואה היו מבוררים בעדים בזמנם.
אבל במלוה בשטר, כל זמן שהשטר ביד המלוה עדות ההלואה קיימת, והרי ההלואה עומדת לפנינו עכשיו וצריך לטעון הלוה כנגדה שהיא פרועה, וכיון שהמלוה את חבירו בשטר צריך לברר הפרעון כי צריך הוא לפרעו בעדים, אינו נאמן לטעון פרעתי כל זמן שהשטר בידי המלוה. וראה עוד על טענת פרעתי בשטר בפרק כל הנשבעין מילואים להערה 17.

^ו ובבבלי בבא קמא קו,ב דרשינן לה מעד האלהים יבא דבר שניהם׳ עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד.

^ז מפירוש ר״ח שלפנינו נראה דהכי קיימא לן למסקנה שאפילו לר׳ אליעזר בן יעקב אין נשבעין על טענת קטן אפילו בא בטענת אביו. ור׳ אליעזר בן יעקב וחכמים נחלקו בגדול הבא בטענת אביו. וכן כתבו הרשב״א והר״ן בשם ר״ח. אולם להלן בסוף דבריהם כתבו שר״ח והגאונים גרסו אלא בדרבה קא מיפלגי ולעולם נחלקו בקטן ממש, אבל בגדול גם חכמים מודו שאין הנתבע מעיז לכפור בו וחייב שבועה. וסוגיית הגמרא להלן מז,א שגם יורשים עם היורשים חייבים שבועת מודה במקצת היא גם אליבא דרבנן. ואם כן אפשר דבקטן ממש קיימא לן כרבנן. וכתב הרמב״ן דהיינו טעמו של הרי״ף שפסק בתחילה כחכמים. אבל אחר כך חזר בו הרי״ף ופירש שנחלקו גם בבן גדול, וסוגיית הגמרא להלן היא כר׳ אליעזר והלכתא כותיה. וכן צריך לומר לכאורה לגירסת ר״ח שלפנינו דלא גרס אלא ופירש דפליגי בבן גדול. אולם הראב״ד דחה ראיית הרי״ף וכתב שלא נחלקו ר׳ אליעזר וחכמים אלא בברי על פי צוואת אביו, אבל בטוען היורש ברי על פי עצמו גם חכמים מודו שחייב שבועה. אבל הרמב״ן דחה דבריו וכתב שעל פי צוואת אביו אין זה טענת ברי, ועל כרחך מחלוקתם של ר׳ אליעזר וחכמים הוא בברי על פי עצמו וס״ל לחכמים דבכל זאת מעיז הנתבע להכחישו כיון שאפשר לתלות בו שאינו יודע כל מה שהיה בינו לאביו. והרמב״ן לשיטתו כתב שגם בטוען היורש שאבי הפקיד אצלך וטען הנפקד שנאנס אינו נשבע לרבנן דכיון שהוא מעיז נאמן במיגו דלהד״ם. אולם הר״ן השיב על טענת הרמב״ן שסוגיית הגמרא בעלמא דברי על ידי אחר לא הוי ברי הוא מפני שקיימא לן כחכמים, אבל לר׳ אליעזר בן יעקב גם ברי על ידי אחר הוי ברי.

^ח צ״ל, במקצת.