^א אפילו חוץ לבית דין.

^ב לפנינו במשנה: על זדון השבועה. ובהגהות הגר״א מחק ׳השבועה׳ וכלומר דקאי אזדון העדות, אבל שבועה בין שוגג ובין מזיד.

^ג אבל מדברי ר״ח לעיל דף כו,א (ראה שם הערה 163) נראה שאינו פטור משום שהוא אנוס, אלא משום שאין זה שבועת שקר, וכמו שכתב הריטב״א שם. ולהלן דף לז,ב כתב ר״ח: הא דתנן במתני׳ וחייבין על זדון השבועה עם שגגתה כול׳. פירושא בתוספתא היא. איזו היא זדון העדות עם זדון השבועה שהוא חייב בה, היודע וזכור לעדות ויודע שכל הנשבע חייב קרבן, זהו זדון העדות עם זדון השבועה שחייב. וכן מי שיודע לעדות אבל אינו יודע שכל הנשבע חייב קרבן, זהו זדון העדות עם שגגת השבועה שהוא חייב. ואיזו היא שגגת שבועת העדות שהוא פטור, כגון שהיה יודע לו עדות ושכחה בשעת השבועה שהוא פטור, שנ׳ ונשבע על שקר (ופירש ר״ח), מי שיודע שהוא שקר בשעת השבועה. ואפשר שכוונתו שאינו חייב אלא על ידיעתו בשעת השבועה שהוא משקר.

^ד ר״ח השמיט את לשון המשנה שלפנינו: או שאמרו לו אין אנו יודעים לך עדות, משביע אני עליכם ואמרו אמן.
מדברי הר״י מיגש נראה שהחילוק בין מושבע מפי אחרים למושבע מפי עצמו היא בסוג השבועה, שהנשבע בעצמו נשבע שאיני יודע לך עדות, והשבועה עצמה היא הכפירה. אבל המושבע מפי אחרים הוא זה שהשביעו חבירו שיעיד לו [ובין אם השביעם בלשון, משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני, ובין בלשון, משביעני עליכם אם אתם יודעים לי עדות וכו׳. אין שם כפירה אלא קבלת שבועה.], ובין אם ענה אמן בין אם לא ענה אמן אינו חייב עד שיכפור בו אחר1 כך ויאמר איני יודע לך עדות, אלא שאם ענה אמן דינו כמוציא שבועה מפיו לענין זה שחייב אפילו אם היתה השבועה חוץ לבית דין, ואם כפר אחר כך בבית דין חייב, אבל אם לא ענה אמן, אינו חייב עד שישביעו בבית דין [והנשבע בעצמו להעיד וכפר אחר כך בבית דין, עבר על השבועה בבית דין על ידי כפירתו, אבל המושבע על ידי אחרים וכפר, שאין לא חיוב שבועה להעיד, עובר על השבועה בצירוף השבועה והכפירה ביחד, ולכן אינו חייב עד שתהא גם השבועה בבית דין.].
וכתב שלא אמרו בגמרא דמהני שבועה חוץ לבית דין וכפירה בבית דין אלא במשנתינו בהשביעו חמשה פעמים, ובשענה אמן, אבל אם לא ענה אמן אינו חייב עד שתהא השבועה בבית דין, וכפי שאמרו בסוף פרק שלישי שהברייתא שאמרה משביע אני עליכם בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון שכפרו בו חייבים, היא כשענו אחריו אמן, ואף שכפר בו בבית דין (שהרי לדעת הר״י מיגש העונה אמן אינו חייב עד שיכפור אחר כך בבית דין), בכל זאת אינו חייב אלא בענה אחריו אמן, אבל לא ענה אחריו אמן פטור אפילו כפר אחר כך בבית דין.
אלא שעניית אמן אין עניינה רק קבלת חיוב השבועה, אלא היא כמוציא שבועה מפיו גם בשבועה דלשעבר וגם בשבועת שוא, וכדתנן אחת זו ואחת זו המושבע מפי אחרים חייב (ראה רמב״ם פרק ב מהלכות שבועות הל׳ א), ואם כן, אם השביעו שאינו יודע לו עדות וענה אמן, דינו לכאורה כנשבע מפי עצמו שאינו יודע לו עדות, ואם כן יהא חייב על השבועה חוץ לבית דין, ולא יהא צריך כפירה אחרת בבית דין, וצ״ע.
גם מפירוש רש״י נראה שיש שני מיני שבועות, שבועה שאיני יודע לך עדות, ושבועה שהוא מקבל על עצמו בשבועה להעיד לו בבית דין, ובהשביע עליו חמשה פעמים בבית דין כתב רש״י שאינו חייב אלא אחת ממה נפשך, שאם שתיקתו ככפירה שוב אינו ראוי להעיד, ואם שתיקתו כהודאה, אין שבועה חלה על שבועה, וכלומר, שכבר מחויב הוא בשבועה להעיד, ואין מקום לשבועה נוספת [אבל הריטב״א כתב משום שאינו יכול לחזור לכפור, דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד, ולהדיא בדברי הריטב״א שגם אם משביעו שיבוא להעידו עיקר השבועה היא שאינו יודע לו עדות, וכן כתב בדף לב,א דסתם שבועה היא שאין אתה יודע לי עדות, וזו היא תוכנה של השבועה.]. ומבואר בדבריו שאם הוא משביעו בלשון שתבוא ותעידני ומקבל עליו שבועתו, הרי הוא מתחייב להעיד לו, ואם שתיקה כהודאה, וכפר בו אחר כך עבר על שבועתו.
ואין זה כמו השבועה שפירש בתחילת המשנה, שנשבעו שאין אנו יודעים לך עדות, שהשבועה עצמה היא הכפירה, וכשאמרו אין אנו יודעים לך עדות ואמר להם משביע אני עליכם וענו אמן, פירש רש״י שאמר להם שהוא משביעם שאמת הוא מה שהם אומרים, ואם ענו אמן חייבים, אבל שתקו אין כאן קבלת שבועה. ולכאורה עניית אמן בשבועה זו עניינה, שהוא כנשבע שאינו יודע לו עדות, ואין שם כלל חיוב להעיד בשבועה [אלא שאין הכרח כלל בדעת רש״י שסובר כר״י מיגש, ואפשר שהעונה אמן שהוא כמוציא שבועה מפיו, דינו לגמרי כמושבע מפי עצמו.].
ובהשביעם שאמת הוא שאין אתם יודעים לי עדות ושתקו ולא ענו אמן, כתב רש״י, שאין שם קבלת שבועה. ולהלן בדף לו,ב בד״ה ואמרה האשה כתב רש״י שאם לא אמרה האשה אמן אפילו מושבע מפי אחרים אין כאן, שהרי לא אמרה כלום אחר שבועה, ולא דמיא למשביעני עליכם שהם כופרין אחר שבועה ועונים על דבריו אין אנו יודעים לך עדות. אבל לא פירש רש״י מה יהא הדין בהשביעם שאמת הוא שאין אתם יודעים לי עדות, ואמרו אין אנו יודעים לך עדות, אם יש שם קבלת שבועה.
אבל הרמב״ן דייק מדברי רש״י שהם חייבים. וזה לשון הרמב״ן אחר שהקשה למה לי ואמרו אמן (במשנה דף לא,ב) והרי המושבע מפי אחרים חייב אפילו לא ענה אמן [ולא פירש הרמב״ן קושייתו, שהרי הקדים בדבריו שמשנתנו היא בעמדו חוץ לבית דין, ואם כן אפשר שהיא לר׳ מאיר וכיון שאמרו אמן חייבים אף שהם מחוץ לבית דין. ואם כוונתו להקשות כמו תוס׳ שלרבנן חייבים אפילו לא ענו אמן, כיון שבכל מקרה אינם חייבים עד שיכפרו בבית דין, צריך ביאור מה שתירץ בשם רש״י שהמושבע מפי אחרים ושתק ולא ענה אמן פטור, והרי על כרחך איירי בחזרו וכפרו בבית דין. וצ״ע.]. וכתב: וכבר פירשה רש״י ז״ל שאם השביע עליהן שיבואו ויעידוהו והם אמרו אין אנו יודעין לך עדות, אע״פ שלא ענו אמן חייבין. אבל אמרו אין אנו יודעין לך עדות והוא השביעם ושתקו, פטורין, שלא קבלו עליהם שבועה כלל. אבל אמרו אחר כך אין אנו יודעים לך עדות הוא כמו שקבלו עליהם השבועה דמי וכן כתב אף בשילהי פירקין. ע״כ.
ומה שכתב שרש״י פירש שאם השביעם שיבואו ויעידו ואמרו אין אנו יודעין לך עדות חייבין, כן הוא ברש״י בתחילת הפרק, ושבועה זו היא כשהשביעם שיבואו ויעידו, אבל במשנתנו שהשביעם שאמת הוא שאינם יודעים לו עדות, כתב רש״י שאם שתקו פטורין, ודייק הרמב״ן מדבריו, שאם לא שתקו אלא כפרו ואמרו אחר כך אין אנו יודעין לך עדות, כמי שקבלו עליהם השבועה וחייבים, וסיים הרמב״ן שכן כתב רש״י גם בסוף הפרק, וכוונתו לכאורה למה שכתב בדף לו,א ד״ה ואמרה, שאם אינה כמוציאה שבועה מפיו אין כאן אפילו מושבע מפי אחרים, שהרי לא אמרה כלום אחר שבועה, ואינו דומה למשביעני עליכם ואמרו אין אנו יודעים לך עדות, ודייק הרמב״ן מדבריו שגם בשבועת סוטה, אילו אמרה לא נטמאתי, יש שם קבלת שבועה.
ותמה הרמב״ן, שהרי ענה אמן הוא לאו בדוקא, אלא כל ענייה שיש בה קבלת דברים, ואפילו אמר הן, וכמו שכתב הרמב״ם, ואם כן גם האומר איני יודע לך עדות הוא מושבע מפי עצמו. ותירץ שלדעת רש״י: אין אנו יודעין לך עדות לאו כמקבל שבועה הוא, ולאו כאומר איני מקבל דאמי, וחייב. אבל שותק כאומר איני מקבל דמי. וכפי הנראה, שאני קבלת שבועה דמושבע מפי עצמו שהוא בעונה אמן או כל דבר שמשמעו קבלת השבועה, לבין העונה איני יודע לך עדות, שעונה למשביע והרי הוא מושבע על ידו. ומבואר בדבריו, שגם בשבועה שאין אתה יודע לי עדות שייך מושבע מפי אחרים, ואפשר, שבכל שבועה יש שם אלה, וכמו שבסוטה אם אמרה לא נטמאתי יש שם קבלת האלה, כך כל שבועה, אם אמר אין אני יודע לך עדות קיבל עליו את אלת השבועה [יתכן גם שאין הטעם משום שיש אלה בשבועה, אלא שבכל שבועה יש בה קבלה לומר האמת, והנשבע שאיני יודע לך עדות, מכחיש את העדות אחר שהוא מקבל עליו לומר את האמת. וכמו שנראה מדברי הרמב״ן בדף ל,א שפירש את דברי הירושלמי שהאומר אין זו שבועה פטור משבועת העדות, מפני שבשעה שהאיסור חל עליו הוא אומר מותר׳. הרי שגם בשבועת העדות הוא מקבל עליו לומר האמת, ומחיל על עצמו איסור לשקר בדבריו. וזה לכאורה מוכרח שבשבועה יש קבלה, ממשביע אני עליכם כשתדעו לי עדות שתבואו ותעידוני, שהם פטורין רק משום דבעינן קדמה שבועה לעדות, אף שאין שם בשעת השבועה כפירה כלל.].
והרמב״ן עצמו חלק על רש״י וכתב שהמושבע מפי אחרים חייב אפילו שתק, וכתב הרשב״א שלדעת הרמב״ן אם השביע את העדים שיבואו ויעידו ולא העידו, חייבים בקרבן שבועה אפילו לא כפרו כלל, ואם ענו אמן אחר שבועתו חייבים משום מושבע מפי עצמו [וכמו שהקשה על הרמב״ן, שאם כדבריו שהרישא במושבע מפי עצמו וסיפא במושבע מפי אחרים, למה נקטה המשנה באמרו אין אנו יודעים לך עדות ואמר להם משביע אני עליכם ואמרו אמן, ליתני באמר להם מתחילה משביע אני עליכם שאם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידוני ואמרו אמן, חייבים.], ואם שתקו ולא ענו כלום, חייבים משום מושבע מפי אחרים [אבל הריטב״א כתב בדעת רש״י, דהא דקתני וענו אמן, לא להיות נשבעים מפי עצמם, אלא כעין האמנת דברים, ודלא ליהוי כשתיקה שהיא כהודאה. והיינו שעדיין לא יהא חייב אפילו לר׳ מאיר אלא מפני שכפר בפנים. וצ״ב.].
והראשונים נחלקו באיני יודע לך עדות אי הוי הגדה לענין אינו חוזר ומגיד, ודעת הרמב״ן דאינו חוזר ומגיד, והריטב״א בכתובות כתב בשם י״מ דכל חיוב שבועת העדות הוא שאם לא יגיד שוב אינו מגיד (ראה שאילתות סי׳ סט; הלכות גדולות הל׳ שבועות - מק״נ ח״ג עמ׳ 79: והיכא דאסהיד בבי דינא והדר ביה בתוך כדי דיבור מצי הדר, לאחר כדי דיבור לא, דאמר רחמנא אם לא יגיד ונשא עונו, כיון שלא הגיד לא יגיד, וממילא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד). וחלק עליהם וכתב שחיוב שבועת העדות היא על כבישת העדות ולא על הכפירה, אבל מדבריו כאן משמע שגם באומר איני יודע אינו חוזר ומגיד. והר״ן כתב שקודם שבועה יכול לחזור בו, או מפני דהוי כמו קודם שנחקרה עדותם, או מפני שאין בזה חוזר ומגיד כלל, ורק אחר שנשבע אינו חוזר בו מפני שאינו משים עצמו רשע. ואפשר שבזה תלוי הדין בשתק אחר שהשביעו שתבוא ותעידני, שיש כאן קבלת השבועה ללא כפירה.

^ה כבכי״פ ור׳. ולפנינו במימרת שמואל ראוהו שרץ ... מה אתה רץ. ובבריתא דתני כותיה, ראוהו שבא ... מה אתה בא.