^א גם לדברי האומרים שהנשבע על דבר שהוא כבר מושבע עליו אין שבועה שניה חלה כלל (ראה אבני מילואים תשובה יב ובמילואי חותם הערות 39-40), אבל הכולל בשבועתו דברים המותרים גם לריש לקיש חלה שבועתו אלא שאינו חייב על מה שהוא כבר מושבע ועומד.

^ב בק״ג: מדפטר בה ר׳ שמעון מקרבן כר׳ דתניא ר׳ שמעון וכו׳. ולא ידעתי פירושו. בדפוס וילנא העתיקו בטעות ׳כדתניא׳ ושינו בכך את משמעות דברי ר״ח שכאילו הוא מפרש למה ר׳ שמעון אומר במשנה שהוא פטור מקרבן כיון שזה פחות מכזית ובפחות מכזית ר׳ שמעון אינו מחייב קרבן.

^ג ומפני שחייב קרבן גם באין בו מעשה. אבל אילו לא היה חייב קרבן היינו אומרים דליתא בלאו והן על אף שהטעם שאינו מביא קרבן אינו מדין שבועה אלא משום שאין בו מעשה.

^ד כתב הריטב״א גירסת הספרים שלא הגיהם רש״י ז״ל היא: משכחת לה כדרבא, ולא גרסינן ׳אלא כדרבא׳. וזו היא גירסת ר״ח. ולגירסה זו לא חזרה בה הגמרא ממה שפירשה את הסיפא בנשבע בכולל שלא לאכול שחוטות ונבילות. ופירש ר״ח דאיתא בהן כשנשבע לאכול עפר ונבילות דמיגו דחלה שבועה אעפר חלה שבועה גם על נבילה. ותמה עליו ר״י מיגש שלא אמרו דשבועה חלה על איסורים על ידי כולל אלא בנשבע שלא לאכול, אבל נשבע לאכול נבילות איך תחול השבועה עליו והרי הוא מושבע שלא לאכול. עוד תמה עליו למה נקט נשבע לאכול עפר ונבילות והרי כן הוא גם בנשבע לאכול שחוטות ונבילות. ומטעם זה כתב הר״י מיגש שצריך לגרוס בגמרא כדרבא דאמר שבועה ׳שאוכל׳ ואכל עפר פטור, וכמו שהנשבע לאכול סתם יכול לקיים שבועתו באכילת עפר כך גם הנשבע לאכול ואכל נבילות קיים שבועתו שהרי אכל, ובכהאי גונא איתא בהן. פירושו של הר״י מיגש הובא בראשונים בשמו וכתבו עוד דגם ר״ח וגם ר״י מיגש לא גרסו בגמרא ׳אלא כדרבא׳ וגרסו ׳כדרבא׳. ולא הביאו הראשונים כלל את פירושו של רבנו חננאל.
רש״י בסוף דבריו כתב: וסוגיא דעלמא גרס משכחת לה כדרבא ומפרשי לה בנבילה מוסרחת ואי אפשי בה וכו׳, ועוד דרבא מאי בעי הכא, הוה ליה למימר משכחת לה בנבלה מסרחת. ותירצו בתוספות שלגרסה זו יש לפרש כדרבא דאמר שבועה שלא אוכל סתם ואכל עפר פטור אבל אם נשבע שלא לאכול עפר ואכל עפר חייב, אלמא שייך לשון אכילה בעפר ומשכחת לה שבועה שיאכל נבילה בנבילה מסרחת. אולם ר״ח סתם דבריו, ונראה מדבריו דאיתא בהן בכולל לאכול עפר ונבילות ומפני שחלה שבועתו על אכילת דבר שאינו בר אכילה, וכמו שאמר רבא שאכילת עפר אינה אכילה. ורב מרי בא להוכיח מקונם אם אכלתי שאכילת נבילות מקרי אכילה כשאומר אם אוכל ולכן גם כשנשבע לאכול נבילות יש כאן שבועה על אכילת נבילה. ולא הבנתי דבריו כלל. [בטעם הדבר שהנשבע לאכול שחוטות ונבילות אין שבועה חלה עליו על ידי כולל כתבו הראשונים שאי אפשר שתחול עליו שבועה לעבור על האיסור. עוד יש לומר שהנשבע לאכול שחוטות ונבילות יש כאן קבלה על כל אחת בפני עצמה אף שהקיום של השבועה הוא על ידי אכילת כולם, ולכן לא יועיל על זה מה שקיבל עליו לאכול גם שחוטות. אלא שאפשר שיכלול בשבועתו כל מה שישחט פלוני, ועל כרחך הטעם שאי אפשר שתחול עליו שבועה לעבור על האסור.]
ורש״י גרס ׳אלא׳ כדרבא ופירש שהגמרא חזרה בה ממה שתירצה את המשנה דאיירי בנשבע בכולל שחוטות ונבילות כיון דליתא בלאו והן, אלא הכא איירי בנשבע סתם ולעולם גם נבילות וטריפות כלולים בשבועתו ודעתו לאסור עצמו גם מנבלות וטריפות. ולרבנן חיילא שבועתו על נבילות וטריפות בכולל. ואיתא בהן בנשבע לאכול סתם כי יכול לקיים שבועתו בשחוטות. ופירשו התוספות דבריו שלרבנן גם אם אכל נבילות קיים שבועתו ומשום שחיילא שבועתו על נבילות על ידי כולל, אלא שאם נשבע בפירוש לאכול שחוטות ונבילות לא חיילא שבועתו כי אי אפשר לישבע לבטל את המצוה. אבל הר״י מיגש סתם דבריו ולא פירש אם הטעם שקיים שבועתו באכילת נבילות הוא משום שהשבועה חלה גם על נבילות על ידי כולל (וכמו שכתבו התוספות) או שאין השבועה חלה כלל על דבר מסויים, אלא כיון שנשבע לאכול סתם כל מה שאוכל יש בו קיום שבועה גם אליבא דר׳ שמעון.
אולם בתוספתא שהביאו התוספות כאן מפורש שר׳ שמעון ורבנן נחלקו בנשבע לאכול סתם ואכל דברים אסורים, שרבנן פוטרים ור׳ שמעון מחייב. ומהמשך דבריהם נראה כוונתם [ובחידושי ר׳ מאיר שמחה כתב שלא יתכן לפרש את דבריהם שלרבנן חלה השבועה על אכילת האיסור שאם אכלם מכוח השבועה אינו חייב על אכילתם ולר׳ שמעון לא חלה השבועה עליהם וחייב על אכילתם.] (וכן נראה מדברי הרמב״ן) שלרבנן נפטר משבועתו באכילת נבילה משום שהשבועה חלה גם על אכילה זו בכולל. אבל לר׳ שמעון שלא חלה שבועה על נבילה אפילו בכולל חייב על שבועתו כי לא נפטר ממנה באכילת נבילה. אבל בחידושי ר׳ מאיר שמחה כתב שר׳ שמעון ורבנן נחלקו עוד אם הנשבע לאכול סתם אם גם דברים האסורים בכלל שבועתו (ועיין שם שכתב שלפי זה היה מקום לפרש את משנתנו כפשטה דאכל דברים שאינם ראויים היינו עפר, אבל בנבילות וטריפות נחלקו ר׳ שמעון ורבנן אם הם כלולים בשבועתו או לא. אלא שמיתור לשון המשנה פירשו בגמרא שבנשבע שלא לאכול סתם אין נבילות בכלל, ועל כן פירשו בגמרא שנחלקו בנשבע בפירוש שלא לאכול נבילות, אולם רבנן ור׳ שמעון נחלקו גם בנשבע לאכול סתם אם נבילות בכלל שבועתו או לא).
בהמשך דברי התוספתא שהביאו התוספות רבו הגרסאות. וזה נוסח כתי״ע: ומודה ר׳ שמעון באומר קונם אשתי נהנית לי אם אוכל ואם אשתה ואכל אוכלין אסורין שאשתו מותרת לו, אם לא אוכל אם לא אשתה ואכל אוכלין אסורין ושתה משקין אסורין שאשתו אסורה לו. ובדפוס ראשון יש רק החצי הראשון, ומודה ר׳ שמעון וכו׳ עד שאשתו מותרת לו. גם בכתי״ו יש רק את החצי הראשון אלא שהוא מסיים ׳שאשתו אסורה לו׳. וכפי הנראה נחסר בדפוסים החצי השני של התוספתא, ובכתי״ו נשמטה שורה מחמת הדומות מאסורין עד אסורין. אם השערה זו נכונה הרי שהגרסה הנכונה היא כפי שהיא בכתי״ע. אולם קושי רב יש בנוסח זה, למה אמרו ׳ומודה׳ ר׳ שמעון, אדרבה אלו דברי ר׳ שמעון לשיטתו שאין נבילות בכלל שבועתו ולכן אשתו מותרת לו. מחמת קושי זה כתב בחסדי דוד שצריך לתקן את הגרסה למודים חכמים לר׳ שמעון, או לחילופין ומודה ר׳ שמעון שאשתו אסורה לו וכבכתי״ו.
בכל מקרה דברי התוספתא צריכים ביאור מה שייך קונם אשתי אסורה לי אם אוכל לדינא דאין שבועה חלה על האיסורים. ואפשר שמודה ר׳ שמעון שדעת הנשבע הוא גם על דברים האסורים ולכן אשתו אסורה לו, והתוספתא (לגירסת כתי״ו) באה ללמד שלא נפרש את מחלוקתם של חכמים ור׳ שמעון אם דעתו על נבילות או לא. עוד אפשר לפרש שהאומר קונם אם אוכל הוא אוסר על עצמו בקונם שלא לאכול, וכמו שכתב המאירי כאן (וכן נראה בר״י מיגש) שהאומר קונם אשתי אם אכלתי הרי הוא כנשבע שלא אכל עיין שם (וזהו המקור לדברי הרמב״ם בפרק ה מהל׳ שבועות הל׳ ו), ובכל זאת מודה ר׳ שמעון דאף שיש כאן קבלה שלא לאכול שבועה חלה עליו כי אף שהוא מקבל עליו בשבועה שלא לאכול אבל האיסור חל על הנאת אשתו.
כל זה הוא לפי הגירסה שבכתי״ו אולם לפי הנראה גירסת כתי״ע היא הנכונה, ואף שהלשון מודה ר׳ שמעון תמוה, אבל הדין הוא שאשתו מותרת לו. ור׳ שמעון לשיטתו, או כמו שפירש בחידושי ר׳ מאיר שמחה שאין דעתו על אכילת נבילות, או שגם בזה אנו אומרים שאין שבועה חלה על על האיסורים וגם קבלת שבועה אי אפשר אלא על דבר הרשות ולא רק איסורי שבועה, ויש לעיין בזה כי אף שאינו יכול לקבל עליו שבועה בדבר שאין לו רשות אבל האיסור של השבועה שהוא על דבר הרשות יכול לחול עליו. ויתכן שאין האיסור חל אלא במה שלא קיים את שבועתו ואם לא חל עליו הקיום גם האיסור אינו חל. אולם לדעת בעל המאור ודעימיה דנשבע לקיים את המצוה חלה עליו שבועה ופטור מקרבן ואם נשבע שלא לאכול נבילות אינו לוקה משום דאין איסור חל על איסור אבל יש כאן שבועה ואם כן אם עבר ואכל תאסר עליו הנאת אשתו שהרי השבועה לא נתבטלה. וכן לפי מה שכתב באבני מילואים בתשובה סי׳ יב דאין השבועה חלה כלל ולא מטעם דאין איסור חל על איסור אלא דכיון שאין איסור חל על איסור אינו יכול לישבע עליו כלל, אבל כאן דלא שייך טעמא דאין איסור חל על איסור ממילא תחול עליו השבועה ותאסר אשתו עליו. ורק לדעת הראשונים דגם לאו ליכא וכדדרשינן בנדרים אבל אתה מיחל לחפצי שמים יש כאן מקום עיון וכמו שנתבאר.
עוד יש לעיין בדעת הרמב״ן שגם בלא הפסוק דלהרע או להיטיב לא חלה שבועה אלא על מה שבידו לקיים או לבטל ראה לעיל מילואים להערה 21. ולא הוצרכו למיעוט שאין שבועה חלה על דבר מצוה אלא מפני שהוא מחדש עליו חיוב קרבן, אבל כאן לא הוסיף כלום על הקיום ואין שבועה חלה עליו כלל או דילמא משום זה גופא שאשתו תאסר עליו באכילה זו הוי כמו שמוסיף בה חיוב ותחול עליו שבועה.

^ה על פי ק״ג וכן העתיק בר״י מיגש הנ״ל.