גמרא
פירוש
וְתִירוֹשׁ חַמְרָא הוּא וּכְתִיב וְאָכַלְתָּ.
וְדִלְמָא עַל יְדֵי אֲנִיגְרוֹן דְּאָמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל אֲנִיגְרוֹן מַיָּא דְּסִילְקֵי אַכְּסִיגְרוֹן מַיָּא דְּכוּלְּהוּ סִילְקִי.
אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב מֵהָכָא {דברים י״ד:כ״ו} וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר יַיִן חַמְרָא הוּא וּכְתִיב וְאָכַלְתָּ.
וְדִלְמָא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
והא תירוש חמרא הוא וקרי ליה אכילה, מיכן ששתייה בכלל אכילה. ודחינן, ודילמא זו האכילה אכילה על ידי אניגרון. כלומר, בתבשיל1 כגון ציקי קדירה2. אניגרון מיא דסילקא, אכסיגרון מיא דכולהו סילקי3 והיין מתבשל עמהן. ואתינן למיפשטה מיהא דכת׳ ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגומ׳. ואימא4 דבילה קעילית, דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש ועבד, חייב. אלא אתיא5 שכר שכר מנזיר, דכת׳ ביה6 מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה, מה להלן שתיית יין אף כאן שתיית יין7. ואתא רבא לפרושה הא דר׳ חייא ממתני׳, ודחי לה אביי מסיפא, דקתני שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים, 8איתסר ליה באכילה9 ושתייה, כי הדר אמר שלא אשתה מי חיילא שבועה אחריתי עליה10, אילו אמר שלא אשתה שלא אשתה ושתה מיחייב תרתי. ופריק רבא, מתני׳ כגון דאמר שלא אשתה (שלא אשתה) והדר אמר לא אוכל, (דכיון11) דאקדמיה לשתייה קמי אכילה, 12לא אמרינן אכילה בכלל שתייה היא כול׳. ואסיקנא, אלא לעולם כדקתני וסיפא 13כגון דאמר שבועה שלא אוכל והדר אמר שבועה שלא אשתה, דכיון דהדר אמר שלא אשתה, גלי דעתיה דהא לא אוכל דנשבע עליה אכילה גרידא היא. אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא14 שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראויין כול׳. ולא עמדה. שבועה שלא אוכל פת חיטים פת שעורין פת כוסמין 15ואכל חייב על כל אחת ואחת. ואקשינן, ודילמא האי דפריש פת חטים פת שעורין ופת כוסמין למיפטר נפשיה מפת דוחן ופת שיפון ופת שיבולת שועל וכיוצא בו. ודחינן, אם כן הוה ליה לתנא16 לומר פת חטים ושעורין וכוסמין17, פת פת למה לי. ודחי, אי לא תנא בכל אחד ואחד הוה אמינא18 היכא דתני פת הוא פת ממש והיכא דלא תני פת אינו אסור אלא לכוס אבל [אם19] הוא עשוי פת שרי כול׳.מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן.
הערות
1 אף שהוא משקה ואפשר לשתותו בפני עצמו וכמבואר בגמרא ברכות לה,ב אבל הוא גם נאכל יחד עם התבשיל, ועל אכילתו ביחד עם התבשיל אמרה תורה ואכלת לפני ד׳.
2 וכדאמרינן בכתובות סה,א יין לציקי קדירה. רש״י פירש את המשך דברי הגמרא שכר כתיב מידי שמשכר, כלומר דרך שכרות. והיינו שאכילה על ידי אניגרון אינה דרך שכרות. אבל לפירוש ר״ח שפירש שהיין מתבשל בקדירה עם המאכל פירש הר״י מיגש את דברי הגמרא כפשוטם דאחר שנתבשל היין עם התבשיל אינו משכר.
3 וכ״ה לפנינו. ובק״ג שלאקי. וכבכי״מ (שילקי) וכן הגיה הב״ח.
4 לפנינו: ודילמא.
5 כבכתי״מ. ולפנינו: גמר.
6 במדבר ו, ג.
7 לפירוש ר״ח חזרה בה הגמרא מהתירוץ הקודם דלא איירי באכילה על ידי אניגרון משום דבעינן מילי דמשכר. וכן נראה מלשון הגמרא ׳אלא׳ גמר שכר שכר דילפינן מנזיר דאיירי בשתיית יין. אבל הר״י מיגש פירש דמנזיר ילפינן דשכר היינו יין ולא דבילה קעילית כיון שלא נאסר הנזיר רק ביין. וכיון דבעינן יין דמשכר ידעינן דגם שתיית יין מקרי אכילה.
8 כן הוא גם בק״ג, ולכאורה חסר כאן וצ״ל, וכיון דאמר שלא אוכל.
9 לפנינו ליתא ׳באכילה׳.
10 וכ״נ גירסת ר״י מיגש. לפנינו: ׳אמאי חייב׳.
11 נמחק על פי ק״ג וככל הנראה ט״ס הוא, ראה הערה הסמוכה.
12 אולי צ״ל ׳ולא׳. אולם יתכן שיש לקיים את הגירסא של כתי״א ׳דכיון׳ דאקדמיה לשתיה קמי אכילה ויש כאן השמטה וענינה כמו שכתבו התוספות בד״ה כגון דכי אקדמיה לשתיה קמי אכילה אין שתיה בכלל אכילה ולכן אינו חייב שתים על שתיה לחוד. וגם על אכילה אינו חייב שתים כי אין אכילה בכלל שתיה. אלא שהתוספות הוכרחו לפרש כן רק לדעת רש״י להלן כד,א שגם הנשבע סתם חלה שבועתו בכולל גם על מה שהוא מושבע ועומד (ראה גליון הש״ס כאן וכן כתב הרמב״ן בחידושים), ואילו לדעת ר״ח להלן אין הכרח לומר שגם הנשבע בסתם חלה שבועה בכולל גם על מה שהוא מושבע ועומד.
13 הלשון משובש, ואולי צ״ל לעולם כדקתני סיפא דאמר וכו׳. ובגמרא כתי״מ הגרסה: לעולם כדקתני וסיפא כיון דאמר וכו׳.
14 וכעי״ז בכתי״מ. ולפנינו: ׳מתני׳ נמי דייקא׳.
15 בכתב היד נוסף בטעות ׳למיפטר נפשיה מפת׳ ושתי המילים הראשונות סומנו למחיקה וצריך למחוק גם את המילה השלישית.
16 דברי ר״ח תמוהים שהרי הגמרא דנה כאן בלשון הנשבע מה כוונתו ולא בלשון המשנה מה היא באה ללמדנו. ובדפוס וילנא סימנו שצריך למחוק תיבת ׳דתנא׳, אולם במשך כל הקטע ר״ח כותב תני במקום אמר ואי אפשר לשבש כולי האי. אולם כך הוא משמעות לשון הגמרא ׳ודלמא׳ לכוס דאילו הוה תני כך הייתי אומר שאינו נאסר אלא לכוס את החיטים ולא היה נאסר באכילת פת. ורש״י נתקשה בלשון הגמרא וכתב ודלמא לכוס, כלומר אי אמר הכי הוי משמע שלא יהא כוסת. וכן בהמשך לשון הגמרא הוה אמינא פת חיטים לאכול ושעורים לכוס משמע שאין הדין כן אלא שכך היינו טועים ואומרים, ולכן הזכירה המשנה פת על כל אחד ואחד. והרמב״ן נתקשה בזה וכתב, ויש מי שרוצה לומר דאילו אמר הכי אינו אסור בכולם אלא בפת אלא הכי אמרינן דילמא הנודר טועה וסובר שבכך לא יאסר בפת אלא לכוס. וצ״ע.
17 השמיט את התירוץ הוי ליה למימר חטין ושעורין וכוסמין ואת הדחיה ודילמא לכוס.
18 כתב הרמב״ן: ה״ג והיא גירסת רש״י ורבנו חננאל ז״ל הוה אמינא פת חטים לאכול ושעורין לכוס, ולא גרסינן אפילו וכו׳.
19 על פי ק״ג.
הערות
Gemara
Peirush