גמרא
פירוש
אַפִּיקְטְוִיזִין בַּשַּׁבָּת וְרַב שֵׁשֶׁת הָתָם לָאו אוֹרְחֵיהּ הָכָא אוֹרְחֵיהּ. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת מְנָא אָמֵינָא לַהּ דִּתְנַן מַחַט שֶׁל יָד לִיטּוֹל בָּהּ אֶת הַקּוֹץ וְרַב נַחְמָן הָתָם פְּקִיד הָכָא לָא פְּקִיד.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ועל זה אקשינן עלה: והא אין עושין אפיקטויזין בשבת וכו׳. ורבותינו הגאונים אמרו פירוש אחר. ואנו כתבנו מה שקיבלנו מרבותינו. קנה של זתים וכו׳. ואמרינן אמאי? פשוטי כלי עץ הוא ואין מקבלין טומאה? ומפרקינן: תנא משמיה דר׳ נחמיה: בשעה שמהפך בו את הזתים, הופכן ורואה בו. ולא פירש מהו רואה בו, אבל פורש בתלמוד ארץ ישראל (ירושלמי שבת י״ז:ג׳:ב׳): קנה שהתקינו להיות בודק בו הזתים, כיצד הוא יודע? אם מלוכלך במשקה, בידוע שנגמרה מלאכת המעטן. ואם לאו, בידוע שלא נגמרה מלאכת המעטן. אמר ליה ר׳ מנא: לא תני שמואל אלא להיות שולה בו הזיתים? כלומר יש בו בית קיבול. אמר רב נחמן האי אובלא1 דקצרה,2 כיתד של מחרישה דאמי – ואסור לטלטלה. אובלא – אבן גדולה שנותן הכובס עליה היריעה שרוצה ללבנה והיא שרויה במים ומכה עליו במזורי. מכה ומהפך ומכה. ועוד שורה ומכה. ואחרי שישלים שוטחה ומייבשה. ועוד חוזר ושורה אותה פעם אחרי פעם עד שתתלבין היטב. ויש אומרים כלי חרש מנוקב שכופין אותו על גבי גחלים ומקטרם בגפרית הכלים ללבנם. אמר אביי: חרבא דאשכפתא וסכינא דאשכבתא וחצינא דנגרי – כיתד של מחרישה דמו, ואסור לטלטלם. חרתא3 דאושכפי – איזמל של שכף, מדתרגמינן עשה לך חרבות צורים: איזמליין חריפין. סכינא דאשכבתא – סכין המיוחדת לשחיטה בלבד. חצינא דנגרי – הוא גרזן, והוא המעצד של חרש. כיון דקפדי אפגמיהו4 קבע ליה מקום ומסיע5 דעתו מלעשות בהן מלאכה אחרת, הללו וכיוצא בהן שהן מוקצה מחמת חסרון כיס אסור לטלטלם בשבת. הרי מפורש בסוף פרק מי שהחשיך (שבת קנ״ז.) דכולהו הני הינו טעמא דאסירי משום דמוקצה מחמת חסרון כיס נינהו. ואפילו ר׳ שמעון מודי דתנן סתמא לדברי הכל כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה. מקצוע של דבילה – כלי ברזל שחותכין בו דבילה. זומליסטרון – תרווד שמהפך בו הקדירה. כדתנן זומליסטרא שנוטל כפה טמיאה מפני המזלג וכו׳. אמר ר׳ חנינא: בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו, דכתיב: בימים ההמה6 ראיתי ביהודה דורכים גיתות בשבת (נחמיה י״ג:ט״ו). כיון שראום כך שהקלו בשבת, אסרו להן כל הכלים. ושני להן הא דתנו רבנן: בראשונה היו אומרים שלשה כלים נטלין בשבת מקצוע של דבילה וזומליסטרון של קדירה. וסכין קטנה. כיון שנגדרו וחזרו לדקדק בשמירת שבת היו מתירין להן והולכין עד שהתירו הכל חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה. וכך הוא מפורש בתלמוד ארץ ישראל (ירושלמי שבת י״ז:א׳:ג׳). אמר ר׳ אלעזר: קנים, ומקלות, וקלוסטרא ומדוכה – כולם קודם התרת כלים נשנו, ולפיכך נשנו באיסור. קנים – הן קנים של לחם הפנים, והן שנויין במסכת מנחות (משנה מנחות י״א:ו׳) שאסור בשבת סידורן ונטילתן מתוך לחם הפנים. מקלות – מפורש בפסחים (פסחים ס״ד.-:): בזמן שחל ארבעה עשר להיות בשבת, אסר ר׳ אלעזר לטלטל מקל ולהניחו על כתיפו ועל כתף חבירו לתלות הפסח בו ולהפשיטו.מהדורת על־התורה (בהכנה), על פי כתב יד וטיקן 128, קטעי הגניזה, וציטוטים בראשונים (כל הזכויות שמורות); הפירוש על פרקים ח׳–י׳ הוא כנראה מרב האיי גאון
הערות
1 כן בכ״י וטיקן 128, וכן בבה״ג, רי״ף וערוך ״אבל״ (3).
2 כן בכ״י וטיקן 128. בספר הנר בשם ר״ח: ״דקצארי״.
3 כן בכ״י וטיקן 128, וכן בערוך ״אשכף״. בדפוס וילנא תיקנו ל: ״חרבא״, וכן כתוב לעיל גם בכ״י וטיקן 128, וכן בערוך ״חצין״.
4 כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״אשגמיהו״.
5 כן בכ״י וטיקן 128, והשוו ירושלמי ברכות ו׳:ח׳:ב׳ ועוד מקורות.
6 בכ״י וטיקן 128 מלה זו מחוקה מסיבה לא ידועה.
הערות
Gemara
Peirush