×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא סנהדרין ג׳.גמרא
;?!
אָ
שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא כ״ד:כ״ב} מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וּמָה טַעַם אָמְרוּ דִּינֵי מָמוֹנוֹת לָא בָּעֵינַן דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעוֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוֹוִין. אֶלָּא מֵעַתָּה טָעוּ לֹא יְשַׁלְּמוּ כׇּל שֶׁכֵּן אַתָּה נוֹעֵל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוֹוִין. אִי הָכִי תַּרְתֵּי קָתָנֵי דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת גְּזֵילוֹת וַחֲבָלוֹת בִּשְׁלֹשָׁה מוּמְחִין. וְעוֹד שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה לְמָה לִי. אֶלָּא אָמַר רָבָא תַּרְתֵּי קָתָנֵי מִשּׁוּם דְּרַבִּי חֲנִינָא רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא אָמַר מִדְּאוֹרָיְיתָא חַד נָמֵי כָּשֵׁר שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא י״ט:ט״ו} בְּצֶדֶק תִּשְׁפּוֹט עֲמִיתֶךָ אֶלָּא מִשּׁוּם יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. אַטּוּ בִּתְלָתָא מִי לָא הָווּ יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת אִי אֶפְשָׁר דְּלֵית בְּהוּ חַד דִּגְמִיר אֶלָּא מֵעַתָּה טָעוּ לֹא יְשַׁלְּמוּ כ״שכׇּל שֶׁכֵּן דִּנְפִישִׁי יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. מַאי אִיכָּא בֵּין רָבָא לְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאָמַר שְׁמוּאֵל שְׁנַיִם שֶׁדָּנוּ דִּינֵיהֶן דִּין אֶלָּא שֶׁנִּקְרְאוּ בֵּית דִּין חָצוּף לְרָבָא לֵית לֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל לְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא אִית לֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל.: נֶזֶק וַחֲצִי נֶזֶק וְכוּ׳.: נֶזֶק הַיְינוּ חֲבָלוֹת מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵא חֲצִי נֶזֶק תָּנֵי נָמֵי נֶזֶק שָׁלֵם. חֲצִי נֶזֶק נָמֵי הַיְינוּ חֲבָלוֹת תְּנָא מָמוֹנָא וְקָתָנֵי קְנָסָא. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אפַּלְגָא נִיזְקָא קְנָסָא אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר פַּלְגָא נִיזְקָא מָמוֹנָא מַאי אִיכָּא לְמֵימַר. אֶלָּא אַיְּידֵי דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵא תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה דְּמָמוֹןמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
E/ע
הערותNotes
ומה טעם אמרו: דיני ממונות לא בעו דרישה וחקירה? כדי שלא תנעול דלת בפני לווין – כלומר: אם תצריכהו למומחין – ימנע מלהלוות אחד את חבירו, כי אומר: אם יכפור או יסרב – אנה אמצא מומחין שידינו ויוציאו משפטי? טוב לי שלא להלוות, ונמצא נמנע מלהלוות. ואקשינן עליה: אי הכי דחדא קתני במתניתין, למה לי למיתנא שלשה בדיני ממונות ושלשה בגזילות וחבלות, ואת אמרת דהכי קתני במתניתין: מה הן דיני ממונות? גזילות וחבלות.⁠א ופירק רבא: לעולם תרתי קתני – כלומר: כי דיני ממונות, בין הודאות והלואות בין דיני (ממונות) {גזילות וחבלות} – שלשה מומחין בענן.⁠ב ואמאי אכשרו רבנן האידנא בהודאות והלוואות אפילו הדיוטות? משום דר׳ חנינה.
רב אחא בריה דרב איקא אמר: מדאוריתא – אפילו חד כשר, שנ׳: בצדק תשפט עמיתך, ומשום שוכני מדינות שאין בהן מומחיןג התקינו שלשה.
אמרי: אי איפשר דלת בהו חד דגמיר. ד
וקיימא לן כרב אחא בריה דרב איקא, דמדאוריתא חד והוא מומחהה וקיבלוה עליהוו – דיין דיני ממונות, כדבענן למימר לקמןז.
מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן.
הערות
א לפנינו בגמרא הקשו בתרתי. אי הכי תרתי קתני וכו׳ ועוד שלשה שלשה למה לי. כפי הנראה לא גרס ר״ח את הקושיא הראשונה.
ב בניגוד לרש״י שפירש דמתניתין תרתי קתני והודאות והלואות בשלשה הדיוטות. פירש ר״ח דתרתי קתני וגם הודאות והלואות בעי שלשה ומומחין, אלא אחר זמן המשנה תקינו רבנן דלא ליבעו מומחין בהודאות והלואות. ובזה נחלקו רב אבהו ורבא אם התקנה דרבנן להכשיר בהדיוטות היתה קודם זמן המשנה או אחר זמן המשנה. כעין פירוש ר״ח כאן פירש רש״י להלן בדף לב סוף עמוד א לענין דרישה וחקירה, דמתניתין מדאורייתא קמי תקנתא וברייתא דרבנן בתר תקנתא.
ג ר״ח מפרש יושבי קרנות יושבי מדינות רחוקות שאינם במרכז ואין תלמידי חכמים מצוים בהם ואין ביניהם מומחים. והא דאמרינן בגמרא דאי טעו לא משלמי כל שכן דנפישי יושבי קרנות, אפשר שיפרש ר״ח שאם לא ישלמו ירבו המדינות שאין בהם תלמידי חכמים מומחים, והמרכז יצטמצם. אולם באור שמח סוף פרק ב מהל׳ סנהדרין כתב שכפי הנראה לא גרסו ר״ח.
ד וכן פסק רבינו ניסים גאון הובא בפירוש ר״י אלמדרי, וכתב ר״י אלמדרי שרוב הגאונים פסקו כר׳ אבהו. ובגליון כתב יד אוקספורד שם כתב שגם רב האי גאון פסק בתחילה כשמואל, וחזר בו בסוף ימיו והכריע כר׳ אבהו. וכן דעת ר׳ נחשון גאון (הובא בשבלי הלקט ח״ב סי׳ ק ובספר המכריע סי׳ לב) ורי״ף (להלן סוף פרק ג וריש פרק ד ופרק ב דכתובות) לפסוק כר׳ אבהו. אבל השאילתות בפרשת משפטים שאילתא נח; ספר הזהיר; ה״ג הל׳ דיינים וסוף הל׳ שבועה, פסקו כשמואל (וראה אוצר הגאונים סי׳ לו - מז).
ביחס לדעת הלכות גדולות יש לציין שהמרדכי ריש פירקין כתב שבה״ג פסק כר׳ אבהו, ובניגוד למובא בתוספות כאן ובהלכות גדולות לפנינו. וביחס לדעת רב האי גאון, ראה תשובת רב האי בתשובות הגאונים החדשות סי׳ קיח. ובהערות שם העיר שכיון שתשובה זו מיוחסת גם לרב שרירא גאון בהכרח שזו היתה גם דעת רב האי גאון בצעירותו. אולם מדברי רב שרירא גאון בתשובה שבשערי צדק חלק ד שער ז סי׳ לה נראה שהוא סובר כרב אחא שמדאורייתא גם אחד כשר לדון, שכך כתב שם דטעמא מאי דיני ממונות בשלשה דאי מיסתפק להון דינא יטו אחרי רבים וכיון דהוי דיין מומחה לא צריך להכין, ואם כן התשובה בה הוא מכריע כר׳ אבהו אינה אלא לרב האי ולא לרב שרירא, ואפשר שהיא לרב האי בזקנותו.
הרמב״ם (פרק ב מהל׳ סנהדרין הל׳ י) אף שכתב כר׳ אחא בריה דרב איקא שמדאורייתא גם אחד כשר לדון, פסק דשנים שדנו אין דיניהם דין. וכן כתב בחידושי הר״ן בשם מקצת פירושיו של רש״י ז״ל עיין שם. ולדעת הרמב״ם הברייתא המובאת להלן ה,א שיחיד מומחה לרבים דן יחידי, מתפרשת כרב אחא בריה דרב איקא ורק מומחה דן יחידי. אבל לרבא הסובר שמדאורייתא בעינן שלשה יתכן שגם מומחה לרבים אינו דן יחידי ואפילו מדרבנן. גם הרשב״א בתשובה (ח״ו סי׳ קעז) כתב שהבריתא כרב אחא בריה דרב איקא והיא מכשרת יחיד מומחה מן התורה, והוכיח כן מסוגיית הגמרא בראש השנה כה,ב שעל פי הברייתא הזאת אמרו סלקא דעתך אמינא שיהא יחיד מומחה כשר לקידוש החודש כפי שהוא כשר לדיני ממונות, ובהכרח שלדעת הברייתא יחיד מומחה כשר לדיני ממונות מן התורה (וראה תוספות שם ד״ה ואם).
אבל הרמב״ן במלחמות ריש פרק ד כתב שגם ר׳ אבהו מודה שמדרבנן יחיד מומחה דן אפילו יחידי (וכמו שכתבו התוספות בדף ה,א), וכפי שתקנו רבנן בהודאות והלואות דמהני בשלשה הדיוטות כך תקנו דמהני גם יחיד מומחה, והכריח כן מהברייתא הנ״ל וכתב שאין להעמיד את הברייתא שלא כהלכה. (הוכחה זו היא רק לדעת הרמב״ן אבל לדעת הרמב״ם הלכה כרב אחא בריה דרב איקא ובכל מקרה הברייתא כהלכה). ובתוספות ה,א ד״ה ואם הוכיחו דהברייתא קאי גם אליבא דרבא, משום דרב יוסף קאמר בגיטין פח,ב דדיינינן בבבל בהודאות והלואות משום דשליחותייהו עבדינן, ובכל זאת סבירא ליה בדף ה,א דיחיד מומחה דן יחידי. (אמנם הרמב״ם סבירא ליה דגם לרב אחא בריה דרב איקא דיינינן הודאות והלואות בבבל משום דשליחותייהו עבדינן, ואם כן אפשר דרב יוסף סבר כרב אחא בריה דרב איקא). עוד הוכיחו התוספות מהא דאמרינן שם בדף ה,א ש״מ כי לא נקיט רשותא דיניה דינא, הרי שסוגיית הגמרא היא אליבא דמאן דאמר יחיד שאינו מומחה שדן דינו לאו דינא. (ולדעת הרמב״ם גם לרב אחא בריה דרב איקא יחיד שדן אין דינו דין).
ולפי זה יתכן שאף ר״ח פסק כרב אחא בריה דרב איקא, לענין שנים שדנו לא סבר לה כשמואל. אולם יש לציין שאחד הטעמים שרב האי גאון בתשובה הנ״ל מכריע כר׳ אבהו הוא מפני שהלכה כרבא ואמרינן דרבא לית ליה דשמואל. הרי שרב האי פשיטא ליה שרב אחא בריה דרב איקא אית ליה דשמואל.
ובדעת הרי״ף כתב הש״ך בסי׳ ג ס״ק א שפסק כרבא ולא כרב אחא מאחר שהביא את תחילת הסוגיא שהיא אליבא דרבא ולא הביא את דברי רב אחא. אולם כל המובא לפנינו ברי״ף מתחילת הסוגיא ליתא ברי״ף דפוס קושטא, וכפי הנראה אינו מדברי הרי״ף.
הבעל המאור בריש פרק ד תמה על הרי״ף איך פירש את המשנה בבכורות (לדעת רב יוסף ורב נחמן) במומחה והא קתני ברישא מי שאינו מומחה וכו׳, ובמלחמות שם דחה דבריו וכתב שהמומחה השנוי לענין בכורות הוא מי שגמיר וסביר וקיבל רשות להתיר בכורות, אבל אם לא קיבל רשות אף שגמיר וסביר אינו מומחה קרי ליה (וכמו שהאריך הרמב״ם שם בפירוש המשנה). אמנם כתב הרמב״ן שאף שהרי״ף פירש את הסוגיא שם בריש פרק ד (אליבא דרב יוסף ורב נחמן) דמתניתין דבכורות איירי במומחה, למסקנא (שהלכה כרב חסדא, לדעת רי״ף) על כרחך צריך לפרש את המשנה בבכורות באינו מומחה ולא גמיר וסביר, דאי איירי במומחה מאי מקשה מיניה בדף ו,א לר׳ אבהו, והרי גם ר׳ אבהו מודה שמדרבנן יחיד מומחה דן יחידי. וכדבריו מפורש בדברי הרי״ף שם בהמשך הסוגיא שפירש את המשנה בבכורות באינו מומחה. אולם ר״ח קיים גם למסקנת הגמרא את כל התירוצים שנאמרו שם בגמרא, אף שפירש לרב נחמן את המשנה בבכורות במומחה. ועל כרחך צריך לומר שלר׳ אבהו יחיד מומחה אינו דן יחידי, והברייתא בדף ה,א כר׳ אחא בריה דרב איקא.
אמנם יתכן שהגמרא מקשה מהמשנה בבכורות משום דאף שהמשנה מדברת במומחה וכפירוש ר״ח, אין הוא מומחה לרבים, ורק על המומחה לרבים אמרה הברייתא שהוא כשר לדון יחידי, אבל אם אינו מומחה לרבים אין דינו דין לר׳ אבהו (וסיפא דמתניתין דבכורות היא במומחה לרבים ולכן הוא פטור כשטעה). וכך היא גירסת ר״ח שם במשנה אם היה ׳מומחה לרבים׳. אבל הרמב״ם גרס שם במשנה אם היה ׳מומחה בית דין׳ והיינו כפירושו מומחה שבחנוהו וניסוהו בית דין, ולענין היתר בכור צריך דוקא שיטול רשות מבית דין. ואינו מומחה המוזכר ברישא פירש שם שלא נטל רשות מבית דין. ואף שהמשנה מדברת על יחיד מומחה הקשו ממנה לר׳ אבהו, ועל כרחך שלר׳ אבהו גם המומחה אינו דן יחידי. אולם ראה מילואים להערה 38 שגם הרמב״ם פירש את הסוגיא בדף ו,א באינו מומחה, וצ״ב.
ה דברי ר״ח הובאו ביד רמה ותמה עליו, שהרי לרב אחא בריה דרב איקא כל שגמיר כשר לדון מן התורה גם אם אינו מומחה. ואיני יודע אם לדעת היד רמה ר״ח אינו מצריך אלא שיהיה גמיר וסביר, והוא מקשה על ר״ח מהא דמבואר בגמרא דאליבא דרב אחא בריה דרב איקא גם זה שגמיר לחוד אף שהוא לא סביר כשר לדון. או שלדעתו ר״ח מצריך שיהיה היחיד סמוך, וכונתו להקשות דכיון דלית ליה לרב אחא בריה דרב איקא עירוב פרשיות לא ליבעי סמוך.
אף שנראה שלשונו של יד רמה ׳כל שגמיר׳ הוא על פי הגמרא ׳אי אפשר דלית בהו חד דגמיר׳, ואם כן כונתו להוכיח שלא צריך גמיר וסביר. וכפי שהאריך היד רמה בעצמו להלן בדף ה,א לחלק בין זה שגמיר לחוד שהוא כשר מן התורה לרב אחא בריה דרב איקא, לבין מי שגמיר וסביר שהוא כשר לדון יחידי אפילו מדרבנן. בכל זאת קשה להוכיח כן מהלשון עצמו, כי גם הר״ן משתמש בלשון ׳גמיר׳ וכונתו בהכרח ל׳גמיר וסביר׳ שהרי כך כתב, והאי חד דכשר מדאורייתא, בין הדיוט בין מומחה קאמר, והוא דגמיר, וכן כתבו הרמב״ן והרמב״ם ז״ל, וכן דעת רש״י ז״ל לקמן גבי אם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי. ע״כ. וכוונתו למה שפירש רש״י שם את הסוגיא אליבא דרב אחא בריה דרב איקא, כי לדעת רש״י היחיד מומחה האמור בברייתא שם כשר לדון מן התורה, ובגמרא שם מבואר דהיינו מי שגמיר וסביר ואפילו אינו סמוך. ובהמשך דבריו הקשה הר״ן על רבנו חננאל וכתב, ומאן דמפרש דמדאורייתא חד כשר והוא דמומחה, קשיא עליה מאי דאמרינן בגמרא דבשלשה אי אפשר שלא יהא בהם חד דגמיר וכו׳. ועל כל פנים לדעת הר״ן הצריך ר״ח שיהא היחיד סמוך.
אלא שדבריו צריכים עיון שהרי דברי רב אחא לא נאמרו בגמרא אלא בכדי ליישב את הקושיא שהקשו לפני זה בגמרא, אי קסבר אין עירוב פרשיות שלשה למה לי, ועל זה אמר רב אחא אין הכי נמי מדאורייתא לא בעינן שלשה. ועל כרחך שלרב אחא אין צריך שיהא היחיד מומחה. ומה שכתבו בתוספות דרב אחא אית ליה עירוב פרשיות ורק דדריש קרא דבצדק תשפוט, פירוש דבריהם הוא, דגלי קרא דבצדק תשפוט דאלוקים האמור בפרשה לא קאי על הודאות והלואות אף דאית לו עירוב פרשיות. אבל לומר שרב אחא מצריך מומחים ורק אינו מצריך שיהיו שלשה הוא תמוה. ועל כרחך צריך לומר לדעת הר״ן שרב אחא לא בא ליישב כלל את סוגיית הגמרא שלעיל, אלא בא לחלוק על רבא שהצריך בהודאות והלוואות שלשה מן התורה. וגם לרב אחא בריה דרב איקא תקנו רבנן בהודאות והלוואות שאין צריך מומחה בכדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ומתניתין דיני ממונות בשלשה דאיירי בהודאות והלואות, מדרבנן היא לרב אחא בריה דרב איקא, ובעינן מומחים. ותקנה מאוחרת היתה שמהני אפילו הדיוטות.
בכל אופן בכדי ליישב את ההוכחה מהמשך הסוגיא שמבואר שאפילו מי שגמיר לחוד כשר לדון מן התורה, ולכאורה אפילו יחידי. יתכן לומר דגמיר כשר רק מתקנת חכמים, והם הצריכו שיהיו שלשה דוקא וכדי שיהיה ביניהם חד דגמיר. והא דאמרינן בגמרא איכא ביניהו הא דשמואל, והרי לשמואל שנים שדנו דינם דין גם אם גמירי לחוד שהרי שמואל מכשיר בשנים מתוך השלשה הכשרים לר׳ אבהו, צריך לומר דטעמו של שמואל לפירוש ר״ח אינו משום דבדיעבד כשר אפילו ביחיד (וכמו שכתבו התוספות להלן ה,ב דשנים לאו דוקא), אלא כמו שכתב הגאון בתשובה (שערי צדק חלק ה שער ז סי׳ לו) דדינו של שמואל הוא רק בשנים שדנו ולא ביחיד, ומפני ששמואל מכשיר בדיעבד אפילו בית דין שקול. והיינו טעמא משום דסבירא ליה שאין צריך שלשה מן התורה בהודאות והלואות אלא מדרבנן. ואת דברי הגמרא ׳לרב אחא בריה דרב איקא אית ליה דשמואל׳ צריך לפרש על דרך מה שפירש ביד רמ״ה דשמואל על כרחך סבירא ליה כרב אחא בריה דרב איקא שמן התורה אין צריך שלשה בהודאות והלואות, אבל אין הכרח שרב אחא סבירא ליה דשמואל.
יתכן גם, שלדעת ר״ח מעולם לא הכשירו חכמים את מי שלא גמיר וסביר להיות דיין, ואין הפרש בין מי שכשר לדון יחידי מן התורה לבין מי שכשר מדרבנן לדון בשלשה. ורק שתקנו חכמים שלא לדון יחידי משום יושבי קרנות, והם יושבי מדינות שאין בהם חכמים, ואין דייניהם חכמים, ובכדי שלא יצא דין מעוות אמרו שידונו בשלשה. וכיון שאי אפשר שלא יהא ביניהם חד דגמיר, אפשר שלא יצא דין מעוות מתחת ידם. אבל לא הכשירו מטעם זה את מי שאינו חכם לדיין. ולפי זה דברי ר״ח מתפרשים כפשוטם ומי שאינו גמיר וסביר פסול לדין אפילו מדרבנן גם לשמואל. סיוע לזה יש בדברי הרמב״ם בפירוש המשנה ריש פרק ג שמפורש בדבריו דשלשה שדנו אם הם הדיוטות אין דיניהם דין אלא אם כן קבלוהו עליהם.
ובדעת הרמב״ם כתב הר״ן, שהכשיר מן התורה יחיד שגמיר אפילו אינו סמוך, ובספר פני מבין (הובא בהערות לחידושי הר״ן) כתב שהר״ן הוכיח כן ממה שכתב הרמב״ם בפרק ב מהל׳ סנהדרין הל׳ י שאלו הכשרים לדון בשלשה מדרבנן כשרים לדון ביחיד מן התורה, והרי שלשה כשרים לדון אפילו הדיוטות. אולם אם נפרש את סוגיית הגמרא כפי שכתבנו לעיל (בדעת ר״ח לפי הר״ן) יתכן שגם השלשה הכשרים לדון מן התורה הם סמוכין דוקא. עוד כתב, שהיחיד הכשר מן התורה אינו מומחה, שהרי המומחה כשר לדון יחידי גם מדרבנן, ועל כרחך כל שגמיר וסביר כשר מן התורה. אולם דברי הרמב״ם שם הם במומחה לרבים, ועדיין אפשר שהיחיד הכשר מן התורה הוא סמוך ואינו מומחה לרבים. אלא שמדברי הרמב״ם בפרק ד נראה שסמיכה היינו נתינת רשות, וסמיכה זהו מינוי לדיינות (סמיכת דייני ארץ ישראל מועלת לדון אפילו בחוץ לארץ, אלא שאינה מועלת לדון שם בכפיה). ואם כן ממה שכתב הרמב״ם בפרק ב הל׳ יא אחד שהיה מומחה לרבים או שהיה נוטל רשות מבית דין הרי זה מותר לו לדון יחידי, מבואר שהמומחה לרבים הדן יחידי אף שלא נטל רשות, לא נסמך, ואם כן יחיד מומחה לרבים דן יחידי מן התורה אפילו אם אינו סמוך. ועוד, דנראה לכאורה דכל סמוך דינו כמומחה לרבים, ודין המומחה לרבים הוא שדי בכך שהוא ידוע לרבים שהוא מומחה אף שלא נבחן בבית דין (וכלשון הרמב״ם בפירוש המשנה בכורות פרק ד: ואם היה שנתפרסמה חכמתו אצל רבים מבני אדם מבלי שיסמכוהו בית דין הרי זה נקרא מומחה לרבים). והסמוך כדין שבחנוהו בית דין קודם סמיכה מותר לו לדון יחידי לכתחילה אפילו מדרבנן. ועל כרחך אתה אומר שהמומחה שמותר לו לדון יחידי מן התורה הוא זה שלא נסמך.
כך גם היחיד מומחה שהזכיר הרמב״ם בפרק ה הל׳ ח אינו סמוך, שכך כתב: דיני קנסות כגון גזילות וחבלות וכו׳ אין דנין אותן אלא שלשה מומחין והן הסמוכין בארץ ישראל, אבל שאר דיני ממונות כגון הודאות והלוואות אינן צריכין מומחה אלא אפילו שלשה הדיוטות ואפילו ׳אחד מומחה׳ דן אותן, לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ, אע״פ שאין ב״ד של חוצה לארץ אלוהים שליחות ב״ד של ארץ ישראל עושין. ע״כ. ומומחה זה אין פירושו סמוך, וכמו שמפורש בדברי הרמב״ם בהל׳ יח, יחיד שהוא מומחה לרבים אע״פ שהוא דן דיני ממונות יחידי וכו׳ ואפילו היה סמוך. הרי שהמומחה לרבים דן יחידי אפילו אם אינו סמוך. ולא הזכיר הרמב״ם שליחותייהו בדבריו שם אלא על שלשה הדיוטות ולא על היחיד מומחה שדן יחידי, שהרי כתב, אע״פ שאין בית דין של חוצה לארץ אלוהים, שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין. ויחיד מומחה אינו חשוב בית דין גם אם הוא סמוך, ובהכרח שזה שהיחיד מומחה שאינו סמוך יכול לדון יחידי אינו משום שליחותייהו.
ועל כרחך צריך לומר בדעת הרמב״ם שלרב אחא בריא דרב איקא מי שגמיר וסביר דן יחידי מן התורה אפילו אינו סמוך, וכמו שכתב הר״ן. ומדרבנן, רק המומחה לרבים יכול לדון יחידי. אבל בדעת ר״ח נראה מדברי הר״ן שרק הסמוך דן יחידי. ויתכן לומר כן בדעת ר״ח כי משמע מלשונו בבבא קמא פד,ב שהדיין הסמוך נקרא אלוהים, ואם כן אפשר שהמומחה לרבים שאינו סמוך דן יחידי משום שליחותייהו של דייני ארץ ישראל.
ו לדעת ר״ח אין היחיד יכול לכוף לדין אפילו אם הוא מומחה (ראה גם פרק ג הערה 4). והרמב״ן בפרק זה בורר הוכיח שהמומחה יכול לכוף לדין מהא דגרסינן בירושלמי, אמר ר׳ אמי מומחה שכפף ודן דינו דין. אולם ראה להלן הערה 44 שר״ח הביא את הירושלמי והשמיט תיבת ׳שכפף׳ ואפשר שלא גרסו. יתכן גם שדברי ר״ח שאין היחיד יכול לדון בלי קבלה אינם אלא לכתחילה, ודברי הירושלמי הם כשעבר וכפה שדינו דין.
יתכן שזהו כוונת דברי הרמב״ם בפירוש המשנה סנהדרין ריש פרק ג שכתב: אלא שזה המומחה דלא נקיט רשותא אין לו לכוף בעלי דינים לדון לפניו, אלא שאם דן אותם דינו קיים עליהם. אלא שאין זה מוכרח בדבריו, ואפשר שכוונתו אינו אלא שאם דן בהסכמתם שדינו דין. אלא שקשה לדייק מדבריו שם בפירוש המשנה, כי משמעות דבריו שם שלא חילק בין מומחה למומחה לרבים אלא בכך, שהמומחה לרבים מותר לו לדון יחידי, אבל גם מי שאינו מומחה לרבים שדן דינו דין. ולא חילק שם כלל בין יחיד מומחה שדן לשלשה מומחים שדנו. ואולי סבר בפירוש המשנה כשמואל ואפילו אחד שדן דינו דין.
הלחם משנה בפרק ב מהל׳ סנהדרין הל׳ יא כתב בדעת הרמב״ם שאין היחיד יכול לכוף, והכריח כן ממה שכתב הרמב״ם שם שמי שאינו מומחה שנטל רשות ודן דינו דין (אלא שאינו חשוב בית דין), אף שכתב בסוף פרק ה שלא מהני נטילת רשות לדון למי שאינו מומחה, ועל כרחך שלא מהני נטילת רשות בשביל לדון בכפיה, אבל אם קיבלו עליהם אפילו מי שאינו מומחה דינו דין, ומועם זה כתב הרמב״ם בפרק ב הל׳ יא שדינו דין. אמנם הכסף משנה פירש דמה שכתב הרמב״ם שם אינו מומחה כוונתו שאינו מומחה לרבים, אבל הוא גמיר וסביר. אבל מי שאינו גמיר וסביר לא מהני נטילת רשות כלל. ולפירושו של הכסף משנה בדברי הרמב״ם יש לומר שיחיד מומחה דן אפילו בכפיה. אבל הב״ח בסי׳ ג הוכיח שאינו דן בכפיה ממה שכתב הרמב״ם בפרק ד הל׳ יד, וכל דיין הראוי לדון שנתן לו רשות ראש גלות לדון יש לו לדון בכל העולם כולו אע״פ שלא רצו בעלי דינין וכו׳. הרי שרק בנטילת רשות מראש גלות או מהנשיא שבארץ ישראל יכול לכוף לדין, וכן כתב הרמב״ם בפירוש המשנה סנהדרין ריש פרק ג. אולם התומים בסי׳ כה ס״ק ח דחה דבריו וכתב על פי דברי הכסף משנה הנ״ל שאין דברי הרמב״ם אלא במומחה סתם, אבל המומחה לרבים יכול לכוף לדין אף בלא נטילת רשות. אבל בספר אבן האזל סנהדרין פרק ב הכריח כן בדעת הרמב״ם ומטעם אחר, שהרי כתב הרמב״ם (בפרק ב הל׳ יא) שהיחיד אף שיכול לדון אינו חשוב בית דין, (ובפרק ה הל׳ יח כתב) ואין ההודאה בפניו כהודאה בפני בית דין, ולא נעשה כפרן בפניו וגם אחר שהוכחש בעדים יכול לחזור ולטעון, ואם כן אפשר שאי אפשר לכוף לדין אלא בבית דין (בניגוד לדברי הרמב״ם שהיחיד מומחה אינו חשוב בית דין, ראה תשובת רב שרירא גאון שבשערי צדק חלק ה שער ז סי׳ לה שכתב, שהודאה בפני יחיד מומחה הוי הודאה בבית דין ואינו טוען וחוזר וטוען, אלא שאין הדיין נאמן יותר מעד אחד).
אלא שעיקר דין כפיה בדברי הרמב״ם טעון בירור, כי לא חילק הרמב״ם בין היחיד לשלשה. ונראה מדבריו שכל הדין כפיה שייך רק בנטילת רשות מריש גלותא לדון בכל העולם או מבית דין שבארץ ישראל לדון בארץ ישראל. ועל רשות מריש גלותא כתב הרמב״ם שהיא מועלת מפני שעליו נאמר לא יסור שבט מיהודה ודינו לרדות בשבט, ועל רשות בית דין שבארץ ישראל לא ביאר הרמב״ם איך היא מועלת לכפיה, וכפי הנראה הטעם מפני שהם עצמם יכולים לכוף, ומקרא מלא דיבר הכתוב שופטים ושוטרים תתן לך, וכיון שכל כפייתם היא מפני שהם דיינים לא שייך שיתנו רשות אלא למי שהם סמכו לדין. ועל כל פנים אין הבדל כלל בין יחיד מומחה לשלשה, וכל שלא נטל רשות אינו יכול לכוף. ולא הזכיר הרמב״ם כלל דמהני שליחותייהו בשביל לכוף לדין.
והנה בגמרא גיטין אמרינן דרב יוסף הוי קא מעשי אגיטא ואמר לו אביי והא לפניהם ולא לפני הדיוטות, ומשני משום דשליחותייהו עבדינן, הרי דמהני שליחותייהו בשביל לכוף על הגט. אלא שיש לדחות ולומר שלא הוצרך רב יוסף לשליחותייהו אלא משום הדין עצמו של הגט הנעשה בכפיה (ודלא כתוספות דף ב,ב ד״ה ליבעי), אבל משום כפיה אפשר שרב יוסף שהיה ראש ישיבה בבבל נטל רשות מריש גלותא והיה לו רשות לכוף לדעת הרמב״ם. אלא שאם כן איך מהני כפיה לגט בזמן הזה, והרי בפרק ב מהל׳ גיטין כתב הרמב״ם שמי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו וכו׳. הרי שמהני כפיה גם בזמן הזה אפילו לבית דין שלא נטלו רשות מריש גלותא. ועל כרחך דכל בית דין יכול לכוף גם בזמן הזה ומשום דשליחותייהו הוי כנתינת רשות לדון, ומהני אפילו לדון בכפיה. ומדברי הרמב״ם בפרק ה הל׳ ח נראה שלא אמרו שליחותייהו אלא לבית דין, וממילא אין היחיד יכול לכוף לגט בזמן הזה.
והראשונים הוכיחו שיחיד מומחה דן יחידי אפילו אם לא קבלוהו עליהם, מהא דאמרינן להלן ה,א אי קבלוך עליהו לא תשלם, הרי שאפילו לא קבלוהו עליהם דינו דין אלא שצריך לשלם (וכך גרס שם הרי״ף להדיא: אי את קרית להו זיל שלים ואי אינהו קרו לך לא תשלם). וחלקו על רש״י שפירש אי קבלוך בפירוש בין לדין ובין לטעות, ומשמע מפירושו שאם לא קבלוהו עליהם כלל אין דינו דין. וכתבו עוד שהיחיד המומחה שקבלוהו עליהו סתם הוי קבלה גם לטעות שהרי הוא יכול לדון גם אם לא קבלוהו עליהם, ומהני קבלתם שאם טעה אינו משלם.
(ובדעת רש״י שפירש סוגיית הגמרא בדף ה,א דיחיד מומחה דן יחידי אליבא דרב אחא בריה דרב איקא, ובכל זאת פירש שאינו דן אלא אם קיבלוהו עליהם, צריך לומר דמה שכתב בסוגיין (ד״ה שלא תנעול דלת) דהא דבעינן מומחים לר׳ אבהו הוא בכדי לכופם בדין, ועל כרחך שלרב אחא גם שלשה הדיוטות יכולים לכוף מן התורה, זהו רק בשלשה אבל יחיד אינו יכול לכוף לדין גם אם דינו דין).
עוד הוכיחו מהא דמקשינן להלן על רב אבהו שאמר שנים שדנו אין דיניהם דין ממתניתין דבכורות דדן את הדין ומשני רב אבהו שקבלוהו עליהם, הרי שלשמואל דינו דין גם אם לא קבלו אותו עליהם. אלא שלדעת הגאונים (הובא בהערה לעיל) ששנים שדנו דינם דין דוקא שנים אבל אחד אין דינו דין, על כרחך צריך לומר דקושיית הגמרא היא גם אליבא דשמואל, והא דלא מקשה על שמואל, כתב ביד רמ״ה משום דיכול לומר שגם אחד שדן דינו דין ולאו דוקא שנים, אולם באמת תירוץ הגמרא שקבלוהו עליהם הוא לדעת הגאון גם אליבא לשמואל.
אולם מה שקשה בדעת ר״ח שנצטרך לומר שלר׳ אבהו אין דינו של היחיד דין מן התורה אפילו אם קבלוהו עליהם, וסוגיית הגמרא בדף ו,א שבקבלוהו עליהם דינו דין, על כרחך מדרבנן הוא. וצריך עיון מאי שנא מכל פסול דמהני בו קבלה לדין. ולדעת רש״י קשה ביותר, שפירש בדף ו,א את המשנה בבכורות באינו מומחה, ובכל זאת אם קבלוהו עליהם כשר לדון אפילו לר׳ אבהו. ובדף ה,א פירש שגם לרב אחא אין היחיד מומחה יכול לדון אלא אם קבלוהו עליהם. אלא אם כן נאמר דמה שכתב ר״ח ׳וקבלוה עליהו׳, וכן מה שהצריך רש״י קבלה ביחיד מומחה, אין כונתם לקבלוהו דאמרינן בגמרא דף ו,א, אלא שלא ידון בכפיה, ויש הבדל בין הסכימו שידונם לבין קבלוהו עליהו, וכמו שכתב הב״ח בסי׳ ג בדעת הרמב״ם. וכן נראה גם מדברי הרמב״ם בפירוש המשנה סנהדרין ריש פרק ג, דשלא קבלוהו עליהם היינו שלא בררום בעלי הדין אלא נתמנו על ידי השלטון או מקצת הזקנים. (ואולי יש לומר עוד לפי מש״כ למעלה בעבר ודן, דאף שאין היחיד מומחה יכול לכפות אבל דינו דין גם אם דן בכפיה). אבל אינו מומחה אין דינו דין אלא אם כן קבלוהו עליהם.
ולפי מה שכתב הש״ך בסי׳ כב ס״ק ב שיחיד כשלשה הוי תרתי לריעותא, ולא מהני קבלה בלא קבלת קנין, יש לומר דלא מהני קבלו עלייהו רק ביחיד מומחה. וגם אם נאמר דאחד כשלשה הוי חדא לריעותא נפקא מינה דאי משום קבלוהו עליהו פסולים בעינן שלא יהא בו פסול נוסף דלא ליהוי תרתי לריעותא, ומה שאין כן ביחיד מומחה שקבלוהו עלייהו שאפילו אם הוא קרוב הוי רק חדא לריעותא.
ועיקר דברי רש״י שפירש את קושיית הגמרא, אי הכי הדיוטות לא ישלמו דכיון דירדו ברשות הוו כמומחים והמומחה פטור מלשלם, יתכן שכונתו למומחה שנטל רשות, וכמו שכתב רש״י להלן ה,א דכיון דברשות נחת לא ישלם. וכל שלשה הוי כנטלו רשות, ולכן מקשה בגמרא דליפטרו. אבל הש״ך בסי׳ כה ס״ק טו אות ב הוכיח מרש״י שאפילו קבלוהו עליהם חייבים דומיא דיחיד שאינו מומחה, ולפי פירוש הש״ך להלן ו,א דקיבלוהו סתם. (ודברי רש״י בבכורות כח,ב דלהכי פטור המומחה מפני שאינו יכול לומר לו אמאי דיינת ליה הואיל ולא בקיאת בדיני, צריכים ביאור, דאי משום הכי למה צריך נטילת רשות או קבלת בעלי דין גם לטעות).
ז ביד רמ״ה: ופסק רבנו חננאל הילכתא כרב אחא בריה דרב איקא דיחיד מומחה מדאורייתא נמי כשר, מדאמרינן לקמן ה,א ואם היה מומחה לרבים דן ואפילו יחידי.
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144