^א השמיט הא דאמרינן ועתה השב אשת האיש מכל מקום, שלא אמרוה בגמרא אלא בכדי לפרש את המשך הפסוק כי נביא הוא כטעם למה עליו ליהרג. וראה תוספות ד״ה התם.

^ב ר״ח לא פירש מהיכן. ובריטב״א כתב כיון שנתן לו טעם למה אמר אברהם אחותי היא וביטל עדותו של אברהם חזרנו על הספק ומספק נאסר עליו לקחתה עד שיתברר לו אם אשת איש היא. ואפשר גם שהיה לו לאבימלך ללמוד ולפרש דברי אברהם למה אמר כן ולא לקבל דברים כפשוטם מבלי לחקור אחריהם. ובבבא קמא פירש ר״ח שהיה לו לגוי ללמוד ממעשה דאבימלך דרך ארץ ולא למד. זה לשונו שם: פיר׳, שבא מלאך להרוג אבימלך מפני שלא שאלו לאברהם על עיסקי אכילה ושתייה אלא על עיסקי אשתו. מיכן אמרו בן נוח נהרג שהיה לו ללמד ממעשה אבימלך ולא למד.

^ג הלשון וכר׳ יוסי בר יהודה צ״ע, ובגמרא אמרינן דמתניתין ר׳ יוסי ב״ר יהודה היא, וכלמר דאינו ר׳ יוסי סתם אלא ר׳ יוסי ב״ר יהודה אמרה, אבל ר׳ יוסי חלק עליו וכדתני לעיל ו,ב עד שיהיו שני עדיו מתרין בו. ואמרינן שם בגמרא דמשנתינו ר׳ יוסי ב״ר יהודה היא וחלק עליו.

^ד בתוספתא לפנינו איתא: יש שונא גולה ויש שונא שאינו גולה, לכשתימצא לומר לדעת הרגו לוקה, שלא לדעת הרגו אינו לוקה. נפסק החבל הרי זה גולה, נשמט החבל אינו גולה. וצ״ב. והנה בפסוקים בפרשת במדבר נאמר אצל שונא, ואם בשנאה יהדפנו או השליך עליו בצדיה וימת או באיבה הכהו בידו וימת, מת יומת המכה רוצח הוא. ואם בפתע וגו׳ או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות ויפל עליו וימות והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו. הרי שאצל שונא שהדפו או הכהו בידו אמר הכתוב בפירוש שהשונא רוצח ודינו במיתה, ובניגוד לאוהב שאינו נהרג עד שיכנו באבן או כלי עץ שיש בהם כדי להמית, השונא אפילו הכהו בידו נהרג. וכן אוהב שהדפו בפתע חייב גלות, אבל שונא שהדפו נהרג עליו. וכל אלו מפני שהכוהו בכוונה, וכיון שהוא שונא יש בכוונה זו גם כדי להמיתו. אבל לענין המפיל אבן בלא ראות שלא בכוונה, לא פירט הכתוב דינו של השונא, אלא שרק מי שאינו שונא הוא שגולה, אבל השונא אינו גולה. וככל הנראה בדינו של זה נחלקו התנאים. והרי נפסק ונשמט שייך רק באופן זה שהפיל עליו בלא ראות. ור׳ יוסי ב״ר יהודה סבירא ליה שנהרג וזו היא התראתו, כי חבר אינו צריך התראה. ור׳ שמעון אומר לכשתימצא לומר לדעת הרגו היינו בהכהו בידו או הדפו, לוקה. ואולי לוקה זה הינו כמו מכניסין לכיפה שדנים בו את המזיד בלא התראה. שלא לדעת הרגו, אבל שונא שאין אנו יודעים אם הכהו בכוונה, והיינו באופן של ויפל עליו, אינו לוקה. אבל אם נפסק החבל הרי זה שוגג וגולה, ואם נשמט החבל אינו נפטר בגלות, אבל גם אין די בזה בשביל שילקה על ידו.

^ה כגירסת ר״ח כן הוא לפנינו בגמרא, ורש״י תיקן את הגירסא על פי מה שמצא בתשובת הגאונים. ותמה על גירסתינו, דאם הטעם של נשמט אינו גולה הוא מפני שר׳ שמעון סובר כרבי דנשמט הברזל מקתו אינו גולה, אם כן אין הטעם שאינו גולה מפני שהוא שונא. וכן תמה אם נפסק בשונא גולה למה באוהב אינו גולה. והבעל המאור והר״א אב״ד פירשו את גירסתינו ׳קשיא נשמט אנשמט׳ דמשמע מדברי ר׳ שמעון דדוקא בשונא נשמט אינו גולה אבל באוהב נשמט גולה, ולא הצריך שיהא נשמט כל מחצלו מידו, אלא אפילו נשמט הברזל מקתו גם כן גולה. ומשני הא דאמר שאינו גולה אלא אם נשמט כל מחצלו מידו הוא לרבי דאמר נשמט הברזל אינו גולה. ונפסק אנפסק נמי לא קשיא הא באוהב והא בשונא, ופירש הר״א אב״ד דבאוהב אם נפסק אינו גולה כי הוא אנוס. ותמה עליו הרמב״ן דאם הוא אנוס אצל אוהב איך יהיה שוגג אצל שונא. ובתשובת גאונים קדמונים סי׳ ק נמצאת הגירסא שכתב רש״י בשם תשובות גאונים, וגרס נפסק אנפסק לא קשיא הא רבי והא רבנן. אלא שבניגוד לפירוש רש״י שפירש דקאי על מה שנחלקו רבי ורבנן ברישא דמתניתין בנשמט הברזל מקתו. הרי שהגאון פירש דקאי אסיפא דמתניתין דמן העץ המתבקע, דלרבי גולה ולרבנן אינו גולה. וככל הנראה פירש מן העץ המתבקע כפירוש ר״ח שנשמט הברזל מקתו על ידי הכאה בעץ המתבקע (ודלא כפירוש התוספתא, ראה לעיל הערה 18), והוא דומיא דנפסק החבל כי נשבר הקת בהכאתו דומה לנקרע החבל במשיכתו (ואינו דומה לנשמט הברזל מקתו שלא על ידי הכאה שאינו גולה לרבי, דהתם היינו טעמא משום שהוא קרוב למזיד שהיה רפוי מתחילתו, אבל נשמט על ידי הכאה דומה לנפסק) ולרבי גולה, ולרבנן אינו גולה דהוי קרוב לאונס. והוא דומה לפירוש רש״י, אלא שרש״י פירש את הרישא דנשמט הברזל מקתו על ידי הכאה בעץ, כפי שפירש הגאון את הסיפא דמן העץ המתבקע. ובעוד שרש״י נתקשה שלא תימצא שונא גולה לרבי בדעת ר׳ שמעון, הרי שלפירוש הגאון לרבי נפסק גולה. ובעוד שלפירוש הבעל המאור ורש״י הא דאמר ר׳ שמעון עד שישמט מחצלו מידו הוא כדעת רבי, הרי שלדעת הגאון דברי ר׳ שמעון אלו הם כרבנן דפליגי ארבי, וכדבריו מפורש בתוספתא, דמתניתין דלעיל דפליגי ארבי דשנינו שם דרבנן היינו ר׳ יהודה, וכן מפורש שם דר׳ יהודה סבירא ליה כר׳ שמעון ואינו גולה עד שיפול כל החבל מידו (אלא שפירוש הגאון אינו מתאים עם התוספתא מצד אחר, שהרי בתוספתא מפורש שנשמט הברזל מקתו היינו על ידי הכאה בעץ, ולרבי אינו גולה). ור״ח גרס כלפנינו, ופירש דהא דתני נשמט בשונא שאינו גולה הוא כרבי, והא דתני עד שישמט כל מחצלו מידו הוא כרבנן. ופירושו וגירסתו צריכים עיון וכמו שתמה עליו רש״י. ואולי לא גרס אלא ׳קשיא נשמט אנשמט׳ ופירושו כמו קשיא נפסק אנפסק, דדוקא נשמט אינו גולה אבל נפסק גולה. ומשני על דרך הגאון, דנפסק גולה הוא כרבי דאמר נשמט הברזל מקתו אינו גולה, אבל נשמט הברזל על ידי הכאה בעץ דהיינו נפסק, גולה.