צ״ל חייב.
הריב״ן פירש דחייב חמש משום דחיילא ההתראה על כל אחת ואחת דמאי חזית דחיילא אהאי אצבע טפי מהאי. אבל בזה אחר זה אינו חייב אלא אחת כי חלה ההתראה רק על הראשונה. ופירשו בתוספות לפי סברא זו דהיינו טעמא דאינו חייב מלקות על השנייה משום דיכול לומר איתשלאי. והקשו מהא דמבואר בגמרא קידושין דבא על שלשה אלמנות חייב על כל אחת ומשום דגופין מחלקין ולא אמרינן איתשלאי, והיינו טעמא דכל שבא על הראשונה תוך כדי דיבור מההתראה והוא עוסק בעבירה כל הזמן לא אמרינן איתשלאי. ומטעם זה כתבו התוספות דהיא גופא ילפינן מקרא לחייב על כל קרחה וקרחה שהקרחות חלוקות זו מזו כגופין מוחלקין. ובין בבת אחת ובין בזה אחר זה חייב על כל אחת ואחת. והריטב״א להלן במשנה על נזיר שהיה שותה יין כל היום כתב שלדעת ר״י כל שני איסורין הוי כגופין מוחלקין, ודוקא יין הוי גוף אחד כי אפילו שהוא שותה וחוזר ושותה אבל היין עצמו הוא גוף אחד, ומטעם זה נחשב כשתיה אחת. וצריך לומר בדברי הריטב״א דלאו דוקא משום דאפשר בשתיה אחת ממש, שהרי שלשה ביאות באלמנה אחת אינו חייב אלא אחת, ורק שלשה אלמנות הוי גופין מוחלקין (ובדעת ר׳ אליעזר נחלקו רבה ורב יוסף בכריתות אם טעמא דאי אפשר לצרפן או אפילו באפשר לצרפן. אבל לרבנן כל שאינם גופים מוחלקים אף שאי אפשר לצרפן אינו חייב אלא אחת), אלא כל שהאיסור הוא על גוף אחד נחשב הכל לענין חיוב כהמשך של המעשה הראשון. וברמב״ם פרק ד מהל׳ שגגות הל׳ א כתב: הבא על הזכור והביא זכור עליו בהעלם אחד אע״פ שהן שני גופין אינו חייב אלא חטאת אחת, ואין כוונתו במה שכתב שני גופין לשני זכרים שהרי כתב להלן בפרק ה הל׳ ג: זה שאמרו חכמים הבא על הזכור והביא זכור עליו בהעלם אחד חייב חטאת אחת בשהיה אותו הזכור עצמו, אבל אם היה זכור אחר וכו׳ חייב על כל גוף וגוף. אלא כוונתו למעשה חלוק לגמרי, וגוף מעשה עבירה אחרת. והטעם שאינו לוקה אלא אחת, כתב הרמב״ם בהמשך דבריו שעשו את השוכב והנשכב בבהמה וזכור כבעילה אחת. וכלומר, ששוכב ונשכב אינו אלא כבועל וחוזר ובועל, ושתי ביאות בגוף אחד הוי כביאה אחת לחיוב.
ומדברי הריטב״א נראה שפירש בדעת ר״י דנזיר ששותה יין כל היום אינה כאכילה גדולה וכפי שמבואר בתוספות שאנץ שפירש דנזיר שהוא שותה יין כל היום הוי ממש כמו אכילה גדולה, ופירש את קושיית הגמרא אילימא בבת אחת ובחדא התראה דאיירי בקרח שיעור אחד גדול, ועל זה מקשינן מאי שנא מנזיר שהוא שותה יין כל היום שאינו חייב אלא אחת. אלא כמו שכתב הריטב״א (כ,א) בשם יד רמ״ה דנזיר ששותה יין כל היום לא הוי כאכילה גדולה, והחידוש הוא שאפילו שותה ללא הפסק אינו חייב אלא אחת. וכן מפורש ברמב״ם בפרק ה מהל׳ נזירות הל׳ י שנזיר שהוא שותה יין כל היום חייב לשמים על כל רביעית ורביעית אלא שאינו לוקה רק על רביעית הראשונה. וכתב באור שמח דאיירי בהפסיק בין רביעית לרביעית, אבל שתה כוס אחד שיש בה כמה רביעיות אינו חייב לשמים אלא אחת. וכמו שכתב בהל׳ טז שם שאם נטמא למת פעמים הרבה שהוא חייב מלקות לשמים על כל אחת ואחת, ובית דין אין מלקין אותו אלא אחת. ודוקא בפירש מן המת, אבל כשהוא עדיין מחובר למת אינו לוקה ואפילו התרו בו כי כבר מחולל הוא ועומד, וכמו שכתב שם בהל׳ יז. ומטעם זה לא כתב הרמב״ם בהל׳ יג שם לענין נזיר שגלח כל ראשו שהוא חייב לשמים על כל שערה ושערה, כי גלוח בבת אחת הוא כמו אכילה אחת גדולה, ובאכילה גדולה כתב הרמב״ם בפרק יד מהל׳ מאכלות אסורות שאינו חייב אלא כרת אחד.
ולדעת ר״י סך חמש אצבעותיו נשא לאו דוקא אלא אפילו בזה אחר זה גם כן חייב חמש, כל שהראשונה תוך כדי דיבור של ההתראה. אבל הרמב״ם בפרק יב מהל׳ עבודה זרה הל׳ טו כתב שסך חמש אצבעותיו נשא חייב חמש כי כולן באין כאחת. וכפירוש ר״ח וריב״ן דבבת אחת חיילא ההתראה על כל אחת ואחת. ולשיטתם נראה לפרש דשאני גופין מוחלקין שאינו חוזר ועושה שוב אותה מעשה, ולכן הוא מותרה על כל גוף בפני עצמו, אבל בשותה יין כל היום שהוא חוזר ועושה אותה מעשה שוב ושוב, אין כאן התראה מיוחדת על כל מעשה, אלא עובר על אותה התראה עוד פעם, ולכן אינו חייב אלא אחת, אלא אם כן עשה כולם בבת אחת כי ההתראה חיילה על כל אחת מהם. וכמו כן חמש קרחות לא הוי כגופין מוחלקין, אלא שלולי הריבוי היינו אומרים שהחיוב הוא על קרחת הראש, ומהריבוי אנו לומדים שכל קרחה וקרחה היא מעשה עבירה בפני עצמה. אולם אין זה כגופין מוחלקין אלא כשותה יין כל היום.
ובמשנה בכריתות בעי ר׳ עקיבה מר׳ אליעזר (לרבא ואביי) אי שבתות כגופין דמי, ופשיט ליה מבא על חמש נשים נדות ודחי ר׳ עקיבה שאני נדה שהוא מוזהר עליה והיא מוזהרת עליו, ויש לפרש דכך אמר לו שמעשה הביאה היא על ידי שניהם יחד ולכן בשתי נשים כל אחת מהם היא ביאה אחרת ואינו כבועל וחוזר ובועל. אמר לו בהמה תוכיח, וכלומר בא על חמש בהמות (כך פירש בחידושי רעק״א לפי שיטת רבא ואביי, וראה רש״י שם), אמר לו בהמה כשבת.
ובסנהדרין נד,ב דאמרינן אליבא דר׳ ישמעאל נרבע לזכר ולבהמה אינו חייב אלא אחת, ועל כרחך סבירא להו דבהמות לא הוי גופין מוחלקין, ושמעינן דגם זכר כבהמה, ואין כאן שתי דעות של ביאת אישות אלא כבהמה לבד. והרמב״ם פסק לפי מסקנת הסוגיא דכריתות דבא על חמש בהמות חייב חמש והוי גופין מוחלקין וכמו כן שבתות כגופין דמיא. אבל האוכל נותר מב׳ זבחים אינו חייב אלא אחת, וכמו כן השוחט ב׳ קרבנות בחוץ חייב אחת, ונראה מדברי הרמב״ם דבאכילה מב׳ קרבנות לא הוצרך ליתן טעם למה אינו לוקה שתים ומפני שהכל נחשב למאכל אחד (ורק במעילה משום חומרתו אמרינן דתמחויין מחלקין). אבל בשוחט שתי קרבנות כתב הרמב״ם שאינו חייב אלא אחת מפני שהוא כמשתחוה לשתי צורות, ואינו כבא על שתי בהמות, ולכאורה לפי המסקנא אין הטעם שהבא על שתי בהמות חייב שתים משום שנהנה (כמו שאמרו בגמרא טו,ב) שהרי גם שבתות כגופין דמיא. אלא כמו שבשבתות החיוב הוא על חילול השבת, וכל שבת ושבת הוא מחייב בפני עצמו, כמו כן ביאת הבהמה. אבל השוחט בחוץ המחייב הוא שחיטת קדשים בחוץ וגם שתי בהמות כגוף אחד. וכן לגבי השוחט אותו ואת בנו, שאם שחט את האם קודם ואחר כך שחט שני בניה חייב שתים, כי הבהמה היא הסיבה לחיוב (ויתכן דשם איירי בהתרו בו על כל אחת).
ובזקן הראש אמר ר׳ אליעזר שאם נטלן כולן כאחת אינו חייב אלא אחת, והריטב״א כתב שהיד רמ״ה נסתפק אי רבנן ור״א נחלקו בלקחן בזה אחר זה ללא הפסק ביניהם, ואיירי בהתרו בו בין כל אחד ואחד ולרבנן לוקה חמש כמו נזיר שהיה שותה יין כל היום, ור״א חולק גם בנזיר. או נחלקו בנטלן בבת אחת ממש, אבל בזה אחר זה והתרו בו מתחילה אינו לוקה אלא על הראשונה, אבל על האחרים אמרינן אתשלי. אבל בבת אחת ממש בתער עקום חייב חמש לרבנן. והרמב״ם פסק דאם נטלן בבת אחת חייב חמש על הזקן, ודוחק לפרש דבריו בתער עקום, אלא לכאורה כוונתו בתוך כדי דיבור מההתראה, ועל כרחך שחמש פאות שבזקן אינו רק כחמש קרחות דבעינן בבת אחת ממש בחמש אצבעות, אלא הוי כגופין מוחלקין וחלה ההתראה על כל אחת מהם, אלא דאינו חייב אלא כשעבר תוך כדי דיבור. ובקרחה כי האי גונא אינו חייב אלא אחת, (דהיינו דמקשינן בגמרא אילימא בבת אחת, וכמו שכתב הריטב״א). ובהנחה זו יתיישבו דברי הרמב״ם שהשמיט הא דבשלש אלמנות חייב על כל אחת, וכפי הנראה פירש דברי הגמרא כמו בחידושי המאירי דאיירי בהתרו בו על כל אחת ואחת, אבל התרו בו התראה אחת אינו חייב אלא אחת, ואפשר משום דבעינן התראה תוך כדי דיבור. ואין להביא ראיה ממה שכתב הרמב״ם בתמורה שאם המיר אחד במאה או מאה באחד לוקה כמניין הבהמות שהמיר, כי בזה אין צריך לגופין מוחלקין אלא כמו סך חמש אצבעותיו נשא כיון דהוי בבת אחת ממש.
צ״ל כגריס.
ובריטב״א כתב גירסת הספרים שלנו איכא דאמרי מפיק כגריס ומעייל בכעדשה. אבל לפנינו הגירסא כברש״י מפיק שני שערות ומעייל בכעדשה.
צ״ל בגריס.
ראה ריטב״א שכתב שכן פסקו הרמב״ם וספר המצוות.
כיון שהתחיל לפרש מקיף פאת ראשו המשיך לפרש גם את המשך המשנה והגמרא על מקיף פאת הראש. וכן בהמשך על משחית פאת זקנו. והשאיר את המשרט לבסוף.
קטע גניזה מס׳ 5. מורכב מפירורים.
כאן יש כמה שורות מאוד מטושטשות על חמש פאות בזקן. ובריטב״א: ור״ח ז״ל כתב אחד במקום חיבור הלחי והצדעים ואחד בסוף השפה מימין הרי שתים, וכן מהשמאל.
משמע שהשחתה שלא בתער מותר. אבל בספר החינוך מצוה רנב כתב שמשמעות דברי הרמב״ם שאסור להשחית אפילו במספרים כעין תער, אלא שאינו חייב עד שיגלח בתער.