גמרא
פירוש
מָנֶה אֵין כָּאן מַשְׁכּוֹן אֵין כָּאן אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן אקִידְּשָׁה בְּמַשְׁכּוֹן מְקוּדֶּשֶׁת הָתָם בְּמַשְׁכּוֹן דַּאֲחֵרִים וְכִדְרַבִּי יִצְחָק.
דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק במִנַּיִן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן שֶׁנֶּאֱמַר {דברים כ״ד:י״ג} וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה אִם אֵינוֹ קוֹנֶה צְדָקָה מִנַּיִן מִכָּאן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן.
בְּנֵי רַב הוּנָא בַּר אָבִין זְבוּן הָהִיא אַמְתָּא בִּפְרִיטֵי לָא הֲווֹ בַּהֲדַיְיהוּ אותיבי נְסָכָא עֲלֵיהּ לְסוֹף אִיַּיקַּר אַמְתָּא אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי אֲמַר לְהוּ פְּרִיטֵי אֵין כָּאן נְסָכָא אֵין כָּאן.
גכולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
אמ׳ רבא אמ׳ רב נחמן אמ׳ לה התקדשי לי במנה ולא נתן לה מעות אלא הניח בידה משכון עליהן אינה מקודשת, מאי טעמ׳ מנה לא הגיע בידה ולא זכתה בו, וכיון שאין כאן חיוב מנה משכון נמי אין כאןא, אבל אם קדשה במעות שנושה אחרים ומשכנו בידו משכון ונתן זה המשכון לאשה ואמ׳ לה התקדשי לי בו מקודשת, שקנה המשכון כדר׳ יצחק.
בני רב הונא בר אבון זבין אמתא בפריטי לא הוו פריטי בהדיהו אותיבו משכון נסכא עילוה ולא אחזיקו באמתא, לסוף איקרא אמתא אתו לקמיה דר׳ אמי אמ׳ להו ממון לא נתתם זו הנסכא שנתתם משכון אינה כלום כשמעתיה דר׳ נחמן בעיניין קדושי אשה.
תנו רבנן התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת, ואף על פי כןב מיחייבא לשלומי, וכל שכן אי שויתנהו קמיה דאינה מקודשת דאמרה ליה הא ממונא קמך. תנו רבנן התקדשי לי במנה תנם לאבא או לאביך או לזולתם שיקבלם לי, כיון שקבלו הימנו מקודשת דהא שליחא שויתנהו.
תנו רבנן התקדשי לי במנה תנם על הסלע אם היתה סלע שלה מקודשת דקנתה לה חצירהג, אבל אם אינה שלה אינה מקודשת. ואם היתה סלע לשניהם לאיש הזה המקדש ולאשה המתקדשת עלתה בתיקו. אמ׳ לה התקדשי לי בככר זו ואמרה לו תנהו לכלב רצתה לשחק בו ואינה מקודשת, אם היה כלב שלה מקודשת, אבל אם היה הכלב רודף אחריה ואמרה לו תנהו לו כדי להינצל ממנו, עלתה בתיקו.מהדורת הרב אהרן אייזנבך והרב אברהם ישעיהו שולביץ, בתוך: אהל חייא לזכר הגרח"א צוובנר, בעריכת הרב הלל מן, ירושלים תשס"ו, ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות)
הערות
א מבואר בדברי רבינו דלא חל חיוב המנה מהבעל לאשה בכה״ג, משום שהוי התחייבות באמירה, והחידוש של רב נחמן שמכיון שאין כאן חיוב מנה גם חיוב משכון אין כאן. וכן דעת הראב״ד [או הרב אב״ד] הובא ברמב״ן, בריטב״א, בר״ן וברא״ש [סימן י]. אך יעוין ברמב״ן ברשב״א ובר״ן דמשמע דסוברים דחלות חיוב חל בכה״ג, אלא שאי״כ כסף קדושין כיון שהיא לא קיבלה עכשיו מנה בעין, והמשכון ג״כ אגוד אצל הבעל כיון שיכול לפדותו ממנה, לכך זה לא מהני להיות כסף קדושין. וכן משמע בחידושי הר״י מיגאש [הובא בספרנו לקמן] יע״ש.
ב החידוש הוא שאף שהיא נתחייבה בחזרת המעות, אינה מקודשת בנתינה זו.
ג וכ״ה ברש״י ד״ה ואם היה. אך בתוס׳ ד״ה אם הקשו ע״ז דא״כ מאי מיבעי ליה בסלע של שניהם הרי לענין חצר בכה״ג ודאי אינו קונה. [וע״ע בתוס׳ רי״ד משה״ק בזה]. ולכך פירשו דבסלע שלה סמכה דעתה ובשאינה שלה לא סמכה דעתה. ועיין ברמב״ן וברשב״א שיישבו דעת רש״י במטותא מינך פרש דברם, וכן י״ל לדעת רבינו.
הערות
Gemara
Peirush