גמרא
פירוש
מִשּׁוּם דְּהָוֵה נָזִיר וְחַטָּאת שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד וְאֵין מְלַמְּדִין. נָזִיר הָא דַּאֲמַרַן חַטָּאת מַאי הִיא דְּתַנְיָא {ויקרא ו׳:כ׳} כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וְגוֹ׳ יָכוֹל אֲפִילּוּ לֹא בָּלְעָה כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
בגמרא משום דהוי נזיר וחטאת שני כתובים כו׳ והא דילפינן מחטאת דהמל״א היינו כמו שפרש״י בסמוך בד״ה ה״ג ורבנן דע״כ חטאת להמל״א אתי דאי לטעם כעיקר אתיא בק״ו משאר איסורין כל חד כדאית ליה אע״כ להמל״א אתי דאי נמי לא איבלע בכולה אי אכל חצי זית פיגול וחצי זית היתר בבת אחת נגמור מינה דבקדשים נחייב. כן נראה מבואר מלשון רש״י. אלא דלכאורה נראה דוחק דהיכא רמיזא הך מילתא דחצי זית פיגול וחצי זית היתר בקרא דכל אשר יגע בבשרה אם לא שנאמר דבאם אינו ענין יליף לה. מיהו לע״ד אחר העיון נ״ל לפרש בפשיטות דודאי פשטא דקרא כל אשר יגע בבשרה היינו ע״י צליית היתר ואיסור דעיקר לשון נגיעה לא שייך אלא בכה״ג דאי דרך בישול הרי הרוטב מבלבל. ועוד דעיקר אכילת קדשים היינו דרך צלי ובהא קאמר רחמנא כל אשר יגע בבשרה יקדש והיינו נטילת מקום ע״פ פעפוע כמבואר בפוסקים והכי איתא להדיא בברייתא דת״כ אהאי קרא דכל אשר יגע בהם יקדש יכול אע״פ שלא בלע כו׳ יכול אם נגע במקצתו יהא כולו פסול ת״ל כל הנוגע הא כיצד חותך מקום הבלע יקדש להיות כמוהו אם כן ממילא שמעינן דכשאוכל כזית ממקום הבלע שהוא בכדי עובי נטילת המקום חייב דודאי הכי הוא דהא לא ידעינן כמה נפיק מיניה וכמה בלע ואם כן אין שיעור לדבר והיאך קאמר רחמנא יקדש להיות כמוה לחייב כרת וחטאת הא א״א שיהיה כל האכילה מן האיסור דהא ודאי יש בו ג״כ טעם ההיתר של עצמו אע״כ דהיתר מצטרף לאיסור. כנ״ל נכון בע״ה ודוק היטב: בתוספות בד״ה ורבנן אמרי לך כו׳ אומר ר״י דבנזיר פרק ג׳ מינים משמע דנזיר וחטאת לרבנן תרווייהו לטעם כעיקר כו׳ עכ״ל. ולכאורה ודאי משמע הכי התם משקלא וטריא דמעיקרא. מיהו כד דייקינן בה א״א לפרש כן דא״כ לא א״ש הא דמהדרינן התם אליבא דר״ע שפיר הוי שני כתובים דניכתוב בנזיר ונגמר חטאת מיניה דהא כל התורה כולה גמרינן מנזיר ואי ס״ד דרבנן נזיר וחטאת תרווייהו לטעם כעיקר אתי א״כ אמאי קאמר ר״ע דכל התורה גמרינן מנזיר הא לאו מנזיר לחוד ילפינן אלא מנזיר וחטאת דתו לא שייך למיפרך מה לנזיר דאפילו חרצן אסור ליה דאיכא למימר חטאת יוכיח ולעולם דפירכא דחרצן פירכא גמורה היא ואם כן לר״ע לענין המל״א נמי לא הוי שני כתובים אע״כ דרבנן נמי נזיר וחטאת לאו לטעם כעיקר אתי אלא חטאת להמל״א ונזיר לטעם כעיקר כדמסקינן הכא והתם ולפ״ז ע״כ דהא דקאמר התם נמי מעיקרא דלרבנן תרווייהו מיצרך צריכי לאו אליבא דנפשייהו איירי אלא דלדבריהם דר״ע קאמרי וע״ש בפרש״י באריכות שהביא חילופי נוסחאות בזה ודו״ק: בא״ד דאפילו חרצן אסור ליה. לכאורה משמע דפירכא גמורה היא דהא אכילת חרצן הוי שלא כדרך אכילתן דפטור בכל איסורין ואפ״ה חייב בנזיר אלא דאפ״ה לפי המסקנא דהכא ודהתם משמע דלאו פירכא היא דמה שהנזיר אסור בחרצן היינו משום דמצותו בכך וכה״ג לא מיקרי פירכא כי היכי דלא פרכינן מה לנזיר שכן אסור בתגלחת וכה״ג אשכחן בש״ס טובא: בפירש״י בד״ה ור״ע אית ליה גיעולי עכו״ם כו׳ ורבנן דפליגי עליה דר״א בכותח הבבלי אלמא לית להו טעם כעיקר מפקי להאי משרת כו׳ והכי אמרינן בכל הבשר כו׳ עס״ה. והקשה מהרש״א ז״ל על פרש״י דאם כן דקי״ל טעם כעיקר דרבנן מאי קאמר לעיל בכל השקלא וטריא דע״כ ר״ע אית ליה טעם כעיקר דאורייתא מדרשא אחרינא ואמאי לא אמר בפשיטות דר״ע נמי ס״ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא אלא מדרבנן ולפמ״ש לעיל לק״מ דודאי טעם כעיקר שייך טפי בדרשא דמשרת מדכתיב לא ישתה והיינו שרה ענבים במים וא״כ אי לאו דיליף ר״ע טעם כעיקר מדרשא אחריתי לא הוי מוקי להאי משרת להמל״א אלא לטעם כעיקר ואפשר דמשום הכי כתב מהרש״א בל׳ קצת קשה. מיהו למאי דפרישית לעיל א״ש טפי דודאי ע״כ ר״ע גופא נמי אית ליה טעם כעיקר דאוריי׳ מדקאמר התם במתני׳ דנזיר אפילו שרה פתו ביין כו׳ משמע דבהא לחוד פליג את״ק דמתניתין דהתם דע״כ אית ליה טעם כעיקר דהא דקאמרי עד שישתה רביעית יין ע״כ אפילו שרה ענבים במים ויש בו טעם יין נמי חייב כדשמעינן לרבנן בברייתא דמשרת דמייתי הש״ס לעיל ולא משמע לתלמודא לומר דרבנן דמתניתין פליגי ארבנן דברייתא ואם כן ע״כ דר״ע מודה וה״ה לרבי יוחנן דס״ל כר״ע. מיהו אנן השתא כרבא דבפ׳ גיד הנשה קיי״ל דאמר להדיא דטעם כעיקר בחולין מדאורייתא ברובא בטיל וכדמשמע נמי באידך מימרא דרבא בפ׳ כל הבשר שהביא רש״י כאן והיינו משום דס״ל לרבא כרבנן דכותח הבבלי וכמ״ש הרי״ף ז״ל כן נראה לי נכון בע״ה בשיטת רש״י שהיא ג״כ שיטת הרמב״ם ז״ל בעיקר מילתא דטעם כעיקר דרבנן אלא דמדקדוק לשונות הרמב״ם ז״ל שהביא בעל פרי חדש בא״ח סי תמ״ב ע״ש בתכלית אריכות. ולע״ד דברי בעל פ״ח תמוהים דלפירושו קשיין הנך תרתי מימרות דרבי אבהו אר״י דהכא ודשילהי עכו״ם אהדדי. ולע״ד נראה שהרמב״ם ז״ל מפרש כל הסוגיא דשמעתין בשקלא וטריא דטעם כעיקר היינו דוקא בדאיכא כזית בכא״פ והיינו כמימרא דרבי אבהו אר״י בשילהי ע״ז דהיינו טעמו וממשו וכדפרישית לעיל דפשטא דברייתא דקתני משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין היינו דמסתמא יש בהן כזית בכא״פ דאל״כ א״א שיהא בהם טעם יין גמור דבכה״ג ודאי נמי הוי טעמו וממשו שכל היין שהיה נבלע מענבים נכנס ע״י שרייה לתוך המים עד שנהפך המים ליין דבכה״ג אפילו שריית צמוקים במים יין גמור הוא ומקדשין עליו ומברכין עליו בפה״ג. וכמו שכתבתי גם כן בתחילת הסוגיא גבי מקפה בכל השקלא וטריא דהתם אלא דבמאי דמשמע מפרש״י בהא דאמר אביי לעיל וכזית בכא״פ דאורייתא היא דהיינו הל״מ בשאר איסורין ואם כן לא הוי צריך קרא דמשרת להכי נלע״ד דלהרמב״ם לא משמע ליה לפ׳ כן דודאי עיקר הל״מ כא״פ היינו כשאוכל האיסור לבד בלא תערובות משא״כ ע״י תערובות אי לאו דילפינן מקרא דטעם כעיקר מיהא מילתא היא מקרא דמשרת או משום ילפותא בעלמא הוה אמינא דשרי מדאורייתא אלא לבתר דאשכחן קרא דטעמא מילתא היא ממילא מוקמינן נמי הך הל״מ מסיני דבכא״פ בין שלא ע״י תערובות ובין עי״ת כשיש בו כזית בכא״פ ואכל כל הפרס והמעיין בכל מה שכתבתי לעיל בזו הסוגי׳ יבין וישכיל שיש ליישב ע״ד זה כל הסוגיא דהכא ודנזיר בפשיטות לפי שיטת הרמב״ם ז״ל ויתיישבו כמה קושיות ודקדוקים. מיהו במ״ש הרמב״ם ז״ל דאפי׳ בנזיר אין המל״א וזה דלא כמימרא דרבי אבהו אר״י בשמעתין דמאן דפליג אדר״י ע״כ צ״ל בטעמו של הרמב״ם כדפרישית לעיל שפוסק כת״ק דמתני׳ דנזיר דפליגי עליה דר״ע וקי״ל יחיד ורבים הלכה כרבים ואם כן הא דאמר רבי יוחנן לעיל בשמעתין חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת לאו משום דס״ל כר״ע אמר הכי כדמשמע לכאורה מהא דאמרינן לעיל ורבי יוחנן דאמר כר״ע אלא דבסוגיא דנזיר גרסינן בל׳ אחר ורבי אבהו דאמר כר״ע ע״ש ואם כן משמע דרבי אבהו אר״י ה״ק בכל איסורין שבתורה אין המל״א אליבא דכ״ע דאפילו לר״ע דדריש משרת דבנזיר אסור אפ״ה בכל איסורין מודה והיינו כמסקנא דשמעתין וכבר יש לי ליישב דהא דגרסינן לעיל רבי יוחנן דאמר כר״ע היינו למאי דס״ד מעיקרא משא״כ לפי המסקנא אלא שאין לי להאריך יותר ואם יגזור ה׳ עלי בחיים אבאר עוד בענין זה באריכות בכללי דיני התערובות ובק״א ודוק היטב בכל מה שכתבתי בסוגיא זו כי נכון הוא בעה״י: במשנה בצק שבסידקי עריבה אם יש כזית במקום א׳ חייב לבער ואם לאו בטל במיעוטו. והקשה בס׳ ט״ז סימן תמ״ב דהניחא לשיטת רש״י וסייעתו דריש מכילתין דטעם הבדיקה משום חומרא דבל יראה אלא לשיטת התוס׳ דטעם משום דלמא אתי למיכל מיניה אם כן אפילו פחות מכזית נמי דהא קי״ל חצי שיעור אסור מן התורה ומשו״ה רצה לפ׳ דהאי חייב לבער היינו דחייב מלקות אם לא ביערו אלא דשדא ביה נרגא ע״ש באריכות ובלא״ה לישנא דמתני׳ לא משמע הכי. מיהו לא ידענא מאי קשיא ליה דהא אפילו לשיטת התוס׳ דחששא דילמא אתי למיכל מיניה הא כתבו דמחמרינן בחמץ טפי משאר איסורין היינו משום דלא בדיל מיניה וע״כ צ״ל משום דאית ביה נמי כרת דאל״כ תקשי מחדש דלא בדיל מיניה. ואם כן לפ״ז בחצי שיעור דליכא צד איסור כרת ולא מלקות אלא איסור גרידא וכ״ש בהאי פחות מכזית דלא אשכחן דאיקרי אכילה דאין אכילה בפחות מכזית וכ״ש בבצק כזה דאפילו כולי שתא בדיל מיניה שהרי בטל במיעוטו אם כן אין שום קושיא אם נאמר דבכה״ג לא חששו לדלמא אתו למיכל מיניה ולא דמי לחמץ נוקשה בכשיעור דלא פלוג רבנן. וכ״ש דא״ש לאידך סברא דמה שהחמירו בחמץ מבשאר אסורין היינו משום שהחמירה תורה בבל יראה ואם כן בפחות מכזית שהתירה תורה בפי׳ לענין בל יראה דהא ב״ה מקרא יליף לה תו לא שייך למיגזר דבין כזית לפחות מכזית לא טעו אינשי כן נראה לי:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush