גמרא
פירוש
אלִיתֵּן טַעַם כְּעִיקָּר שֶׁאִם שָׁרָה עֲנָבִים בְּמַיִם וְיֵשׁ בָּהֶן טַעַם יַיִן חַיָּיב.
מִכָּאן אַתָּה דָּן לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ וּמָה נָזִיר שֶׁאֵין אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר עוֹלָם וְאֵין אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר הֲנָאָה וְיֵשׁ הֶיתֵּר לְאִיסּוּרוֹ עָשָׂה בּוֹ טַעַם כְּעִיקָּר כִּלְאַיִם שֶׁאִיסּוּרוֹ אִיסּוּר עוֹלָם וְאִיסּוּרוֹ אִיסּוּר הֲנָאָה וְאֵין הֶיתֵּר לְאִיסּוּרוֹ אֵינוֹ דִּין שֶׁיַּעֲשֶׂה טַעַם כְּעִיקָּר.
וְהוּא הַדִּין לְעׇרְלָה בִּשְׁתַּיִם.
הָא מַנִּי רַבָּנַן הִיא וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר כְּרַבִּי עֲקִיבָא.
הֵי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרים״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרים״.
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרים״.
בגמרא ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב. ויש לדקדק אמאי דמשמע הכא דבעי למילף מהכא דטעם כעיקר דאורייתא אע״ג דלית ביה כזית בכא״פ דהא בכזית כא״פ כ״ע מודו ולפרש״י דלעיל הוי הל״מ בכל איסורין וכדאמרינן נמי בסמוך אי מיין לחוד מאי למימרא. ולכאורה נראה דאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין הוי יותר מכזית בכא״פ דפרס ד׳ ביצים וכזית הוי א׳ משמיני׳ שבו ואם כן אי אפשר שיתן טעם יין בכה״ג דהא אפילו יין השרוני דעדיף טובא אפ״ה לא דרו עליה אלא ב׳ או ג׳ חלקים מים ואחד יין. והנלע״ד בזה יבואר בסוף הסוגיא בישוב שיטת הרמב״ם ז״ל:
שם ור״ע טעם כעיקר מנ״ל. משמע דפשיטא ליה לתלמודא דר״ע אית ליה טעם כעיקר מדאורייתא וא״כ יש לתמוה טובא על פרש״י דלקמן בסוף הסוגיא דאף למאי דקי״ל כר״ע דמשרת דנזיר להמל״א אפ״ה טעם כעיקר אינו אלא מדרבנן וכרבנן דפליגי בכותח הבבלי אם כן מאי מקשה הש״ס אר״ע דלמא ר״ע גופא נמי לית ליה טעם כעיקר וכן הקשה מהרש״א לקמן בפרש״י ונלע״ד ליישב בפשיטות דכיון דמשרת דנזיר ע״כ או בשרה ענבים במים איירי דהיינו טעם כעיקר כרבנן דברייתא דלעיל או המל״א בשרה פתו ביין כר״ע דמתניתין ודברייתא דלעיל. ואם כן לפ״ז ע״כ שאותה ששנינו בר״פ ג׳ מינים דמשנה ראשונה אמרה דאינו חייב עד שישתה רביעית יין האי רביעית יין ע״כ איירי אפילו ע״י שריית ענבים במים שיש בהן טעם יין והיינו כרבנן דברייתא. וא״כ לפ״ז ע״כ הא דקתני במתניתין עלה דהאי ר״ע אומר אפילו שרה פתו ביין מדקאמר אפי׳ משמע דמודה בקמייתא לת״ק דמשנה ראשונה אם כן ממילא משמע דר״ע אית ליה טעם כעיקר ואית ליה נמי המל״א משו״ה מקשה שפיר מנ״ל דאי לאו דאית ליה ילפותא אחרינא לטעם כעיקר לא הוי מוקי משרת להמל״א ולטעם כעיקר כן נ״ל נכון ודו״ק:
שם יליף מבשר בחלב לאו טעמא בעלמא הוא ואסור ה״נ ל״ש. וקשיא לי טובא היאך מצינן למילף כל איסורין מבשר בחלב לענין טעם כעיקר דהא לא מבעיא דלא מצינן למילף נזיר מיניה משום הנך פירכא דלעיל דנזיר אין איסורו איסור עולם כו׳ וכמו שהקשו התוס׳ בסמוך בד״ה אלא יליף מגיעולי עכו״ם ותירוצם לא שייך כאן אלא אפילו שאר איסורין היאך מצינן למילף מיניה דמה לבשר בחלב שחמיר שאסור אף בבישול ובהנאה ואם כן אפילו איסורי הנאה לא מצי למילף מיניה משום פירכא דבישול ומכ״ש הנך דלאו איסורי הנאה. ועוד דהך פירכא דאיסור הנאה לאו פירכא קולא וחומרא בעלמא הוא אלא פירכא גמורה מעיקרא דדינא דאפילו את״ל דטעם לא הוי כעיקר ממש כדי שנאמר שכל האוכל הוי כאילו אוכל גוף האיסור ממש אפ״ה יש לאסור באיסור הנאה דכיון שהאיסור נותן טעם בהיתר והוא נהנה מטעמו אין לך איסור הנאה גדולה מזו. וכבר חזרתי על כל הצדדים ליישב קושיא זו ולא מצאתי אם לא שנאמר דלמאי דבעי למילף אליבא דר״ע כל איסורין לענין טעם כעיקר מבשר בחלב היינו משום דמשמע ליה דאיסור בשר בחלב באכילה לא ילפינן אלא מקרא דלא תאכל כל תועבה כדאמר רב אשי בס״פ כל הבשר דכל שתיעבתי ונראה משום דעיקר קרא דלא תאכל כל תועבה לא אתא אלא לאיסור אכילה דבשר בחלב וא״כ לפ״ז א״ש דמצינן למימר דלר״ע הך מילתא דטעם כעיקר לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא דכיון דאשכחן דאע״ג דאכילת הבשר שנתבשל בחלב לא הוי אלא טעמא בעלמא מהחלב שבלוע בו אפ״ה שייך בו לשון לא תאכל כל תועבה ואי לאו דטעם כעיקר ממש לא הוי שייך בו לשון אכילת תועבה דכה״ג אשכחן לענין שתייה בכלל אכילה כיון דכתיב ואכלת דגנך ותירושך דתירוש חמרא הוא וקרינן ואכלת ומהכא ילפינן לה בכל התורה כולה דאיסור שתייה הוי בכלל אכילה אפילו לענין מלקות וכרת אע״ג דהאי קרא דואכלת דגנך ותירושך לא איירי כלל לענין איסור אע״כ דכה״ג גילוי מילתא בעלמא הוא וא״כ ה״נ מצינן למימר לענין טעם כעיקר כיון דקרייא רחמנא אכילה אלמא דטעם כעיקר ממש ובענין זה יש לפרש גם כן דאפשר דהשתא משמע דאיסור אכילה בבשר בחלב היינו כדאמר רבי יוחנן לר״ל בס״פ כל הבשר כעורה זו ששנה רבי לא תאכלנו כו׳ ע״ש וכה״ג איכא טובא התם דאיכא מאן דיליף מדכתיב אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל יש לך בישול אחר שהוא כזה וזהו בשר בחלב ואם כן שפיר מצינן למימר דר״ע נמי יליף אכילת בשר בחלב מחד מהנך ילפותא ומדקריי׳ רחמנא לשון אכילה אף ע״ג דטעמא בעלמא הוא אם כן שפיר מצינן למילף מיניה כל איסורין שבתורה דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא כנ״ל. אלא דאפ״ה פריך שפיר בשמעתין ובמימרא דרבא בפרק כל הבשר שהביאו התוספות כאן דליכא למילף מבשר בחלב משום דחידוש הוא והיינו משום דאדרבה מהאי חידושא מוכח דאיסור אכילה בבשר בחלב לאו משום טעם כעיקר לחוד הוא דא״כ אפילו בתרו כולי יומא בחלב׳ הוה ליה למיסר ומדלא אסר רחמנא אלא דרך בישול אלמא דלאו משום טעם כעיקר אסרה רחמנא כמו שאבאר עוד בסמוך ודוק היטב: בתוס׳ בד״ה ורבנן מבב״ח לא גמרינן דחידוש הוא תימא לרשב״א התינח לרבא כו׳ עס״ה. כאן הניחו בקושיא ובפ׳ כל הבשר כתבו דאביי הדר ביה לגבי דרבא. אמנם לע״ד לולי דבריהם נראה דאין צורך לדחוק בזה דאדרבא מהך סוגיא דפרק כ״ה גופא איכא למידק איפכא ממאי דאמר אביי אמתני׳ דטיפת חלב דטעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי ס״ד דרבנן מבב״ח מ״ט לא גמרינן כו׳ ע״ש שהאריך בדבריו. ויש לתמוה דכל אריכות הלשון שלא לצורך הוא ובפשיטות הו״ל לאביי למימר טעמו ולא ממשו ככל איסורין דאורייתא דילפינן מבב״ח ואי משום דבעי למימר דאי חידוש הוא אפילו ליכא טעמא נמי דאם כן אכתי נמי לקושטא דמילתא תקשי ליה אמתניתין דקתני אם יש בה בנ״ט אסור אמאי אפילו ליכא נ״ט נמי דהא ודאי בב״ח חידוש הוא אע״כ דה״נ קאמר אביי דממתניתין מוכח דע״כ טעמו ולא ממשו בעלמא בכל איסורין סבר תנא דמתני׳ דהוי דאוריי׳ משום ילפותא ואפשר דהיינו מהך ילפותא גופא דיליף לה מנזיר מקרא דמשרת כרבנן דר״ע דברייתא דלעיל או כמסקנא דשמעתין דר״ע יליף לה מגיעולי עכו״ם. ואם כן לפ״ז א״ש כיון דאשכחן דבעלמא בכל איסורין הוי טעם כעיקר משו״ה מוקמינן קרא דאיסור אכילה בב״ח בדדמי דאינו אסור אלא כשיש בו בנ״ט כמו בכל איסורין משא״כ אם נאמר דבעלמא טעם כעיקר מדרבנן דמדאוריית׳ טעמא בעלמא לאו כלום הוא והא דאסרה רחמנא בב״ח משום דחידוש הוא א״כ אפילו ליכא נ״ט נמי דהא מדאורייתא אין לחלק בין יש בו בנ״ט לאין בו דטעמא לאו מידי וא״כ תקשי מתני׳ דטיפת חלב דמצרין נ״ט אע״כ דטעם כעיקו בעלמא הוי מדאורייתא ובהא מהדר ליה רבא שפיר דאדרבא מבב״ח משמע איפכא דאי ס״ד דמשום טעם כעיקר אסרה רחמנא לבב״ח א״כ אפילו בתרו כולי יומא בחלבא הו״ל למיסר ומדאכפיל קרא ותנא ומשלש ג׳ פעמים בלשון לא תבשל משמע דדוקא דרך בישול אסרה תורה אע״כ דקושטא דמילתא הכי הוא דאע״ג דטעם אינו כעיקר ממש אפ״ה סתמא דמילתא דדרך בישול בכל דבר שנותנין לתוך המאכל היינו כדי שיתן בו טעם ואם כן היינו נמי טעמא דמתניתין דטכ״ע דבב״ח נמי בעינן נ״ט. כנ״ל נכון וברור לפי לשון הסוגיא במימרא דאביי התם. ובזה נתיישב ג״כ בין בסוגיא דהכא ובין בסוגיא דהתם בפרק כ״ה למאי דבעי למילף מבב״ח דטעם כעיקר הוי מדאורייתא אפילו בליכא כזית בכא״פ מנ״ל הך מילתא דלמא הא דאסר רחמנא בב״ח היינו דוקא כשיש בו כזית בכא״פ דקרי לה רבי יוחנן גופא במסכת ע״ז דף ס״ז טעמו וממשו ואף על גב דלפרש״י דלעיל כזית בכא״פ עי״ת הלמ״מ הוא בכל איסורין אפ״ה הא איצטריך קרא למיסר בכה״ג בב״ח אף על גב דכל חד וחד לחוד שרי אבל למאי דפרישית א״ש דכיון דדרך בישול אסרה תורה וסתם בישול היינו בנ״ט אפילו ליכא כזית בכא״פ וגם זה נכון בעז״ה ובסוף הסוגיא אבאר עוד בזה לפי שיטת הרמב״ם ז״ל בענין יותר נכון ודוק היטב: בתוס׳ בד״ה אלא יליף מגיעולי עכו״ם הקשה הר׳ יוסף היאך יליף ר״ע טעם כעיקר בנזיר מגיעולי עכו״ם כו׳ ותירץ דבמדין נמי היו כליהם בלועות מיין ואסורין לנזיר עכ״ל. ולכאורה זה התירוץ דחוק מאד דמאן יימר שהוצרך להגעיל משום בליעת יין לנזיר דלמא משום בליעת שאר איסורין. ובר מן דין קשיא לי דאפילו כל איסורין היאך מצינן למילף מגיעולי עכו״ם דלמא הך הגעלה לא הוי אלא משום איסור בליעת בשר בחלב לחוד דחידוש הוא דטעמיה אסור מן התורה. מיהו בלשון התוס׳ בנזיר פרק ג׳ מינים מבואר זה התירוץ יותר באריכות וז״ל דבכולהו כלי מדין הצריך הכתוב הגעלה אף לאותן שנבלעין מיין דנאסרו נזירי ישראל להשתמש בהן דקרא בכולהו כלים כתיב ואותן כלים שמדינים בישלו בהן יין כו׳ דאכולם אמר רחמנא תעבירו באש עכ״ל. והנראה בכוונתן דכיון דכלי כסף וכלי זהב אמורין בפרשת גיעולי עכו״ם ובכולהו כתיב כל אשר יבא באש משמע להו שאין דרך לבשל בכלי כסף וכלי זהב אלא יין שצריך בישול מעט ואם כן ע״כ שאין הטעם אלא משום איסור נזיר דסתם יינן אינן אלא מדרבנן כנ״ל בכוונתן. אלא דלע״ד יש להוסיף דאפילו בלאו האי קרא דתעבירו באש אלא מתעבירו במים נמי מצינן למילף כיון דבעי הדחה ושפשוף ובקצתן מילוי ועירוי (וכמדומה לי שראיתי בלשון הר״ן דמילוי ועירוי ילפינן מתעבירו במים) ואם כן לפ״ז א״ש טובא דכלי כסף וכלי זהב אין דרכן לבשל בהן כלל אלא להכניס בהן יין לקיום קצת ואם כן ממילא שמעינן כיון דאפי׳ הכי הצריך הכתוב הדחה ושפשוף ומילוי ועירוי ע״כ היינו משום איסור נזיר וכ״ש דליכא לאוקמי לענין בשר וחלב דאפילו כבוש דידיה כגון תרו כולי יומא בחלבא נמי לא מיתסר מדאורייתא כנ״ל לפי שיטת התוס׳. אמנם למאי דפרישית לעיל דנראה דלענין טעם כעיקר בגילוי מילתא בעלמא סגי ולא שייך שום פירכא אם כן א״ש טפי ולע״ד ממקומו הוא מוכרע דאלת״ה אם כן היאך מצינן כלל למילף טעם כעיקר מגיעולי עכו״ם דלמא הך מילתא דגיעולי עכו״ם היינו לענין לכתחילה שאסרה תורה לבשל בלי הגעלה כיון שיש בו כדי ליתן טעם אע״כ דעיקר ילפותא דאדרבה מדהקפידה תורה על נתינת טעם של בליעת ופליטת כלים בעלמא אלמא דטעם האיסור מילת׳ רבתי היא ממילא שמעינן טעם כעיקר ובזה נתיישב היטב הסוגיא דהכא ודנזיר להמעיין שם ודו״ק:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
שם יליף מבשר בחלב לאו טעמא בעלמא הוא ואסור ה״נ ל״ש. וקשיא לי טובא היאך מצינן למילף כל איסורין מבשר בחלב לענין טעם כעיקר דהא לא מבעיא דלא מצינן למילף נזיר מיניה משום הנך פירכא דלעיל דנזיר אין איסורו איסור עולם כו׳ וכמו שהקשו התוס׳ בסמוך בד״ה אלא יליף מגיעולי עכו״ם ותירוצם לא שייך כאן אלא אפילו שאר איסורין היאך מצינן למילף מיניה דמה לבשר בחלב שחמיר שאסור אף בבישול ובהנאה ואם כן אפילו איסורי הנאה לא מצי למילף מיניה משום פירכא דבישול ומכ״ש הנך דלאו איסורי הנאה. ועוד דהך פירכא דאיסור הנאה לאו פירכא קולא וחומרא בעלמא הוא אלא פירכא גמורה מעיקרא דדינא דאפילו את״ל דטעם לא הוי כעיקר ממש כדי שנאמר שכל האוכל הוי כאילו אוכל גוף האיסור ממש אפ״ה יש לאסור באיסור הנאה דכיון שהאיסור נותן טעם בהיתר והוא נהנה מטעמו אין לך איסור הנאה גדולה מזו. וכבר חזרתי על כל הצדדים ליישב קושיא זו ולא מצאתי אם לא שנאמר דלמאי דבעי למילף אליבא דר״ע כל איסורין לענין טעם כעיקר מבשר בחלב היינו משום דמשמע ליה דאיסור בשר בחלב באכילה לא ילפינן אלא מקרא דלא תאכל כל תועבה כדאמר רב אשי בס״פ כל הבשר דכל שתיעבתי ונראה משום דעיקר קרא דלא תאכל כל תועבה לא אתא אלא לאיסור אכילה דבשר בחלב וא״כ לפ״ז א״ש דמצינן למימר דלר״ע הך מילתא דטעם כעיקר לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא דכיון דאשכחן דאע״ג דאכילת הבשר שנתבשל בחלב לא הוי אלא טעמא בעלמא מהחלב שבלוע בו אפ״ה שייך בו לשון לא תאכל כל תועבה ואי לאו דטעם כעיקר ממש לא הוי שייך בו לשון אכילת תועבה דכה״ג אשכחן לענין שתייה בכלל אכילה כיון דכתיב ואכלת דגנך ותירושך דתירוש חמרא הוא וקרינן ואכלת ומהכא ילפינן לה בכל התורה כולה דאיסור שתייה הוי בכלל אכילה אפילו לענין מלקות וכרת אע״ג דהאי קרא דואכלת דגנך ותירושך לא איירי כלל לענין איסור אע״כ דכה״ג גילוי מילתא בעלמא הוא וא״כ ה״נ מצינן למימר לענין טעם כעיקר כיון דקרייא רחמנא אכילה אלמא דטעם כעיקר ממש ובענין זה יש לפרש גם כן דאפשר דהשתא משמע דאיסור אכילה בבשר בחלב היינו כדאמר רבי יוחנן לר״ל בס״פ כל הבשר כעורה זו ששנה רבי לא תאכלנו כו׳ ע״ש וכה״ג איכא טובא התם דאיכא מאן דיליף מדכתיב אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל יש לך בישול אחר שהוא כזה וזהו בשר בחלב ואם כן שפיר מצינן למימר דר״ע נמי יליף אכילת בשר בחלב מחד מהנך ילפותא ומדקריי׳ רחמנא לשון אכילה אף ע״ג דטעמא בעלמא הוא אם כן שפיר מצינן למילף מיניה כל איסורין שבתורה דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא כנ״ל. אלא דאפ״ה פריך שפיר בשמעתין ובמימרא דרבא בפרק כל הבשר שהביאו התוספות כאן דליכא למילף מבשר בחלב משום דחידוש הוא והיינו משום דאדרבה מהאי חידושא מוכח דאיסור אכילה בבשר בחלב לאו משום טעם כעיקר לחוד הוא דא״כ אפילו בתרו כולי יומא בחלב׳ הוה ליה למיסר ומדלא אסר רחמנא אלא דרך בישול אלמא דלאו משום טעם כעיקר אסרה רחמנא כמו שאבאר עוד בסמוך ודוק היטב: בתוס׳ בד״ה ורבנן מבב״ח לא גמרינן דחידוש הוא תימא לרשב״א התינח לרבא כו׳ עס״ה. כאן הניחו בקושיא ובפ׳ כל הבשר כתבו דאביי הדר ביה לגבי דרבא. אמנם לע״ד לולי דבריהם נראה דאין צורך לדחוק בזה דאדרבא מהך סוגיא דפרק כ״ה גופא איכא למידק איפכא ממאי דאמר אביי אמתני׳ דטיפת חלב דטעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי ס״ד דרבנן מבב״ח מ״ט לא גמרינן כו׳ ע״ש שהאריך בדבריו. ויש לתמוה דכל אריכות הלשון שלא לצורך הוא ובפשיטות הו״ל לאביי למימר טעמו ולא ממשו ככל איסורין דאורייתא דילפינן מבב״ח ואי משום דבעי למימר דאי חידוש הוא אפילו ליכא טעמא נמי דאם כן אכתי נמי לקושטא דמילתא תקשי ליה אמתניתין דקתני אם יש בה בנ״ט אסור אמאי אפילו ליכא נ״ט נמי דהא ודאי בב״ח חידוש הוא אע״כ דה״נ קאמר אביי דממתניתין מוכח דע״כ טעמו ולא ממשו בעלמא בכל איסורין סבר תנא דמתני׳ דהוי דאוריי׳ משום ילפותא ואפשר דהיינו מהך ילפותא גופא דיליף לה מנזיר מקרא דמשרת כרבנן דר״ע דברייתא דלעיל או כמסקנא דשמעתין דר״ע יליף לה מגיעולי עכו״ם. ואם כן לפ״ז א״ש כיון דאשכחן דבעלמא בכל איסורין הוי טעם כעיקר משו״ה מוקמינן קרא דאיסור אכילה בב״ח בדדמי דאינו אסור אלא כשיש בו בנ״ט כמו בכל איסורין משא״כ אם נאמר דבעלמא טעם כעיקר מדרבנן דמדאוריית׳ טעמא בעלמא לאו כלום הוא והא דאסרה רחמנא בב״ח משום דחידוש הוא א״כ אפילו ליכא נ״ט נמי דהא מדאורייתא אין לחלק בין יש בו בנ״ט לאין בו דטעמא לאו מידי וא״כ תקשי מתני׳ דטיפת חלב דמצרין נ״ט אע״כ דטעם כעיקו בעלמא הוי מדאורייתא ובהא מהדר ליה רבא שפיר דאדרבא מבב״ח משמע איפכא דאי ס״ד דמשום טעם כעיקר אסרה רחמנא לבב״ח א״כ אפילו בתרו כולי יומא בחלבא הו״ל למיסר ומדאכפיל קרא ותנא ומשלש ג׳ פעמים בלשון לא תבשל משמע דדוקא דרך בישול אסרה תורה אע״כ דקושטא דמילתא הכי הוא דאע״ג דטעם אינו כעיקר ממש אפ״ה סתמא דמילתא דדרך בישול בכל דבר שנותנין לתוך המאכל היינו כדי שיתן בו טעם ואם כן היינו נמי טעמא דמתניתין דטכ״ע דבב״ח נמי בעינן נ״ט. כנ״ל נכון וברור לפי לשון הסוגיא במימרא דאביי התם. ובזה נתיישב ג״כ בין בסוגיא דהכא ובין בסוגיא דהתם בפרק כ״ה למאי דבעי למילף מבב״ח דטעם כעיקר הוי מדאורייתא אפילו בליכא כזית בכא״פ מנ״ל הך מילתא דלמא הא דאסר רחמנא בב״ח היינו דוקא כשיש בו כזית בכא״פ דקרי לה רבי יוחנן גופא במסכת ע״ז דף ס״ז טעמו וממשו ואף על גב דלפרש״י דלעיל כזית בכא״פ עי״ת הלמ״מ הוא בכל איסורין אפ״ה הא איצטריך קרא למיסר בכה״ג בב״ח אף על גב דכל חד וחד לחוד שרי אבל למאי דפרישית א״ש דכיון דדרך בישול אסרה תורה וסתם בישול היינו בנ״ט אפילו ליכא כזית בכא״פ וגם זה נכון בעז״ה ובסוף הסוגיא אבאר עוד בזה לפי שיטת הרמב״ם ז״ל בענין יותר נכון ודוק היטב: בתוס׳ בד״ה אלא יליף מגיעולי עכו״ם הקשה הר׳ יוסף היאך יליף ר״ע טעם כעיקר בנזיר מגיעולי עכו״ם כו׳ ותירץ דבמדין נמי היו כליהם בלועות מיין ואסורין לנזיר עכ״ל. ולכאורה זה התירוץ דחוק מאד דמאן יימר שהוצרך להגעיל משום בליעת יין לנזיר דלמא משום בליעת שאר איסורין. ובר מן דין קשיא לי דאפילו כל איסורין היאך מצינן למילף מגיעולי עכו״ם דלמא הך הגעלה לא הוי אלא משום איסור בליעת בשר בחלב לחוד דחידוש הוא דטעמיה אסור מן התורה. מיהו בלשון התוס׳ בנזיר פרק ג׳ מינים מבואר זה התירוץ יותר באריכות וז״ל דבכולהו כלי מדין הצריך הכתוב הגעלה אף לאותן שנבלעין מיין דנאסרו נזירי ישראל להשתמש בהן דקרא בכולהו כלים כתיב ואותן כלים שמדינים בישלו בהן יין כו׳ דאכולם אמר רחמנא תעבירו באש עכ״ל. והנראה בכוונתן דכיון דכלי כסף וכלי זהב אמורין בפרשת גיעולי עכו״ם ובכולהו כתיב כל אשר יבא באש משמע להו שאין דרך לבשל בכלי כסף וכלי זהב אלא יין שצריך בישול מעט ואם כן ע״כ שאין הטעם אלא משום איסור נזיר דסתם יינן אינן אלא מדרבנן כנ״ל בכוונתן. אלא דלע״ד יש להוסיף דאפילו בלאו האי קרא דתעבירו באש אלא מתעבירו במים נמי מצינן למילף כיון דבעי הדחה ושפשוף ובקצתן מילוי ועירוי (וכמדומה לי שראיתי בלשון הר״ן דמילוי ועירוי ילפינן מתעבירו במים) ואם כן לפ״ז א״ש טובא דכלי כסף וכלי זהב אין דרכן לבשל בהן כלל אלא להכניס בהן יין לקיום קצת ואם כן ממילא שמעינן כיון דאפי׳ הכי הצריך הכתוב הדחה ושפשוף ומילוי ועירוי ע״כ היינו משום איסור נזיר וכ״ש דליכא לאוקמי לענין בשר וחלב דאפילו כבוש דידיה כגון תרו כולי יומא בחלבא נמי לא מיתסר מדאורייתא כנ״ל לפי שיטת התוס׳. אמנם למאי דפרישית לעיל דנראה דלענין טעם כעיקר בגילוי מילתא בעלמא סגי ולא שייך שום פירכא אם כן א״ש טפי ולע״ד ממקומו הוא מוכרע דאלת״ה אם כן היאך מצינן כלל למילף טעם כעיקר מגיעולי עכו״ם דלמא הך מילתא דגיעולי עכו״ם היינו לענין לכתחילה שאסרה תורה לבשל בלי הגעלה כיון שיש בו כדי ליתן טעם אע״כ דעיקר ילפותא דאדרבה מדהקפידה תורה על נתינת טעם של בליעת ופליטת כלים בעלמא אלמא דטעם האיסור מילת׳ רבתי היא ממילא שמעינן טעם כעיקר ובזה נתיישב היטב הסוגיא דהכא ודנזיר להמעיין שם ודו״ק:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush