גמרא
פירוש
שֶׁהִגִּיעוּ לְפִרְקָן וְלֹא הִגִּיעוּ לְשָׁנִים בְּנוֹת עֲנִיִּים טוֹפְלוֹת אוֹתָן בְּסִיד בְּנוֹת עֲשִׁירִים טוֹפְלוֹת אוֹתָן בְּסוֹלֶת בְּנוֹת מְלָכִים בְּשֶׁמֶן הַמּוֹר כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
בגמרא תניא אמר רבי יהושע וכי מאחר ששנינו כל שהוא כו׳ למה מנו חכמים את אלו כו׳. ותמיהא לי טובא דלכאורה משמע דלא קאי האי כללא אלא אהנך פרטי דנוקשה ובתערובות לא שייך לישנא דכל שהוא מין דגן כדאיתא להדיא בפרק כיצד מברכין דף ל״ו ע״ב בהא דאמרי רב ושמואל כל שהוא מחמשת מינים מברכין במ״מ וקאמרי נמי כל שיש בו ומסקינן התם דאיצטריכו תרווייהו דאי איתמר כל שהוא הו״א בעיניה קמ״ל כל שיש בו דאפילו ע״י תערובת מיהו משום הא לא איריא דאפשר דאמורא צריך לפרש דבריו יותר אבל בלשון תנאים הכל בכלל בין נוקשה בין תערובת אלא דיותר קשה אי לענין תערובת מאי כללא הוא דאכתי לא ידעינן במאי איירי אי בכזית בכא״פ או בנותן טעם או במשהו וליכא למימר דסמיך בהא אסברא מאי דשייך בכל האיסורין הא ודאי ליתא דהא משמע מל׳ הרי״ף והרא״ש ז״ל דאדרבה הנך דמתניתין אין בהן בנותן טעם דבנ״ט אפילו רבנן מודו וכדמסיק הטור וכל האחרונים דהנך לקיוהא בעלמא עבידי וא״כ ודאי לא שמעינן להו מכללא דהא בכל חדא מינייהו איצטריך לאשמעינן היא גופא דלקיוהא עבידא ומכל זה היה נ״ל לכאורה שזה דחקו לר״ת לפרש במתניתין דעוברין היינו מעל השלחן ואם כן הא דקתני נמי כל שהוא ממין דגן ה״ז עובר היינו מעל השולחן ואפילו נתערב במשהו נמי עוברין מהשולחן מדרבנן וכן לענין נוקשה כל שיש בו שום חשש נוקשה אסורים מדרבנן מיהא באכילה כדאשכחן בשיאור דר״מ לר׳ יהודה דאע״ג דלא חשיב ליה נוקשה דקאמר נותן לפני כלבו אפ״ה מודה דאסור באכילה מדרבנן כמ״ש התוס׳ בסמוך ולפ״ז קאמר רבי יהושע שפיר וכי מאחר ששנינו כלל גמור דכולן עוברין מהשולחן אם כן למה מנו את אלו וקתני בהן נמי לישנא דעוברין גופא. ולפ״ז קאמר גם כן דהרי אלו באזהרה לאו אכללא קאי אלא מילתא באפי׳ נפשיה כמ״ש בסמוך בלשון התוס׳ ולפ״ז נצטרך ג״כ לומר דכל מידי אסור במשהו אפילו נתערב קודם פסח אפ״ה אסורין לאכלן בפסח דחזר וניעור וכל זה דוחק ועוד הניחא לפר״ת אלא דאכתי לשיטת רש״י וריב״א דמתניתין קשה וצ״ע:
בתוספות בד״ה למה מנו תימא לרשב״א כו׳ ותירץ ר״י כו׳ ועוד הקשה כו׳ דהאיכא תכשיטי נשים כו׳ אלא ר״א הוא דקאמר לה עכ״ל. לכאורה נראה שעוד הקשה היינו הרשב״א ומסיק דר״א קאמר לה א״כ משמע מזה דהרי אלו באזהרה שייך אזה הכלל וסיומא דמלתא הוא דאל״כ אין מקום לקושיית הרשב״א הראשונה אע״כ כדפרישית ומסיק דכולה ר״א מסיק לה אלא דלפ״ז יש לתמוה בהא דמקשה הש״ס בסמוך מאן תנא ואי ס״ד דר״א מסיק לה תו לא שייך להקשות מאן תנא דהא קמן דר״א אמרה וסוגיא זו לא מצינו לכך נ״ל לפרש דהאי ועוד הקשה היינו ר״י שרוצה לפרש עוד תירוץ אחר אקושיית הרשב״א והיינו משום דעוד הקשה ר״י הא ת״ק לית ליה האי כללא דהאיכא תכשיטי נשים אע״כ דזה הכלל רבי אלעזר אמרה והא דקתני הרי אלו באזהרה ע״כ אתאן לת״ק כדחזינן בשקלא וטריא דשמעתין וממילא נמי דע״כ רבי יהושע אמילתא דר״א קאי דקאמר להאי כללא ור״י קאי בשיטת ר״א בהא ואם כן אין מקום לקושיית הרשב״א דהא לא שמעינן מהא דהרי אלו דאיירי לענין לאו או כרת כיון דהרי אלו באזהרה תנא אחרינא מסיק לה והא דמשמע לתלמודא דלאו ר״א מסיק לכולה מילתא דהרי אלו באזהרה היינו משום דאם לא כן לא הוי צריך למיתני הרי זה עובר בפסח אלא זה הכלל כל שהוא מין דגן הרי אלו באזהרה ואין בו כרת אלא על כרחך דהרי אלו באזהרה באמת אתאן לתנא קמא נמצא דכל זה לפירוש ר״י דקאי בשיטת רבינו תם דעוברין היינו לענין אכילה אבל הרשב״א שהקשה קושיא הראשונה סובר כשיטת רש״י וריב״א דלעיל וסובר גם כן דהאי זה הכלל ת״ק גופא מסיק לה לכולה מלתא ואי משום דהאיכא תכשיטי נשים איכא למימר דלא חייש להאי דיוקא דבלא״ה ע״כ לאו כלל גמור הוא דהאיכא כמה מיני נוקשה דשרו להשהותן כגון עריבת העבדנים ופת שעיפשה ומלוגמא וכן שיאור דר״מ לר״י אע״כ דהאי כללא לא איירי אלא במידי דחזי לאכילה כיון דת״ק סבר תכשיטי נשים לא חזי לאכילה כמ״ש התוס׳ לעיל דמאיס טפי א״כ ממילא דלא שייך בהאי כללא אלא דמי׳ למלוגמא ופת שעיפשה כנ״ל נכון ומוכרח בפי׳ התוס׳ ושיטת הגמ׳ ודוק היטב. עוד מצאתי בס׳ תמים דעים סי׳ רמ״ה בשם הראב״ד ז״ל דת״ק ור״א לא פליגי לענין תכשיטי נשים אלא דת״ק לא חש לשנותו ור״א מוסיף על דבריו דכיון דמסקינן שלא הוצרכו לשנות אלא כדי שיהא בקי בהן ובשמותיהן כדי שיזהר לפרוש א״כ סבר ת״ק דכיון דמאיס ממילא פריש מיניה ואפושי פלוגתא לא מפשינן ודו״ק: בפירש״י בד״ה מאן תנא כו׳ ותכשיטי נשים בעיניה הוא אבל נוקשה דאינו ראוי לאכילה כו׳ עכ״ל. ונראה דרש״י ג״כ מפרש כשיטת הראב״ד שכתבתי בסמוך דת״ק ור״א לא פליגי לענין תכשיטי נשים והא דנקיט רש״י בלישניה תכשיטי נשים טפי מאינך נראה דכיון דמלשון המקשה דקאמר מאן תנא דנוקשה בלאו ולא קאמר מאן תנא דאין בו כרת אלמא דפשיטא ליה טובא דנוקשה לאו חמץ מקרי ומאי פשיטות דהא לענין מי פירות אשכחן תנאי טובא דישרף מיד היכא שהוא נוקשה ובמס׳ מנחות איכא דנפקא ליה מקרא לרבות מנחת נסכים לחימוץ והיינו מי פירות דנוקשה הוא וכן לענין תודה כתבו התוס׳ כאן דאיכא קרא אע״כ דעיקר קושיית המקשה אנוקשה דאין ראוי לאכילה אמאי לקי הא קי״ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין אלא דרך אכילתן כדמוכח לקמן במסקנא דכותח הבבלי ואם כן עיקר הקושיא מתכשיטי נשים דמאיס טפי כמ״ש התוס׳ לעיל והיינו דמקשה אסיפא דהרי אלו באזהרה ולא מקשה מרישא דקתני ואלו עוברין משום דרישא איירי לפרש״י לענין בל יראה ולא תליא בדרך אכילתן כן נ״ל ומזה הטעם עצמו הוצרך רש״י לפרש בתערובת חמץ שאינו בעין שנימוח כי היכי דתיהוי קושיית הגמרא מאן תנא דלקי דרש״י לשיטתו דטעמו ולא ממשו דאין לוקין היינו דהיכא שנימוח גוף האיסור אע״ג שיש בו טעם כזית כא״פ אפ״ה לא לקי כמ״ש בס׳ פרי חדש בהל׳ פסח סימן תמ״ב בשיטת רש״י ז״ל ע״ש אלא דמאי דפשיטא ליה דכותח הבבלי נמי מיקרי טעמו ולא ממשו לדעתי אין זה מוכרח כמו שאבאר לקמן ומשו״ה נקיט רש״י כאן כגון כותח הבבלי ושכר המדי וא״כ עיקר הקושיא משכר המדי דודאי טעמו ולא ממשו משא״כ לשיטת הסוברים דטעם כעיקר דאורייתא אפילו בנימוח היכא שיש כזית בכא״פ וטעמו ולא ממשו דקי״ל דאין לוקין היינו היכא שאין בו כזית בכא״פ ולפי זה קושיית הגמ׳ דהכא לאידך גיסא מאן תנא דבלאו ולא בכרת דהא בהנך עירובי חמץ דמתניתין משמע דאיכא כזית בכא״פ כדמקשה הש״ס לקמן בפשיטות אי בכא״פ דאורייתא אמאי פליגי רבנן אדר״א בכותח הבבלי ושקלא וטריא דשמעתין לא משמע הכי ודו״ק:
בתוספות בד״ה מאן תנא כו׳ משמע בשמעתין דאי לאו דאיתרבי חמץ נוקשה למלקות אפילו איסור לא היה בו עכ״ל. וכתב מהרש״א ז״ל דלא ידע מהיכן משמע להו הכי אדרבה כל הפוסקים כתבו דאיסורא איכא וכדמוכח נמי מההיא דשיאור ישרף ולענ״ד במחילת כבוד תורתו דמהרש״א ז״ל אגב חורפא ושיטפיה כתב כן שאם רוצה לומר בכוונת התוס׳ דאפילו איסור דרבנן אין בו הא ודאי ליתא שהרי כתבו להדיא דאפילו איסור לא היה בו ומדלא כתבו אפילו איסור ליכא אלמא דפשיטא להו דודאי לכ״ע אסור מדרבנן וכמ״ש התוס׳ להדיא בסמוך בד״ה ונותנו לפני כלבו דאפילו שיאור דר״מ לרבי יהודה דלא חשיב ליה נוקשה אפ״ה מודה ר״י דאסור מדרבנן כ״ש בנוקשה גמור וכמ״ש התוס׳ ג״כ בההיא דחיטי קורדנייתא דנוקשה הוא ואין חוששין לקידושין ועיין לעיל בלשון התוס׳ בפ״ק וכן בנוקשה דמי פירות כתבו התוס׳ דלכ״ע אסור מדרבנן משום נוקשה וכך הסוגיא פשוטה אלא דעיקר כוונת התוס׳ כאן דמאן דלית ליה מלקות בנוקשה ה״ה דלא היה בו שום איסור דאורייתא אלא איסור בעלמא מדרבנן והיינו דקשיא להו מסוגיא דחולין דאיירי לענין תודה אי מיקרי חמץ מדאורייתא או לא וכמו שאבאר דבריהם בסמוך ולפ״ז אזלו להו כל הראיות דמהרש״א ז״ל דמ״ש כל הפוסקים דעירובו איסורא מיהא איכא היינו מדרבנן כמו שדקדק הכ״מ בהדיא מלשון הטור שכתב דלחכמים ליכא אלא איסורא בעלמא והיינו מדרבנן וכן במה שהביא משיאור ישרף נמי היינו מדרבנן כמו שכתבו התוס׳ להדיא במנחות דף נ״ג ויבואר לקמן ואם כוונת מהרש״א ז״ל נמי לענין איסורא דאורייתא ומ״ש שכ״כ כל הפוסקים היינו כמ״ש הב״י מסברא דנפשיה לדקדק דלא כמשמעות לשון הטור אלא דלכ״ע איסורא דאורייתא נמי איכא ומשמע ליה נמי דההיא דשיאור ישרף היינו מדאורייתא מדאסור להשהותן ולא שת לבו לדקדק בל׳ התוס׳ דמנחות דכתבו דמספקא להו אי שיאור דר״י אסור מדאורייתא או מדרבנן אלא כוונת מהרש״א ז״ל לדברי התוספות דריש מכילתין שכתבו להדיא דאע״ג דשיאור נוקשה היא ומותר לאחר פסח אף לרבי יהודה דליכא אלא חד קרא אפ״ה אסור להשהותו מדרבנן וא״כ משמע לכאורה דשיאור דר״י מיהא תוך הפסח אסור מדאורייתא אף ע״ג דליכא מלקות דקתני והאוכלו פטור וכמו שאבאר בזה בסמוך אלא דלפ״ז יש לתמוה ביותר כמ״ש מהרש״א ז״ל דלא ידע מהיכא משמע להו משמעתין דהא ודאי מסוגיא דשמעתין יפה כתבו דמשמע דליכא איסורא דאורייתא דמהיכי תיתי ממ״נ אי ס״ל דחמץ נוקשה מיתרבו מכל מחמצת אם כן מלקי נמי לילקי ואי ליתא בכלל מחמצת דלא דרש כל אם כן איסורא מהיכא וכ״ש למאן דדריש כל לענין עירובו לחוד דחמירי ולא לענין נוקשה דקיל ולא הוי בכלל ריבוי דכל ואם כן איסורא דאורייתא היכא רמיזא ולכאורה היה נ״ל משום הא לא איריא דאיכא למימר דאפילו מאן דלא דריש כל היינו לענין חיוב מלקות אבל לענין איסורא לכ״ע דרשי כל כמ״ש התוס׳ לקמן ריש דף הסמוך בד״ה לענין חמץ נמי לענין דרשת כל דחצי שיעור וכמו שאפרש דבריהם שם דה״ה לענין דרשת כל מחמצת ודלא כפירוש מהרש״א ז״ל שם מ״מ מהרש״א ז״ל וודאי לא נחית להכי כדמשמע מתוך פירושו שם ולקמן וכמו שאבאר במקומו אי״ה. ועוד דאכתי מוכחי התוספות שפיר משמעתין והיינו מדאמרינן בסמוך תניא כוותיה דרבי יהודה וכו׳ ואילו נוקשה לא קאמר אלמא נוקשה לר״א לית ליה וא״כ ע״כ דאפילו איסור אין בו מדאורייתא דממ״נ אי דריש כל נמי לענין נוקשה מלקי נמי לילקי דהא ר״א ע״כ דריש ריבוי דכל אף לענין מלקות כדס״ל בעירובו אע״כ דלא דריש כל לענין נוקשה אלא לענין עירובו וא״כ איסורא דאורייתא בנוקשה מהיכא תיתי ואם כן יפה כתבו דמאן דל״ל מלקות בנוקשה והיינו ר״א דברייתא אפילו איסורא דאורייתא אין בו וכ״ש לחכמים דמקילי טפי מדר״א אף לענין עירובו כ״ש בנוקשה דקיל. כנ״ל ליישב להוציא מידי ספיקא דמהרש״א ז״ל שכתב דלא ידע מנא להו ולמ״ש הוכחה גמורה היא. מיהו בעיקר כוונת התוס׳ אפרש בענין אחר בסמוך ודוק היטב:
שם מאן תנא כו׳ משמע בשמעתין כו׳. כבר כתבתי בסמוך דהכי משמע טובא מסוגיא דשמעתין אלא מדסמכו התוס׳ דבריהם אלשון המקשה גופא דקאמר מאן תנא צריך לפרש דבריהם דמלשון המקשה גופא דייקו ויש לפרש דבריהם כמ״ש בס׳ ט״ז בא״ח סי׳ תמ״ב דאי ס״ד דאיכא איסורא דאורייתא לכ״ע לא שייך להקשות מאן תנא דהא מתניתין לא איירי במלקות ע״ש אלא שבספר חק יעקב קרא מלא בתמה תמוה על בעל הט״ז דהרי אלו באזהרה היינו ממלקות ולענ״ד אין בזה שגיאה לבעל ט״ז דוודאי אשכחן טובא דהרי אלו באזהרה היינו אע״ג דליכא מלקות אלא איסור דאורייתא גרידא והכי איתא להדיא בברייתא דריש פ׳ יוה״כ דאיתיביה ר״י לר״ל כל חלב לא תאכלו יכול כל שישנו בעונש ישנו באזהרה וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה ת״ל כל חלב אלמא דבחצי שיעור אע״ג דליכא מלקות אלא איסור גרידא אפי׳ הכי קתני בהן דישנה באזהרה וכהנה רבות בתלמוד דעונש לחוד ואינו מלקות ואזהרה לחוד לאו גרידא ומהא דקתני במתניתין ואין בו כרת ולא קתני ואין בו מלקות נמי ליכא למישמע מיניה כיון דעיקר מיעוט היינו מקרא דכי כל אוכל חמץ ונכרתה דבעינן חמץ גמור משו״ה קתני ואין בו כרת וממילא דלאו נמי ליכא ואשכחן נמי כה״ג טובא בש״ס דקתני פטור מכרת אף ע״ג דליכא נמי מלקות דהא בהא תליא וצא ולמד מלשון הרמב״ם ז״ל בהא מילתא גופא שכתב דשיאור שהכסיפו פניו הרי זה אסור לאכלו ואין בו כרת ומדהשמיט דין המלקות אלמא דליכא מלקות דפוסק כסתם מתניתין דשיאור ישרף והאוכלו פטור ואין להאריך כאן בזה ויבואר במקומו ואף ע״פ שפוסק צריך לפרש דבריו יותר אפ״ה סמך עצמו דבמ״ש דאין בו כרת נשמע דמלקות נמי ליכא ועוד דאכתי קשה לרב נחמן דלא מוקי למתניתין כר״מ דע״כ לא קאמר אלא בנוקשה אבל בתערובת לא ואי ס״ד דאיסורא דאורייתא איכא לכ״ע שפיר מצי לאוקמי מתני׳ כר״מ ומתני׳ מילי מילי קתני דזה הכלל כל שהוא מין דגן בין עירובו בין נוקשה לעולם איכא אזהרה דהיינו איסורא אבל אין בהן כרת בשניהם אבל לענין מלקות בעירובו ליכא ובנוקשה איכא אע״כ דהיכא דליכא מלקות איסורא דאורייתא נמי ליכא למאן דלא דריש כל להא מילתא וכדפרישי. כ״ז כתבתי ליישב לפי שיטת בעל ט״ז:
אמנם כן נלע״ד כשנדקדק בהמשך ל׳ התוס׳ ובעיקר קושיית ר״י נ״ל לפרש בפשיטות בדרך היותר קרוב משום דמסוגיא דחולין דקאמר הש״ס אי לר״מ מדלקי עליה חמץ מעליא הוא אע״ג דליכא כרת אע״כ משמע מזה דהש״ס חושב לסברא פשוטה כיון דשיאור לר״מ נוקשה הוא ממילא חמץ גמור הוא דנוקשה מיקרי חמץ אלא הא דפטור מכרת היינו מגזירת הכתוב דבעינן חמץ גמור טפי לענין כרת מיתורא דקרא והיינו דקשיא ליה לר״י דבשמעתין לא משמע הכי מדמקשה הש״ס מאן תנא דעירובו נוקשה בלאו ולא קא מתמה לאידך גיסא מאן תנא דאין בו כרת אע״כ דמסברא לא מיקרי חמץ כלל ואפילו איסור לא היה בו אי לאו דרבייה קרא למלקות כדמשמע בשמעתין נמי בסמוך ואם כן קשיין סוגיות אהדדי דכיון דמצרכינן קרא יתירא לענין חמץ אלמא דליתא בכלל חמץ כלל מסברא אלא דהכא מרבינן לה מכל מחמצת דמיקרי נמי מחמצת וא״כ בתודה דכתיב חמץ ולא מחמצת ולא כל משמע דאין נוקשה בכלל וקשיא סוגיא דחולין כנ״ל נכון ודו״ק:
בא״ד ותימא לר״י דבפ״ק דחולין כו׳ ע״ש. לכאורה אין קושיית ר״י נמשך לדברי התוס׳ הקודמין לא מיבעיא למאי דמשמע מפי׳ מהרש״א ז״ל דמ״ש התוס׳ דמשמע בשמעתין היינו דאיסורא דרבנן נמי ליכא א״כ אין זה ענין לקושיית ר״י דאפילו אי איכא איסורא דרבנן נמי שייכא קושיית ר״י דהתם ודאי לענין תודה דאורייתא איירי אלא אף אם נפרש ל׳ התוס׳ כמ״ש לענין איסור דאורייתא אפ״ה מצי ר״י להקשות בפשיטות דאף אי אית ביה איסורא דאורייתא לכ״ע או אפילו מלקות משום דהוי בכלל מחמצת או בריבוי דכל אפ״ה לא מקשה מידי מפ״ק דחולין דכיון דליכא כרת בנוקשה ולא הוי בכלל חמץ גמור איכא למימר דלא מיקרי נמי חמץ לענין תודה וכ״ש לפי׳ מהרש״א ז״ל בשמעתין בסמוך דלאו מיתורא דכי כל אוכל חמץ ממעטינן להו מכרת אלא מפשטא דקרא דלא מיקרי חמץ אם כן קשה מתודה דפ״ק דחולין אבל למאי דפרישית בסמוך א״ש שזה בעצמו קושיית ר״י דפ״ק דחולין משמע דנוקשה מיקרי חמץ גמור אי לא דמעטיה קרא מגזירת הכתוב לענין כרת ומייתורא דקרא כמו שאפרש ובשמעתין משמע איפכא דלמלקות ולאיסורא נמי צריכא קרא משום דלא הוי בכלל לשון חמץ כנ״ל. מיהו קשיא לי מאי מקשה ר״י מסוגיא דפ״ק דחולין דלמא סוגיא דהתם אמסקנא דהכא קאי דתניא כוותיה דר״י דלר״א נוקשה לית ליה וא״כ ע״כ דמתניתין דהכא ר״מ היא וסבר דתרווייהו בעירובו ונוקשה הן באזהרה וקשה מנ״ל לר״מ לרבות תרווייהו דלמא רבוי דכל מחמצת לא אתי אלא לרבות עירובו לחוד כדס״ל לר״א או נוקשה לחוד אי ס״ל דנוקשה חמיר טפי ול״ל דלר״מ מרבינן תרווייהו מכל ולר״א חדא דאכתי במאי קמיפלגי אע״כ דבהא גופא פליגי דלר״א נוקשה לא הוי בכלל חמץ כלל ולא שייך לרבות מריבוי דכל ומשו״ה מוקי לה בעירובו דאשכחן מיהא בעלמא איסור דאורייתא אי משום דחצי שיעור אסור מן התורה אי משום דטעם כעיקר וכ״ש למאי דמסקינן דאית בהו כזית בכא״פ וכמו שיבואר אי״ה ור״מ סבר דאדרבא נוקשה לא צריך קרא לרבויי דחמץ גמור הוא אלא דמעטינהו רחמנא מכרת וריבוי דכל נמי לעירובו כר״א ואם כן מקשה הש״ס שפיר בפ״ק דחולין לר״מ מדלקי עליה ולא מוקי לקרא לעירובו דס״ל נמי דלקי אלמא דנוקשה חמץ גמור הוא ולא צריך קרא אלא למעטו מכרת ובלא״ה קשיא לי על תמיהתו של ר״י ועל תירוצו דהתם איכא נמי שום קרא וסתם דבריו ולענ״ד בפשיטות מצינן למימר דמה״ט גופא דמרבי ר״מ נוקשה בפסח מריבוי דכל כמו שפרש״י ומה״ט אמרינן דכ״ש עירובו והיינו משום דתרווייהו מכל נפקא או משום דעירובו לא צריך קרא אם כן מה״ט גופא מצינן למימר דמרבי ר״מ נמי נוקשה לענין מנחות מרבויא דכי כל שאור דמפיק לה לקמן אליבא דר״א לעירובו אם כן לר״מ מוקי לה לנוקשה ולעירובו כיון דשקולין הם או משום דעירובו ל״צ קרא כמו לענין פסח. וכ״ש דלמאי דמסקינן בפרק כל המנחות דף נ״ז ר׳ יוחנן אליבא דר״ע דמרבינן מנחת נסכים לחימוץ והיינו משום דמגבלה במים והוי מי פירות עם מים דנוקשה מיהא הוי כדאיתא התם ע״ש ובתוס׳ דף נ״ג אם כן הרי לפנינו דאדרבא במנחות איכא ריבויא טפי לענין נוקשה מלענין פסח ויש ליישב ודו״ק ועיין לקמן בסוף הסוגיא. ובהכי הוי א״ש נמי הא דמקשה בסמוך ור״א עירובו בלאו מנ״ל ולא מקשה הכי לר״מ נוקשה בלאו מנ״ל אע״כ דנוקשה לר״מ מסברא אית ליה וממילא מוקי לרבויא דכל לענין עירובו וה״ט דר״י דקאמר שמעינן לר״מ דנוקשה בלאו וה״ה לעירובו דברוב הספרים גרסינן ה״ה כמ״ש מהרש״א ז״ל:
בא״ד ואור״י דהתם נמי איכא שום קרא דמרבינן מיניה חמץ נוקשה עכ״ל. ובפ״ק דחולין ביארו יותר דאיכא שום יתור לריבויא דנוקשה. ולענ״ד אף שאיני כדאי להשיב על דברי ר״י מ״מ תורה היא וללמוד אני צריך דאי ס״ל דאיכא קרא לרבויי נוקשה אם כן אכתי מאי קמבעיא ליה לרבי זירא בפ״ק דחולין בשיאור דר״י דהיינו אי לר״י ספיקא הוי ונפיק ממ״נ אי בריה הוי ולא הוי בכלל חמץ ולא בכלל מצה ואמאי הא איכא יתורא דקרא דנוקשה לענין תודה חמץ מיקרי ומסתמא דאין לחלק בין שאר נוקשה לנוקשה דשיאור כדמשמע בשמעתין וכמ״ש כל הפוסקים שפסקו דלא כסתם משנתינו דאלו עוברין לא לענין עירובו ולא לענין נוקשה משום דאידך סתמא דלקמן עדיף דתנן שיאור ישרף והאוכלו פטור אלמא דבנוקשה ליכא מלקות ואי ס״ד דנוקשה דשיאור דרבי יהודה לא חשיב כשאר נוקשה וכ״ש שיאור דר״מ אם כן אמאי דחינן לסתם מתניתין דאלו עוברין מהלכה משום אידך סתמא דלקמן דהא לא קשיין אהדדי דלעולם בעירובו ונוקשה דקחשיב במתניתין דאלו עוברין הן באזהרה והא דקתני לקמן שיאור ישרף היינו דשיאור דר״י נמי לא חשיב נוקשה אלא איסורא דרבנן. ועוד דא״כ רבי יהודה בהאי יתורא דתודה מאי דריש ביה דהא לא שייך בתודה שום נוקשה אחרינא אלא נוקשה דשיאור לחוד אם לא שנאמר דעיקר הריבוי היינו לענין מחמיצין בתפוחים כדמוקי התוס׳ דהיינו נוקשה דמי פירות וכ״ז דוחק גדול ועוד דכיון דמרבינן מיהא בתודה דנוקשה מיקרי חמץ אם כן אמאי קסבר ר״א בסמוך דעירובו בלאו ומרבי ליה מכל ואילו נוקשה לא קאמר ואדרבה טפי אית לן לרבויי נוקשה דאשכחן דמיקרי חמץ לענין תודה דקדשים ואף לקולא כ״ש דיש להחמיר ולקרותו חמץ להחמיר לענין פסח משא״כ עירובו לא אשכחן דחייב מלקות בשום דוכתא כדמשמע בשמעתין וכמו שיבואר וצ״ע גדול ליישב תירוץ ר״י דהא למאי דפרישית בסמוך בלא״ה נתיישב קושיית ר״י כדפרישית ודוק: בגמרא אמר רב יהודה אמר רב ר״י היא שמעינן לר״מ דאמר נוקשה בלאו וכ״ש עירובו כו׳. לגירסא זו דגרסינן כל שכן ובסמוך נמי במילתא דרב נחמן איפכא נוקשה וכ״ש עירובו ואם כן הסוגיא תמוה דהו״ל סברות הפוכות אלא דאף אי גרסינן בתרווייהו ה״ה נמי קשה מהיכי תיתי הוי ה״ה כיון דהאי מילתא לחוד והאי לחוד ואי משום דתרווייהו מרבינן מכל אם כן מאי דחי ר״נ ע״כ לא קאמר ר״מ הא שפיר קאמר ר״י דמרבינן תרווייהו מכל כדאית ליה לר״נ גופא אליבא דר״א ועוד דמאי מייתי תניא כוותיה דר״נ דר״א נוקשה בעיניה לא קאמר וע״כ דלאו הא בהא תליא אם כן מאי קאמר ר״י נמי דר״מ הוא דלמא ר״מ לא קאמר אלא בנוקשה לחוד כדדחי ר״נ ואי משום דהוי סברות הפוכות ר״מ ור״א אדרבה השתא קשה טפי במאי קמיפלגי דר״א לא מרבי מריבוי דכל אלא חדא ור״מ מרבי תרווייהו ואדרבא טפי אית לן למימר דכ״א מרבי חדא דדמי ליה טפי מסברא ולא הוי סברות הפוכות כיון שאין ענין זה לזה אלא בטעמים שונים וכ״ש לתירוץ ר״י דלר״מ מרבינן נוקשה בתודה שלר״א ע״כ לית ליה כדפרישית איכא למימר דלענין דרשא דתודה לחוד פליגי דר״מ דריש לה משו״ה מרבי ליה נמי לענין פסח מריבוי דכל כיון דאשכחן מיהא דאיקרי חמץ ור״א לית ליה האי דרשא וניחא ליה לאוקמי ריבוי לענין עירובו דאשכחן מיהא צד איסור אי משום חצי שיעור או היתר מצטרף לאיסור כדאשכחן בנזיר וחטאת או משום טעם כעיקר כמו שאבאר אי״ה באריכות. ותחלה אבא ליישב הסוגיא לפי שיטת רש״י והרמב״ם ז״ל שכתבתי במשנתינו דאלו עוברין היינו בבל יראה וכתבתי גם כן דלפ״ז מצינן למימר דר״א דמתניתין ור״א דברייתא בסמוך חד ר״א הוא ואם כן מצינן לפרש דהא דקאמר בגמרא מאן תנא ומצינן בפיסקא דהרי אלו באזהרה ולא בזה הכלל היינו משום דהא גופא מספקא ליה אי הרי אלו באזהרה נמי מדברי ר״א הוא וכדמשמע להרשב״א ז״ל בד״ה למה מנו אלו דהרי אלו באזהרה אתאן לת״ק והיינו סתם משנה דר״א היא ואהא קאמר ר״י אמר רב ר״מ היא דאשכחן ליה בעלמא דאיירי לענין איסור אכילה במלקות לענין נוקשה ואם כן ממילא אית לן למימר מסתמא דהרי אלו באזהרה נמי ר״מ היא וקתני דה״ה לעירובו ולית לן לאוקמי דהרי אלו באזהרה ר״א קאמר לה דהא נוקשה בעיניה לענין אכילה לית ליה כדתניא כוותיה לקמן ורב נחמן לא ניחא ליה לאוקמי דהרי אלו באזהרה אתאן לת״ק ור״מ היא דע״כ לא קאמר אלא לענין נוקשה ולא לענין עירובו דהא בעירובו פליגי חכמים עליה דר״א ומסתמא הלכה כחכמים וממילא דר״מ נמי ס״ל כחכמים כיון דע״כ הרי אלו באזהרה יחידאה היא דרבנן פליגי א״כ טפי אית לן למימר דר״א הוא דקאמר זה הכלל ומסיק נמי דהרי אלו באזהרה השתא מסיק הש״ס שפיר תניא כוותיה דר״י דהא ר״א נוקשה בעיניה לא קאמר ואי ר״א דמתניתין הוא אם כן אמאי לא קאמר נוקשה ועכ״פ הול״ל רבותא בתכשיטי נשים לאפוקי מדרבנן דפליגי עליה אע״כ דר״א גופא מחלק בין איסור בל יראה דשייך אפילו בתכשיטי נשים ובין איסור אכילה דתליא בראוי לאכילה כמו בכל האיסורין דבעינן דרך אכילתן כדפרישית במתניתין ואם כן ממילא דעוברין בפסח והרי אלו באזהרה לאו הא בהא תליא ואם כן ממילא אית לן למימר דסתם מתניתין ר״מ היא ולא לאוקמי לבר מהלכתא. ועפ״ז יש ליישב ג״כ שיטת הטור בסי׳ תמ״ב שכתב דכל אלו לר״א בלאו והקשו כל המפרשים עליו דהוי דלא כתניא כוותיה דר״י דר״א נוקשה בעיניה לא קאמר ולמאי דפרישית אתי שפיר דעיקר דיוקא דתניא כוותיה היינו לענין תכשיטי נשים דלא נימא דמתני׳ אתיא דוקא כר״א דקאמר זה הכלל דמשמע אף תכשיטי נשים ובהא קאמר דליתא דהא ר״א גופא מיהא מודה בתכשיטי נשים דלא מיתסרא באכילה למלקות אע״כ דהרי אלו באזהרה כר״מ נמי אתיא והשתא דמוקמינן לה אפילו כר״מ צ״ל דר״א נמי הכי ס״ל אלא בתכשיטי נשים לכ״ע אית להו מלקות בתכשיטי נשים וכיון שהטור השמיט תכשיטי נשים אם כן יפה כתב דלר״א כולהו בלאו וניחא ליה למינקט ר״א טפי מדר׳ מאיר כיון דר״א פריט להו בהדיא כותח הבבלי ואינך כנ״ל נכון לפי שיטת רש״י דמפרש לשקלא וטריא דשמעתין לענין תכשיטי נשים ודוק היטב:
ובדרך אחר נ״ל לפרש דרבי יהודה ורב נחמן פליגי בפלוגתא דאביי ורב דימי לקמן דף הסמוך דר״י אמר רב ס״ל כרב דימי דכזית בכא״פ אפילו ע״י תערובת הוי דאורייתא בכל האיסורין אלא הא דפליגי רבנן עליה דר״א בכותח הבבלי ואינך היינו משום דלית בהו כזית בכא״פ דאי משטר שטיר בטלה דעתו וה״ה לשכר המדי נמי אין דרך לשתות בכא״פ ובטלה דעתו כפרש״י לקמן ואם כן שפיר קאמר כיון דר״מ אית ליה דנוקשה בלאו אע״ג דאין ראוי לאכילה כפרש״י דשמעתין לענין שיאור ואפ״ה מרבינן לה לענין חמץ דלא אמרינן בטלה דעתיה אלא באוכל תליא מילתא אם כן שפיר קאמר כ״ש לעירובו דכותח הבבלי ואינך דהאיכא כזית בכא״פ וא״כ היכא דאכיל להו בכא״פ כמו כל האיסורין חייב מלקות ולא אמרינן בטלה דעתו במכ״ש דהנך דלאו בני אכילה נינהו כקולן של סופרים ותכשיטי נשים ומדמדמה להו לשיאור אלמא דשיאור נמי אין ראוי לאכילה לרוב אדם כ״א למי שדעתו יפה כ״ש בהנך ורב נחמן סבר דבכא״פ ע״י תערובת לא הוי דאורייתא למאן דלית ליה טעם כעיקר או אפילו למאן דאית ליה טעם כעיקר אלא דהנך לאו לטעם עבידי אלא לקיוהא כמ״ש המפרשים ויבואר לקמן אלא דמגזרת הכתוב מרבינן להו לר״א וא״כ שפיר קאמר ר״נ דע״כ לא קאמר ר״מ אלא בנוקשה דמרבינן ליה מכל מחמצת משא״כ עירובו לא שייך לרבויי לענין חמץ טפי מלענין שאר איסורין כנ״ל נכון ובזה יתיישבו גם כן דברי הטור ואין להאריך והמשכיל יבין מדעתו ודוק היטב: בתוספות בד״ה ונותנו לפני כלבו כו׳ מדאורייתא אפילו באכילה שרי כו׳ אלא מדרבנן אסור עכ״ל. ולכאורה נ״ל להכריח מכאן דרבי יהודה אית ליה נמי דנוקשה איסורא דאורייתא אית ביה ומשו״ה קאמר בשיאור דידיה שהוא כקרני חגבים דישרף והאוכלו פטור דנהי דפטור ממלקות היינו משום דספיקא הוי או משום דבריה הוי ולאיסורא ולא למלקות והיינו דאיבעיא לן בפ״ק דחולין ולא איפשטא ומשמע דבכל נוקשה שייך למיבעי הכי ומשו״ה ישרף משא״כ בשיאור דר״מ לר״י דלא הוי אלא מדרבנן משו״ה לא מחמיר לאוסרו בהנאה אלא באכילה לחוד. אבל אם נאמר דשיאור דר״י גופא נמי לא מיתסר אלא מדרבנן משום דלית ליה נוקשה כלל וא״כ כיון דהכסיפו פניו וכקרני חגבים תרווייהו מדרבנן לרבי יהודה מאי שנא דבקרני חגבים ישרף ובהכסיפו פניו נותנו לפני כלבו אם לא שנאמר דלענין אכילה כיון דאשכחן צד כרת בחמץ גמור החמירו חכמים בהכסיפו פניו אטו קרני חגבים וקרני חגבים אטו חמץ גמור משא״כ בהנאה דליכא אלא איסור לאו אלא דבעלמא אמרינן בגמרא מה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת ועמ״ש בזה לעיל בפ״ק בהא דקאמר רבי יהודה תולין כל חמש ועי״ל כדפרישית בסמוך דר״י לא פליג לענין נוקשה אדר״מ דאסור מדאורייתא דלוקין עליו אלא דבנוקשה דשיאור דרבי יהודה גופא לחוד הוא דמספקא ליה אי ספיקא הוי או בריה הוי כדאיתא בפ״ק דחולין ובכלל הספק ובריה היינו אי דמי לשאר נוקשה או לא מיהו לשון בריה לא משמע הכי אלא דבכל נוקשה דרמיזא באורייתא לר״מ הוא דמספקא לגמרא אי לר׳ יהודה ספיקא הוי אי מרבינן להו מכל או לא או משום דרבינהו רחמנא למלקות ולא לכרת איכא למימר דבריה הוי כן נ״ל לפי משמעות הסוגיא דחולין ובר״פ כל המנחות דף נ״ג משמע דלרב חסדא פשיטא ליה דשיאור דר״י לר״י בריה הוי ע״ש ועמ״ש שם בתוס׳ ובדף נ״ד שם כתבו התוספות דיש להסתפק בשיאור דר״י לר״י אי ס״ל דאסור מדאורייתא או מדרבנן וכמדומה לי שנעלם כל דברי התוספות שם ממרן הב״י סימן תמ״ב ומבעל טורי זהב וממהרש״א ז״ל ודוק היטב: בגמרא תניא כוותיה דר״י כו׳ ואילו נוקשה בעיניה לא קאמר ועיין מה שהקשו בתוספות למאי דמשמע דגירסתם בדרב נחמן דכ״ש הוא ולא ה״ה מיהו מה שתירצו דהו״ל למיתני לאשמעינן דלית ביה כרת נראה דחוק קצת דמאי דמסיים ר״א בברייתא על חמץ דגן גמור ענוש כרת ממילא משמע דליכא כרת אלא בחמץ גמור ולא בנוקשה דלא מיקרי חמץ גמור אלא חמץ נוקשה ומכ״ש למאן דגריס בדר״נ ה״ה לא שייך לתרץ כתירוצם. וכבר כתבתי ליישב לפי שיטה ראשונה למאי דבעינא למימר דלשיטת רש״י והרמב״ם ז״ל ר״א דמתניתין ור״א דברייתא חד ר״א הוא ואם כן שפיר קאמר ואילו נוקשה לא קאמר דהיינו תכשיטי נשים כדקאמר במתניתין דלא שייך לומר דכ״ש הוא או ה״ה דהא חכמים פליגי בהא וכ״ש לפי׳ הר״ן דתכשיטי נשים היינו נוקשה ע״י תערובת אם כן הו״ל למיתני לרבותא דודאי לקושטא דמילתא לא שייך לחלק אלא אי מרבינן תרווייהו מריבויא דכל ה״ה דמרבינן נמי נוקשה דע״י תערובת דמדאורייתא לא שייך לחלק בין חדא לריעותא או תרתי לגריעותא דכולהו מריבויי אתיין אי כל ריבוי גמור משמע אע״כ דר״א לא מרבי אלא חדא והיינו ע״י עירובו לחוד:
מיהו נ״ל לפרש עוד בדרך אחר לכל הפירושים אף לשיטת התוס׳ דר״א דבריית׳ לאו ר״א דמתני׳ הוא והיינו משום דבלא״ה קשיא לי דהא דקאמר ואילו נוקשה לא קאמר דאטו כי רוכלא ליתני כל דיני חמץ דלמא לא איצטריך לומר עירובו בלאו אלא לאפוקי מחכמים דפליגי עליה ואמרו בלא כלום משא״כ לענין נוקשה לא איצטריך ליה לאשמעינן דבלא״ה שמעינן לה מדר״מ דקאמר שיאור ישרף והאוכלו בארבעים וכ״ש למאי דפרישית דלפי׳ התוס׳ ע״כ במתני׳ גרסינן רבי אליעזר שהוא חבירו של רבי יהושע דקאמר וכי מאחר ששנינו כו׳ ור״א דברייתא ע״כ ר״א בן שמוע שהוא תלמידו של ר״מ או חבירו דרבי יהודה בן בבא סמכינהו כדאיתא פ״ק דסנהדרין וא״כ ר״א בן שמוע אדר״מ סמיך אע״כ דאכתי שפיר קאמר ואילו נוקשה בעיניה לא קאמר דהול״ל לאפוקי מדרבי יהודה דפליג אדר״מ והיינו אם נאמר דטעמא דר״י דאמר אף בשיאור דנפשיה האוכלו פטור היינו משום דלית ליה מלקות בשום נוקשה. אלא דאף לאידך גיסא שכתבתי דאיכא למימר דר״י גופא מודה בשאר נוקשה דבמלקות ולא בכרת כר״מ ולא פליג אלא בשיאור אי מיקרי נוקשה או לא כדפרישית דאכתי לפי זה נ״ל דכ״ש דשפיר קאמר אר״י אמר רב דמתניתין כר״מ דנוקשה בלאו וה״ה לעירובו דכיון דמרבי אפילו הכסיפו פניו דהוי נוקשה ולר״י אפילו קרני חגבים לא הוי נוקשה ולא אשכחן פלוגתא רחוקה כזו אע״כ דבהא פליגי דר״מ סובר דריבוי דכל מחמצת הוי ריבוי גמור וכל מאי דמצינן למימר שיש בו צד מחמצת מרבינן מינה ומשו״ה מרבינן אף הכסיפו פניו שהוא בכלל מחמצת קצת וכ״ש לעירובו דמרבי מכל דהא אשכחן צד איסור בעירובו בשאר איסורים בנזיר וחטאת כדלקמן והוי נמי בכלל לשון כל מחמצת אלא דרב נחמן דלא נחית להאי סברא וקאמר ע״כ לא קאמר ר״מ אלא בנוקשה ולא בעירובו היינו משום דס״ל דר״מ נמי לא מרבי מריבויא דכל אלא חדא והיינו נוקשה והכסיפו פניו בכלל נוקשה הוא לכ״ע אלא ר׳ יהודה דפליג היינו משום דלית ליה נוקשה כלל דלא דריש כל ואם כן שפיר מסיק הש״ס תניא כוותיה דר״י ולאפוקי מדרב נחמן דאי כר״נ דס״ל דר״י פליג בכל נוקשה אם כן הוה ליה לר״א למימר נמי נוקשה לאפוקי מדר״י דפליג אדר״מ ואי משמע לן דר״י לא פליג ומודה בנוקשה אלא דס״ל דאפילו קרני חגבים לא הוי נוקשה דריבוי דכל חדא משמע והיינו שאר נוקשה כגון מי פירות דראוי לאכילה וכן זיתום המצרי ואינך ור״מ מרבה אפילו הכסיפו פניו משום דכל ריבוי גמור הוא לכל מילי אם כן ה״ה לעירובו. כנ״ל נכון. ובזה נתיישב היטב הדק לשון הטור סימן תמ״ב שכ׳ דלר״א כל אלו בלאו אפילו נוקשה והיינו משום דלקושטא דמילתא לא איצטריך לר״א למיתני נוקשה דליכא מאן דפליג דע״כ רבי יהודה נמי מודה בנוקשה כדמשמע מסוגיא דפ״ק דחולין דהא דפטור בשיאור ממלקות היינו משום דספיקא הוא או בריה והיינו דמספקא ליה נמי בברייתא כדמוכח מאיבעיא דרבי זירא וכ״ש למאי דפשיטא ליה לרב חסדא בפרק כל המנחות דשיאור דר״י לר״י מדאורייתא הוא מדמקשה ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור אלמא דבריה הוא והיינו נוקשה ואם כן ע״כ אית ליה לר״י נוקשה אלא כיון דפטור מכרת משמע דבריה הוא. ובזה צדקו דברי הטור דמאי דאמרינן תניא כוותיה לאפוקי ממאי דדחה רב נחמן הוא ממ״נ כדפרישית. והדברים ברורים למבין בעז״ה ודוק היטב: שם לכדתניא מחמצת אין לי אלא שנתחמץ מאיליו מחמת ד״א מניין כו׳ לעיל פ׳ כל שעה כתב ריב״א דע״כ דבר אחר היינו דלאו מינו דאי ע״י שיאור הוי חמץ טפי מנתחמץ מאליו אלא דלפ״ז איכא למידק א״כ מנ״ל לרבויי מחמת ד״א דלאו מינו דלמא מחמצת איצטריך לנתחמץ מאליו דלא תימא דוקא נתחמץ ע״י שאור מיהא לר״מ דר״פ כל המנחות לא קשיא מידי דהא לא שני ליה כלל בין נתחמץ ע״י שאור או מאיליו אף לענין מנחות משא״כ לר״י דאמר התם דע״י עצמו אינו מן המובחר לענין מנחות אלא דוקא ע״י שאור אם כן סד״א דעל חמץ גמור שע״י שאור קפיד רחמנא ולא נתחמץ מאליו משו״ה איצטריך מחמצת ואכתי ע״י ד״א דלאו מינו מנ״ל ובזה היה נ״ל ליישב קושיית התוס דשמעתין בד״ה ההיא כל דקשיא להו תרי כי כל כתיבי ולמאי דפרישית א״ש דאי לאו ריבוי דכי כל הו״א דמחמצת לא אתי אלא לנתחמץ מאיליו ולא ע״י ד״א דלאו מינו משו״ה איצטריך כי כל לרבויי ולר״מ דלא איצטריך להכי איכא למימר דמיתורא דכי כל מרבי ר״מ שאור דרבי יהודה לכרת דהיינו כקרני חגבים כנ״ל. ובמ״ש מהרש״א ז״ל דמגופא דחמץ דרשינן ולא מיתורא כבר כתבתי דלכאורה א״א לפרש כן בשמעתין אלא מייתורא כפי׳ בעל המאור והר״ן ז״ל או מדשני בלישניה כמ״ש בשם הראב״ד ז״ל בס׳ תמים דעים ובמ״ש עוד מהרש״א ז״ל דלר׳ יהודה ודאי מדשני בלישניה ידעינן לה משא״כ לת״ק ילפינן מפשטא ולא ידענא מה הועיל בזה דאכתי קושייתו דמהרש״א ז״ל במקומו דמאי מקשה לקמן ומאי חזית למעט עירובו מכרת אימא איפכא ומאי קושיא דלמא ר״א גופא כר׳ יהודה דמדאפקיה בלשון מחמצת ושני בלישניה הוא דשמעינן למעט עירובו מכרת ויש ליישב ובעיקר קושייתו מסוגי׳ דלקמן דמאי חזית אבאר במקומו ודו״ק:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
בתוספות בד״ה למה מנו תימא לרשב״א כו׳ ותירץ ר״י כו׳ ועוד הקשה כו׳ דהאיכא תכשיטי נשים כו׳ אלא ר״א הוא דקאמר לה עכ״ל. לכאורה נראה שעוד הקשה היינו הרשב״א ומסיק דר״א קאמר לה א״כ משמע מזה דהרי אלו באזהרה שייך אזה הכלל וסיומא דמלתא הוא דאל״כ אין מקום לקושיית הרשב״א הראשונה אע״כ כדפרישית ומסיק דכולה ר״א מסיק לה אלא דלפ״ז יש לתמוה בהא דמקשה הש״ס בסמוך מאן תנא ואי ס״ד דר״א מסיק לה תו לא שייך להקשות מאן תנא דהא קמן דר״א אמרה וסוגיא זו לא מצינו לכך נ״ל לפרש דהאי ועוד הקשה היינו ר״י שרוצה לפרש עוד תירוץ אחר אקושיית הרשב״א והיינו משום דעוד הקשה ר״י הא ת״ק לית ליה האי כללא דהאיכא תכשיטי נשים אע״כ דזה הכלל רבי אלעזר אמרה והא דקתני הרי אלו באזהרה ע״כ אתאן לת״ק כדחזינן בשקלא וטריא דשמעתין וממילא נמי דע״כ רבי יהושע אמילתא דר״א קאי דקאמר להאי כללא ור״י קאי בשיטת ר״א בהא ואם כן אין מקום לקושיית הרשב״א דהא לא שמעינן מהא דהרי אלו דאיירי לענין לאו או כרת כיון דהרי אלו באזהרה תנא אחרינא מסיק לה והא דמשמע לתלמודא דלאו ר״א מסיק לכולה מילתא דהרי אלו באזהרה היינו משום דאם לא כן לא הוי צריך למיתני הרי זה עובר בפסח אלא זה הכלל כל שהוא מין דגן הרי אלו באזהרה ואין בו כרת אלא על כרחך דהרי אלו באזהרה באמת אתאן לתנא קמא נמצא דכל זה לפירוש ר״י דקאי בשיטת רבינו תם דעוברין היינו לענין אכילה אבל הרשב״א שהקשה קושיא הראשונה סובר כשיטת רש״י וריב״א דלעיל וסובר גם כן דהאי זה הכלל ת״ק גופא מסיק לה לכולה מלתא ואי משום דהאיכא תכשיטי נשים איכא למימר דלא חייש להאי דיוקא דבלא״ה ע״כ לאו כלל גמור הוא דהאיכא כמה מיני נוקשה דשרו להשהותן כגון עריבת העבדנים ופת שעיפשה ומלוגמא וכן שיאור דר״מ לר״י אע״כ דהאי כללא לא איירי אלא במידי דחזי לאכילה כיון דת״ק סבר תכשיטי נשים לא חזי לאכילה כמ״ש התוס׳ לעיל דמאיס טפי א״כ ממילא דלא שייך בהאי כללא אלא דמי׳ למלוגמא ופת שעיפשה כנ״ל נכון ומוכרח בפי׳ התוס׳ ושיטת הגמ׳ ודוק היטב. עוד מצאתי בס׳ תמים דעים סי׳ רמ״ה בשם הראב״ד ז״ל דת״ק ור״א לא פליגי לענין תכשיטי נשים אלא דת״ק לא חש לשנותו ור״א מוסיף על דבריו דכיון דמסקינן שלא הוצרכו לשנות אלא כדי שיהא בקי בהן ובשמותיהן כדי שיזהר לפרוש א״כ סבר ת״ק דכיון דמאיס ממילא פריש מיניה ואפושי פלוגתא לא מפשינן ודו״ק: בפירש״י בד״ה מאן תנא כו׳ ותכשיטי נשים בעיניה הוא אבל נוקשה דאינו ראוי לאכילה כו׳ עכ״ל. ונראה דרש״י ג״כ מפרש כשיטת הראב״ד שכתבתי בסמוך דת״ק ור״א לא פליגי לענין תכשיטי נשים והא דנקיט רש״י בלישניה תכשיטי נשים טפי מאינך נראה דכיון דמלשון המקשה דקאמר מאן תנא דנוקשה בלאו ולא קאמר מאן תנא דאין בו כרת אלמא דפשיטא ליה טובא דנוקשה לאו חמץ מקרי ומאי פשיטות דהא לענין מי פירות אשכחן תנאי טובא דישרף מיד היכא שהוא נוקשה ובמס׳ מנחות איכא דנפקא ליה מקרא לרבות מנחת נסכים לחימוץ והיינו מי פירות דנוקשה הוא וכן לענין תודה כתבו התוס׳ כאן דאיכא קרא אע״כ דעיקר קושיית המקשה אנוקשה דאין ראוי לאכילה אמאי לקי הא קי״ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין אלא דרך אכילתן כדמוכח לקמן במסקנא דכותח הבבלי ואם כן עיקר הקושיא מתכשיטי נשים דמאיס טפי כמ״ש התוס׳ לעיל והיינו דמקשה אסיפא דהרי אלו באזהרה ולא מקשה מרישא דקתני ואלו עוברין משום דרישא איירי לפרש״י לענין בל יראה ולא תליא בדרך אכילתן כן נ״ל ומזה הטעם עצמו הוצרך רש״י לפרש בתערובת חמץ שאינו בעין שנימוח כי היכי דתיהוי קושיית הגמרא מאן תנא דלקי דרש״י לשיטתו דטעמו ולא ממשו דאין לוקין היינו דהיכא שנימוח גוף האיסור אע״ג שיש בו טעם כזית כא״פ אפ״ה לא לקי כמ״ש בס׳ פרי חדש בהל׳ פסח סימן תמ״ב בשיטת רש״י ז״ל ע״ש אלא דמאי דפשיטא ליה דכותח הבבלי נמי מיקרי טעמו ולא ממשו לדעתי אין זה מוכרח כמו שאבאר לקמן ומשו״ה נקיט רש״י כאן כגון כותח הבבלי ושכר המדי וא״כ עיקר הקושיא משכר המדי דודאי טעמו ולא ממשו משא״כ לשיטת הסוברים דטעם כעיקר דאורייתא אפילו בנימוח היכא שיש כזית בכא״פ וטעמו ולא ממשו דקי״ל דאין לוקין היינו היכא שאין בו כזית בכא״פ ולפי זה קושיית הגמ׳ דהכא לאידך גיסא מאן תנא דבלאו ולא בכרת דהא בהנך עירובי חמץ דמתניתין משמע דאיכא כזית בכא״פ כדמקשה הש״ס לקמן בפשיטות אי בכא״פ דאורייתא אמאי פליגי רבנן אדר״א בכותח הבבלי ושקלא וטריא דשמעתין לא משמע הכי ודו״ק:
בתוספות בד״ה מאן תנא כו׳ משמע בשמעתין דאי לאו דאיתרבי חמץ נוקשה למלקות אפילו איסור לא היה בו עכ״ל. וכתב מהרש״א ז״ל דלא ידע מהיכן משמע להו הכי אדרבה כל הפוסקים כתבו דאיסורא איכא וכדמוכח נמי מההיא דשיאור ישרף ולענ״ד במחילת כבוד תורתו דמהרש״א ז״ל אגב חורפא ושיטפיה כתב כן שאם רוצה לומר בכוונת התוס׳ דאפילו איסור דרבנן אין בו הא ודאי ליתא שהרי כתבו להדיא דאפילו איסור לא היה בו ומדלא כתבו אפילו איסור ליכא אלמא דפשיטא להו דודאי לכ״ע אסור מדרבנן וכמ״ש התוס׳ להדיא בסמוך בד״ה ונותנו לפני כלבו דאפילו שיאור דר״מ לרבי יהודה דלא חשיב ליה נוקשה אפ״ה מודה ר״י דאסור מדרבנן כ״ש בנוקשה גמור וכמ״ש התוס׳ ג״כ בההיא דחיטי קורדנייתא דנוקשה הוא ואין חוששין לקידושין ועיין לעיל בלשון התוס׳ בפ״ק וכן בנוקשה דמי פירות כתבו התוס׳ דלכ״ע אסור מדרבנן משום נוקשה וכך הסוגיא פשוטה אלא דעיקר כוונת התוס׳ כאן דמאן דלית ליה מלקות בנוקשה ה״ה דלא היה בו שום איסור דאורייתא אלא איסור בעלמא מדרבנן והיינו דקשיא להו מסוגיא דחולין דאיירי לענין תודה אי מיקרי חמץ מדאורייתא או לא וכמו שאבאר דבריהם בסמוך ולפ״ז אזלו להו כל הראיות דמהרש״א ז״ל דמ״ש כל הפוסקים דעירובו איסורא מיהא איכא היינו מדרבנן כמו שדקדק הכ״מ בהדיא מלשון הטור שכתב דלחכמים ליכא אלא איסורא בעלמא והיינו מדרבנן וכן במה שהביא משיאור ישרף נמי היינו מדרבנן כמו שכתבו התוס׳ להדיא במנחות דף נ״ג ויבואר לקמן ואם כוונת מהרש״א ז״ל נמי לענין איסורא דאורייתא ומ״ש שכ״כ כל הפוסקים היינו כמ״ש הב״י מסברא דנפשיה לדקדק דלא כמשמעות לשון הטור אלא דלכ״ע איסורא דאורייתא נמי איכא ומשמע ליה נמי דההיא דשיאור ישרף היינו מדאורייתא מדאסור להשהותן ולא שת לבו לדקדק בל׳ התוס׳ דמנחות דכתבו דמספקא להו אי שיאור דר״י אסור מדאורייתא או מדרבנן אלא כוונת מהרש״א ז״ל לדברי התוספות דריש מכילתין שכתבו להדיא דאע״ג דשיאור נוקשה היא ומותר לאחר פסח אף לרבי יהודה דליכא אלא חד קרא אפ״ה אסור להשהותו מדרבנן וא״כ משמע לכאורה דשיאור דר״י מיהא תוך הפסח אסור מדאורייתא אף ע״ג דליכא מלקות דקתני והאוכלו פטור וכמו שאבאר בזה בסמוך אלא דלפ״ז יש לתמוה ביותר כמ״ש מהרש״א ז״ל דלא ידע מהיכא משמע להו משמעתין דהא ודאי מסוגיא דשמעתין יפה כתבו דמשמע דליכא איסורא דאורייתא דמהיכי תיתי ממ״נ אי ס״ל דחמץ נוקשה מיתרבו מכל מחמצת אם כן מלקי נמי לילקי ואי ליתא בכלל מחמצת דלא דרש כל אם כן איסורא מהיכא וכ״ש למאן דדריש כל לענין עירובו לחוד דחמירי ולא לענין נוקשה דקיל ולא הוי בכלל ריבוי דכל ואם כן איסורא דאורייתא היכא רמיזא ולכאורה היה נ״ל משום הא לא איריא דאיכא למימר דאפילו מאן דלא דריש כל היינו לענין חיוב מלקות אבל לענין איסורא לכ״ע דרשי כל כמ״ש התוס׳ לקמן ריש דף הסמוך בד״ה לענין חמץ נמי לענין דרשת כל דחצי שיעור וכמו שאפרש דבריהם שם דה״ה לענין דרשת כל מחמצת ודלא כפירוש מהרש״א ז״ל שם מ״מ מהרש״א ז״ל וודאי לא נחית להכי כדמשמע מתוך פירושו שם ולקמן וכמו שאבאר במקומו אי״ה. ועוד דאכתי מוכחי התוספות שפיר משמעתין והיינו מדאמרינן בסמוך תניא כוותיה דרבי יהודה וכו׳ ואילו נוקשה לא קאמר אלמא נוקשה לר״א לית ליה וא״כ ע״כ דאפילו איסור אין בו מדאורייתא דממ״נ אי דריש כל נמי לענין נוקשה מלקי נמי לילקי דהא ר״א ע״כ דריש ריבוי דכל אף לענין מלקות כדס״ל בעירובו אע״כ דלא דריש כל לענין נוקשה אלא לענין עירובו וא״כ איסורא דאורייתא בנוקשה מהיכא תיתי ואם כן יפה כתבו דמאן דל״ל מלקות בנוקשה והיינו ר״א דברייתא אפילו איסורא דאורייתא אין בו וכ״ש לחכמים דמקילי טפי מדר״א אף לענין עירובו כ״ש בנוקשה דקיל. כנ״ל ליישב להוציא מידי ספיקא דמהרש״א ז״ל שכתב דלא ידע מנא להו ולמ״ש הוכחה גמורה היא. מיהו בעיקר כוונת התוס׳ אפרש בענין אחר בסמוך ודוק היטב:
שם מאן תנא כו׳ משמע בשמעתין כו׳. כבר כתבתי בסמוך דהכי משמע טובא מסוגיא דשמעתין אלא מדסמכו התוס׳ דבריהם אלשון המקשה גופא דקאמר מאן תנא צריך לפרש דבריהם דמלשון המקשה גופא דייקו ויש לפרש דבריהם כמ״ש בס׳ ט״ז בא״ח סי׳ תמ״ב דאי ס״ד דאיכא איסורא דאורייתא לכ״ע לא שייך להקשות מאן תנא דהא מתניתין לא איירי במלקות ע״ש אלא שבספר חק יעקב קרא מלא בתמה תמוה על בעל הט״ז דהרי אלו באזהרה היינו ממלקות ולענ״ד אין בזה שגיאה לבעל ט״ז דוודאי אשכחן טובא דהרי אלו באזהרה היינו אע״ג דליכא מלקות אלא איסור דאורייתא גרידא והכי איתא להדיא בברייתא דריש פ׳ יוה״כ דאיתיביה ר״י לר״ל כל חלב לא תאכלו יכול כל שישנו בעונש ישנו באזהרה וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה ת״ל כל חלב אלמא דבחצי שיעור אע״ג דליכא מלקות אלא איסור גרידא אפי׳ הכי קתני בהן דישנה באזהרה וכהנה רבות בתלמוד דעונש לחוד ואינו מלקות ואזהרה לחוד לאו גרידא ומהא דקתני במתניתין ואין בו כרת ולא קתני ואין בו מלקות נמי ליכא למישמע מיניה כיון דעיקר מיעוט היינו מקרא דכי כל אוכל חמץ ונכרתה דבעינן חמץ גמור משו״ה קתני ואין בו כרת וממילא דלאו נמי ליכא ואשכחן נמי כה״ג טובא בש״ס דקתני פטור מכרת אף ע״ג דליכא נמי מלקות דהא בהא תליא וצא ולמד מלשון הרמב״ם ז״ל בהא מילתא גופא שכתב דשיאור שהכסיפו פניו הרי זה אסור לאכלו ואין בו כרת ומדהשמיט דין המלקות אלמא דליכא מלקות דפוסק כסתם מתניתין דשיאור ישרף והאוכלו פטור ואין להאריך כאן בזה ויבואר במקומו ואף ע״פ שפוסק צריך לפרש דבריו יותר אפ״ה סמך עצמו דבמ״ש דאין בו כרת נשמע דמלקות נמי ליכא ועוד דאכתי קשה לרב נחמן דלא מוקי למתניתין כר״מ דע״כ לא קאמר אלא בנוקשה אבל בתערובת לא ואי ס״ד דאיסורא דאורייתא איכא לכ״ע שפיר מצי לאוקמי מתני׳ כר״מ ומתני׳ מילי מילי קתני דזה הכלל כל שהוא מין דגן בין עירובו בין נוקשה לעולם איכא אזהרה דהיינו איסורא אבל אין בהן כרת בשניהם אבל לענין מלקות בעירובו ליכא ובנוקשה איכא אע״כ דהיכא דליכא מלקות איסורא דאורייתא נמי ליכא למאן דלא דריש כל להא מילתא וכדפרישי. כ״ז כתבתי ליישב לפי שיטת בעל ט״ז:
אמנם כן נלע״ד כשנדקדק בהמשך ל׳ התוס׳ ובעיקר קושיית ר״י נ״ל לפרש בפשיטות בדרך היותר קרוב משום דמסוגיא דחולין דקאמר הש״ס אי לר״מ מדלקי עליה חמץ מעליא הוא אע״ג דליכא כרת אע״כ משמע מזה דהש״ס חושב לסברא פשוטה כיון דשיאור לר״מ נוקשה הוא ממילא חמץ גמור הוא דנוקשה מיקרי חמץ אלא הא דפטור מכרת היינו מגזירת הכתוב דבעינן חמץ גמור טפי לענין כרת מיתורא דקרא והיינו דקשיא ליה לר״י דבשמעתין לא משמע הכי מדמקשה הש״ס מאן תנא דעירובו נוקשה בלאו ולא קא מתמה לאידך גיסא מאן תנא דאין בו כרת אע״כ דמסברא לא מיקרי חמץ כלל ואפילו איסור לא היה בו אי לאו דרבייה קרא למלקות כדמשמע בשמעתין נמי בסמוך ואם כן קשיין סוגיות אהדדי דכיון דמצרכינן קרא יתירא לענין חמץ אלמא דליתא בכלל חמץ כלל מסברא אלא דהכא מרבינן לה מכל מחמצת דמיקרי נמי מחמצת וא״כ בתודה דכתיב חמץ ולא מחמצת ולא כל משמע דאין נוקשה בכלל וקשיא סוגיא דחולין כנ״ל נכון ודו״ק:
בא״ד ותימא לר״י דבפ״ק דחולין כו׳ ע״ש. לכאורה אין קושיית ר״י נמשך לדברי התוס׳ הקודמין לא מיבעיא למאי דמשמע מפי׳ מהרש״א ז״ל דמ״ש התוס׳ דמשמע בשמעתין היינו דאיסורא דרבנן נמי ליכא א״כ אין זה ענין לקושיית ר״י דאפילו אי איכא איסורא דרבנן נמי שייכא קושיית ר״י דהתם ודאי לענין תודה דאורייתא איירי אלא אף אם נפרש ל׳ התוס׳ כמ״ש לענין איסור דאורייתא אפ״ה מצי ר״י להקשות בפשיטות דאף אי אית ביה איסורא דאורייתא לכ״ע או אפילו מלקות משום דהוי בכלל מחמצת או בריבוי דכל אפ״ה לא מקשה מידי מפ״ק דחולין דכיון דליכא כרת בנוקשה ולא הוי בכלל חמץ גמור איכא למימר דלא מיקרי נמי חמץ לענין תודה וכ״ש לפי׳ מהרש״א ז״ל בשמעתין בסמוך דלאו מיתורא דכי כל אוכל חמץ ממעטינן להו מכרת אלא מפשטא דקרא דלא מיקרי חמץ אם כן קשה מתודה דפ״ק דחולין אבל למאי דפרישית בסמוך א״ש שזה בעצמו קושיית ר״י דפ״ק דחולין משמע דנוקשה מיקרי חמץ גמור אי לא דמעטיה קרא מגזירת הכתוב לענין כרת ומייתורא דקרא כמו שאפרש ובשמעתין משמע איפכא דלמלקות ולאיסורא נמי צריכא קרא משום דלא הוי בכלל לשון חמץ כנ״ל. מיהו קשיא לי מאי מקשה ר״י מסוגיא דפ״ק דחולין דלמא סוגיא דהתם אמסקנא דהכא קאי דתניא כוותיה דר״י דלר״א נוקשה לית ליה וא״כ ע״כ דמתניתין דהכא ר״מ היא וסבר דתרווייהו בעירובו ונוקשה הן באזהרה וקשה מנ״ל לר״מ לרבות תרווייהו דלמא רבוי דכל מחמצת לא אתי אלא לרבות עירובו לחוד כדס״ל לר״א או נוקשה לחוד אי ס״ל דנוקשה חמיר טפי ול״ל דלר״מ מרבינן תרווייהו מכל ולר״א חדא דאכתי במאי קמיפלגי אע״כ דבהא גופא פליגי דלר״א נוקשה לא הוי בכלל חמץ כלל ולא שייך לרבות מריבוי דכל ומשו״ה מוקי לה בעירובו דאשכחן מיהא בעלמא איסור דאורייתא אי משום דחצי שיעור אסור מן התורה אי משום דטעם כעיקר וכ״ש למאי דמסקינן דאית בהו כזית בכא״פ וכמו שיבואר אי״ה ור״מ סבר דאדרבא נוקשה לא צריך קרא לרבויי דחמץ גמור הוא אלא דמעטינהו רחמנא מכרת וריבוי דכל נמי לעירובו כר״א ואם כן מקשה הש״ס שפיר בפ״ק דחולין לר״מ מדלקי עליה ולא מוקי לקרא לעירובו דס״ל נמי דלקי אלמא דנוקשה חמץ גמור הוא ולא צריך קרא אלא למעטו מכרת ובלא״ה קשיא לי על תמיהתו של ר״י ועל תירוצו דהתם איכא נמי שום קרא וסתם דבריו ולענ״ד בפשיטות מצינן למימר דמה״ט גופא דמרבי ר״מ נוקשה בפסח מריבוי דכל כמו שפרש״י ומה״ט אמרינן דכ״ש עירובו והיינו משום דתרווייהו מכל נפקא או משום דעירובו לא צריך קרא אם כן מה״ט גופא מצינן למימר דמרבי ר״מ נמי נוקשה לענין מנחות מרבויא דכי כל שאור דמפיק לה לקמן אליבא דר״א לעירובו אם כן לר״מ מוקי לה לנוקשה ולעירובו כיון דשקולין הם או משום דעירובו ל״צ קרא כמו לענין פסח. וכ״ש דלמאי דמסקינן בפרק כל המנחות דף נ״ז ר׳ יוחנן אליבא דר״ע דמרבינן מנחת נסכים לחימוץ והיינו משום דמגבלה במים והוי מי פירות עם מים דנוקשה מיהא הוי כדאיתא התם ע״ש ובתוס׳ דף נ״ג אם כן הרי לפנינו דאדרבא במנחות איכא ריבויא טפי לענין נוקשה מלענין פסח ויש ליישב ודו״ק ועיין לקמן בסוף הסוגיא. ובהכי הוי א״ש נמי הא דמקשה בסמוך ור״א עירובו בלאו מנ״ל ולא מקשה הכי לר״מ נוקשה בלאו מנ״ל אע״כ דנוקשה לר״מ מסברא אית ליה וממילא מוקי לרבויא דכל לענין עירובו וה״ט דר״י דקאמר שמעינן לר״מ דנוקשה בלאו וה״ה לעירובו דברוב הספרים גרסינן ה״ה כמ״ש מהרש״א ז״ל:
בא״ד ואור״י דהתם נמי איכא שום קרא דמרבינן מיניה חמץ נוקשה עכ״ל. ובפ״ק דחולין ביארו יותר דאיכא שום יתור לריבויא דנוקשה. ולענ״ד אף שאיני כדאי להשיב על דברי ר״י מ״מ תורה היא וללמוד אני צריך דאי ס״ל דאיכא קרא לרבויי נוקשה אם כן אכתי מאי קמבעיא ליה לרבי זירא בפ״ק דחולין בשיאור דר״י דהיינו אי לר״י ספיקא הוי ונפיק ממ״נ אי בריה הוי ולא הוי בכלל חמץ ולא בכלל מצה ואמאי הא איכא יתורא דקרא דנוקשה לענין תודה חמץ מיקרי ומסתמא דאין לחלק בין שאר נוקשה לנוקשה דשיאור כדמשמע בשמעתין וכמ״ש כל הפוסקים שפסקו דלא כסתם משנתינו דאלו עוברין לא לענין עירובו ולא לענין נוקשה משום דאידך סתמא דלקמן עדיף דתנן שיאור ישרף והאוכלו פטור אלמא דבנוקשה ליכא מלקות ואי ס״ד דנוקשה דשיאור דרבי יהודה לא חשיב כשאר נוקשה וכ״ש שיאור דר״מ אם כן אמאי דחינן לסתם מתניתין דאלו עוברין מהלכה משום אידך סתמא דלקמן דהא לא קשיין אהדדי דלעולם בעירובו ונוקשה דקחשיב במתניתין דאלו עוברין הן באזהרה והא דקתני לקמן שיאור ישרף היינו דשיאור דר״י נמי לא חשיב נוקשה אלא איסורא דרבנן. ועוד דא״כ רבי יהודה בהאי יתורא דתודה מאי דריש ביה דהא לא שייך בתודה שום נוקשה אחרינא אלא נוקשה דשיאור לחוד אם לא שנאמר דעיקר הריבוי היינו לענין מחמיצין בתפוחים כדמוקי התוס׳ דהיינו נוקשה דמי פירות וכ״ז דוחק גדול ועוד דכיון דמרבינן מיהא בתודה דנוקשה מיקרי חמץ אם כן אמאי קסבר ר״א בסמוך דעירובו בלאו ומרבי ליה מכל ואילו נוקשה לא קאמר ואדרבה טפי אית לן לרבויי נוקשה דאשכחן דמיקרי חמץ לענין תודה דקדשים ואף לקולא כ״ש דיש להחמיר ולקרותו חמץ להחמיר לענין פסח משא״כ עירובו לא אשכחן דחייב מלקות בשום דוכתא כדמשמע בשמעתין וכמו שיבואר וצ״ע גדול ליישב תירוץ ר״י דהא למאי דפרישית בסמוך בלא״ה נתיישב קושיית ר״י כדפרישית ודוק: בגמרא אמר רב יהודה אמר רב ר״י היא שמעינן לר״מ דאמר נוקשה בלאו וכ״ש עירובו כו׳. לגירסא זו דגרסינן כל שכן ובסמוך נמי במילתא דרב נחמן איפכא נוקשה וכ״ש עירובו ואם כן הסוגיא תמוה דהו״ל סברות הפוכות אלא דאף אי גרסינן בתרווייהו ה״ה נמי קשה מהיכי תיתי הוי ה״ה כיון דהאי מילתא לחוד והאי לחוד ואי משום דתרווייהו מרבינן מכל אם כן מאי דחי ר״נ ע״כ לא קאמר ר״מ הא שפיר קאמר ר״י דמרבינן תרווייהו מכל כדאית ליה לר״נ גופא אליבא דר״א ועוד דמאי מייתי תניא כוותיה דר״נ דר״א נוקשה בעיניה לא קאמר וע״כ דלאו הא בהא תליא אם כן מאי קאמר ר״י נמי דר״מ הוא דלמא ר״מ לא קאמר אלא בנוקשה לחוד כדדחי ר״נ ואי משום דהוי סברות הפוכות ר״מ ור״א אדרבה השתא קשה טפי במאי קמיפלגי דר״א לא מרבי מריבוי דכל אלא חדא ור״מ מרבי תרווייהו ואדרבא טפי אית לן למימר דכ״א מרבי חדא דדמי ליה טפי מסברא ולא הוי סברות הפוכות כיון שאין ענין זה לזה אלא בטעמים שונים וכ״ש לתירוץ ר״י דלר״מ מרבינן נוקשה בתודה שלר״א ע״כ לית ליה כדפרישית איכא למימר דלענין דרשא דתודה לחוד פליגי דר״מ דריש לה משו״ה מרבי ליה נמי לענין פסח מריבוי דכל כיון דאשכחן מיהא דאיקרי חמץ ור״א לית ליה האי דרשא וניחא ליה לאוקמי ריבוי לענין עירובו דאשכחן מיהא צד איסור אי משום חצי שיעור או היתר מצטרף לאיסור כדאשכחן בנזיר וחטאת או משום טעם כעיקר כמו שאבאר אי״ה באריכות. ותחלה אבא ליישב הסוגיא לפי שיטת רש״י והרמב״ם ז״ל שכתבתי במשנתינו דאלו עוברין היינו בבל יראה וכתבתי גם כן דלפ״ז מצינן למימר דר״א דמתניתין ור״א דברייתא בסמוך חד ר״א הוא ואם כן מצינן לפרש דהא דקאמר בגמרא מאן תנא ומצינן בפיסקא דהרי אלו באזהרה ולא בזה הכלל היינו משום דהא גופא מספקא ליה אי הרי אלו באזהרה נמי מדברי ר״א הוא וכדמשמע להרשב״א ז״ל בד״ה למה מנו אלו דהרי אלו באזהרה אתאן לת״ק והיינו סתם משנה דר״א היא ואהא קאמר ר״י אמר רב ר״מ היא דאשכחן ליה בעלמא דאיירי לענין איסור אכילה במלקות לענין נוקשה ואם כן ממילא אית לן למימר מסתמא דהרי אלו באזהרה נמי ר״מ היא וקתני דה״ה לעירובו ולית לן לאוקמי דהרי אלו באזהרה ר״א קאמר לה דהא נוקשה בעיניה לענין אכילה לית ליה כדתניא כוותיה לקמן ורב נחמן לא ניחא ליה לאוקמי דהרי אלו באזהרה אתאן לת״ק ור״מ היא דע״כ לא קאמר אלא לענין נוקשה ולא לענין עירובו דהא בעירובו פליגי חכמים עליה דר״א ומסתמא הלכה כחכמים וממילא דר״מ נמי ס״ל כחכמים כיון דע״כ הרי אלו באזהרה יחידאה היא דרבנן פליגי א״כ טפי אית לן למימר דר״א הוא דקאמר זה הכלל ומסיק נמי דהרי אלו באזהרה השתא מסיק הש״ס שפיר תניא כוותיה דר״י דהא ר״א נוקשה בעיניה לא קאמר ואי ר״א דמתניתין הוא אם כן אמאי לא קאמר נוקשה ועכ״פ הול״ל רבותא בתכשיטי נשים לאפוקי מדרבנן דפליגי עליה אע״כ דר״א גופא מחלק בין איסור בל יראה דשייך אפילו בתכשיטי נשים ובין איסור אכילה דתליא בראוי לאכילה כמו בכל האיסורין דבעינן דרך אכילתן כדפרישית במתניתין ואם כן ממילא דעוברין בפסח והרי אלו באזהרה לאו הא בהא תליא ואם כן ממילא אית לן למימר דסתם מתניתין ר״מ היא ולא לאוקמי לבר מהלכתא. ועפ״ז יש ליישב ג״כ שיטת הטור בסי׳ תמ״ב שכתב דכל אלו לר״א בלאו והקשו כל המפרשים עליו דהוי דלא כתניא כוותיה דר״י דר״א נוקשה בעיניה לא קאמר ולמאי דפרישית אתי שפיר דעיקר דיוקא דתניא כוותיה היינו לענין תכשיטי נשים דלא נימא דמתני׳ אתיא דוקא כר״א דקאמר זה הכלל דמשמע אף תכשיטי נשים ובהא קאמר דליתא דהא ר״א גופא מיהא מודה בתכשיטי נשים דלא מיתסרא באכילה למלקות אע״כ דהרי אלו באזהרה כר״מ נמי אתיא והשתא דמוקמינן לה אפילו כר״מ צ״ל דר״א נמי הכי ס״ל אלא בתכשיטי נשים לכ״ע אית להו מלקות בתכשיטי נשים וכיון שהטור השמיט תכשיטי נשים אם כן יפה כתב דלר״א כולהו בלאו וניחא ליה למינקט ר״א טפי מדר׳ מאיר כיון דר״א פריט להו בהדיא כותח הבבלי ואינך כנ״ל נכון לפי שיטת רש״י דמפרש לשקלא וטריא דשמעתין לענין תכשיטי נשים ודוק היטב:
ובדרך אחר נ״ל לפרש דרבי יהודה ורב נחמן פליגי בפלוגתא דאביי ורב דימי לקמן דף הסמוך דר״י אמר רב ס״ל כרב דימי דכזית בכא״פ אפילו ע״י תערובת הוי דאורייתא בכל האיסורין אלא הא דפליגי רבנן עליה דר״א בכותח הבבלי ואינך היינו משום דלית בהו כזית בכא״פ דאי משטר שטיר בטלה דעתו וה״ה לשכר המדי נמי אין דרך לשתות בכא״פ ובטלה דעתו כפרש״י לקמן ואם כן שפיר קאמר כיון דר״מ אית ליה דנוקשה בלאו אע״ג דאין ראוי לאכילה כפרש״י דשמעתין לענין שיאור ואפ״ה מרבינן לה לענין חמץ דלא אמרינן בטלה דעתיה אלא באוכל תליא מילתא אם כן שפיר קאמר כ״ש לעירובו דכותח הבבלי ואינך דהאיכא כזית בכא״פ וא״כ היכא דאכיל להו בכא״פ כמו כל האיסורין חייב מלקות ולא אמרינן בטלה דעתו במכ״ש דהנך דלאו בני אכילה נינהו כקולן של סופרים ותכשיטי נשים ומדמדמה להו לשיאור אלמא דשיאור נמי אין ראוי לאכילה לרוב אדם כ״א למי שדעתו יפה כ״ש בהנך ורב נחמן סבר דבכא״פ ע״י תערובת לא הוי דאורייתא למאן דלית ליה טעם כעיקר או אפילו למאן דאית ליה טעם כעיקר אלא דהנך לאו לטעם עבידי אלא לקיוהא כמ״ש המפרשים ויבואר לקמן אלא דמגזרת הכתוב מרבינן להו לר״א וא״כ שפיר קאמר ר״נ דע״כ לא קאמר ר״מ אלא בנוקשה דמרבינן ליה מכל מחמצת משא״כ עירובו לא שייך לרבויי לענין חמץ טפי מלענין שאר איסורין כנ״ל נכון ובזה יתיישבו גם כן דברי הטור ואין להאריך והמשכיל יבין מדעתו ודוק היטב: בתוספות בד״ה ונותנו לפני כלבו כו׳ מדאורייתא אפילו באכילה שרי כו׳ אלא מדרבנן אסור עכ״ל. ולכאורה נ״ל להכריח מכאן דרבי יהודה אית ליה נמי דנוקשה איסורא דאורייתא אית ביה ומשו״ה קאמר בשיאור דידיה שהוא כקרני חגבים דישרף והאוכלו פטור דנהי דפטור ממלקות היינו משום דספיקא הוי או משום דבריה הוי ולאיסורא ולא למלקות והיינו דאיבעיא לן בפ״ק דחולין ולא איפשטא ומשמע דבכל נוקשה שייך למיבעי הכי ומשו״ה ישרף משא״כ בשיאור דר״מ לר״י דלא הוי אלא מדרבנן משו״ה לא מחמיר לאוסרו בהנאה אלא באכילה לחוד. אבל אם נאמר דשיאור דר״י גופא נמי לא מיתסר אלא מדרבנן משום דלית ליה נוקשה כלל וא״כ כיון דהכסיפו פניו וכקרני חגבים תרווייהו מדרבנן לרבי יהודה מאי שנא דבקרני חגבים ישרף ובהכסיפו פניו נותנו לפני כלבו אם לא שנאמר דלענין אכילה כיון דאשכחן צד כרת בחמץ גמור החמירו חכמים בהכסיפו פניו אטו קרני חגבים וקרני חגבים אטו חמץ גמור משא״כ בהנאה דליכא אלא איסור לאו אלא דבעלמא אמרינן בגמרא מה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת ועמ״ש בזה לעיל בפ״ק בהא דקאמר רבי יהודה תולין כל חמש ועי״ל כדפרישית בסמוך דר״י לא פליג לענין נוקשה אדר״מ דאסור מדאורייתא דלוקין עליו אלא דבנוקשה דשיאור דרבי יהודה גופא לחוד הוא דמספקא ליה אי ספיקא הוי או בריה הוי כדאיתא בפ״ק דחולין ובכלל הספק ובריה היינו אי דמי לשאר נוקשה או לא מיהו לשון בריה לא משמע הכי אלא דבכל נוקשה דרמיזא באורייתא לר״מ הוא דמספקא לגמרא אי לר׳ יהודה ספיקא הוי אי מרבינן להו מכל או לא או משום דרבינהו רחמנא למלקות ולא לכרת איכא למימר דבריה הוי כן נ״ל לפי משמעות הסוגיא דחולין ובר״פ כל המנחות דף נ״ג משמע דלרב חסדא פשיטא ליה דשיאור דר״י לר״י בריה הוי ע״ש ועמ״ש שם בתוס׳ ובדף נ״ד שם כתבו התוספות דיש להסתפק בשיאור דר״י לר״י אי ס״ל דאסור מדאורייתא או מדרבנן וכמדומה לי שנעלם כל דברי התוספות שם ממרן הב״י סימן תמ״ב ומבעל טורי זהב וממהרש״א ז״ל ודוק היטב: בגמרא תניא כוותיה דר״י כו׳ ואילו נוקשה בעיניה לא קאמר ועיין מה שהקשו בתוספות למאי דמשמע דגירסתם בדרב נחמן דכ״ש הוא ולא ה״ה מיהו מה שתירצו דהו״ל למיתני לאשמעינן דלית ביה כרת נראה דחוק קצת דמאי דמסיים ר״א בברייתא על חמץ דגן גמור ענוש כרת ממילא משמע דליכא כרת אלא בחמץ גמור ולא בנוקשה דלא מיקרי חמץ גמור אלא חמץ נוקשה ומכ״ש למאן דגריס בדר״נ ה״ה לא שייך לתרץ כתירוצם. וכבר כתבתי ליישב לפי שיטה ראשונה למאי דבעינא למימר דלשיטת רש״י והרמב״ם ז״ל ר״א דמתניתין ור״א דברייתא חד ר״א הוא ואם כן שפיר קאמר ואילו נוקשה לא קאמר דהיינו תכשיטי נשים כדקאמר במתניתין דלא שייך לומר דכ״ש הוא או ה״ה דהא חכמים פליגי בהא וכ״ש לפי׳ הר״ן דתכשיטי נשים היינו נוקשה ע״י תערובת אם כן הו״ל למיתני לרבותא דודאי לקושטא דמילתא לא שייך לחלק אלא אי מרבינן תרווייהו מריבויא דכל ה״ה דמרבינן נמי נוקשה דע״י תערובת דמדאורייתא לא שייך לחלק בין חדא לריעותא או תרתי לגריעותא דכולהו מריבויי אתיין אי כל ריבוי גמור משמע אע״כ דר״א לא מרבי אלא חדא והיינו ע״י עירובו לחוד:
מיהו נ״ל לפרש עוד בדרך אחר לכל הפירושים אף לשיטת התוס׳ דר״א דבריית׳ לאו ר״א דמתני׳ הוא והיינו משום דבלא״ה קשיא לי דהא דקאמר ואילו נוקשה לא קאמר דאטו כי רוכלא ליתני כל דיני חמץ דלמא לא איצטריך לומר עירובו בלאו אלא לאפוקי מחכמים דפליגי עליה ואמרו בלא כלום משא״כ לענין נוקשה לא איצטריך ליה לאשמעינן דבלא״ה שמעינן לה מדר״מ דקאמר שיאור ישרף והאוכלו בארבעים וכ״ש למאי דפרישית דלפי׳ התוס׳ ע״כ במתני׳ גרסינן רבי אליעזר שהוא חבירו של רבי יהושע דקאמר וכי מאחר ששנינו כו׳ ור״א דברייתא ע״כ ר״א בן שמוע שהוא תלמידו של ר״מ או חבירו דרבי יהודה בן בבא סמכינהו כדאיתא פ״ק דסנהדרין וא״כ ר״א בן שמוע אדר״מ סמיך אע״כ דאכתי שפיר קאמר ואילו נוקשה בעיניה לא קאמר דהול״ל לאפוקי מדרבי יהודה דפליג אדר״מ והיינו אם נאמר דטעמא דר״י דאמר אף בשיאור דנפשיה האוכלו פטור היינו משום דלית ליה מלקות בשום נוקשה. אלא דאף לאידך גיסא שכתבתי דאיכא למימר דר״י גופא מודה בשאר נוקשה דבמלקות ולא בכרת כר״מ ולא פליג אלא בשיאור אי מיקרי נוקשה או לא כדפרישית דאכתי לפי זה נ״ל דכ״ש דשפיר קאמר אר״י אמר רב דמתניתין כר״מ דנוקשה בלאו וה״ה לעירובו דכיון דמרבי אפילו הכסיפו פניו דהוי נוקשה ולר״י אפילו קרני חגבים לא הוי נוקשה ולא אשכחן פלוגתא רחוקה כזו אע״כ דבהא פליגי דר״מ סובר דריבוי דכל מחמצת הוי ריבוי גמור וכל מאי דמצינן למימר שיש בו צד מחמצת מרבינן מינה ומשו״ה מרבינן אף הכסיפו פניו שהוא בכלל מחמצת קצת וכ״ש לעירובו דמרבי מכל דהא אשכחן צד איסור בעירובו בשאר איסורים בנזיר וחטאת כדלקמן והוי נמי בכלל לשון כל מחמצת אלא דרב נחמן דלא נחית להאי סברא וקאמר ע״כ לא קאמר ר״מ אלא בנוקשה ולא בעירובו היינו משום דס״ל דר״מ נמי לא מרבי מריבויא דכל אלא חדא והיינו נוקשה והכסיפו פניו בכלל נוקשה הוא לכ״ע אלא ר׳ יהודה דפליג היינו משום דלית ליה נוקשה כלל דלא דריש כל ואם כן שפיר מסיק הש״ס תניא כוותיה דר״י ולאפוקי מדרב נחמן דאי כר״נ דס״ל דר״י פליג בכל נוקשה אם כן הוה ליה לר״א למימר נמי נוקשה לאפוקי מדר״י דפליג אדר״מ ואי משמע לן דר״י לא פליג ומודה בנוקשה אלא דס״ל דאפילו קרני חגבים לא הוי נוקשה דריבוי דכל חדא משמע והיינו שאר נוקשה כגון מי פירות דראוי לאכילה וכן זיתום המצרי ואינך ור״מ מרבה אפילו הכסיפו פניו משום דכל ריבוי גמור הוא לכל מילי אם כן ה״ה לעירובו. כנ״ל נכון. ובזה נתיישב היטב הדק לשון הטור סימן תמ״ב שכ׳ דלר״א כל אלו בלאו אפילו נוקשה והיינו משום דלקושטא דמילתא לא איצטריך לר״א למיתני נוקשה דליכא מאן דפליג דע״כ רבי יהודה נמי מודה בנוקשה כדמשמע מסוגיא דפ״ק דחולין דהא דפטור בשיאור ממלקות היינו משום דספיקא הוא או בריה והיינו דמספקא ליה נמי בברייתא כדמוכח מאיבעיא דרבי זירא וכ״ש למאי דפשיטא ליה לרב חסדא בפרק כל המנחות דשיאור דר״י לר״י מדאורייתא הוא מדמקשה ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור אלמא דבריה הוא והיינו נוקשה ואם כן ע״כ אית ליה לר״י נוקשה אלא כיון דפטור מכרת משמע דבריה הוא. ובזה צדקו דברי הטור דמאי דאמרינן תניא כוותיה לאפוקי ממאי דדחה רב נחמן הוא ממ״נ כדפרישית. והדברים ברורים למבין בעז״ה ודוק היטב: שם לכדתניא מחמצת אין לי אלא שנתחמץ מאיליו מחמת ד״א מניין כו׳ לעיל פ׳ כל שעה כתב ריב״א דע״כ דבר אחר היינו דלאו מינו דאי ע״י שיאור הוי חמץ טפי מנתחמץ מאליו אלא דלפ״ז איכא למידק א״כ מנ״ל לרבויי מחמת ד״א דלאו מינו דלמא מחמצת איצטריך לנתחמץ מאליו דלא תימא דוקא נתחמץ ע״י שאור מיהא לר״מ דר״פ כל המנחות לא קשיא מידי דהא לא שני ליה כלל בין נתחמץ ע״י שאור או מאיליו אף לענין מנחות משא״כ לר״י דאמר התם דע״י עצמו אינו מן המובחר לענין מנחות אלא דוקא ע״י שאור אם כן סד״א דעל חמץ גמור שע״י שאור קפיד רחמנא ולא נתחמץ מאליו משו״ה איצטריך מחמצת ואכתי ע״י ד״א דלאו מינו מנ״ל ובזה היה נ״ל ליישב קושיית התוס דשמעתין בד״ה ההיא כל דקשיא להו תרי כי כל כתיבי ולמאי דפרישית א״ש דאי לאו ריבוי דכי כל הו״א דמחמצת לא אתי אלא לנתחמץ מאיליו ולא ע״י ד״א דלאו מינו משו״ה איצטריך כי כל לרבויי ולר״מ דלא איצטריך להכי איכא למימר דמיתורא דכי כל מרבי ר״מ שאור דרבי יהודה לכרת דהיינו כקרני חגבים כנ״ל. ובמ״ש מהרש״א ז״ל דמגופא דחמץ דרשינן ולא מיתורא כבר כתבתי דלכאורה א״א לפרש כן בשמעתין אלא מייתורא כפי׳ בעל המאור והר״ן ז״ל או מדשני בלישניה כמ״ש בשם הראב״ד ז״ל בס׳ תמים דעים ובמ״ש עוד מהרש״א ז״ל דלר׳ יהודה ודאי מדשני בלישניה ידעינן לה משא״כ לת״ק ילפינן מפשטא ולא ידענא מה הועיל בזה דאכתי קושייתו דמהרש״א ז״ל במקומו דמאי מקשה לקמן ומאי חזית למעט עירובו מכרת אימא איפכא ומאי קושיא דלמא ר״א גופא כר׳ יהודה דמדאפקיה בלשון מחמצת ושני בלישניה הוא דשמעינן למעט עירובו מכרת ויש ליישב ובעיקר קושייתו מסוגי׳ דלקמן דמאי חזית אבאר במקומו ודו״ק:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush