גמרא
פירוש
אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁהִרְהִינוֹ אֶצְלוֹ וְקָמִיפַּלְגִי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ו רמב״ם הלכות שאלה ופקדון ד׳:ד׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ח
טור חושן משפט רצ״א:ט״ו
שולחן ערוך חושן משפט רצ״א:ט״ו
סמ״ג מצוות עשה פ״ח
טור חושן משפט רצ״א:ט״ו
שולחן ערוך חושן משפט רצ״א:ט״ו
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מנכרי״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מנכרי״.
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרי״.
4 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרי״.
5 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרי״.
6 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרי״.
7 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרי״.
8 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרים״.
9 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרי״.
10 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרי״.
בגמרא אלא הב״ע כגון שהרהינו אצלו וקמיפלגי בדר״י דאמר ר״י מניין לב״ח שקונה משכון. ויש לדקדק אמאי איצטריך לאתויי הכא הך מימרא דרבי יצחק טפי מבאוקימתא קמייתא בסמוך דמוקי למתניתין בשהרהינו אצלו ולא מייתי עלה הא דרבי יצחק. והנראה לי בזה דלעיל א״ש אפילו בלא האי דר״י דכיון דמוקמינן למתניתין בשהרהינו אצלו משו״ה ברישא מותר בהנאה דכיון שהוא ברשותיה של עכו״ם למשכון על מעותיו אם כן אין ביד הישראל לבערו ואינו נמי ברשותיה אם כן אינו עובר עליו בב״י כדאיתא להדיא במכילתא שהביא הרא״ש בפ״ק ומפרש הרא״ש דאיירי בהרהינו אצלו ואף שלשון הרא״ש צריך ישוב קצת מ״מ בכה״ג דהכא איכא תרתי לטיבותא שהחמץ של עכו״ם ואין ביד הישראל לבערו והא דקתני בסיפא בישראל שהלוה לעכו״ם על חמצו אסור בהנאה נמי א״ש אפילו אי ליתא לדרבי יצחק כיון שהוא באחריות של ישראל ואף ע״ג דישראל בשל עכו״ם לא מחייב מדין שמירה דרעהו כתיב מ״מ מיתוקמי שפיר כגון דהישראל קיבל אחריות ואפשר דהכי סתמא דמילתא בין בדיניהם ובין בדינינו דכנגד מעותיו מיהא מפסיד משום הכי לא איצטריך לאיתויי הך מימרא דרבי יצחק משא״כ בברייתא דהכא דפליגי תנאי בישראל שהלוה לעכו״ם אם כן תו לא מיתוקמי בדקיבל אחריות דאם כן מ״ט דת״ק דאמר אינו עובר משו״ה הוצרך לומר דבדר״י קמיפלגי דאשכחן בה פלוגתא דתנאי בכמה דוכתי בגיטין ובב״מ ובשבועות ולפ״ז לעולם בדלא קיבל אחריות איירי וכמ״ש התוספות. אלא דלפ״ז אכתי קשה על הרא״ש ז״ל הך סיפא דברייתא דהכא דקתני אבל עכו״ם מישראל ד״ה עובר ואמאי נהי דעכו״ם מישראל לא קנה אכתי אמאי עובר הרי אין בידו לבערו אע״כ דבכה״ג שפיר מיקרי בידו לבערו כיון שבידו לפדותו. ויש ליישב דהרא״ש מפרש סיפא דמכילתא כשהרהינו אצל העכו״ם ואמר לו מעכשיו והגיע הזמן קודם פסח ועדיין צ״ע ודו״ק:
בתוס׳ בד״ה אלא הב״ע כו׳ תימא לריב״א אביי היאך יתרץ כו׳ ותירץ ריב״א דהשתא כי מוקי פלוגתא בדר״י מיירי שלא בא ישראל לידי גבייה שפדאו עכו״ם לבסוף עמ״ש בזה בחידושי גיטין בפרק השולח דף מ׳ ע״ב וכאן באתי להוסיף בשביל דבר שנתחדש אצלי מאי דקשיא לי על תירוצו של ריב״א דא״כ דלאביי ניחא מאי קאמר בסמוך ומנא תימרא דשאני ליה בין היכא דאמר מעכשיו ומייתי מברייתא דעכו״ם שהרהין ואכתי מאי אולמא הך ברייתא מרומיא דמתניתין וברייתא קמייתא דקיימינן בה דקשיא מתניתין וברייתא אהדדי ולא מיתוקמי אלא בהכי לחלק בין היכא דאמר מעכשיו אע״כ דהאי ומנא תימרא איצטריך כי היכי דלא נצטרך לאוקמי מתניתין כדאביי ובלא הרהינו אצלו דאפ״ה מותר בהנאה דלמפרע הוא גובה ואי כתירוצו של ריב״א השתא נמי לא מייתי מידי דאדרבה טפי אית לן לאוקמי הך ברייתא דעכו״ם שהרהין כפשטא דרישא אינו עובר היינו כשפדאו וסיפא כיון שאמר לו הגעתיך שאינו רוצה לפדותו שזה לשון הגעתיך משו״ה עובר ולעולם דאין לחלק בין היכא דאמר מעכשיו או לא ולפ״ז ע״כ תנא דמתניתין איירי בלא הרהינו אצלו וכדאביי דלמפרע הוא גובה וצ״ע ליישב. מיהו לולי פי׳ התוספות היה נ״ל ליישב קושיית התוספות בענין אחר והיינו ע״ד שכתבתי בגיטין דאביי מוקי לרישא דברייתא כתנאי אי למפרע הוא גובה משא״כ בסיפא דד״ה עובר היינו משום דחמץ מפקיע מידי שיעבוד היכא דלא הרהינו אצלו וכמ״ש שם באריכות ע״ש. מיהו בלא״ה א״ש לפמ״ש לעיל דהא דקס״ד דשייך פלוגתא דתנאי דברייתא לענין למפרע גובה היינו דוקא לפי מאי דס״ד מעיקרא דליכא לאוקמי פלוגתייהו אלא בהכי ואם כן לא משמע ליה לחלק בין עכו״ם לישראל לענין שיעבודא למפרע ואין לחלק נמי בין מקרקעי למטלטלי משא״כ למסקנא דאיכא לאוקמי ברייתא בהרהינו אצלו אם כן הדרינן לסברא דדוקא בישראל מישראל קאמר אביי דלמפרע הוא גובה ובמקרקעי דוקא דע״כ עיקר פלוגתייהו בהכי וכדפרישית משא״כ לענין חמץ דמטלטלין נינהו אביי נמי מודה ומכ״ש דעכו״ם מישראל לית לן למימר דלמפרע הוא גובה משו״ה מיתוקמי שפיר נמי לאביי בהרהינו אצלו כמו לרבא כן נ״ל נכון וחילוק זה בין מקרקעי למטלטלי לענין חמץ מצאתי גם כן בס׳ המלחמות להרמב״ן ז״ל אלא דאיכא למישדא ביה נרגא לפמ״ש בחידושי ב״ק דף י״ב דמדאורייתא אין לחלק בין מקרקעי למטלטלין לענין שיעבוד וכתבתי שם דהכי משמע מל׳ התוס׳ בבכורות דף כ״ג ומל׳ הרשב״א בחידושיו ובתשובות הרמב״ן המיוחסת להרשב״א ז״ל לולי שהתוספות לא פירשו כן. אחר ימים ושנים רבים מצאתי בס׳ אשל אברהם להגאון מהור״ר אברהם ברודא ז״ל שנדפס מחדש שדקדק גם כן בהא דאמר הש״ס ומנא תימרא ומיישב בדוחק לפי שיטת התוספות והנלע״ד כתבתי ודו״ק:
בד״ה בדר״י קמיפלגי תימא הא רבי יצחק לא קאמר דקנה משכון אלא שלא בשעת הלואה. והש״ך בח״מ סי׳ ע״ב ס״ק ט׳ האריך בזה ליישב קושיית התוס׳ ובסוף דבריו כתב שנראה לו דאף למאי דמוקי השתא דמתניתין וברייתא בשהרהינו אצלו אפ״ה איירי במשכנו שלא בשעת הלואתו אע״ג דהלוהו על חמצו קתני והביא ראיה לזה דלמאי דס״ד נמי מעיקרא דלא איירי בהרהינו אצלו אלא בשיעבוד בעלמא אם כן אע״ג שהיה החמץ בביתו של עכו״ם ולא משכנו כלל אצל ישראל אפ״ה שפיר קרינן ביה הלוהו על חמצו אם כן לאוקימתא דשהרהינו אצלו נמי איירי בכה״ג גופא ע״ש שסיים בדבריו שהתמיה על בעלי התוס׳ שהרעישו העולם בזה ושרי ליה מריה להש״ך דלכאורה דבריו דחוקים מאד ואין זה כלל משמעות לשון הש״ס דפשטא דלישנא דהלוהו על חמצו היינו בא׳ משני דרכים או ששיעבד לו בפירוש בשעת הלואה דע״מ כן הלוהו או שמסרו לו למשכון ממש. ואם כן לפי זה אי כדברי הש״ך לא הוה ליה להגמרא לסתום אלא לפרש ואברייתא גופא נמי תיקשי דאי ס״ד דבכה״ג איירי ובדר״י קמיפלגי א״כ העיקר חסר מן הספר שהמשכון לא נזכר כלל בדבריהם ואם כן אין כאן מקום תימא על הגדולים. מיהו כבר כתבתי באריכות בפרק השולח דף ל״ז ובקידושין דף ח׳ דעיקר מילתא דרבי יצחק אינו אלא לענין דשייך צד קנין במשכון אף ע״ג שאינו מקנה לו הגוף אלא שיעבוד ובטחון בעלמא אפ״ה קונה מדין תורה כאילו הוא שלו לגמרי וכיון דאפילו שלא בשעת הלואתו קונה במשיכה גרידא דהא אין כאן קנין כסף דמעות מלוה לא מהני א״כ כ״ש בשעת הלואתו דאיכא תרתי כסף ומשיכה פשיטא דקונה אלא דוקא לענין אחריות משמע ליה להש״ס דבמשכנו בשעת הלואתו אין לחייבו באונסין מה״ט דהא בדידיה תליא מילתא אם ירצה לקנותו שהרי אם לא יתרצה לקבל המשכון בפרעון חובו יכופו שיפרע מעותיו ואשכחן להדיא בגמרא דאיכא למ״ד דלזכרון דברים שקליה משא״כ שלא בשעת הלוואתו חייביה רחמנא באונסין כיון דלגוביינא שקליה ונתכוין לקנותו. וכבר הארכתי שם בתכלית אריכות עיין עליו ובס״פ האומנין הארכתי יותר ולפי זה א״ש נמי הסוגיא דהכא דכיון דבדידיה תליא מילתא שאם ירצה לקנותו ומשכנו בשעת הלואתו עדיף טפי שהוא קנוי ועומד למפרע אם כן שפיר קרינן ביה לענין חמץ מצוי בידך שבדידיה תליא מילתא וכמ״ש התוס׳ כאן אף לפי שיטתם כן נראה לי נכון ודו״ק:
בד״ה שקונה משכון פירש הקונטרס לענין חיוב אונסין ור״י אומר דבהאומנין משמע כו׳ כבר כתבתי גם בזה בפרק השולח ובפ״ק דקידושין ליישב שיטת רש״י והבאתי ראיות ברורות ומוכרחות ובפרק האומנין הארכתי יותר דאדרבה משם ראיה לשיטת רש״י וכן העלה הש״ך בסימן ע״ב וכדמשמע פשטא דלישנא דרבי יצחק דאמר קונה משמע שהוא קונה לגמרי כאילו הוא שלו ואם כן מחייב באונסין ולכאורה סוגיא דשמעתין גופא הכי משמע ליה לרש״י מדאיצטריך לאיתויי הא דרבי יצחק אמאי לא מוקי לה בפשיטות דתנאי דברייתא פליגי במלוה על המשכון דלת״ק אינו אלא ש״ח ומש״ה אינו עובר וכמ״ש הרא״ש דשיטת התוס׳ גופייהו דבאחריות דש״ח אינו עובר בב״י ור״מ סובר דשומר שכר הוי ואף על גב דבמשכונו של עכו״ם לא שייך פרוטה דרב יוסף מ״מ הא איכא אוקימתא אחריתי בשבועות ובהאומנין דבשביל שתפסו על חובו הוי ש״ש אע״כ משמע ליה לרש״י דלעולם אינו עובר בב״י אלא כשכל אחריות עליו אפילו אחריות אונסין אם כן הוי כשלו וכמ״ש רש״י דברשותו עומד וכבר כתבתי לעיל דאפשר דלשון מיגנב או מיתבד דאמר רבא לעיל דף ה׳ ע״ב היינו אפילו באונס כדאשכחן כה״ג בפ׳ אלו מציאות דאמר רבה נגנבה בלסטים מזויין:
או אפשר דרש״י סובר דמצד קבלת אחריות נהי דאמרינן לעיל בפ״ק דעובר בב״י מ״מ לאחר הפסח כיון דקי״ל כר״ש דאינו אסור בהנאה אלא משום קנס ואם כן כיון שגוף החמץ של עכו״ם לא שייך למיקנסיה מחמת אחריות שקיבל הישראל עליו ואם כן לפי זה כיון דברייתא דעובר ואינו עובר לענין איסור הנאה לאחר הפסח איירי כמו שפרש״י א״כ ע״כ לאו מטעם אחריות איירי אלא משום דלגמרי הוי שלו והיינו מדר״י דאמר לשון קונה וא״כ ממילא משמע דאפי׳ באונסין מחייב לרבי יצחק כנ״ל נכון ליישב שיטת רש״י בעז״ה ועיין עוד בסמוך:
בא״ד בכולה שמעתא חמצו של עכו״ם ביד ישראל איירי שלא קיבל אחריות כו׳ עס״ה. נראה דהתוס׳ לשיטתייהו דאחריות דחמץ לענין בל יראה היינו דוקא אם קיבל אחריות דגניבה ואבידה ואם כן כשלא קיבל הישראל אחריות בפירוש ממילא דלא הוי אלא ש״ח כיון דלא שייך פרוטה דרב יוסף בכה״ג. מיהו לשיטת הסוברים דאפילו באחריות דפשיעה עובר בב״י כמ״ש הרא״ש בפ״ק בשם בה״ג. אם כן צריך לומר דהכא איירי שהתנה הישראל בפירוש שיפטור אפילו מאחריות פשיעה וזה דוחק גדול דבכה״ג אפשר דמדר״י נמי עובר דהא רבי יצחק בסתם משכון איירי מלבד מה שכתבתי בסמוך דלשיטת התוספות ע״כ משמע דע״י קבלת אחריות אסור בהנאה אפילו לאחר הפסח דאפילו בכה״ג שייך קנסא דר״ש. מיהו מ״ש מהרש״א ז״ל דהא דלא מוקי הש״ס דמתניתין איירי בקיבל עליו אחריות דאם כן מאי איריא משכון אפילו פקדון נמי דמשמע דפשיטא ליה דבפקדון ממש נמי אם קיבל הישראל אחריות החמץ אסור בהנאה לאחר הפסח משום קנסא. ולע״ד תימא גדולה לומר כן דכיון שגוף החמץ הוא לגמרי של עכו״ם אם כן מילתא דפשיטא היא שאם עבר הישראל ולא ביערו צריך להחזיר החמץ לעכו״ם מיד וזה ביעורו שאומר לו הרי שלך לפניך והעכו״ם צריך לקבל ממנו שאין זה בכלל אחריות ואיסור הנאה נמי לא שייך בכה״ג כיון דדידיה קא מהדר ליה וכ״כ בעל מג״א בסימן ת״מ ע״ש וא״כ לפ״ז נהי דסברת התוספות דבמשכון כה״ג אסור בהנאה מטעם אחריות היינו כיון שהמשכון קנוי מיהא לישראל לשיעבוד ולאפותיקי ושייך למיקנסיה משא״כ בפקדון גמור אפשר דהתוס׳ גופייהו מודו דלא שייך למיקנסיה. ומה שדקדק מהרש״א ז״ל בהא דלא מוקי מתניתין בהכי בלא״ה לא נתבאר ואין להאריך יותר. אחר זה ראיתי בל׳ הירושלמי בשמעתין דהך מילתא דפקדון של עכו״ם ביד ישראל וקיבל עליו אחריות פליגי בה אמוראי אי שרי לאחר הפסח או אסור ע״ש. אלא דאפשר דמאן דאוסר היינו דוקא באכילה ולא בהנאה כן נ״ל ולדעתי צ״ע לדינא דבלא״ה כיון דלאחר הפסח אינו אלא קנסא דרבנן א״כ בפלוגתא דאמוראי אית לן למיזל לקולא ודוק ותו לא מידי: במשנה האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג. ופרש״י ששגג בתרומה אפילו הזיד בחמץ. והיינו משום דמשמע ליה דמתניתין מיתוקמי כרבנן דרבי נחוניא דחייבי כריתות אפילו מזידין חייבין בתשלומין והוצרך לפרש כן משום דלקמן מוקמינן עיקרא כרבי נחוניא ב״ה ולדידיה ע״כ איירי ששגג בשתיהן כפרש״י לקמן ואפ״ה חייב והיינו לשיטתו לעיל דף כ״ט דאפילו ר׳ נחוניא מודה דבחייבי כריתות ומיתות שוגגין חייב כדפרישית לעיל מ״מ למסקנא דשמעתין משמע ליה לרש״י דטעמא דתנא דמתניתין משום דבשוגג לפי מדה משלם דבהכי ניחא לן לאוקמי מתניתין אליבא דהלכתא דחמץ אסור בהנאה דלא כר״י הגלילי דהא בכולה מתניתין דלעיל קתני להדיא דחמץ אסור בהנאה כן נראה לי בכוונת רש״י:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
בתוס׳ בד״ה אלא הב״ע כו׳ תימא לריב״א אביי היאך יתרץ כו׳ ותירץ ריב״א דהשתא כי מוקי פלוגתא בדר״י מיירי שלא בא ישראל לידי גבייה שפדאו עכו״ם לבסוף עמ״ש בזה בחידושי גיטין בפרק השולח דף מ׳ ע״ב וכאן באתי להוסיף בשביל דבר שנתחדש אצלי מאי דקשיא לי על תירוצו של ריב״א דא״כ דלאביי ניחא מאי קאמר בסמוך ומנא תימרא דשאני ליה בין היכא דאמר מעכשיו ומייתי מברייתא דעכו״ם שהרהין ואכתי מאי אולמא הך ברייתא מרומיא דמתניתין וברייתא קמייתא דקיימינן בה דקשיא מתניתין וברייתא אהדדי ולא מיתוקמי אלא בהכי לחלק בין היכא דאמר מעכשיו אע״כ דהאי ומנא תימרא איצטריך כי היכי דלא נצטרך לאוקמי מתניתין כדאביי ובלא הרהינו אצלו דאפ״ה מותר בהנאה דלמפרע הוא גובה ואי כתירוצו של ריב״א השתא נמי לא מייתי מידי דאדרבה טפי אית לן לאוקמי הך ברייתא דעכו״ם שהרהין כפשטא דרישא אינו עובר היינו כשפדאו וסיפא כיון שאמר לו הגעתיך שאינו רוצה לפדותו שזה לשון הגעתיך משו״ה עובר ולעולם דאין לחלק בין היכא דאמר מעכשיו או לא ולפ״ז ע״כ תנא דמתניתין איירי בלא הרהינו אצלו וכדאביי דלמפרע הוא גובה וצ״ע ליישב. מיהו לולי פי׳ התוספות היה נ״ל ליישב קושיית התוספות בענין אחר והיינו ע״ד שכתבתי בגיטין דאביי מוקי לרישא דברייתא כתנאי אי למפרע הוא גובה משא״כ בסיפא דד״ה עובר היינו משום דחמץ מפקיע מידי שיעבוד היכא דלא הרהינו אצלו וכמ״ש שם באריכות ע״ש. מיהו בלא״ה א״ש לפמ״ש לעיל דהא דקס״ד דשייך פלוגתא דתנאי דברייתא לענין למפרע גובה היינו דוקא לפי מאי דס״ד מעיקרא דליכא לאוקמי פלוגתייהו אלא בהכי ואם כן לא משמע ליה לחלק בין עכו״ם לישראל לענין שיעבודא למפרע ואין לחלק נמי בין מקרקעי למטלטלי משא״כ למסקנא דאיכא לאוקמי ברייתא בהרהינו אצלו אם כן הדרינן לסברא דדוקא בישראל מישראל קאמר אביי דלמפרע הוא גובה ובמקרקעי דוקא דע״כ עיקר פלוגתייהו בהכי וכדפרישית משא״כ לענין חמץ דמטלטלין נינהו אביי נמי מודה ומכ״ש דעכו״ם מישראל לית לן למימר דלמפרע הוא גובה משו״ה מיתוקמי שפיר נמי לאביי בהרהינו אצלו כמו לרבא כן נ״ל נכון וחילוק זה בין מקרקעי למטלטלי לענין חמץ מצאתי גם כן בס׳ המלחמות להרמב״ן ז״ל אלא דאיכא למישדא ביה נרגא לפמ״ש בחידושי ב״ק דף י״ב דמדאורייתא אין לחלק בין מקרקעי למטלטלין לענין שיעבוד וכתבתי שם דהכי משמע מל׳ התוס׳ בבכורות דף כ״ג ומל׳ הרשב״א בחידושיו ובתשובות הרמב״ן המיוחסת להרשב״א ז״ל לולי שהתוספות לא פירשו כן. אחר ימים ושנים רבים מצאתי בס׳ אשל אברהם להגאון מהור״ר אברהם ברודא ז״ל שנדפס מחדש שדקדק גם כן בהא דאמר הש״ס ומנא תימרא ומיישב בדוחק לפי שיטת התוספות והנלע״ד כתבתי ודו״ק:
בד״ה בדר״י קמיפלגי תימא הא רבי יצחק לא קאמר דקנה משכון אלא שלא בשעת הלואה. והש״ך בח״מ סי׳ ע״ב ס״ק ט׳ האריך בזה ליישב קושיית התוס׳ ובסוף דבריו כתב שנראה לו דאף למאי דמוקי השתא דמתניתין וברייתא בשהרהינו אצלו אפ״ה איירי במשכנו שלא בשעת הלואתו אע״ג דהלוהו על חמצו קתני והביא ראיה לזה דלמאי דס״ד נמי מעיקרא דלא איירי בהרהינו אצלו אלא בשיעבוד בעלמא אם כן אע״ג שהיה החמץ בביתו של עכו״ם ולא משכנו כלל אצל ישראל אפ״ה שפיר קרינן ביה הלוהו על חמצו אם כן לאוקימתא דשהרהינו אצלו נמי איירי בכה״ג גופא ע״ש שסיים בדבריו שהתמיה על בעלי התוס׳ שהרעישו העולם בזה ושרי ליה מריה להש״ך דלכאורה דבריו דחוקים מאד ואין זה כלל משמעות לשון הש״ס דפשטא דלישנא דהלוהו על חמצו היינו בא׳ משני דרכים או ששיעבד לו בפירוש בשעת הלואה דע״מ כן הלוהו או שמסרו לו למשכון ממש. ואם כן לפי זה אי כדברי הש״ך לא הוה ליה להגמרא לסתום אלא לפרש ואברייתא גופא נמי תיקשי דאי ס״ד דבכה״ג איירי ובדר״י קמיפלגי א״כ העיקר חסר מן הספר שהמשכון לא נזכר כלל בדבריהם ואם כן אין כאן מקום תימא על הגדולים. מיהו כבר כתבתי באריכות בפרק השולח דף ל״ז ובקידושין דף ח׳ דעיקר מילתא דרבי יצחק אינו אלא לענין דשייך צד קנין במשכון אף ע״ג שאינו מקנה לו הגוף אלא שיעבוד ובטחון בעלמא אפ״ה קונה מדין תורה כאילו הוא שלו לגמרי וכיון דאפילו שלא בשעת הלואתו קונה במשיכה גרידא דהא אין כאן קנין כסף דמעות מלוה לא מהני א״כ כ״ש בשעת הלואתו דאיכא תרתי כסף ומשיכה פשיטא דקונה אלא דוקא לענין אחריות משמע ליה להש״ס דבמשכנו בשעת הלואתו אין לחייבו באונסין מה״ט דהא בדידיה תליא מילתא אם ירצה לקנותו שהרי אם לא יתרצה לקבל המשכון בפרעון חובו יכופו שיפרע מעותיו ואשכחן להדיא בגמרא דאיכא למ״ד דלזכרון דברים שקליה משא״כ שלא בשעת הלוואתו חייביה רחמנא באונסין כיון דלגוביינא שקליה ונתכוין לקנותו. וכבר הארכתי שם בתכלית אריכות עיין עליו ובס״פ האומנין הארכתי יותר ולפי זה א״ש נמי הסוגיא דהכא דכיון דבדידיה תליא מילתא שאם ירצה לקנותו ומשכנו בשעת הלואתו עדיף טפי שהוא קנוי ועומד למפרע אם כן שפיר קרינן ביה לענין חמץ מצוי בידך שבדידיה תליא מילתא וכמ״ש התוס׳ כאן אף לפי שיטתם כן נראה לי נכון ודו״ק:
בד״ה שקונה משכון פירש הקונטרס לענין חיוב אונסין ור״י אומר דבהאומנין משמע כו׳ כבר כתבתי גם בזה בפרק השולח ובפ״ק דקידושין ליישב שיטת רש״י והבאתי ראיות ברורות ומוכרחות ובפרק האומנין הארכתי יותר דאדרבה משם ראיה לשיטת רש״י וכן העלה הש״ך בסימן ע״ב וכדמשמע פשטא דלישנא דרבי יצחק דאמר קונה משמע שהוא קונה לגמרי כאילו הוא שלו ואם כן מחייב באונסין ולכאורה סוגיא דשמעתין גופא הכי משמע ליה לרש״י מדאיצטריך לאיתויי הא דרבי יצחק אמאי לא מוקי לה בפשיטות דתנאי דברייתא פליגי במלוה על המשכון דלת״ק אינו אלא ש״ח ומש״ה אינו עובר וכמ״ש הרא״ש דשיטת התוס׳ גופייהו דבאחריות דש״ח אינו עובר בב״י ור״מ סובר דשומר שכר הוי ואף על גב דבמשכונו של עכו״ם לא שייך פרוטה דרב יוסף מ״מ הא איכא אוקימתא אחריתי בשבועות ובהאומנין דבשביל שתפסו על חובו הוי ש״ש אע״כ משמע ליה לרש״י דלעולם אינו עובר בב״י אלא כשכל אחריות עליו אפילו אחריות אונסין אם כן הוי כשלו וכמ״ש רש״י דברשותו עומד וכבר כתבתי לעיל דאפשר דלשון מיגנב או מיתבד דאמר רבא לעיל דף ה׳ ע״ב היינו אפילו באונס כדאשכחן כה״ג בפ׳ אלו מציאות דאמר רבה נגנבה בלסטים מזויין:
או אפשר דרש״י סובר דמצד קבלת אחריות נהי דאמרינן לעיל בפ״ק דעובר בב״י מ״מ לאחר הפסח כיון דקי״ל כר״ש דאינו אסור בהנאה אלא משום קנס ואם כן כיון שגוף החמץ של עכו״ם לא שייך למיקנסיה מחמת אחריות שקיבל הישראל עליו ואם כן לפי זה כיון דברייתא דעובר ואינו עובר לענין איסור הנאה לאחר הפסח איירי כמו שפרש״י א״כ ע״כ לאו מטעם אחריות איירי אלא משום דלגמרי הוי שלו והיינו מדר״י דאמר לשון קונה וא״כ ממילא משמע דאפי׳ באונסין מחייב לרבי יצחק כנ״ל נכון ליישב שיטת רש״י בעז״ה ועיין עוד בסמוך:
בא״ד בכולה שמעתא חמצו של עכו״ם ביד ישראל איירי שלא קיבל אחריות כו׳ עס״ה. נראה דהתוס׳ לשיטתייהו דאחריות דחמץ לענין בל יראה היינו דוקא אם קיבל אחריות דגניבה ואבידה ואם כן כשלא קיבל הישראל אחריות בפירוש ממילא דלא הוי אלא ש״ח כיון דלא שייך פרוטה דרב יוסף בכה״ג. מיהו לשיטת הסוברים דאפילו באחריות דפשיעה עובר בב״י כמ״ש הרא״ש בפ״ק בשם בה״ג. אם כן צריך לומר דהכא איירי שהתנה הישראל בפירוש שיפטור אפילו מאחריות פשיעה וזה דוחק גדול דבכה״ג אפשר דמדר״י נמי עובר דהא רבי יצחק בסתם משכון איירי מלבד מה שכתבתי בסמוך דלשיטת התוספות ע״כ משמע דע״י קבלת אחריות אסור בהנאה אפילו לאחר הפסח דאפילו בכה״ג שייך קנסא דר״ש. מיהו מ״ש מהרש״א ז״ל דהא דלא מוקי הש״ס דמתניתין איירי בקיבל עליו אחריות דאם כן מאי איריא משכון אפילו פקדון נמי דמשמע דפשיטא ליה דבפקדון ממש נמי אם קיבל הישראל אחריות החמץ אסור בהנאה לאחר הפסח משום קנסא. ולע״ד תימא גדולה לומר כן דכיון שגוף החמץ הוא לגמרי של עכו״ם אם כן מילתא דפשיטא היא שאם עבר הישראל ולא ביערו צריך להחזיר החמץ לעכו״ם מיד וזה ביעורו שאומר לו הרי שלך לפניך והעכו״ם צריך לקבל ממנו שאין זה בכלל אחריות ואיסור הנאה נמי לא שייך בכה״ג כיון דדידיה קא מהדר ליה וכ״כ בעל מג״א בסימן ת״מ ע״ש וא״כ לפ״ז נהי דסברת התוספות דבמשכון כה״ג אסור בהנאה מטעם אחריות היינו כיון שהמשכון קנוי מיהא לישראל לשיעבוד ולאפותיקי ושייך למיקנסיה משא״כ בפקדון גמור אפשר דהתוס׳ גופייהו מודו דלא שייך למיקנסיה. ומה שדקדק מהרש״א ז״ל בהא דלא מוקי מתניתין בהכי בלא״ה לא נתבאר ואין להאריך יותר. אחר זה ראיתי בל׳ הירושלמי בשמעתין דהך מילתא דפקדון של עכו״ם ביד ישראל וקיבל עליו אחריות פליגי בה אמוראי אי שרי לאחר הפסח או אסור ע״ש. אלא דאפשר דמאן דאוסר היינו דוקא באכילה ולא בהנאה כן נ״ל ולדעתי צ״ע לדינא דבלא״ה כיון דלאחר הפסח אינו אלא קנסא דרבנן א״כ בפלוגתא דאמוראי אית לן למיזל לקולא ודוק ותו לא מידי: במשנה האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג. ופרש״י ששגג בתרומה אפילו הזיד בחמץ. והיינו משום דמשמע ליה דמתניתין מיתוקמי כרבנן דרבי נחוניא דחייבי כריתות אפילו מזידין חייבין בתשלומין והוצרך לפרש כן משום דלקמן מוקמינן עיקרא כרבי נחוניא ב״ה ולדידיה ע״כ איירי ששגג בשתיהן כפרש״י לקמן ואפ״ה חייב והיינו לשיטתו לעיל דף כ״ט דאפילו ר׳ נחוניא מודה דבחייבי כריתות ומיתות שוגגין חייב כדפרישית לעיל מ״מ למסקנא דשמעתין משמע ליה לרש״י דטעמא דתנא דמתניתין משום דבשוגג לפי מדה משלם דבהכי ניחא לן לאוקמי מתניתין אליבא דהלכתא דחמץ אסור בהנאה דלא כר״י הגלילי דהא בכולה מתניתין דלעיל קתני להדיא דחמץ אסור בהנאה כן נראה לי בכוונת רש״י:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush