גמרא
פירוש
אֶלָּא בֵּין יְמָמָא לְלֵילְיָא לָא טָעוּ אִינָשֵׁי וּבְדִין הוּא דְּנִיתֵּיב לְקַמֵּיהּ טְפֵי אֶלָּא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
בתוספות ד״ה אימתי שלא בשעת ביעורו פי׳ הקונטרס שלא בשעת ביעורו בשש כו׳ וקשה לר״ת היכי ימתין כו׳ ועוד דמנותר יליף כו׳ ומפרש ר״ת עס״ה. ולענ״ד נראה לי ליישב שיטת רש״י מה שהקשה ר״ת האיך ימתין לבערו עד תחלת שבע הא גזר ר״י לשמא יאכל נראה דלא קשה מידי דנהי דחייש ר״י לשמא יאכל אפילו היכא שמחזר עליו לשורפו היינו דוקא בשעת בדיקה שטרוד בבדיקה לחפש בכל המקומות חיישינן שפיר שמא ימצא גלוסקא יפה וישכח ויאכל דרך מתעסק משא״כ הכא שכבר בדק ומצא והצניע החמץ וא״כ כשיטלנו בתחלת שבע כדי לבערו ממש להטילו לים לאלתר או לזרותו לרוח תו לא שייך כלל הך חששא דשמא יאכל. ומה שהקשה עוד דלעיל קרי ליה תחלת שש שעת הביעור והכא קרי ליה שלא בשעת ביעורו נראה נמי דלא קשה מידי דלעיל דלענין בדיקת חמץ דרבנן איירי שפיר קרי ליה שעת הביעור כיון שהוא שעת הביעור של רוב העולם משא״כ הכא דמלתיה דר״י לענין שריפה איירי דאיירי מדינא דאורייתא שפיר אמר אימתי הוי מדאורייתא בשריפה שלא בשעת ביעורו והיינו מתחלת שש דהוי מדאורייתא שלא בשעת ביעורו: אמנם הקושיא שלישית שהקשה ר״ת כיון דר״י מנותר יליף ממילא משמע איפכא כמו שמפרש ר״י באמת וכתב דהכי איתא בירושלמי נ״ל דאדרבה מאותו הירושלמי גופא נראה להדיא לפרש הך ברייתא דהכא כפי׳ רש״י דהכי איתא בירושלמי תני עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכל דבר משהגיע זמן ביעורו אתה מבערו בשריפה ואתיא כר״י אית תנויי תני עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בשריפה משהגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכל דבר ואתיא כרבנן עכ״ל הירושלמי והדבר ידוע דבתלמודא דידן בכולה מכילתין לא אישתמיט ולא אשכחן דפליגי ר״י ורבנן בסברות הפוכות לגמרי מהיפך להיפך בענין ביעור החמץ אימתי דינו בשריפה ואימתי בכל דבר לכך נראה דתלמודא דידן מפרש הנך תרתי ברייתות דירושלמי תרווייהו אליבא דר״י כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה דהא לקמן דף כ״ז ע״ב מייתי הש״ס ברייתא אחריתי דמעיקרא יליף ר״י בק״ו מנותר שאינו בבל יראה כו׳ ואמרו לו חכמים כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל כו׳ ומסיק בסיפא דברייתא חזר ר״י ודנו דין אחר נותר ישנו בבל תותירו וחמץ בבל תותירו כו׳ ולכאורה יש לתמוה טובא דמאי אולמא הך ילפותא דבנין אב טפי מעיקרא שדנו בק״ו ואכתי לא השיב למה שהקשו לו חכמים לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל ואף שרש״י כתב שם דהאי בבל תותירו הוי ג״ש ובין לקולא ובין לחומרא מ״מ הסוגיא בלישנא דברייתא לא משמע הכי כמו שאבאר שם אי״ה לכך נראה דדוקא בתחלת הדין דרצה ללמוד חמץ מק״ו דנותר שאינו בבל יראה כו׳ אם כן ודאי עיקר הק״ו היינו לאחר זמן איסורו משבע ואילך דומיא דנותר א״כ יפה השיבו לו חכמים לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל משא״כ למה שחזר ודנו דין אחר דיליף חמץ מנותר בבניין אב כיון ששניהם בבל תותירו ולישנא בל תותירו לא שייך אלא קודם זמן איסורו שלא יבא לידי נותר כמו כן בחמץ שלא יבא לידי בל יראה כדאיתא בירושלמי בריש מכילתין ותשביתו היינו מעיקרא ע״ש נמצא דלפ״ז נהי דבנותר אי אפשר לשורפו קודם איסורו אפילו אם ידוע שלא ימצא אוכלין משום דאין שורפין קדשים קודם זמן איסורו מ״מ בחמץ ודאי עיקר מצות שריפתו קודם זמן איסורו כדי שיהא מושבת בזמן איסורו ולפ״ז הוי עיקר מילתא דר״י קודם זמן איסורו אבל לאחר זמן איסורו מבערין בכל דבר מה״ט גופא דהתורה אמרה תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו וא״כ לפ״ז תו לא הוי הך דינא תחילתו להחמיר וסופו להקל כיון שאם לא מצא עצים לשורפו ימתין עד תחלת שבע ויבערנו בכל דבר והיינו ממש כמו שפירש״י כאן כנ״ל נכון. וראיה ברורה לדברי מצאתי במכילתא פ׳ בא הובא בילקוט שמעוני וז״ל אמר ליה ר״י ב״ב לר״י סבור אתה שאתה מחמיר עליו אין אתה אלא מיקל עליו אם לא מצא אור ישב לו ולא ישרוף אלא בלשון זה הוי אומר עד שלא תגיע שעת הביעור מצות כילויו בשריפה משתגיע שעת הביעור מצות כילויו בכל דבר עכ״ל הברייתא דמכילתא נמצא שזה לגמרי כפירש״י כאן וכמו שכתבתי בפי׳ הברייתא דלקמן ושניהם עולות בקנה א׳ שלאחר שאמר לו ר״י ב״ב לר״י אלא כך הוי אומר הודה לדבריו והיינו שחזר ודנו דין אחר וכדפרישית דלפ״ז הוי לגמרי כדברי ר״י ב״ב דמכילתא ולפ״ז צדקו יחדיו שני הברייתות שהובאו בירושלמי זו איפכא מזו אלא דאפשר דהא דמוקי התם הך ברייתא כרבנן היינו כר״י ב״ב שהן ג״כ דברי ר״י עצמו לאחר חזרה וברייתא קמייתא דתני איפכא היינו כר״י עצמו קודם חזרה כנ״ל נכון בעזה״י ליישב כל הסוגיא על מכונה לפי שיטת רש״י ז״ל. מיהו בעיקר פירושו של ר״ת ז״ל אני יושב ומשתומם כשעה חדא ומותבינא תו תיובתא כלפי סנאי דר״ת מאותה ראיה עצמו שמביא מל׳ הירושלמי הוי ראיה לסתור דמלבד מה שכתבתי דמייתי נמי התם ברייתא איפכא כפירש״י עוד קשה יותר דהא בהאי ברייתא קמייתא דמוקי לה הירושלמי כר״י תני עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר משהגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה כו׳ נמצא דלפ״ז נהי דבעיקר הדין משמע דהיינו כמו שפי׳ ר״ת דלאחר זמן איסורו בשריפה לר״י מ״מ לשון הברייתא דהתם משמע להיפך דהא קאמר להדיא עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר ובהאי ברייתא דמייתי רבינא הכא אמר ר״י אימתי שלא בשעת ביעורו משמע שלא בשעת ביעורו אם כן ע״כ הך ברייתא דמייתי רבינא הכא פליגא אהך ברייתא דמייתי הירושלמי אלא כאידך ברייתא דמייתי הירושלמי דאית תנויי תני אלא דמאי דמוקי לה התם כרבנן מוקי לה רבינא נמי כר״י ומכ״ש א״ש למאי דפרישית דרבנן דהירושלמי היינו ר״י ב״ב ובאמת הודה לו ר״י וחזר ודנו דין אחר כל זה נראה ברור ומוכרח בסייעתא דשמיא לקיים שיטת רש״י ז״ל ושיטת רבינו תם ז״ל ופירושו צ״ע גדול ליישב ועיין מה שאכתוב בזה עוד לקמן דף כ״ז ודוק היטיב:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush