גמרא
פירוש
עַל מָמוֹנוֹ אָמְרִינַן אִי שָׁרֵית לֵיהּ בִּמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין בּוֹ מוּם אָתֵי לְמֶעְבַּד בִּמְקוֹם שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ מוּם.
וְרַבָּנַן כׇּל שֶׁכֵּן דְּאִי לָא שָׁרֵית לֵיהּ כְּלָל אָתֵי לְמֶעְבַּד.
וּמִי אָמְרִינַן לְרַבִּי יְהוּדָה אָדָם בָּהוּל עַל מָמוֹנוֹ וְהָתְנַן כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכ״י מינכן 95, דפוס ונציה. בדפוס וילנא הושמט ״רבי״.
במשנה ר״מ אומר אוכלין כל ה׳ כו׳ ר״י אומר אוכלין כל ד׳ כו׳. בירושלמי מפרש דר״מ סובר דמתחלת ז׳ עד הלילה לא הוי אלא מדבריהם משום גדר ואסרו בששית מפני שמתחלפת בשביעית ולא משום גדר לגדר ר״י סובר מדאורייתא כו׳ ע״ש נמצא דלפ״ז מצינן למימר דר״י אוסר בששית מדבריהם משום גדר ואסרו בחמישית מפני שמתחלפת בששית אם כן לפ״ז משמע אליבא תלמודא דידן לא נחית להכי בין שינויא דאביי ובין לשינויא דרבא לקמן דמדברי שניהם נלמד פלוגתא דר״מ ור״י היינו משום טעות לחוד:
שם ותולין כל חמש כו׳ פירש״י דהיינו שאינו אוכל אבל מאכיל לבהמתו. וקשיא לי כיון דטעמא דר״י משום טעות אם כן מה בין איסור אכילה לאיסור הנאה דהא תרווייהו אסורין מדאוריית׳ ואין לוקין עליהן עד הלילה וכמ״ש התוס׳ להדיא לקמן (דף כ״ח ע״ב ד״ה וחד) דאפילו לחזקיה אליבא דר״י לפני זמנו אסור בהנאה מדאורייתא ויש ליישב דנהי דר״י סבר דאדם טועה ב׳ שעות לאו דרובא דאינשי טעו אלא מיעוטא או מיעוטא דמיעוטא חיישינן לטעות נמצא לפ״ז לא רצו חכמים להחמיר בכה״ג אלא לענין אכילה דהוי כלכתחלה משא״כ לענין איסור הנאה לא החמירו כ״כ כיון דאיכא פסידא אלא דלכאורה דלפ״ז הוי כמו סברות הפוכות דהא בעלמא אשכחן דר״מ חייש טפי למיעוטא ואפשר דבזה אנו צריכים גם כן לשיטת הירושלמי דר״מ סובר דשביעית גופא אינה אלא מדבריהם ומש״ה לא חייש למיעוטא משא״כ לר״י דמתחלת שביעית הוא מדאורייתא מש״ה מחמיר טפי וחייש למיעוטא לענין אכילה דהוי כלכתחילה כדפרישית כן נ״ל ודוק היטב: בפירש״י בד״ה ושורפין בתחלת שש דהא ודאי רובא טעו בין שש לשבע עכ״ל. נראה דמ״ש רש״י דהא ודאי רובא טעו מוכח להדיא מסוגיא דשמעתין לענין עדות אחד אומר בשתי שעות וא׳ אומר בשלש עדותן קיימת והיינו דקטלינן ליה אם כן ע״כ משום דרובא טעו כדאמרינן לענין דרובא טעו בעיבורא דירחא דמשום מיעוטא לא אמרינן עדותן קיימת למיקטל גברא אם כן יפה כתב רש״י כאן דודאי רובא טעו אלא דאכתי מאי שלא פי׳ רש״י כן לעיל במילתיה דר״מ ור״י דאמרו נמי דשורפין בתחלת שש אלא דהתם אפשר אפי׳ משום מיעוטא דטעי אית להו דשורפין משא״כ הכא דאיירי אליבא דר״ג דמחלק בין חולין לתרומה משום דבתרומה אסור להפסיד קדשים בידים כל זמן שיוכל לאוכלן דאפ״ה אמר ר״ג דשורפין אפילו תרומה בתחלת שש א״כ ע״כ היינו משום דרובא טעו דאל״כ לא היינו מפסידין התרומה בידים כנ״ל וק״ל: בגמרא תנן התם אחד אומר בשנים בחדש כו׳ עדותן קיימת ופירש״י כיון דהושוו שניהן לומר בשלישי או ברביעי וכשבודקין איזה יום בחדש כו׳ עכ״ל. ולכאורה שינה רש״י מסדר לשון המשנה דבתחלה היו בודקין בכמה בחדש ואח״כ באיזה יום הנראה מזה שאין מוקדם ומאוחר בדבריו אלא דרש״י ז״ל בא ליישב קושיית ריב״א דמאי עדותן קיימת הא אילו בדקינן בהני סהדי לכך מפרש רש״י דכיון שהשוו שניהן אח״כ לומר שהיה בשלישי או ברביעי אם כן היינו דיוקא דדייקינן בהנהו סהדי דמסתמא א׳ מהן טעה בעיבורו של חודש כן נ״ל ועיין מה שאכתוב בזה בל׳ התוספות:
רש״י הואיל ויש טועין בכך כו׳ לכאורה לשון רש״י אינו מדוקדק דהא לקושטא דמלתא אמרינן בר״פ בן סורר דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא דאל״כ לא הוי עדותן קיימת למיקטל גברא מספיקא ואם כן מה זה שכתב רש״י הואיל ויש טועין דמשמע מיעוטא הוא דטעי ונלע״ד הכל עולה בקן א׳ דהא דאמרינן דרובא דאינשי טעי אי אפשר לפ׳ הסברא כפשטן דמאי סברא היא זו דמהיכי תיתי יטעו רוב העולם לומר בהיפך ממה שהוא ועוד דאם רוב העולם טועין הו״ל למימר אינו יודע ויהיה עדותן בטילה דמה לי לצרה זאת ואי חשדינן ליה כמשקר במזיד כדי שיהא עדותן קיימת להרוג את חבירו הרי אינו יודע מה בלבו של חבירו אולי יאמר חבירו להיפך כמו שהאמת ואי חשדינן ששניהם קמשקרין אדרבה היה להם לכווין עדותן אע״כ דודאי באמת א׳ מהן אינו יודע בודאי עיבורא דירחא אלא מאי שאומר בשלישי או ברביעי היינו מפי השמועה דרובא דעלמא שאינן זריזין לא בקיאי כלל ואמרו מאומד אלא דמ״מ דבעדות שמסורה לזריזין מיעוט הוא דטעי אפ״ה עדותן קיימת כיון שכיוונו עדותן ליום א׳ בג׳ או בד׳ לימי השבוע כנ״ל נכון בשיטת רש״י ז״ל ודו״ק: בתוס׳ בד״ה זה ידע בעיבורו של חדש כו׳ והקשה ריב״א מה אילו דייקינן כו׳ דהכי פריך בסמוך. ולכאורה אין הדמיון עולה יפה דבשלמא לקמן פריך רבא שפיר אמילתא דאביי ומה אילו דייקינן בהני סהדי כו׳ האיך ניקטול מספיקא כיון שיש תקנה בדבר לשאלו בכמה בשעה לא מיבעיא ללישנא קמא דאביי אליבא דר״מ אין אדם טועה ולא כלום אלא דאין אנו יודעין מה בלבו אם מתכווין לסוף שעה שנייה או לתחלת שעה שלישית אם כן פשיטא שיש לנו לשאלו אלא אפילו לאידך לישנא דטעמא משום דאדם טועה אפ״ה יש לנו לשאלו דשמא יאמר איני יודע ותיבטל העדות וליכא למימר א״כ נפישא ליה טפי מז׳ חקירות הא ליתא דאכתי תיקשי אקרא גופיה ליבעי שמונה חקירות והיינו בכמה בשעה וטפי הו״ל למימר דבאיזה יום אין צריך לשאלו כיון שכיוונו שניהם בכמה בחדש וטפי הו״ל לאוקמי דז׳ חקירות בכמה בשעה משא״כ הכא לענין הטעות בעיבור של חדש מה יתן ומה יוסיף הך חקירה כיון דאנו אומרין דבאמת אינו יודע אלא שאומר מאומד א״כ מסתמא אם נשאל אותו יאמר כמו בראשונה (ויש ליישב קצת לשיטת רש״י בסמוך) אלא דבר מן דין יש לתמוה יותר על קושיית ריב״א שיש לשאול אותו אם יודע בעיבורא של חדש ומאי קושיא דלמא אה״נ דשיילינן ליה בתר הכי שהרי כל המרבה לחקור הרי זה משובח ואמרינן נמי מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים אלא כיון דאינה מן מניין החקירות כיון שאין החקירה זו בפני עצמה אלא לפ׳ דבריו הראשונים ואין בדיקה זו מביאה לידי הזמה יותר ממה שאמר בראשונה כיון דלעולם עדותן קיימת וצ״ע:
בא״ד מ״מ שפיר מוכיח בפרק בן סורר כו׳ מיד הו״ל מוכחשים וכי הדר ומכוונים ליום א׳ הו״ל חוזר ומגיד עכ״ל. ולפ״ז צ״ל מה שמוכח בפ׳ בן סורר דאזלינן בד״נ בתר רובא לאו מדכתיב בקרא ז׳ חקירות ילפינן לה דהא איכא למימר דשאלינן להו תחילה באיזה יום ואח״כ בכמה בחדש דבכה״ג לא משכחת דהוו מוכחשין דליהוי חוזר ומגיד אלא ע״כ דדיוקא דרבינא התם דשמעינן מיהו במתני׳ דהיו בודקין דאזלינן בד״נ בתר רובא מדנקט להו ז׳ חקירות בהאי סידרא תחלה בכמה בחדש ואח״כ באיזה יום אלמא דפשיטא ליה לתנא דמתניתין דאזלינן בד״נ בתר רובא וכה״ג מייתי נמי התם רבי ירמיה מדפתי ראיה ממתניתין דבת שלש ויום א׳ וע״כ לאו מקרא דייק לה אלא ממתני׳ (מיהו לקמן משמע אפי׳ בלא הכחשה שייך חוזר ומגיד בתוך כדי דיבור ודו״ק): בגמרא אמר אביי כשתמצא לומר לדברי ר״מ אין אדם טועה ולא כלום. לכאורה יש לתמוה האיך אפשר לומר כן אטו כ״ע אברהם אבינו הוו שאצטגנינות גדולה היתה בלבו לכוין עתות הרגעים הא אפילו משה ודוד לא הוו ידעי כדאיתא בברכות ונראה לי דהא דאמר הכא אין אדם טועה ולא כלום היינו בכה״ג גופא דאיירי בה מתניתין דז׳ חקירות דאי איתא שא׳ מן העדים לא היה יכול לכוין השעה או כמה בשעה א״כ היה לו לומר איני יודע ותהיה עדותן בטילה אלא ע״כ שבודאי יודע לכווין קרוב לסוף השעה שנייה קרוב לתחלת שעה שלישית:
מיהו בעיקר מימרא דאביי לישנא דאמר כשתמצא לומר כו׳ יש לדקדק מי הכריחו לפ׳ כן פלוגתייהו כיון דאיכא לאוקמי פלוגתייהו בפשיטות לענין טעות כדאשכחן במתניתין דהכא דלר״י אדם טועה יותר מלר״מ אפילו את״ל דאביי פשיטא ליה לחלק בין חמץ לעדות לקמן בשמעתין אפ״ה לא שייך שפיר לשון כשתמצא לומר ופירש״י כשתדקדק בדבריהם והנלע״ד משום דלא משמע ליה לאביי כלל לומר דפליגי לענין טעות דא״כ איפכא שמעינן להו דהא ודאי רובא דאינשי לא טעו כולי האי אלא מיעוטא וא״כ לר״י דאדם טועה יותר מסתמא היינו מיעוטא ואם כן למאי דקיי״ל כר״י לגבי ר״מ הוי משמע דחיישינן טפי אפילו למיעוטא דמיעוטא ובכמה דוכתי בש״ס משמע דר״מ חייש למיעוטא ולא קיי״ל כוותיה בשלמא לענין חמץ לא הוי סברות הפוכות והיינו מטעמא דפרישית במתניתין בשיטת הירושלמי דר״מ לטעמיה דחמץ מו׳ ולמעלה לר״מ מדבריהם ולר״י מדאורייתא משא״כ הכא דלא שייך לומר כן לכך הוכרח אביי לפ׳ טעם פלוגתתן בענין אחר דהא דר״מ לא חייש הכא למיעוטא דטעי היינו משום דבכה״ג אין אדם טועה ולא כלום מדלא אמר איני יודע כדפרישית כנ״ל נכון ודו״ק:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
שם ותולין כל חמש כו׳ פירש״י דהיינו שאינו אוכל אבל מאכיל לבהמתו. וקשיא לי כיון דטעמא דר״י משום טעות אם כן מה בין איסור אכילה לאיסור הנאה דהא תרווייהו אסורין מדאוריית׳ ואין לוקין עליהן עד הלילה וכמ״ש התוס׳ להדיא לקמן (דף כ״ח ע״ב ד״ה וחד) דאפילו לחזקיה אליבא דר״י לפני זמנו אסור בהנאה מדאורייתא ויש ליישב דנהי דר״י סבר דאדם טועה ב׳ שעות לאו דרובא דאינשי טעו אלא מיעוטא או מיעוטא דמיעוטא חיישינן לטעות נמצא לפ״ז לא רצו חכמים להחמיר בכה״ג אלא לענין אכילה דהוי כלכתחלה משא״כ לענין איסור הנאה לא החמירו כ״כ כיון דאיכא פסידא אלא דלכאורה דלפ״ז הוי כמו סברות הפוכות דהא בעלמא אשכחן דר״מ חייש טפי למיעוטא ואפשר דבזה אנו צריכים גם כן לשיטת הירושלמי דר״מ סובר דשביעית גופא אינה אלא מדבריהם ומש״ה לא חייש למיעוטא משא״כ לר״י דמתחלת שביעית הוא מדאורייתא מש״ה מחמיר טפי וחייש למיעוטא לענין אכילה דהוי כלכתחילה כדפרישית כן נ״ל ודוק היטב: בפירש״י בד״ה ושורפין בתחלת שש דהא ודאי רובא טעו בין שש לשבע עכ״ל. נראה דמ״ש רש״י דהא ודאי רובא טעו מוכח להדיא מסוגיא דשמעתין לענין עדות אחד אומר בשתי שעות וא׳ אומר בשלש עדותן קיימת והיינו דקטלינן ליה אם כן ע״כ משום דרובא טעו כדאמרינן לענין דרובא טעו בעיבורא דירחא דמשום מיעוטא לא אמרינן עדותן קיימת למיקטל גברא אם כן יפה כתב רש״י כאן דודאי רובא טעו אלא דאכתי מאי שלא פי׳ רש״י כן לעיל במילתיה דר״מ ור״י דאמרו נמי דשורפין בתחלת שש אלא דהתם אפשר אפי׳ משום מיעוטא דטעי אית להו דשורפין משא״כ הכא דאיירי אליבא דר״ג דמחלק בין חולין לתרומה משום דבתרומה אסור להפסיד קדשים בידים כל זמן שיוכל לאוכלן דאפ״ה אמר ר״ג דשורפין אפילו תרומה בתחלת שש א״כ ע״כ היינו משום דרובא טעו דאל״כ לא היינו מפסידין התרומה בידים כנ״ל וק״ל: בגמרא תנן התם אחד אומר בשנים בחדש כו׳ עדותן קיימת ופירש״י כיון דהושוו שניהן לומר בשלישי או ברביעי וכשבודקין איזה יום בחדש כו׳ עכ״ל. ולכאורה שינה רש״י מסדר לשון המשנה דבתחלה היו בודקין בכמה בחדש ואח״כ באיזה יום הנראה מזה שאין מוקדם ומאוחר בדבריו אלא דרש״י ז״ל בא ליישב קושיית ריב״א דמאי עדותן קיימת הא אילו בדקינן בהני סהדי לכך מפרש רש״י דכיון שהשוו שניהן אח״כ לומר שהיה בשלישי או ברביעי אם כן היינו דיוקא דדייקינן בהנהו סהדי דמסתמא א׳ מהן טעה בעיבורו של חודש כן נ״ל ועיין מה שאכתוב בזה בל׳ התוספות:
רש״י הואיל ויש טועין בכך כו׳ לכאורה לשון רש״י אינו מדוקדק דהא לקושטא דמלתא אמרינן בר״פ בן סורר דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא דאל״כ לא הוי עדותן קיימת למיקטל גברא מספיקא ואם כן מה זה שכתב רש״י הואיל ויש טועין דמשמע מיעוטא הוא דטעי ונלע״ד הכל עולה בקן א׳ דהא דאמרינן דרובא דאינשי טעי אי אפשר לפ׳ הסברא כפשטן דמאי סברא היא זו דמהיכי תיתי יטעו רוב העולם לומר בהיפך ממה שהוא ועוד דאם רוב העולם טועין הו״ל למימר אינו יודע ויהיה עדותן בטילה דמה לי לצרה זאת ואי חשדינן ליה כמשקר במזיד כדי שיהא עדותן קיימת להרוג את חבירו הרי אינו יודע מה בלבו של חבירו אולי יאמר חבירו להיפך כמו שהאמת ואי חשדינן ששניהם קמשקרין אדרבה היה להם לכווין עדותן אע״כ דודאי באמת א׳ מהן אינו יודע בודאי עיבורא דירחא אלא מאי שאומר בשלישי או ברביעי היינו מפי השמועה דרובא דעלמא שאינן זריזין לא בקיאי כלל ואמרו מאומד אלא דמ״מ דבעדות שמסורה לזריזין מיעוט הוא דטעי אפ״ה עדותן קיימת כיון שכיוונו עדותן ליום א׳ בג׳ או בד׳ לימי השבוע כנ״ל נכון בשיטת רש״י ז״ל ודו״ק: בתוס׳ בד״ה זה ידע בעיבורו של חדש כו׳ והקשה ריב״א מה אילו דייקינן כו׳ דהכי פריך בסמוך. ולכאורה אין הדמיון עולה יפה דבשלמא לקמן פריך רבא שפיר אמילתא דאביי ומה אילו דייקינן בהני סהדי כו׳ האיך ניקטול מספיקא כיון שיש תקנה בדבר לשאלו בכמה בשעה לא מיבעיא ללישנא קמא דאביי אליבא דר״מ אין אדם טועה ולא כלום אלא דאין אנו יודעין מה בלבו אם מתכווין לסוף שעה שנייה או לתחלת שעה שלישית אם כן פשיטא שיש לנו לשאלו אלא אפילו לאידך לישנא דטעמא משום דאדם טועה אפ״ה יש לנו לשאלו דשמא יאמר איני יודע ותיבטל העדות וליכא למימר א״כ נפישא ליה טפי מז׳ חקירות הא ליתא דאכתי תיקשי אקרא גופיה ליבעי שמונה חקירות והיינו בכמה בשעה וטפי הו״ל למימר דבאיזה יום אין צריך לשאלו כיון שכיוונו שניהם בכמה בחדש וטפי הו״ל לאוקמי דז׳ חקירות בכמה בשעה משא״כ הכא לענין הטעות בעיבור של חדש מה יתן ומה יוסיף הך חקירה כיון דאנו אומרין דבאמת אינו יודע אלא שאומר מאומד א״כ מסתמא אם נשאל אותו יאמר כמו בראשונה (ויש ליישב קצת לשיטת רש״י בסמוך) אלא דבר מן דין יש לתמוה יותר על קושיית ריב״א שיש לשאול אותו אם יודע בעיבורא של חדש ומאי קושיא דלמא אה״נ דשיילינן ליה בתר הכי שהרי כל המרבה לחקור הרי זה משובח ואמרינן נמי מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים אלא כיון דאינה מן מניין החקירות כיון שאין החקירה זו בפני עצמה אלא לפ׳ דבריו הראשונים ואין בדיקה זו מביאה לידי הזמה יותר ממה שאמר בראשונה כיון דלעולם עדותן קיימת וצ״ע:
בא״ד מ״מ שפיר מוכיח בפרק בן סורר כו׳ מיד הו״ל מוכחשים וכי הדר ומכוונים ליום א׳ הו״ל חוזר ומגיד עכ״ל. ולפ״ז צ״ל מה שמוכח בפ׳ בן סורר דאזלינן בד״נ בתר רובא לאו מדכתיב בקרא ז׳ חקירות ילפינן לה דהא איכא למימר דשאלינן להו תחילה באיזה יום ואח״כ בכמה בחדש דבכה״ג לא משכחת דהוו מוכחשין דליהוי חוזר ומגיד אלא ע״כ דדיוקא דרבינא התם דשמעינן מיהו במתני׳ דהיו בודקין דאזלינן בד״נ בתר רובא מדנקט להו ז׳ חקירות בהאי סידרא תחלה בכמה בחדש ואח״כ באיזה יום אלמא דפשיטא ליה לתנא דמתניתין דאזלינן בד״נ בתר רובא וכה״ג מייתי נמי התם רבי ירמיה מדפתי ראיה ממתניתין דבת שלש ויום א׳ וע״כ לאו מקרא דייק לה אלא ממתני׳ (מיהו לקמן משמע אפי׳ בלא הכחשה שייך חוזר ומגיד בתוך כדי דיבור ודו״ק): בגמרא אמר אביי כשתמצא לומר לדברי ר״מ אין אדם טועה ולא כלום. לכאורה יש לתמוה האיך אפשר לומר כן אטו כ״ע אברהם אבינו הוו שאצטגנינות גדולה היתה בלבו לכוין עתות הרגעים הא אפילו משה ודוד לא הוו ידעי כדאיתא בברכות ונראה לי דהא דאמר הכא אין אדם טועה ולא כלום היינו בכה״ג גופא דאיירי בה מתניתין דז׳ חקירות דאי איתא שא׳ מן העדים לא היה יכול לכוין השעה או כמה בשעה א״כ היה לו לומר איני יודע ותהיה עדותן בטילה אלא ע״כ שבודאי יודע לכווין קרוב לסוף השעה שנייה קרוב לתחלת שעה שלישית:
מיהו בעיקר מימרא דאביי לישנא דאמר כשתמצא לומר כו׳ יש לדקדק מי הכריחו לפ׳ כן פלוגתייהו כיון דאיכא לאוקמי פלוגתייהו בפשיטות לענין טעות כדאשכחן במתניתין דהכא דלר״י אדם טועה יותר מלר״מ אפילו את״ל דאביי פשיטא ליה לחלק בין חמץ לעדות לקמן בשמעתין אפ״ה לא שייך שפיר לשון כשתמצא לומר ופירש״י כשתדקדק בדבריהם והנלע״ד משום דלא משמע ליה לאביי כלל לומר דפליגי לענין טעות דא״כ איפכא שמעינן להו דהא ודאי רובא דאינשי לא טעו כולי האי אלא מיעוטא וא״כ לר״י דאדם טועה יותר מסתמא היינו מיעוטא ואם כן למאי דקיי״ל כר״י לגבי ר״מ הוי משמע דחיישינן טפי אפילו למיעוטא דמיעוטא ובכמה דוכתי בש״ס משמע דר״מ חייש למיעוטא ולא קיי״ל כוותיה בשלמא לענין חמץ לא הוי סברות הפוכות והיינו מטעמא דפרישית במתניתין בשיטת הירושלמי דר״מ לטעמיה דחמץ מו׳ ולמעלה לר״מ מדבריהם ולר״י מדאורייתא משא״כ הכא דלא שייך לומר כן לכך הוכרח אביי לפ׳ טעם פלוגתתן בענין אחר דהא דר״מ לא חייש הכא למיעוטא דטעי היינו משום דבכה״ג אין אדם טועה ולא כלום מדלא אמר איני יודע כדפרישית כנ״ל נכון ודו״ק:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush