גמרא
פירוש
עֵדִים הַחֲתוּמִין עַל הַגֵּט וּשְׁמוֹתָן כְּשֵׁמוֹת גּוֹיִם1 מַהוּ אֲמַר לֵיהּ לָא בָּא לְיָדֵינוּ אֶלָּא לוֹקוּס וְלוּס וְהִכְשַׁרְנוּ.
אוְדַוְקָא לוֹקוּס וְלוּס דְּלָא שְׁכִיחִי יִשְׂרָאֵל דְּמַסְּקִי בִּשְׁמָהָתַיְיהוּ אֲבָל שְׁמָהָתָא אַחֲרִינֵי דִּשְׁכִיחִי יִשְׂרָאֵל דְּמַסְּקִי בִּשְׁמָהָתַיְיהוּ לָא.
אֵיתִיבֵיהּ גִּיטִּין הַבָּאִים מִמְּדִינַת הַיָּם וְעֵדִים חֲתוּמִים עֲלֵיהֶם כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
4 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
בגמרא עדים החתומים על הגט ושמותיהם כשמות עו״ג מהו כו׳ הרבה שמועות נאמרו בשיטה זו כמו שכתב הרא״ש ז״ל עיין שם ואני לא באתי כאן אלא ליישב שיטת רש״י ז״ל דמשמע ליה דסוגיא דשמעתין אליבא דרבנן דמתניתין איירי ולא ניחא ליה לפרש אליבא דר״ש דלא ניחא ליה לאוקמי מילתא דר׳ יוחנן ור״ל כיחידאה ועוד שכבר כתבתי דרש״י ז״ל פירש מילתא דרבא בשטרא פרסאה דהיינו כרבנן דמתניתין וכמו שהוכחתי שם וא״כ תיקשי פיסקא דרבא אפיסקא דר׳ יוחנן לכך מפרש מילתא דר׳ יוחנן נמי כרבנן דמתניתין ועוד דאי אליבא דר׳ שמעון איירי הוי להו למימר בהדיא אפילו בודאי עו״ג ור׳ יוחנן גופא אמאי קאמר לא בא לידינו כו׳ הו״ל למימר בהדיא הלכתא כר״ש וממילא ידעינן דהיינו דוקא במובהקים כדמוקמינן מילתא דר״ש לעיל בשמעתין אע״כ דאליבא דרבנן מיבעיא ליה לר״ל דאע״ג דפסלי במתניתין אף במובהקין וכמו שאפרש בסמוך דע״כ אפילו אליבא דר״א סברי רבנן דמתניתין דפסול אף במובהקין אפילו בע״מ דגזרינן אטו שאינן מובהקין מיהו היינו דוקא בדקים לן בודאי דעו״ג נינהו משא״כ היכא דמספקא לן אי עו״ג נינהו מיבעיא לר״ל אי נכשיר ע״י ע״מ דבלא ע״מ ודאי פשיטא ליה דפסול ולא תלינן ברוב ישראל דלכתחלה חיישינן למיעוט דאפשר שהגט מזוייף לגמרי דמספקא לן בהדיוטות אע״כ דע״י ע״מ מיבעיא ליה לר״ל דאף באינן מובהקין מ״מ כיון דאף בודאי עובדי כוכבים הדיוטות כשרים מדאורייתא ע״י ע״מ אלא דמדרבנן פסול דהו״ל כמזוייף מתוכו דלמא אתי למיסמך עלייהו א״כ י״ל דהיכא דמספקא לן אי עובדי כוכבים נינהו או ישראל הו״ל ספיקא דרבנן ומש״ה סמכינן שפיר ארוב׳ דישראל נינהו דאין רגילות להחתי׳ עובדי כוכבים בגט ופשיט ליה ר׳ יוחנן דאפ״ה פסול באינן מובהקין דאפילו בספיקא דרבנן מחמרינן ולא בא לידינו אלא לוקוס ולוס דהו״ל מובהקין ובכה״ג אפילו בודאי עובדי כוכבים לא מיקרי אפילו איסור דרבנן דלא פסלי אלא משום גזירה דשאינן מובהקין דהו״ל כעין גזירה לגזירה וכולי האי לא החמירו לפסול אלא בודאי עובדי כוכבים ולא בספיקן כנ״ל שיטת רש״י ז״ל שכתב בסמוך כרבנן דמתניתין וכ״כ מהרש״ל ז״ל ובסמוך אכתוב מה שיש לדקדק בזה ולדקדק בלשון מהרש״ל ז״ל שכתב בדרך אחר: גמרא איתיביה גיטין הבאין ממ״ה כו׳ והקשה בני הנבון הבחור כ׳ בערוש שי׳ דמאי מקשה דלמא שאני התם דהשליח אומר בפ״נ ובפ״נ ומהימן כתרי וממילא נאמן במה שאומר שהחתום הוא ישראל והא דאיצטריך לטעמא דרוב ישראל שבחו״ל כו׳ היינו משום דבלא״ה לא הוי מהימן השליח כתרי משום דאין דבר שבערוה כו׳ וכ״ש דניכר מתוכו שהוא משמות עובדי כוכבים אבל כיון דרוב ישראל שבחו״ל שמותיהם כשמות עובדי כוכבים א״כ מדאורייתא נמי תלינן מסתמא בח״י ישראל וליכא אלא חששא דרבנן מש״ה האמינו לשליח כתרי משא״כ האיבעיא דר״י ור״ל דאיירי בא״י שאין השליח צ״ל בפ״נ ובפ״נ שפיר יש לומר דאין להכשיר אלא בלוקוס ולוס כל זה דקדק בני שיחיה ולפמ״ש נתיישב ודו״ק: רש״י עדים החתומים ומא״י בא כו׳ עכ״ל. לכאורה נראה מלשונו דאיירי בגט הנשלח ע״י השליח וכן בסמוך בגיטין הבאים ממ״ה איירי נמי ע״י שליח וקשיא לי א״כ מה זה שכתב רש״י ז״ל בסמוך מאי לאכשורינהו ע״י ע״מ ופשטא דלישנא משמע לכאורה ליתן להאשה בע״מ ולמאי דפרישית לא מהני בה הני ע״מ דהא איכא למיחש שהשליח לא קיבל הגט מיד הבעל אלא החתים עליו עובדי כוכבים הדיוטות דחשודים לאסהודי בשיקרא ומה מועיל מה שמסרו להאשה בע״מ והשליח ודאי לא מהימן בהכי דהו״ל עד א׳ ואין דבר שבערוה פחות מב׳ ובשלמא אי ידעינן בודאי דחתימת עידי ישראל הם לא חיישינן לזיוף כדאמרינן בריש מכילתין דמדאורייתא לא חיישינן לזיוף וכמ״ש רש״י ז״ל שם דלא נחשדו לזייף ומש״ה מהימן השליח וכן אם מביא גט בחתימת ערכאות אפשר דבכה״ג נמי לא נחשדו לזייף חתימת ערכאות וכמ״ש לעיל דטעמא דלא נחשדו לזייף היינו משום דמילתא דעבידא לגלויי הוא משא״כ בהדיוטות ודאי פסול מדאורייתא דשמא חתמו שקר וא״כ השליח ודאי אין נאמן בזה ומאי מהני ע״מ. לכך נלע״ד דמה שכתב רש״י ז״ל בע״מ היינו שבאו לפנינו הע״מ כגון בשנים שהביאו גט והן ע״מ או באשה שהביאה הגט בידה וע״מ עמה או בשליח שיש בידו כתב הרשאה בעידי ישראל דהו״ל ע״מ וא״כ לפ״ז לא אתי שפיר פירוש מהרש״א ז״ל שכתב דכאן לא שייך לגזור כיון שאין הע״מ לפנינו ולא כן הוא למאי דפרישית דהאי חששא גופא שייך שהבעל ימסור שם לפני עובד כוכבים ויחתום עובד כוכבים על ההרשאה ואתי למיסמך עלייהו ובלא״ה פירושו דחוק ויש לדקדק עליו עפמ״ש לעיל במ״ש רש״י ז״ל דלמא אתי למימסר באפייהו כו׳ ע״ש ואין להאריך שכבר כתבתי כאן בדיבור הקדום ליישב לשון רש״י על נכון: בד״ה התם כדקתני טעמא כו׳ וכי אמר ר״י כו׳ כרבנן דמתניתין עכ״ל. כבר כתבתי שכוונתו בזה לפסק הלכה דלא תימא דר׳ יוחנן כר״ש ס״ל אלא כרבנן דמתניתין דאע״ג דפסלי אף במובהקין היינו בודאי עו״ג ולא בספיקן אבל קשיא לי דהא לעיל כתב רש״י ז״ל דטעמא דרבנן דמתני׳ היינו משום דסברי כרבי מאיר דע״ח כרתי וא״כ היאך מפרש כאן דר״י ס״ל כרבנן דמתניתין דהא לרבנן דמתניתין לא מהני ע״מ דכר״מ ס״ל ועוד דהא ר׳ יוחנן גופא משמע בפ׳ המגרש בהדיא דכר״מ ס״ל בגיטין. אמנם למאי דפרישית לעיל דמה שכתב רש״י ז״ל וה״ה דמצי לאוקמי בע״מ כו׳ אלא דשינויא דחיקא הוא מדר׳ שמעון כר״א מכלל דת״ק סבר לא עכ״ל אין כוונתו דת״ק סבירא ליה דוקא כר״מ ולא כר׳ אליעזר אלא דמתוקמא מילתא דת״ק אליבא דכ״ע וא״כ אליבא דר״א ודאי סברי רבנן דמתני׳ דפסול אף במובהקין אפילו בע״מ גזירה אטו שאינן מובהקין וא״כ א״ש ומה שהקשיתי לעיל מהא דמשני חוץ מכגיטי נשים יש ליישב בדוחק: משנה וחכמים אומרים בד״א בגיטי נשים אבל לא בשיחרורי עבדים. כבר כתבתי לעיל בסוגיא דג׳ דברים שוו גיטי נשים לשיחרורי עבדים דשיטת רש״י ז״ל שם והרי״ף והרמב״ם ז״ל דאע״ג דבשיחרורי עבדים א״י לחזור בו מיהא לא הוי שיחרור עד דמטא הגט לידיה דעבד והרא״ש ז״ל הביא שיטה זו והשיג עליה כמ״ש התוס׳ ג״כ לעיל וכתבתי שם ליישב שיטת הרי״ף ז״ל שטעמו דאע״ג שזה נעשה שליח לקבלה כיון דזכות הוא לעבד אפ״ה כיון שהרב אומר כן תנו גט זה לעבדי הרי הקפיד בפירוש דלא ליהוי גט עד דמטא לידיה דעבד וכתבתי שם ראיה לדבר ולכאורה היה נראה ליתן עוד טעם אחר דאע״ג שזה נעשה שלוחו של העבד שלא מדעתו היינו דמסתמא זכות הוא לו אבל אם אמר יאמר העבד דלא ניחא ליה בשליחותו ודאי שאין זה נעשה שלוחו בע״כ ואף במתנה מצינו כיוצא בזה במזכה ע״י אחר שאם אין רוצה מקבל המתנה בכך בטלה המתנה לגמרי נמצא לפ״ז דזה השיחרור מיתלא תליא וקאי שאם יאמר העבד איני רוצה בשליחותך נתבטל׳ השליחות דנהי דשיחרור איתא בע״כ מ״מ השליחות לקבלה לא מצינו בע״כ והרי הוא שליח להולכה ובאמת אם העבד אינו רוצה והרב חוזר בו בתוך כך הרי הוא עבד כמעיקרא אלא לפי שהרי״ף ז״ל הביא ראיה ממתני׳ דלקמן דקתני לא יתנו לאחר מיתה אלמא דאף אם העבד רוצה בשיחרור אפ״ה לא אמרינן דהו״ל למפרע כשליח לקבלה וא״כ אין לנו לדין אלא כטעם הראשון שכתבתי שם לשיטת הרי״ף ז״ל אבל רש״י ז״ל חזר בו לקמן במתני׳ ודו״ק: שם שאם ירצה שלא לזון את עבדו כו׳ ופירש״י ז״ל הלכך כי משחרר ליה לא מפסיד מידי כו׳ ונראה מלשונו דהא דקתני זכות הוא לו היינו דעיקר השיחרור הוא זכות שמתירו בבת חורין ונתחייב במצות אלא דהתנא יהיב טעמא דלא תימא דאכתי הוא חוב מצד המזונות זה אמר שאם ירצה שלא לזון וא״כ לא מפסיד ליה מידי. אבל יש לדקדק דהו״ל למימר בפשיטות שהוא זכות מצד המעשה ידיו לענין העודף על המזונות וליכא למימר דהעדפה לא שכיח דאדרבה אמרינן בגמרא עבדא דנהום כריסיה לא שויא למאי מיתבעי וא״כ דוחק לומר דסתם עבדים מעשה ידיהם אינן מספיקין אלא למזונות אלא מסתמא איכא העדפה וא״כ הו״ל למימר טעמא דהעדפה מיהו למאי דמסקינן דתנא דמתניתין סובר דיכול הרב לומר עשה עמי ואיני זנך י״ל דהיא גופא קמ״ל דיכול לומר ומה שכתב רש״י ז״ל דלא מפסיד מידי אע״ג דלמ״ד יכול אדרבא מרוויח העבד מזונות לגמרי מיהו רש״י ז״ל מפרש אליבא דכ״ע דמיהו לא מפסיד ובלא״ה נמי מוכח דעיקר כוונת התנא לאשמעינן האי דינא דאלת״ה תיקשי מאי מהדר אטעמא דלא מפסיד ליה לענין מזונות משום דאם ירצה שלא לזונו ותיפוק ליה דבלא״ה השיחרור זכות הוא לו לענין בת חורין ולענין מצות ואי משום דחוב הוא מצד המזונות הרי מ״מ יכול להפקירו ויפטור מן המזונות ובשלמא למ״ד המפקיר עבדו יצא לחירות וא״צ גט שיחרור אתי שפיר דסוף סוף עיקר השיחרור הוא חוב לענין מזונות וא״כ לא ניחא ליה לעבד בהאי שיחרור דשמא לא יפקירנו ויתחייב במזונות ואם יפקירנו אח״כ לא מפסיד מידי והשתא מיהא ניחא ליה להיות עבד ואע״ג דלקמן גבי זרק ליה גיטא משמע דלא חיישינן לסברא כזו כבר כתבו התוספות לחד שינויא דזריק ליה גיטא ספק קרוב לו וליתסר בשפחה ובבת חורין ולשינויא קמא דהתוס׳ שם נמי אפ״ה ניחא ליה לתנא למיתני טעמא דאם ירצה שלא לזונו דמצד זה קבלת השיחרור הוא זכות גמור. אבל למ״ד המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור הדרא קושיא לדוכתא ל״ל טעמא דאם ירצה שלא לזונו ותיפוק ליה דיכול להפקירו ויפטור מן המזונות ועדיין אסור בבת חורין נמצא שקבלת השיחרור הוא זכות גמור אע״כ דתנא דידן האי דינא גופא קמ״ל דיכול לומר עשה עמי כו׳ ואף למ״ד אינו יכול נמי ניחא דאגב אורחא קמ״ל דאם אמר לו צא מעשה ידיך במזונותיך רשאי ואי לא סיפק א״צ להשלים דסד״א דצריך משום שעובדו כמ״ש התוס׳ לקמן. מיהו ר״מ דאמר יחזור ע״כ לא איכפת ליה כלל בהאי סברא לומר דזכות הוא לו כיון דאי בעי מפקיר ליה והיינו משום דעכשיו מיהו חוב הוא לו ואזלינן בתר השתא ועוד שאם יפקירנו הרי כופין אותו לשחררו ואם כן השתא מיהא חוב הוא לו כן נלע״ד ועוד בשילהי נזיר משמע להדיא דר״מ אית ליה דשמואל דמפקיר עבדו א״צ גט שיחרור וראיתי להרשב״א ז״ל בחדושיו בפ״ק דקידושין שהרגיש ג״כ להקשות אליבא דר״מ מהא דמפקיר עבדו אלא שכתב להיפך דר״מ ס״ל דמפקיר צריך גט שיחרור ע״ש ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריו דהסברא נותנת להיפך דאדרבא אי ס״ל צריך ג״ש תיקשי טפי לר״מ דהא ודאי זכות הוא לו דאי מפקיר ליה יפטור ממזונות ועדיין יאסור בשפחה ובב״ח ונראה מזה דרשב״א סבירא ליה דמ״ד צריך גט שיחרור מותר בשפחה כל זמן שלא נכתב ג״ש ולענ״ד דבר זה צ״ע. אח״ז מצאתי להדיא שהתוספות כתבו כן בפרק השולח דלא כרש״י ז״ל וכ״כ שם הרשב״א ז״ל בחידושיו כיון דמעוכב גט שיחרור משא״כ אי ס״ל א״צ גט שיחרור לק״מ לר״מ דס״ל חוב הוא שאוסרו בשפחה ומאי אמרת אי בעי מפקיר ליה סוף סוף השתא מיהא חוב הוא לו ודי׳ לצרה בשעתה אם יפקירנו יהא משוחרר ולא מפסיד מידי והשתא מיהא ניחא ליה שמא לא יפקירנו ויהא מותר בשפחה כן נ״ל ועוד דהרשב״א ז״ל נדחק בסוגיא דסוף נזיר ולשיטתינו אתי שפיר טפי ואכתוב עוד בזה לקמן אי״ה בשמעתין ודו״ק: תוספות ד״ה ש״מ התופס לב״ח כו׳ תימא לר״י כו׳ אפי׳ העבד עצמו אינו יכול לעכב את האדון כו׳ עכ״ל. ולכאורה נראה ליישב תמיהת התוס׳ דעיקר מילתא מאי דמספקא להו בתופס לב״ח במקום שחב לאחרים היינו דמספקא להו בהא דאמרינן בעלמא זכייה מטעם שליחות אי הוה שלוחו של הלה אפי׳ במקום שאין חב לאחרים או שמא דכיון שזכייה מטעם שליחות מקרא נפקא לן והיינו שהתורה עשאתו שליח לכל אדם להציל ממון חבירו וא״כ היכא דאיכא חוב לאחרינא אפשר שהתורה לא עשאתו שליח בכה״ג ואם כן פשיט שפיר מדרבנן דמתניתין דכיון דאין יכול לחזור בו היינו ע״כ משום דזכי׳ מטעם שליחות והו״ל כשליח קבלה ומשהגיע הגט לידו נשתחרר וכה״ג כתב הר״ן ז״ל בפירושיו. אלא דאפ״ה מקשו התוס׳ שפיר דכיון דהשתא ס״ד דהאומר תנו לאו כזכי דמי א״כ לא יהא אם עשאו העבד בפירוש שליח לקבלה אפ״ה כיון שאמר הרב לשון שליחות להולכה הרי אמר בפירוש שאינו רוצה למסור לו בתורת שליחות לקבלה אלא בשליחות להולכה דוקא וזה שכתבו התוס׳ דאפילו בעבד גופא אם מסרו לו רבו על אי זה תנאי אין לנו אלא כמו שהתנה זה נ״ל ברור בכוונת התוס׳ עד שתמה אני על הר״ן ז״ל שלא הרגיש בזה. אמנם כן כיון דבאמת תירוץ התוספות דחוק מאד נלע״ד דלולא דבריהם יש ליישב כדמעיקרא והיינו דלמאי דס״ד עכשיו סובר דתן או הולך כיון דמצינן במלוה דאפי׳ הולך כזכי וכ״ש תן ובמתנה לאו כזכי א״כ יש לנו לומר מיהא דהולך ותן שני לשונות משמע וא״כ אפשר דהיינו טעמא דרבי לקמן בפ׳ התקבל דבאמר לבעל אשתך אמרה התקבל והוא אמר הולך ותן לא יחזור והיינו דכיון שהאשה עשאתו ודאי שליח לקבלה יש לנו לומר דכי אמר איהו תן והולך היינו תן וזכי אע״ג דבעלמא לא הוי כזכי וא״כ לפ״ז ה״נ כיון דזכי׳ מטעם שליחות הו״ל כשליח קבלה בפירוש ומש״ה אמרי׳ דהאי תן דהכא היינו בתורת קבלה כיון שהרב יודע שזה נעשה ממילא שליח לקבלה ואפשר דאף למאי דלא קי״ל בפ׳ התקבל כרבי היינו דווקא בגיטי נשים כיון דקושטא דמילתא חוב הוא לה ולעולם אין לנו לומר כלל תן כזכי אפילו בדעשאתו שליח לקבלה בפירוש משא״כ הכא אפשר דר׳ נתן נמי מודה כיון דהוא נעשה שליח לקבלה של העבד מטעם שליחות א״כ כי אמר ליה תן תן והתקבל קאמר שהרי זכות הוא לעבד להשתחרר מיד ומסיק הש״ס דלעולם אימא לך דלא שייך כה״ג זכיה מטעם שליחות היכא דאיכא חובה לאחרינא ושאני הכא כיון דאמר תנו הרי גלה בדעתו שאין זה חובתו א״כ הוי שפיר זכי׳ כשליח לקבלה מש״ה הו״ל כאומר זכי והא דבמתנה לא אמרינן כה״ג תנו כזכי יבואר בסמוך בעז״ה כנ״ל נכון. לולי שהתוספות לא כתבו כן ובאמת יש לי מקום עיון בזה דבש״ע ח״מ סי׳ קכ״ה כתב דבמתנה אפילו עשאו הלה שליח לקבל המתנה אפ״ה לא אמרינן תן כזכי ולא ידעתי מהיכן הוציא כן דלכל הטעמים שכתבו הקדמונים דבמתנה לא אמרינן תן כזכי משמע דהיכא דעשאו שליח לא שייכי הני טעמי וצ״ע: בא״ד ונראה לר״י דחשיב קצת חוב משום דעביד ליה נייח נפשיה כו׳ עכ״ל וקשיא לי דא״כ אמאי איצטריך למיתני דבאשה חוב הוא לה שאם ירצה שלא לזונה אינו רשאי ותיפוק ליה דאפילו תאמר זכות הוא לה אפ״ה יכול לחזור בו משום דהו״ל כתופס לב״ח במקום שחב לאחרים דלא מהני למסקנא אלא דוקא בעבד משום דתן הוי כזכי והיינו כמ״ש התוס׳ דמשום דעבד נייח נפשיה הו״ל כעין מלוה דתן כזכי וזה לא שייך כלל באשה לומר משום דעבדה ליה נייח נפשיה מגרש לה וכן למאי דסד״א השתא דתופס לב״ח קנה מ״מ לדברי התוספות היכא דהלה גופא אינו יכול לתפוס לא מהני וא״כ באשה למאי דסד״א דתן לא הוי כזכי אפילו אם מסר הגט לידה בתורת שליחות להולכה יכול לחזור ואינה יכולה לתפוס ומאי איצטריך לטעמא דמזונות. מיהו במתניתין מצינו למימר דהא דנקיט שאם ירצה שלא לזונה היינו משום דקושטא דמילתא הכי הוא אבל על הירושלמי דמייתי התוספות בסמוך דמקשה הרי שהיתה אשתו של מוכה שחין ולא זכות הוא לה ומאי קושיא נהי דזכות הוא לה אפ״ה יכול לחזור בו מהני טעמי דאמרן ואפשר דבמוכה שחין כיון שכופין אותו להוציא הו״ל כמו מלוה דאמרינן תן כזכי אי לאו טעמא דמזונות וא״כ מקשה שפיר בירושלמי. מיהו למאי דפרישית בסמוך בלשון הש״ס בלא״ה א״ש ודו״ק: בד״ה התופס כו׳ ודלא כפרש״י כו׳ עכ״ל. מה שנלע״ד ביישוב לשון רש״י ז״ל כתבתי בפ״ק דבבא מציעא כי שם מקומו עיין עליו ועיין בש״ך סי׳ ק״ה ובתשובות רבי אהרן ששון סי׳ ס״ז שכתבו ג״כ ליישב לשון רש״י ז״ל והמעיין יבחר. ולכאורה אדרבא מסוגיא דהכא נ״ל סיוע לשיטת רש״י דמדמה ההיא דהכא לתופס לב״ח והיינו מטעמא דזכיה מטעם שליחות וכדפרישית בלשון הרמב״ם אבל בשליחות ממש הא פשיטא לן דעבד עושה שליח לקבלה א״כ ה״ה לב״ח ועיין בחידושי בפ׳ הכותב: בד״ה כל האומר תנו כו׳ ועוד פירש ר״ת דשיחרור הוי כעין מלוה כו׳ עכ״ל. לולא שאיני כדי היה נ״ל דאף בלאו טעמא דעבד ליה נייח נפשיה נמי א״ש דלא דמי שיחרור למתנה לפמ״ש לעיל דתן שני לשונות משמע שליח להולכה ומשמע לקבלה וא״כ בעבד כיון דעכשיו מיהא בשעת נתינת השיחרור רוצה לשחרר בלב שלם ואין זה חובתו של הרב אלא זכותו והוי נמי זכות העבד א״כ ממילא נעשה הלה שליח לקבלה של העבד דזכיה מטעם שליחות ומש״ה אמרינן דהא דא״ל תן היינו תן והתקבל דאנן סהדי כיון שמדעתו רוצה לשחררו אינו מקפיד ליתן דוקא בתורת שליחות להולכה ואדרבה כיון שאפשר לו לקיים מחשבתו מיד שהרי אם נעשה שליח לקבלה נגמר השיחרור מיד ואין צורך עוד להגיע השטר שיחרור ליד העבד ומש״ה אמרינן תן כזכי משא״כ במתנה דלעולם אי אפשר להתקיים מחשבתו מיד אלא לכשיגיע ליד המקבל מתנה ואי אמר לא בעינא נתבטלה המתנה לגמרי ואף אם רוצה המקבל מתנה בכך מ״מ לא שייך שליחות לקבלה בכה״ג אלא שליח להבאה שהרי רוצה שיגיע המתנה דוקא לידו א״כ לא אמרינן דתן והתקבל משמע אלא תן והולך כן נ״ל ועיין עוד בסמוך. ועל דברי התוספות שכתבו הטעם דבעבד תן כזכי משום דעביד ליה נייח נפשיה כו׳ יש לדקדק דהא במתנה נמי אמרי׳ בכמה דוכתי דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא הוי יהיב ליה וצ״ע. ואף לפמ״ש לעיל דשיטת הרי״ף והרמב״ם ז״ל דבעבד נמי אע״ג דאין יכול לחזור בו אפ״ה לא הוי שיחרור עד דמטיא לידו דעבד ולפ״ז לא שייך החילוק שכתבתי בין מתנה לשיחרור אלא דלדידהו בלא״ה לק״מ שהרמב״ם ז״ל כתב להדיא דבמתנה נמי כל האומר תנו כאומר זכו דמי ומחלק בין הולך לתן עיין בהלכות זכיה ומתנה:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush