גמרא
פירוש
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
במשנה מביאין עצים מן השדה מן המכונס וכו׳ ופרש״י דבמכונס כיון דגלי דעתיה דעלייהו סמיך אינן מוקצה אבל מפוזרין מוקצה וכתב יש״ש על זה דלפ״ז ע״כ מתוקמא מתניתין כר״י בי״ט ומש״ה רוצה לפרש טעמא דמתניתין משום מגבב כמ״ש הר״ן ז״ל בשם מפרשים אחרים דמיחזי כמגבב מיהו כיון דמל׳ רש״י והתוס׳ לא משמע כן וסוגיא דשמעתין נמי משמע דטעמא דמתניתין משום מוקצה מדאמר רבא ואי אתנח מנא מאתמול עלייהו שפיר דמי ע״כ היינו כפירש״י משום דדעתיה עלויה דאי מטעמא דמגבב לא הוי מהני שפיר הא דאתנח מנא עלייהו מעי״ט א״כ לפ״ז צריך ליישב מה שדקדק מהרש״ל דלהאי פירושא הוי משמע דמתוקמא מתני׳ כר״י בי״ט וזה דוחק גדול אלא דלע״ד לא ידענא מי הכריחו למהרש״ל לומר כן דאדרבא הוי קשיא לי איפכא על פרש״י והתוס׳ דאפי׳ לר״י מה צד איסור מוקצה שייך כאן לאסור עצים מן המכונס דהא לא הוי מוקצה מחמת איסור לפי שיטתם ולבהמה שנתנבלה דאוסר ר״י נמי לא דמי כיון דבנבילה ודאי מאתמול לא הוי קיימי לכלבים וטעמא דר״י דאין מסיקין בשברי כלים היינו משום נולד ולא משום מוקצה משא״כ הכא לא שייך נולד ומוקצה דהא סתם עצים להסקה עומדין אע״כ דלרש״י והתוס׳ כיון שאין דרך להסיק בעצים אם לא שכנסן מתחילה לשם כך והכא כיון דלא אספן מאתמול הוי דמיא למדבריות דסוף מכילתין דדמיא לגרוגרות וצמוקין דאפילו ר״ש מודה בהו או אפשר דכל עצים מפוזרין על פני השדה ולא הניחם ליבשם לא אמרי׳ בהו סתם עצים להסקה הן עומדין אלא לבנין או לעשות מהם כלים סוף סוף יהיה מאיזה טעם שיהיה לא תליא הך מילתא בפלוגתא דר״י ור״ש כלל כן נ״ל בשיטת רש״י והתוס׳ ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בסמוך: בתוס׳ בד״ה מן הקרפף אפי׳ מן המפוזר תימא דהא הוי מעמר דהוי אב מלאכה וכו׳ עכ״ל. כ׳ הר״ן ז״ל על זה אפי׳ אי הוי אב מלאכה אפ״ה שרי מדאורייתא כיון שהוא באוכל נפש אלא דאפ״ה כתב ליישב שיטת המפרשים דמיחזי כמעמר לצורך מחר אלא דמלשון התוס׳ כאן שכתבו תימא הא הוי מעמר משמע דלא נחתו להך סברא והיינו משום דמשמע להו בפשיטות דמעמר בעצים לא מיקרי אוכל נפש בעצמו אלא מכשירי אוכל נפש ואם כן הוי מכשירין שאפשר לעשותם מאתמול דאפילו ר״י מודה דאסור וכמו שאבאר לקמן במשנה דאין מבקעין. ועוד נ״ל דסברת התוס׳ דאי הוי אב מלאכה ודאי הוי אסור אפי׳ באוכל נפש עצמו כמו כל המלאכות שקודם לישה דהא אפי׳ טחינה אסורה וקי״ל האי מאן דסלית סילתא חייב משום טוחן וכ״ש מעמר דמקמי טחינה הוא כדמשמע מל׳ רש״י בפ׳ כלל גדול (שבת דף ע״ד ע״ב) גבי האי מאן דעביד חלתא ע״ש ודו״ק: שם פיסקא איבעיא להו היכי קאמר כל שסמוך לעיר וכו׳ ופרש״י דלא גרסינן רבי יוסי לקולא קאמר או לחומרא וכ״כ התוס׳ והאריכו מאד בזה. מיהו בספרי הרב אלפס נמצא מבואר דגריס ר״י לקולא קאמר או לחומרא ובסוף הסוגיא נמי לא גריס ש״מ ר״י תרתי לקולא קאמר כדמשמע מגירסת רש״י והתוספות אלא ש״מ ר״י לקולא קאמר ע״ש וכן נראה מלשון הרמב״ם ז״ל בפי׳ המשניות ובחיבורו בהלכות יום טוב. ובאמת נלע״ד דהנך חילופי גירסאות ופי׳ הסוגיא דשמעתין הא בהא תליא דלכאורה מ״ש התוס׳ דלא גרסינן ר״י לקולא או לחומרא כיון דבמילתא דרבי יהודה נמי מספקא ליה נלע״ד שאין זו ראיה מוכרעת למחוק גירסת הרב אלפס דבפשיטות מצינן למימר דלא איכפת ליה לבעל האיבעיא למיבעיא אליבא דרבי יהודה כיון דקי״ל ר״י ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי משו״ה לא מיבעיא ליה אלא אליבא דרבי יוסי ותדע דהא אפילו לגירסת רש״י והתוס׳ נמי לא נזכר שמו של רבי יהודה בל׳ האבעיא ונראה דהיינו מטעמא דפרישית לכך נראה דעיקר ראייתן של תוס׳ היינו משום דגרסי בסוף הסוגיא ש״מ רבי יוסי תרתי לקולא קאמר וכבר כתבתי שאין זו גירסת הרב אלפס א״כ לפ״ז ממילא משמע דעיקר האבעיא אינו אלא אליבא דרבי יוסי אי לקולא קאמר או לחומרא ובהא פשיט שפיר דרבי יוסי לקולא קאמר. ובר מן דין אף שאין תלמיד קטן כמוני מכריע בין הרים גדולים מ״מ לע״ד הסוגיא מכרעת יותר כשיטת הרי״ף והרמב״ם ז״ל והיינו לפמ״ש התוס׳ בכמה דוכתי דלית לן לאוקמי פלוגתא דתנאי בסברות הפוכות מיהו כבר כתבתי בחידושינו בפרק כיצד מברכין ובכמה דוכתי דאשכחן בש״ס טובא דפליגי תנאי ואמוראי בסברות הפוכות והיינו היכא דפשיטא לן הך מילתא אבל אכתי לא מסתבר שיסתפק הש״ס בל׳ איבעיא בכה״ג דודאי כל כמה דאית לן למימר דפליגי שפיר בלא סברות הפוכות א״כ מהיכי תיתי נסתפק לאידך גיסא אי פליגי בסברות הפוכות ואם כן בהאי דשמעתין דלפרש״י והתוספות האיבעיא בכה״ג גופא אם נאמר דלרבי יהודה הך סברא דסמוך לעיר עדיף טפי מפותחת דפותחת לא מהני וסמוך מהני ולרבי יוסי איפכא דסמוך לא מהני ופותחת מהני ואם כן טפי אית לן למימר דלא פליגי בסברות הפוכות אלא לכו״ע פותחת עדיף מסמוך ולרבי יהודה בסמוך נמי סגיא ולרבי יוסי דוקא פותחת בעינן וא״כ שפיר משמע כגירסת הרי״ף דמספקא ליה לבעל אבעיא אי רבי יוסי לחומרא קאמר ובהא פשיט שפיר דרבי יוסי לקולא קאמר והיינו דרבי יהודה תרתי בעי ורבי יוסי בפותחת לחוד סגי: ולפ״ז נתיישב ג״כ הא דאיצטריך ר״י למימר בסוף הסוגיא דהלכה כרבי יוסי פשיטא דהלכה כר״י לגבי ר״י ועוד דנימוקו עמו וכ״ש דלא איצטריך לאסוקי במילתא דהלכה כרבי יוסי להקל כיון דבעל איבעיא נמי לא מספקא ליה בהכי ופשיטא ליה דר״י להקל משא״כ לשיטת הרי״ף והרמב״ם ז״ל א״ש דהיא גופא אתי ר״י לאשמעינן דרבי יוסי לקולא ואגב אורחא אשמעינן דאפ״ה הלכה כרבי יוסי כנ״ל לשיטת הרי״ף והרמב״ם ולשיטת רש״י והתוספות צ״ע: שם במשנה אין מבקעין עצים וכו׳ אלא בקופיץ וכתב הרא״ש דמה שהתיר לבקע עצים ע״י שינוי היינו עצים גדולים שאינו מלאכה גמורה כיון שלא תלשן מן המחובר אלא בתלוש משו״ה לא הוי תולדה דקצירה משא״כ לבקע לעצים קטנים אסור כדאמרינן בפרק כלל גדול האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן עכ״ל הרא״ש וכ״כ הר״ן ז״ל בשם תוס׳. ונראה בכוונתו דכיון דהוי תולדה דטוחן אין להתיר בשביל שמחת י״ט כיון דטחינה עצמה אסורה בי״ט כמ״ש התוספת לעיל בר״פ אין צדין דלא הותרה באוכל נפש אלא מלישה ואילך וכ״ש הכא דאינו אוכל נפש בעצמו אלא מכשירין ואם כן הוי מכשירין שאפשר לעשותם מעי״ט דאסור אפילו לר״י. מיהו הר״ן ז״ל כתב בשם הראב״ד דבקוע עצים הוי כאוכל נפש עצמו והוסיף לפרש הטעם כיון שראוין לעשות מדורה להתחמם בהו ע״ש. ואף דאפשר דלפ״ז בקוע עצים הוי כמו לישה שאין מחוסר מלאכה אחרת אלא דאפ״ה יש לאסור בעצים קטנים דהוי מלאכה שלא לצורך כן נראה לי ואפשר שלזה נתכוונו רש״י והתוס׳ בסמוך בד״ה והאמרת רישא שכתבו אין מבקעין מטעם מלאכה וטרחא יתירא והנראה בזה דלא פסיקא להו אי הוי מלאכה גמורה או משום טרחא גרידא כנ״ל ודו״ק: במשנה בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל מקום הפחת ופרש״י ולא אמרינן מוקצה מחמת איסור הן וכו׳ ע״כ. ונראה דאע״ג דרש״י גופא כתב לקמן דף ל״ג גבי והלכתא יבישתא שרי דאנן כר״ש ס״ל במוקצה וכו׳ ע״ש אפ״ה ניחא ליה לפרש מתני׳ דהכא אליבא דכ״ע כיון דר״י איירי ברישא דמתניתין דקתני מביאין עצים והך מתניתין נמי דאין מבקעין דסמוך למתניתין דהכא מוקי לה רב נחמן בריש מכילתין כר״י ומשו״ה הוצרך רש״י לפרש מתני׳ דהכא נמי אפילו אליבא דר״י ועוד י״ל דאפילו אליבא דר״ש נמי הוצרך רש״י לפרש כן משום דר״ש גופא לא שרי מוקצה אלא בעומד ומצפה משא״כ הכא אינו עומד ומצפה ולא משמע ליה לרש״י לפרש דמתני׳ איירי בבית רעוע דשייך ביה לומר יושב ומצפה כיון דמתני׳ סתמא קתני אלא שזה דוחק דהא לקושטא דמילתא בלא״ה מוקמינן למתני׳ דוקא באוירי דליבני א״כ כ״ש דאית לן טפי לאוקמי בבית רעוע כדמשמע נמי לישנא דונפחת דמשמע מאיליו ואם כן מסתמא איירי ברעוע אלא כיון דלקושטא דמילתא בלא״ה ע״כ איצטריך לאוקמי מתני׳ באוירי דליבני משום מילתא דר״מ דקאמר פוחת לכתחילה א״כ לפ״ז שפיר הוצרך רש״י לפרש דאפ״ה לא מיתסר משום מוקצה כיון דליכא איסורא דאורייתא שום דאי הוי איסורא דאורייתא אפילו לר״ש הוי אסור משום מוקצה כיון דדחינהו בידים אתמול מדלא פחתן מעי״ט כמ״ש רש״י לעיל גבי עכו״ם שהביא דורון ולא שייך נמי לומר אדם יושב ומצפה כיון דאיסור סתירה רכיב עלייהו כן נ״ל בכוונת רש״י וכן משמע ג״כ מלשון הרא״ש ז״ל ע״ש ועיין עוד בסמוך: מיהו מל׳ הרמב״ן ז״ל בס׳ המלחמות כתב בענין אחר דלא שייך כאן כלל איסור מוקצה כיון שאין המוקצה בפירות עצמן אלא מחמת סתירת הבית שמונעו מליטול הפירות עיין בל׳ הר״ן שכתב כן בשם הרמב״ן ז״ל וכתב ג״כ דמה שהכריחו להרמב״ן לפרש כן היינו משום דלא משמע ליה לחלק בין מוקצה מחמת איסור דאורייתא לדרבנן כפרש״י דא״כ אפי׳ בלא אוירי דליבני נמי ליכא בסתירה זו איסור דאורייתא כיון דאינו סותר ע״מ לבנות (ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך) ועוד הביא ראיה ממטה שיש עליה מעות וממעות שעל הכר דאפילו באיסור דרבנן נמי שייך מוקצה מחמת איסור ועיין מה שכתבתי בזה שם בפ׳ כירה (שבת ד׳ מ״ה:) בתוס׳ בד״ה ונפחת נוטל ממקום הפחת וכו׳ ומ״מ קשה דהכא הפחת הוי בעולם וכו׳ לכנ״ל דאתיא האי סתמא כר״ש דלית ליה מוקצה עכ״ל. אף שכבר כתבתי בסמוך בל׳ רש״י דבכה״ג אפי׳ לר״ש הוי מוקצה מ״מ סברת התוס׳ אינו כן היינו משום דאזלי לשיטתייהו שכתבו בפ״ק דחולין גבי השוחט בשבת דלר״ש לא הוי מוקצה משום דיושב ומצפה שמא ישחטנה חש״ו ואחרים רואין אותו א״כ כ״ש דהכא שייך לומר דיושב ומצפה שמא יסתרנה עכו״ם או חש״ו כדי ליטול הפירות וכ״ש למאי דמוקמינן באוירי דליבני ואפילו לפי סברת המקשה דלא אסיק אדעתיה דאיירי באוירי דליבני אפ״ה לא הוי קשיא ליה במילתא דת״ק דלא אסר הפירות משום מוקצה משום דאיכא לאוקמי בבית רעוע כן נ״ל ודו״ק: בגמ׳ אמאי והא קא סתר אהלא. נראה דהא דמקשה בפשיטות והא קא סתר אהלא ולא ניחא ליה לאוקמי כר״י דמתיר במכשירי אוכל נפש כיון דר״י גופא לא שרי במכשירין שאפשר לעשותן מאתמול והכא נמי אפשר לעשותן מאתמול ולא ניחא ליה נמי לאוקמי מילתא דת״ק כר״א דר״פ תולין דמתיר אפילו במכשירין שאפשר לעשותן מאתמול כיון דלא קי״ל כוותיה ועוד שכבר כתבו שם התוס׳ בר״פ תולין דר״א גופא לא שרי אלא באיסורא דרבנן ואע״ג דה״נ ליכא אלא איסורא דרבנן כמ״ש בסמוך בשם הרמב״ן ז״ל משום דלא הוי סותר ע״מ לבנות מ״מ כבר כתבתי לעיל בדף הקודם גבי אין נוטלין עצים מן הסוכה דהך מילתא דסותר ע״מ לבנות תליא בפלוגתא דאמוראי בפ׳ ב״מ דף ל׳ ע״ב. ואף לפמ״ש לעיל דאפ״ה לר״ש דפוטר במלאכה שאצ״ל אין בסתירה זו אלא איסורא דרבנן אפ״ה מקשה שפיר כיון דלא קי״ל כר״א דר״פ תולין אלא כר״י דאפילו באיסורא דרבנן לא שרי במכשירין שאפשר לעשותן מעי״ט וע״ז משני הש״ס שפיר דאיירי מתני׳ באוירי דליבני ומסיק רבי זירא דבי״ט אמרו וכו׳ והיינו דכיון דבאוירי דליבני איכא תרתי דרבנן משו״ה שרי משום שמחת י״ט כמ״ש לעיל (דף ח׳ ע״א) בסוגיא דאפר כירה כנ״ל נכון ודוק היטב:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush