גמרא
פירוש
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ב׳:י״ד
רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ו׳:ט״ו
סמ״ג מצוות עשה מ״ג
טור אורח חיים תקי״ח:ח׳
טור אורח חיים תרל״ח:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תקי״ח:ח׳
שולחן ערוך אורח חיים תרל״ח:א׳
רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ו׳:ט״ו
סמ״ג מצוות עשה מ״ג
טור אורח חיים תקי״ח:ח׳
טור אורח חיים תרל״ח:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תקי״ח:ח׳
שולחן ערוך אורח חיים תרל״ח:א׳
ד רמב״ם הלכות שבת ה׳:י״ג
רמב״ם הלכות שבת כ״ה:כ״ג
רמב״ם הלכות שבת כ״ו:י״ד
סמ״ג מצוות לא תעשה ס״ה
טור אורח חיים רע״ט:א׳
טור אורח חיים רס״ה:ג׳
שולחן ערוך אורח חיים רע״ט:א׳
שולחן ערוך אורח חיים רס״ה:ג׳
רמב״ם הלכות שבת כ״ה:כ״ג
רמב״ם הלכות שבת כ״ו:י״ד
סמ״ג מצוות לא תעשה ס״ה
טור אורח חיים רע״ט:א׳
טור אורח חיים רס״ה:ג׳
שולחן ערוך אורח חיים רע״ט:א׳
שולחן ערוך אורח חיים רס״ה:ג׳
בגמרא אין מביאין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ומקשה בגמרא מ״ש מן הסוכה דלא דקא סתר אהלא מן הסמוך לה נמי קסתר אהלא נ״ל דלא מצי לאקשויי בפשיטות הא קסתר אהלא משום דלכאורה אין כאן איסור סתירה מדאורייתא דהא כל סותר מקלקל הוא ולא מחייב אלא בסותר על מנת לבנות כדאיתא בפרק במה מדליקין (שבת דף ל׳ ע״ב) והכא סותר על מנת שלא לבנות הוא אלא דאפ״ה איסורא דרבנן מיהא איכא ופשיטא לתלמודא דאפ״ה אין להתיר משום שמחת י״ט והכי נמי מוכח לקמן בדף הסמוך דאפילו לרבי מאיר דאמר פוחת לכתחלה ונוטל מקשה בגמרא והא קסתר אהלא ומוקמינן לה באוירא דליבני דוקא דלא שייך בכה״ג שום סתירה דאורייתא והו״ל תרתי דרבנן דהא הוי נמי סותר על מנת שלא לבנות ואפ״ה פליגי ר״מ ורבנן משא״כ הכא דהוי אהל גמור ושייך איסורא דאורייתא היכא דהוא על מנת לבנות אפילו רבי מאיר מודה. אלא דאכתי קשה לי דה״נ הוי תרתי מדרבנן למאן דפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה ואם כן דמי לגמרי לחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דאמרינן לעיל דף ח׳ דמשום שמחת י״ט מותר לכתחלה כמ״ש התוס׳ שם בד״ה ואינו צריך וע״ש ובחדושינו וא״כ ה״נ דכוותיה וא״כ איכא למימר דאפילו רבנן דאסרי לכתחלה גבי בית מלא פירות משום דהתם צריך מיהא לגופיה לסתירה זו כדי ליטול הפירות משא״כ הכא אין צריך אלא לעצים והו״ל לגמרי כההיא דעפר תיחוח לכיסוי דפשיטא לן לעיל דשרי ואולי יש לחלק והיינו דהוצרך הש״ס להקשות מכח מאי שנא מן הסוכה דלא דקסתר אהלא וא״כ ע״כ מתוקמי כרבי יהודה דמחייב במלאכה שא״צ לגופה ואי משום מקלקל הו״ל חדא מדרבנן ואסור אפילו גבי שמחת י״ט א״כ מן הסמוך לה נמי. אלא דלפ״ז אכתי קשה הא דמקשה הש״ס בסמוך בברייתא אהא דר״י מתיר והא קא סתר אהלא ומאי קושיא דלמא לר״ש מותר לכתחילה משום שמחת י״ט דהו״ל תרי מדרבנן מיהו שם בתוספתא פרק במה מדליקין משמע מל׳ התוספתא דלא ברירא מלתא דבעינן סותר על מנת לבנות בשבת אליבא דר״ש דפוטר במלאכה שאינו צריך לגופה ולא אשכחן במשכן שהיה סותרין על מנת לבנות במקומו ואם כן אפשר דלר״ש מחייב בסותר אפילו במקלקל כמו בחובל ומבעיר לפרש״י בשבת דף ק׳ וא״כ לכ״ע לא הוי אלא חדא מדרבנן וא״ש טפי דלא דמי לבית מלא פירות דלקמן ושם אבאר יותר בעזה״י: שם א״ר יהודה אמר שמואל מאי סמוך סמוך לדפנות ורבי מנשה מוקי לה באסורייתא ולכאורה לפ״ז שנה התנא משנה שאינה צריכה דפשיטא דסותר אסור בי״ט ובסמוך לדפנות אי באסורייתא דלא שייך סותר פשיטא דשרי ולמאי דפרישית בסמוך א״ש דקמ״ל דאע״ג דבסוכה גופא ליכא סתירת אהל אלא מדרבנן מהני טעמי דפרישית אפ״ה לא שרינן משום שמחת יום טוב לכתחלה וכדפרישית: ועי״ל דעיקר רבותא דמתניתין דאפילו בסוכה נופלת העצים אסורים משום מוקצה אי בסוכה בריאה ולאשמעינן דאפילו ר״ש מודה היכא שאין עומד ומצפה או בסוכה רעועה ואליבא דרבי יהודה למאן דפסיק כוותיה אפילו בי״ט והיינו דלא מכרעא מתני׳ דהכא כלום לענין מוקצה דדייק הש״ס בריש מכילתין ולפ״ז קשיא לי להיפך למאי דפרישית בסמוך דאפשר דלא שייך בכה״ג סתירת אהלא אלא מדרבנן אלא דמכח מ״ש דמקשה א״כ בפשיטות הו״מ לשנויי דלעולם בתרווייהו לאו משום סתירת אהל איירי אלא דעצי סוכה גופא אסורה משום מוקצה שעומדת לבנין והו״ל כמו הני ליבני דשרגינהו ואקצינהו לבנין דאסירי לקמן וה״נ דכוותיה כיון דבסוכה דעלמא איירי הרי הן לגמרי מוקצה שעשאן בנין ובדיל מינייהו אבל בעצים הסמוכין לה שלא הקצום מדעתו לבנין שריין דלא גרע מיושב ומצפה או שהתנה עליהם שיבואר דינן בסמוך: מיהו מל׳ רש״י בסמוך נראה להדיא דלא שייך בעצי סוכה שום מוקצה אלא מחמת סתירת אהל וצריך לומר דלא שייך כאן מוקצין לבנין שאין כאן בנין גמור אלא אהל עראי ואפ״ה לענין איסור סתירת אהל הו״ל לגמרי כאהל גמור ולא דמי לכילת חתנים ושאר אהל עראי דיש מהן מותרין לכתחלה ויש מהן פטור אבל אסור מדרבנן ולדעתי עדיין צ״ע: שם אמר רב נחמן ב״י הכא בסוכה נופלת עסקינן ור״ש לטעמיה וכו׳ דתנן מותר השמן וכו׳ ור״ש מתיר הא דמייתי מברייתא דמותר השמן ולא ממתני׳ דקאמר ר״ש כל הנרות מטלטלין ומתיר בנר שכבה היינו משום דלענין טלטול הנר שהוא בסיס לאיסור איירי ואין זה ענין למוקצה דהכא דאיירי אי מותר להנות בעצי מוקצה להסיק בהן והיינו דמדמי להו למותר השמן אבל קשיא דלמא הא דמתיר רבי שמעון התם מותר השמן ולא קחשיב לה מוקצה מחמת איסור כיבוי היינו משום דאזיל לטעמיה דמלאכה שא״צ לגופה פטור והוה ליה מוקצה מחמת איסור דרבנן דלדידיה לא הוי איסור כיבוי מדאורייתא אלא כשמכבה לעשות פחמין דוקא ורבי יהודה דאוסר היינו נמי לטעמיה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב והו״ל מוקצה מחמת איסור דאורייתא מיהו לפמ״ש לעיל בסמוך דההיא סותר אהלא דהכא לא הוי נמי אלא איסורא דרבנן אתי שפיר סוגיא דהכא. אבל מ״מ קשיא הא דאמרינן בעלמא דרבי שמעון לית ליה מוקצה ואפילו מחמת איסור דאורייתא ומייתי מההיא דמותר השמן ואכתי מי דמי דלמא שאני הכא דלר״ש הו״ל מוקצה מחמת איסור דרבנן משא״כ בדאורייתא אפשר דמודה לא מיבעיא לשיטת רש״י לקמן גבי בית מלא פירות דמחלק בהדיא בין מוקצה מחמת איסור דאורייתא לדרבנן אלא אפילו לשיטת התוספות לקמן דמייתי מסוגית הש״ס דלרבי יהודה דאוסר במוקצה אין לחלק אכתי קשה אסוגית הש״ס גופא מנ״ל דר״ש פליג כולי האי אדר״י דלמא דוקא במותר השמן פליג דלדידיה הוי מדרבנן משא״כ בדאורייתא מודה אם לא שנאמר דלמסקנת התוספת אין לחלק בשום ענין באיסור מוקצה בין מחמת איסור דאורייתא לרבנן דסוף סוף ודאי הקצה מדעתו בין השמשות וע״כ הא דמתיר ר״ש משום דלית ליה מיגו דאתקצאי בין השמשות ועוד אפרש בזה בסמוך ושיטת רש״י יבואר לקמן בעזה״י בסוגיא דבית מלא פירות שנפחת: שם מי דמי התם אדם יושב ומצפה כו׳ הכא אדם יושב ומצפה מתי תפול סוכתו פירוש וכיון דאין יושב ומצפה פשיטא לתלמודא דר״ש נמי אית ליה מוקצה כדאמרינן פרק כירה דמודה ר״ש בכוס וקערה ועששית דלא יזיזם ממקומם וכ״כ הר״ן ז״ל אלא דלע״ד מהתם אין ראיה דשאני התם דדחיה בידים וכמ״ש שם התוספות משא״כ הכא בסוכה דעלמא דלא דחייה בידים איכא למימר דשרי ר״ש אפילו באין יושב ומצפה מיהו יש להביא ראיה מהא דקאמר ר״ש לעיל גבי בכור שנפל לבור כל שאין מומו ניכר מבעוד יום אין זה מן המוכן ומסקינן בפרק כירה דה״נ משום דאין יושב ומצפה ע״ש: שם ומי מהני בה תנאי והא אמר רב ששת משום ר״ע מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה וכו׳ ופשיטא ליה לתלמודא כיון דמדאורייתא אסורין לא מהני שום תנאי וכ״ש למאי דילפינן בהקישא מחגיגה ונהי דלפירוש התוספת בנפלה מותרין מדאורייתא היינו משום דבחגיגה גופא אשכחן כה״ג דקדשים שמתו יוצאין מידי מעילה דבר תורה כדאיתא במעילה וכן אם נפל מום קבוע מותר ע״י פדייה והכא לא שייך קדושין קדושת הגוף משא״כ לענין תנאי מדמה שפיר לחגיגה ועוד נ״ל דעיקר קרא להכי הוא דאתא דאי לאשמעינן איסור גרידא בלא״ה אסורין משום ביזוי מצוה דלכאורה הוי מדאורייתא כדאמרינן בפ׳ במה מדליקין אבוהון דכולהו דם וע״ש בתוספות דלכאורה משמע שסברות חלוקות הן אי ביזוי מצוה דאורייתא או מדרבנן וע״ש ואכתי קשיא לי דמאן דיליף מחגיגה משמע דלא מיתסר אלא סכך גופיה אבל דפנות ודאי לא איתקשו לחגיגה כדמשמע בסוכה פ״ק למאן דיליף דאין מסככין בדבר המקבל טומאה מחגיגה ואפ״ה בדפנות מודו כ״ע דשרי ולא איתקש לחגיגה וא״כ מאי מקשה הכא ומי מהני תנאה דלמא אדפנות קאי וכ״ש לאוקימתא דר׳ יהודא דמפרש האי מן הסמוך לה דמתני׳ סמוך לדפנות משא״כ בסכך אפילו בסמוך לה אסור אלא דפשטא דמתני׳ אדפנות קאי וא״כ בברייתא נמי דקתני בהאי לישנא משמע דאדפנות קאי: מיהו בשבת פרק כירה כתבו התוספת דאיכא דגרסי בברייתא ולא מן הסמוך לה ואם כן משמע להדיא דקאי אסכך אפילו לאוקימתא דר׳ יהודא משא״כ להני דגרסי אלא מן הסמוך לה כמו במתני׳ ודאי קשה מיהו על המקשה דהכא לק״מ דאפשר דאיהו נמי ס״ד דאפילו במוקצה מחמת מצוה דרבנן כדפנות וכיוצא בהן ואפ״ה אסירי לגמרי כמו מוקצה מחמת מצוה דאורייתא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכמו שצריך לומר בע״כ דכן סברת המקשה בסמוך לענין נוי סוכה אבל על המסקנא דמחלק הש״ס בין נוי סוכה לעצי סוכה ואפ״ה מוקי לברייתא דהכא בסוכה דעלמא לפרש״י ואם כן הדרא קושיא לדוכתא מאי דוחקא לאוקמי בסוכה דלמא הו״ל לאוקמי בסוכה דמצוה ואדפנות קאי דנהי דדפנות נמי בתחילה הוקצו מחמת איסור דסתירת אהל אפ״ה האי מוקצה לא מהני בה כלל אלא לענין י״ט ראשון משא״כ בח״ה לא שייך בהו מוקצה מחמת איסור אלא מוקצה מחמת מצוה דרבנן בדפנות אם כן י״ל דמהני תנאי וכ״ש דלשיטת הקונטרס לקמן גבי בית מלא פירות אפילו במוקצה מחמת איסור מחלקינן בין איסור דאורייתא לרבנן מיהו לפירש״י י״ל דכיון דלמסקנא מוקצה מחמת איסור לא חמיר כמו מוקצה מחמת מצוה דהא בסוכה דעלמא מהני תנאי שאם תיפול ולענין מוקצה מחמת מצוה לא מהני אלא תנאי דאינו בודל היכא דשייכא אם כן י״ל דאפשר למסקנא נמי בהאי סברא קאי דלענין מוקצה מחמת מצוה אין לחלק בין דאורייתא לרבנן אע״ג דבמוקצה מחמת איסור מפלגינן ועי״ל דפשיטא לתלמודא דהאי אם התנה דקתני בברייתא דושוין אין לפרשו כלל לענין ח״ה דפשטא דלישנא דושוין בסוכת החג משמע דאי״ט גופא קאי ועלה קתני ואם התנה כנ״ל ודוק היטב ועיין בסמוך אח״ז מצאתי בלשון הרא״ש בפ״א דסוכה שהביא שיטת הרמב״ם שאוסר בדפנות והשיג עליו מכח סברא שכתבתי דהקישא דחגיגה לא שייך בדפנות ודבריו צ״ע דהא אכתי אסירי הדפנות מדרבנן דלא גריעי מנוי סוכה דאסורין: ועוד נ״ל ליישב שיטת הרמב״ם ז״ל דאפילו את״ל דהיקישא לא קאי אלא אסכך ולא אדפנות אפ״ה ילפינן דפנות במה מצינו מסכך כי היכי דילפינן בפ׳ במה מדליקין לענין ביזוי מצוה ואמרינן התם אבוהון דכולהו דם וכתבו שם התוספות דהא דלא ילפינן כולהו מעצי סוכה דשאני סוכה דבמסתפק מהם איכא ביטול מצוה וא״כ בדפנות דאיכא ביטול מצוה כמו בסכך שפיר ילפינן במה מצינו כנ״ל נכון: בתוספות בד״ה א״ר מנשיא וכו׳ מצי נמי למפרך וכו׳ מוקצה מחמת איסור לא אשכחן דמהני ביה תנאי עכ״ל. נראה מדבריהם דפשיטא להו דלא מהני תנאי במוקצה מחמת איסור מדלא אשכחן בשום דוכתא בגמרא דלהני תנאי כגון במותר השמן שבנר אלא דקשיא לי דבפרק כירה (שבת דף מ״ד ע״א ד״ה שבנר) הקשו התוספות קושיא זו ותירצו דשאני התם דדחיה בידים וחילוק נכון הוא שכן הוא בגמרא בהדיא בכמה דוכתי ולכאורה הכי הוא אליבא דהלכתא ואף אם נאמר דהתוס׳ דהכא לא נחתו להאי סברא וסברי דאע״ג דלענין איסור מוקצה אשכחן מאן דמחלק בין היכא דדחיה בידים או לא מ״מ למאן דאית ליה מוקצה אפילו היכא דלא דחיה כגון סוכה דעלמא דהכא תו לא שייך לחלק בין מוקצה למוקצה לענין דמהני תנאי וכיון דאשכחן דלא מהני תנאה במותר השמן מדקתני סתמא א״כ ה״ה לענין סוכה דעלמא אלא דאכתי קשיא לי דלמא שאני התם במותר השמן דהוקצה למצותו כדאיתא להדיא פרק כירה (שבת דף מ״ו) וע״ש בחידושינו וא״כ התוספות פרק כירה דמ״ד הו״מ לשנויי הכי אלא דמשמע שם מפרש״י דף מ״ו דלא שייך בשמן שבנר מוקצה למצותו אלא בשעה שהוא דולק ולכאורה שזה מוכרח מדאמרינן התם דר״ש לית ליה מוקצה אלא בשמן שבנר בשעה שהוא דולק אבל לאחר שכבה מותר ומ״ש מסוכת מצוה דהכא דקתני ושוין בסוכת החג בחג שאסורה וע״כ בנפלה איירי דומיא דרישא דקתני ור״ש מתיר ומוקמינן לה בנפלה ואפ״ה בסוכת החג אוסר אע״כ דיש לחלק בין מצות סוכה ובין מצות שמן שבנר דלא שייך כלל היכא שכבה וטעמא דמלתא לא ידענא ומדר״ש נשמע לר׳ יהודא ולזה כיוונו התוס׳ דהכא לא מהני תנאי במוקצה מחמת איסור מדלא מהני לר׳ יהודא במותר השמן דאע״ג דלא שייך ביה מוקצה מחמת מצוה אלא מחמת איסור אפ״ה לא מהני ולפ״ז הו״מ למיפרך הכא מ״ש סוכה דעלמא דמהני תנאי מיהא אכתי י״ל דהא דלא מהני לרב יהודא תנאי במותר השמן היינו משום דהו״ל מוקצה מחמת איסור דאורייתא משא״כ הכא בסוכה דהו״ל מוקצה מחמת איסור דרבנן דהו״ל מקלקל מש״ה מהני תנאי וצ״ע: ועי״ל דהתוס׳ פרק כירה נמי לא נקטו בקושייתם משמן שבנר אלא לדוגמא אבל בלא״ה פשיטא להו דלא אישתמיט שום תנא בדוכתא בתלמודא שיסבור דליהני תנאי במוקצה מחמת איסור ולתירוצם שם לחלק בין דחיה בידים ניחא להו: בא״ד אלא דאינו חושש למיפרך משום דאינו נשאר במסקנא אלא נקט האמת עכ״ל כל המפרשים האריכו בזה ומהרש״א ז״ל כתב דהתוספות נחתו להכא לסברת הרי״ף והרמב״ם דהא דמסקינן דלא מהני תנאי בסוכה דמצוה היינו תנאי שאם תיפול אבל תנאי דאיני בודל מהני אפילו בעצי סוכה וע״ז כתבו התוס׳ שאינו נשאר במסקנא אלא בסוכה דמצוה מוקמינן לה אלא דלענ״ד קשה הדבר לאמרו דנהי דלהרי״ף ולהרמב״ם משמע להו הכי היינו משום דלדידהו במוקצה מחמת איסור מהני תנאי כמו שהביא הרמב״ן בשם הירושלמי משא״כ להתוס׳ כאן דעיקר קושייתם דבמוקצה מחמת איסור לא אשכחן דמהני תנאי א״כ למסקנא נמי דמוקמינן לה בסוכת החג אכתי קשה נהי דמהני תנאי דאיני בודל לענין מוקצה מחמת מצוה אכתי היכי שרי בחג גופא דהיינו בי״ט הא הו״ל מוקצה מחמת איסור דלא מהני שום תנאי וע״כ בודל מהם ותנאי דשאם תפול נמי הא לא מהני לסברת התוס׳ במוקצה מחמת איסור וליכא למימר דהא דמסקינן במסקנא בסוכת החג לאו למשתרי בי״ט מהני תנאי אלא לאשתרי בח״ה הא ליתא למאי דפרישית דמוכח מסוגיא דשמעתא דושוין בסוכת החג דקאמר היינו לענין י״ט גופא מדלא מוקי לה מעיקרא בדפנות ויותר קשה דבשבת פרק במה מדליקין דכ״ב כתבו התוספת דבנפלה מותר בח״ה אף בלא תנאי כמ״ש מהרש״א ז״ל עיין עליו ואם כן ע״כ הכא בי״ט גופא איירי: מיהו בהא מצינן למימר דמ״ש שם דבנפלה מותר בח״ה היינו במה שהוא יותר מכדי הכשר סוכה דוקא אבל כדי הכשר סוכה דאסור מדאוריי׳ אסור אפילו בח״ה אפילו בנפלה ולפ״ז א״ש דמהני תנאי לענין ח״ה דמשמע שם דר״ת ור״י תרווייהו אית להו דהדדי כדמוכח התם והא דלא משני הכא מעיקרא לחלק בין שיעור הכשר סוכה ליתר מכאן כבר ישבו שם התוס׳ ואין להאריך בדבריהם כאן אלא דלענ״ד אדרבא מסוגיא דהכא משמע כן ובהכי אתי לי שפיר כל הסוגיא דשמעתין דהא דמקשה הכא מעיקרא ומי מהני תנאי היינו משום דמעיקרא הוי משמע ליה דאם התנה קאי דוקא אסיפא דסוכת החג דסמיך ליה ומדלא נקיט ואם התנה ברישא משמע לתלמודא דע״כ דבסוכה דעלמא לא מהני שום תנאי במוקצה מחמת איסור וא״כ אף למאי דמוקי לואם התנה אסיפא נמי לאו לאשתרויי בי״ט קאי דאכתי הו״ל מוקצה מחמת איסור אע״כ לאשתרויי בח״ה איירי וממילא דבלא תנאי אסור אף בח״ה אפי׳ בנפלה דהא בנופלת איירי דומיא דרישא ומדאסרי׳ בח״ה אפי׳ בנפל׳ בלא תנאי אלמא דע״כ בשיעור הכשר סוכה איירי כמו שהוכחתי מל׳ התוס׳ דשבת וא״כ מקשה הש״ס שפיר דבשיעור הכשר סוכה לא מהני תנאי אפי׳ בח״ה דהא מקרא ילפינן דאסורין כל שבעה כמו חגיגה וממילא דתו לא מהני תנאי כדפרישית. אבל לבתר דמשני ר׳ מנשיא דאיירי בסוכה דעלמא וע״כ סובר דמהני תנאי במוקצה מחמת איסור וא״כ בכה״ג גופא הו״מ לאוקמי אפי׳ בסוכת החג נמי ובין ארישא ובין אסיפא קאי שפיר ואפילו בי״ט מהני תנאי וביותר משיעור הכשר סוכה אע״כ מדמסיק ר׳ מנשיא אבל בסוכה דמצוה לא מהני תנאי פשיטא ליה דבסוכת החג לא מתוקמא כלל דלא מהני שום תנאי במוקצה מחמת מצוה ולא שני ליה בין שיעור הכשר סוכה ליותר מכשיעור וע״ז מקשה הש״ס שפיר ולא מהני תנאי והתניא סיככה כהלכתה דמהני ונהי דמפשטא דברייתא לא קשיא ליה לתלמודא מי מהני תנאי כדפשיטא ליה מעיקרא מדאיתקיש לחגיגה דשפיר הוי ידע לחלק בין עצי סוכה דאסורין מדאורייתא ובין נויי סוכה דלא מיתסר אלא מדרבנן משא״כ לשינוי׳ דר׳ מנשיא דאפי׳ ביותר משיעור הכשר סוכה פשיטא ליה דלא מהני תנאי ע״ז מקשה שפיר ולא מהני תנאי דהא יותר מהכשר סוכה דמי לגמרי לנוי סוכה דכולהו שרי מדאורייתא ואסירי מדרבנן והא דלא מסיק הש״ס באמת לחלק בכה״ג היינו משום דסתמא דתלמודא סובר דלענין מוקצה מחמת איסור לא מהני וסוף סוף האי ואם התנה לא מצי לאוקמי לאשתרויי בי״ט אלא בח״ה וע״כ בשיעור הכשר סוכה איירי ואפ״ה מהני תנאי דאיני בודל והיינו דמשני לחלק בין תנאי לתנאי כנ״ל לשיטת התוספת כאן וכפירוש מהרש״א אלא דמל׳ התוספת פרק כירה לא משמע כן ועוד יבואר בסמוך בלשון התוס׳: בד״ה אבל עצי סוכה וכו׳ ותירץ ר״ת וכו׳ ור״י פי׳ דכל זמן שהסוכה וכו׳ עכ״ל. כבר כתבתי דמל׳ התוספת פרק במה מדליקין מוכח דר״ת ור״י תרווייהו אית להו דהדדי דתרתי שינויי איצטריכו ובחדא לא סגי לחלק בין האי דנפיק מקרא ובין האי דלא מיתסר מקרא דחג הסוכות דאכתי קשה אמאי איצטריכו תרי טעמי דטעמא דביזוי מצוה וטעמא דאיתקצאי למצוה דהו״ל מדרבנן והו״ל תלתא טעמא אע״כ דמקרא לא ילפינן אלא בהכשר סוכה ובעומדת דוקא ואסור כל שבעה משא״כ בנפלה אפי׳ בשיעור הכשר סוכה שרי מדאורייתא ואסור מדרבנן משום דאיתקצאי ואכתי ביותר מכשיעור אפי׳ בעומדת לית לן למיתסר אלא משום ביזוי מצוה דנהי דבי״ט גופיה בלא״ה אסור משום מוקצה מחמת איסור סתירה אכתי בח״ה הוי שרי ואיצטריך טעמא דביזוי מצוה לאסור ביותר מכשיעור בח״ה ולפ״ז קשה להתוספות דהכא במאי קמיפלגי ר״ת ור״י מ״ט מר לא אמר כמר נהי דר״י לא רצה לפרש כפי׳ ר״ת דהכא איירי ביותר מכשיעור ובעומדת דא״כ אמאי מפיק ליה בלשון איתקצאי אדרבה הו״ל למימר טעמא דביזוי מצוה דהא ל׳ איתקצאי לא שייך כלל בח״ה למאי דלית ליה שיטת רש״י ומש״ה מפרש לה בנפלו דשייך לשון איתקצאי אפי׳ בחול המועד משום מוקצה מחמת מצוה אבל לר״ת ודאי קשה מאי דוחקיה לאוקמי בעומדת דהא בלא״ה הכא בנופלת איירי האי ברייתא דלא מהני תנאי ועוד קשיא לפירושו לשון איתקצאי הו״ל למימר משום ביזוי מצוה ולכאורה היה נ״ל לפרש דלא רצה לפרש כפירוש ר״י משום דקשיא ליה א״כ מעיקרא אמאי לא משני בפשיטות כה״ג ומאי מקשה מי מהני תנאי ות״ל דהכא איירי בנופלת מש״ה איצטריך לחלק בין כשיעור הכשר ליתר מכשיעור דלפ״ז היינו האי דמשני הש״ס במסקנא לחלק בין נוי סוכה ובין עצי סוכה וממילא שזה החילוק ביותר מכשיעור דדמי לנוי סוכה כמו שפי׳ ר״ת להדיא בפ׳ במה מדליקין ומעיקרא דמקשה הש״ס היינו משום דמשמע ליה ואם התנה אפי׳ בכשיעור הכשר כמבואר שם להמעיין היטב ואין להאריך כאן בדקדוק לשון ר״ת להשוות הפירושים אבל אכתי היא גופא קשיא כיון דר״ת נמי מודה דבנפלה לא אסור אלא מדרבנן א״כ מאי מקשה מעיקרא ומי מהני תנאה ותיפוק ליה דהכא בנפלה איירי ושפיר יש לחלק: והנראה מזה דר״ת ור״י לדינא פליגי דר״ת סובר דבנפלה מותר בח״ה אפי׳ בעצי סוכה ממש ומשום הכי א״א לפרש איתקצאי לשבעה לענין נפילה דאם כן בח״ה מותרין אלא ע״כ דבעומדת איירי ואפ״ה לא מיתסרי אלא מדרבנן משום דביותר מכשיעור איירי ומדרבנן מיהא איירי אפי׳ בח״ה כמו נוי סוכה אע״ג דברייתא דואם התנה בנפלה איירי היינו לענין י״ט גופיה והא דנקט הכא איתקצאי לשבעה לאו אברייתא קאי אלא בעלמא אתי לאשמעי׳ דאפי׳ ביותר מכשיעור דלא מיתסר אלא מדרבנן אפ״ה איתקצאי לשבעה בעומדת ולא מהני ביה תנאה. ומתוך מה שכתבתי נ״ל ליישב ג״כ אגב גררא סוגיא דפרק כירה דמ״ה בהא דדייקינן התם ולית ליה לר״ש הוקצה למצותו והתניא סיככה כהלכתה וכו׳ וממאי דר״ש היא דתני רבי חייא בר״י אין נוטלין עצים מן הסוכה וכו׳ והסוגיא תמוה׳ דמעיקרא הו״ל לאתויי ברייתא דר״ח בר״י כמו שדקדקתי שם בחידושינו וכתבתי ליישב ע״ש אמנם מתוך מה שכתבתי כאן יש ליישב עוד בדרך אחר משום דבלאו הכי יש לדקדק בהא דקאמר וממאי דר״ש היא ומהיכי תיתי נאמר דר״ש פליג במוקצה מחמת מצוה כיון דלא אשכחן דפליג אלא במוקצה מחמת איסור וקי״ל אפושי פלוגתא לא מפשינן אע״כ דהוי סבר דכיון דפליג במוקצה מחמת איסור שבת דחמיר כ״ש דפליג במוקצה מחמת מצוה דקיל וליכא למימר דמחמת מצוה חמיר טפי הא ליתא דע״כ מוקצה מחמת מצוה קיל טפי דהא מהני ביה תנאי משא״כ מחמת איסור לא מהני כמ״ש התוס׳ כאן ולפ״ז לא מצי לאתויי מעיקרא מברייתא דושוין בסוכת החג דאיכא למימר דשאני התם דהוקצה למצותה והוקצה נמי לאיסורא משום סתירת אהל ונהי דבברייתא קמא מוכח דאיירי אפי׳ בח״ה כמו שדקדק רש״י שם מ״מ האי דושוין איכא למימר דלא איירי אלא בי״ט לחוד ולא בח״ה ואי תיקשי אי בי״ט איירי היאך קתני עלה ואם התנה איכא למימר דמהני תנאי לענין איסור אבל מדמייתי מעיקרא דבמחמת מצוה מהני תנאי ומסיק עלה וממאי דר״ש היא משום דקיל טפי ולפי סברא זו ע״כ משום דמחמת איסור לא מהני תנאי וא״כ ע״כ האי דושוין איירי בח״ה מדמהני תנאי א״כ מייתי שפיר. ומה שיש לדקדק בבעל הלכות גדולות ומפרשים שהביא מהרש״ל ז״ל בס׳ יש״ש בשמעתין שכתב לחלק באיסור טלטול דנוי סוכה שנפלו דבשבת אסורין באכילה ובטלטול ובי״ט אסורין באכילה ושרי בטלטול וגם מה שהקשה מהרש״ל על הב״י יבואר בק״א:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush