גמרא
פירוש
אַתָּה נְתַתּוֹ לִי בְּמַתָּנָה רְצוֹנְךָ הִשָּׁבַע וָטוֹל וְנִשְׁבַּע אאֵינוֹ יָכוֹל לַחְזוֹר בּוֹ.
מַאי קָא מַשְׁמַע לַן תְּנֵינָא אָמַר לוֹ נֶאֱמָן עָלַי אַבָּא נֶאֱמָן עָלַי אָבִיךָ נֶאֱמָנִין עָלַי שְׁלֹשָׁה רוֹעֵי בָקָר רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ וַחֲכָמִים אוֹמְרִים באֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ.
הָא קָא מַשְׁמַע לַן דִּבְאֶתֵּן לָךְ מַחְלוֹקֶת וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ז׳:ג׳
סמ״ג מצוות עשה צ״ו
טור חושן משפט כ״ב:ג׳
שולחן ערוך חושן משפט כ״ב:ג׳
סמ״ג מצוות עשה צ״ו
טור חושן משפט כ״ב:ג׳
שולחן ערוך חושן משפט כ״ב:ג׳
ג רמב״ם הלכות זכייה ומתנה י״א:י״ג
רמב״ם הלכות מלוה ולווה י״א:ח׳
סמ״ג מצוות עשה צ״ה
טור חושן משפט ק״ז:א׳
טור חושן משפט רמ״ח:י׳
שולחן ערוך חושן משפט ק״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט רמ״ח:י׳
רמב״ם הלכות מלוה ולווה י״א:ח׳
סמ״ג מצוות עשה צ״ה
טור חושן משפט ק״ז:א׳
טור חושן משפט רמ״ח:י׳
שולחן ערוך חושן משפט ק״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט רמ״ח:י׳
ז רמב״ם הלכות עדות י״ד:ב׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רט״ו
טור חושן משפט ל״ג:י״ג
טור חושן משפט ל״ה:י״ג
שולחן ערוך חושן משפט ל״ג:י״ג
שולחן ערוך חושן משפט ל״ה:י״ג
סמ״ג מצוות לא תעשה רט״ו
טור חושן משפט ל״ג:י״ג
טור חושן משפט ל״ה:י״ג
שולחן ערוך חושן משפט ל״ג:י״ג
שולחן ערוך חושן משפט ל״ה:י״ג
רצונך השבע וטול רבותא הוא דקא״ל האי מוחזק למערער שהרי פטור לגמרי זה המערער מכל השבועות שבעולם כדקיי״ל אין נשבעין על העבדי׳ בשבועו׳ ואינו מחוייב שבועה כלל. וגם זה התובע אין שבועה מועלת לו לגבות לו מזה דאין נשבעין דכל הנשבעים שבתורה נשבעין ולא משלמין אם לא מרצונו של זה שמטיל עליו השבועה לישבע וליטול. ונשבע זה התובע. ואינו יכול זה המוחזק לחזור לו ולומר משטה אני בך שהרי פטור הייתי וגם אתה לא נתחייבת שבועה כדי לישבע וליטול דאין אדם נשבע ונוטל ולא הקניתי לך בקנין לתת לך העבד אם תשבע עליו אלא כיון דעל פיו נשבע ובצוואתו לתת לו העבד דכיון דהטיל עליו השבועה הא הימניה בשבועה וכמאן דאודי ליה שהוא עבדו של זה הנשבע דמי. והא דנקט עבדי גנבת רבותא נקט דלא מיבעיא שאר מטלטלין שהנתבע חייב שבועה כדי שלא ישלם והוא הפכה על שכנגדו דלא מצי הדר ביה ולמימר אני נשבע ואפטר. אלא אפי׳ עבדים דלא שייכי בהו שבועה אפילו הכי כיון דהשביעו לא מצי הדר ביה. עכ״ל:
סימן קו
מדפי׳ כיון דהשביעו רוצה לומר דוקא נשבע כבר התובע אז הנתבע אינו יכול לחזור בו. אבל כל זמן שלא נשבע מצי הדר ביה והיינו כדפרי׳ בזה בורר. וכן הילכתא בכולהו כדשלח ר׳ אבא כדפסקינן בסיפא דשמעתין:
[שם]
שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא הילכתא גובין מן העבדים. לוה שמת בעל חוב גובה מן היתומים מן העברים. ורב נחמן אמר אין גובין. ולקמן מתרצינן דאין גובין שלח ליה וכן אמר רב נחמן דאין גובין. והא נמי הילכתא היא. מיהו בזמן הזה הילכתא היא דגובין מן העבדים ואפי׳ ממטלטלי גמורים גובה אשה כתובתה מיתמי. וכן בעל חוב גובה חובו מטלטלי מיתמי. שכך כתב רב שרירא גאון זצ״ל בכתבו וקם בתריה מר בר רב הונא ומר בר רב יהודאי גאון עד מר בר רב יצחק דהתקינו לבע״ח וכתובה למיגבי מיתמי ממטלטלי. ויש מרבותינו שדימו לומר שעל פי גזירתם נהגו כהילכתא בלא טעמא. ויש שרצו לומר שמטלטלי משתעבדי לכתובה מההיא דפ׳ מציאת האשה דא״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן גמלים של ערביא אשה גובה פורנה מהם. ופירש זצ״ל שהם ככספים שהבעל מוסיף שליש. ולא נהירא לר״ת זצ״ל דא״כ הוה לי׳ למימר הרי הן ככספים כדאמר ר׳ ינאי בשמים של אנטוכיא הרי הם ככספים. ונראה לר״ת דבכתובה מיירי שהאשה גובה כתובה מהן דאסמכתינהו עילוייהו דומיא דהא דאמר רבא ארנקי דמחוזא אשה גובה פורנה מהם. ופר״ש זצ״ל גופיה לענין כתובה. וכן הא דאמר רב אשלי דקחמוניא אשה גובה פורנה מהם הילכך מטלטלי דידיה נמי הכי הוו ואשה ובעל חוב גובים מהם. ואינו נראה לר״ת זצ״ל דהנהו כקרקע דמו ואם מכרן הבעל תוציאם האשה מיד הלקוחות לאחר מותו ולדבריהם בטלה תקנת השוק:
סימן קז
אלא נראה לר״ת זצ״ל דמטעמא של הלכה תיקנו כן. דאמר רבה בחזקת הבתים דקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי גבי מקרקעי וגבי מטלטלי. ואמר רב חסדא והוא דכתב ליה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי ולכן כותבים בכתובה כך נכסין ראית להון אחריות ודלית להון אחריות וכו׳ וחומר שטר כתובת׳ דא קבילית עלי כחומר כל השטרות וכו׳ דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. ובשטרי חוב נמי כותב ונתתי לו ד׳ אמות בחצרי ואגבן הרשיתיו והשלטתיו על כל נכסי כו׳ דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. וא״ת אמאי לא תקנו אגב דא״כ לא היה יכול לישא וליתן שוה פרוטה אלא בלוקח מן האשה תחילה וגם אם כן בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. הילכך אהני דלא כאסמכ׳ לשוויינהו למטלטלי כמקרקעי לגבותם לבעל חוב ולכתובת אשה מיתמי. ואהני דלא כתבי׳ אגב כתובה לשוויינהו כמטלטלי שלא תטרוף מן הלקוחות. וכתב מורי רבינו אבי העזרי זצ״ל בפי׳ כתובה שראה בתשובת רש״י זצ״ל דספרי׳ נמי יכול למכור וליתן בלא רשות אשתו שדינם כמטלטלין. ואמרי׳ בפ׳ הכותב א״ל רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת דפריעת בע״ח מצוה אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה מאי. א״ל תנינא בד״א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון אומ׳ לו עשה סוכה ועשה לולב ואינו רוצה מכין אותו עד שתצא נפשו. ופר״ת התם וכן דין היתומים שירשו מטלטלין דקיי״ל מצוה לפרוע חובות אביהם. ונראה בעיני שפסקו לפי תקנת רבותי׳ סבוראי שתקנו שבע״ח וכתובת אשה גובין ממטלטלי דיתמי כדפרישית ולא תיקשי ליה דקיימא לן מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע״ח. ואי כפינן להו מאי נפקא מינה. אלא ודאי מתקנת סבוראי פירש כן. ואמרי׳ בערכין בפ׳ שום היתומים אמר רב יהודה אמר רב אסי אין נזקקין ב״ד לנכסי היתומים למוכרם אלא א״כ היתה ריבית אוכלת בהם שהיו מחוייבין מעות בריבית. ור׳ יוחנן אמר או לשטר שיש בו ריבית או לכתובת אשה משום מזוני דכל זמן שאינה גובה כתובתה ניזונית משלהן והוי פסידא דידהו ולהכי מגבינן כתובה מנכסי דיתמי. ואמר רב נחמן מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי דיתמי כיון דשמעי׳ להא דאמר הונא חברין משמיה דרב דיתמי דאכלי לאו דידהו ליזיל בתר שבקייהו ימותו כאביהם שהניח להם ממון זה מיכן ואילך מזדקיקנ׳. מעיקרא מאי טעמא לא. אמר רב פפא פריעת בע״ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו דקטנים הם אלא ימתין עד שיגדלו. רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסיה. אביהן נתן (מעות) לבע״ח מעות או כסף או זהב משכון בשעת מיתה ולא הספיק ליטול השטר מידו. מאי בינייהו איכא בינייהו כשחייב מודה. לרב הונא בריה דרב יהושע נזקקין ולרב פפא אין נזקקין. א״נ דשמתיה ב״ד לאביהן על שאינו פורע לזה ומית בשמתא דהשתא ליכא למיחש לצררי דלא הוה פורעו אלא בב״ד כדי שיתירו לו נידותו:
סימן קח
שלחו מתם בר שמתיה ומית בשמתא מיתוקמא כל הנך מתני׳ לעיל דאמ׳ נזקקין. והילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דהיכא דלא שמתיה דחיישינן לצררי. אמר רבא הילכתא אין נזקקין לנכסי יתומין ואם אמר אביהן תנו נזקקין. ואם אמר תנו שדה זו לפלוני בחובו או מנה זו נזקקין ליתן לו ואין צריך להעמיד אפיטרופוס ליתומין על כך. שדה סתם ומנה סתם נזקקין ומעמידין אפוטרופוס ליתומין לברור להם חלק יפה ולהגבות את זה מזבורית. אבל שדה שנמצאת אחת ביד היתומים שלא היתה של אביהן אלא גזלה נזקקין להוציא גזילה מידם ואין מעמידין אפוטרופוס. אמרין נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמיד אפוטרופוס. אבל שדה זו ומנה זו בר מנמצאת שאינה שלו דאין צריך אפוטרופוס אלא מוציאין אותם מידם דאחזוקי סהדי המעידין על הגזילה בשקר לא מחזקינן:
[שם]
אמר רב אשי הילכתא אנן איזדקוקי לא מיזדקיקנן דהא אמר רבא הלכת׳ אין נזקקי׳ ואי מיזדקיקנן מוקמי׳ אפוטרופוס דהא אמ׳ נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמידין אפוטרופוס לבר מנמצאת שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן. ואמרי׳ שילהי גט פשוט ההוא ערבא דיתמי דפרעיה ללוה מקמי דלאודיעינהו ליתמי. אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה וכו׳. כדאיתא בפרק שום היתומים ופי׳ רבינו שמואל זצ״ל אבוהון דיתמי לוה מבחוץ וזה נעשה ערב למלוה בשבילו ולאחר מותו הערב מקמי דתבעינהו ליתמי פרע משלו ולא משל היתומים שלא הספיק לתובען והשתא חוזר עליהן לתובען:
[שם]
אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה הערב עתה נעשה בעל חוב ומלוה על פה היא ומצוה לפורעה אך יתמי פחותין מי׳ לאו בני מיעבד מצוה נינהו וכי גדל מישתעי דינא בהדייהו כדאמ׳ בחזקת הבתים גבי עובדא דרבה בר שרשום. רב הונא בריה יהושע אמר לעולם יתמי בני מיעבד מצוה כדאמ׳ בפ׳ שום היתומים דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזיל בתר שיבקייהו אלא היינו טעמא דלא גבי ערב מיתמי עד דגדלי וידעי לטעון ולחזור אחר דינם דאיכא למימר אימור צררי אתפיס אביהם בחייו למלוה לפרוע את הערב. הילכך כל מלוה על פה איכא למיחש דילמא פרעיה אבוהון בחייו אע״ג דקיימא לן לקמן בפרקין מלוה על פה גובה מן היורשים ה״מ דשמתי׳ ומית בשמתיה. אי נמי כשחייב מודה דפסקינן לקמן הילכתא כרב הונא בריה ררב יהושע דלא חיישינן למימר יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו אלא בעל חוב שאנו יודעים שלא פרע אביהן בחייו או שאין אנו יודעין א״ל אמר אביהן תנו נותנין כדפסקי׳ בערכין ואין ממתינין עד דגדלי כדשלחו מתם דהילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע ורבא נמי דפסיק הילכתא בערכין דאין נזקקין לנכסי דיתמי אלא א״כ ריבית אוכלת בהם ואם אמר תנו נותנין. נראה בעיני דלא פליג אדרב הונא בריה דרב יהושע כיון דחייב מור׳ כמ״ד תנו דמי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ורב הונא איירי בשחייב מודה אע״ג דלא אמר תנו. דאע״ג דקיי״ל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע״ח בזמן הזה דינו לגבות ממטלטלי דשביק להון אבוהון כמו שתיקנו הגאונים בכתובת אשה דפסקי׳ הילכת׳ ממקרקעי ולא ממטלטלי אעפ״כ נהגו לגבות ממטלטלי היכא דידוע לנו שאביהם היה חייב לזה. וכן הלכה למעשה דהא אמרי׳ לקמן מלוה על פה גובה מן היתומים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ואי מטלטלי שבק אבוהון ולא גבי אין לך נעילת דלת גדולה מזה דהא לא שכיחא לן מקרקעי עכ״ל. הרי פירשנו היכא שידוע לנו שאביהן חייב או אפילו אין (אנו) ידוע לנו אלא שאביהם אמר תנו נזקקין לנכסי יתומין להגבות לבע״ח את חובו. אבל היכא שאין ידוע דלא אמר תנו אין נזקקין עד דגדלי וידעי לטעון. מיהו דלא ידענא מתי הוו גדולים דנזקקין לנכסיהון. ורבינו יצחק בר שמואל זצ״ל פי׳ בפ׳ שום היתומין דהא דאין נזקקין ביתומים קטנים מיירי דאילו הגדילו תנן בפ׳ כל הנשבעין ומייתי לה בחזקת הבתים בעובד׳ דרבה בר שרשום מהכא מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ובשבוע׳ מיהא נפרעים מן היתומין. ובההיא דפ׳ שום היתומין משמע דאפילו בשבועה היכא דאין ריבית אוכלת בהם קאמר דאין נפרעין. דאי בלא שבועה קאמר אבל בשבועה שפיר דמי א״כ מאי פריך לי׳ התם מתני׳ דילמא מתני׳ בשבועה איירי. ועוד דמתני׳ היא בשבועה הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואפילו בשטר קאמ׳ אלא ודאי בקטנים איירי וטעמא משום דילמא צררי אתפסיה. הילכך עד דגדלי יתמי ומישתעי דינא בהדייהו. והשתא לא ידע מתי הוו גדולים. ובפ׳ חזקת הבתים בעובדא דרבא בר שרשום פי׳ רבינו שמואל זצ״ל דכי גדלי יתמי שיהיו בני מיעבד דינא דהיינו מבן י״ג שנה ואילך דהוי חייב במצות אישתעי דינא בהדייהו על שטר חובך שיש לך על אבידתו דתשבע ותטול כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים דכל זמן שהם קטנים אין ב״ד יורדין לנכסיהם לגבות מהם דלאו בני מצוה נינהו כדאמרי׳ בפ׳ שום היתומים אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן ריבית אוכלת בהם וכדפסק רבא התם. הילכך ממתין עד דגדלי דהיינו מבן י״ג שנה ואילך כדמוכח התם. והא דאמרי׳ בפ׳ מי שמת ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ה״מ מוכר לצורך הוצאה אבל לפרוע חוב אביו מוכר בבית דין מבן י״ג שנה ואילך. ואי נמי מלוה על פה הא כי גדלי יתמי לישתעי דינא בהדייהו וישבע ויטול כדפסיק רב פפא שלהי מכילתין הילכת׳ מלוה על פה גובה מן היורשין. והני מילי שיש עדים שהלוהו וישבע שלא פירש לו ויטול. עכ״ל:
סימן קט
ולא אתבריר לי מה שפירש עד שיהא בן י״ג שנה שיהא בר מיעבד מצוה דהיינו כרב פפא. ואנן פסקינן הילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. ונראה אם הוא בן י״ג שנים ויודע בטיב משא ומתן נזקקים לו ואפי׳ במלוה שאינה ידועה ויורד עמו בב״ד. וכן סובר רבינו יהודה בר נתן כדפרי׳ בפ׳ זה בורר גבי ההוא ינוקא דתבעוה (קמיה) בדינא קמיה דרב נחמן וחייביה רב נחמן:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
סימן קו
מדפי׳ כיון דהשביעו רוצה לומר דוקא נשבע כבר התובע אז הנתבע אינו יכול לחזור בו. אבל כל זמן שלא נשבע מצי הדר ביה והיינו כדפרי׳ בזה בורר. וכן הילכתא בכולהו כדשלח ר׳ אבא כדפסקינן בסיפא דשמעתין:
[שם]
שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא הילכתא גובין מן העבדים. לוה שמת בעל חוב גובה מן היתומים מן העברים. ורב נחמן אמר אין גובין. ולקמן מתרצינן דאין גובין שלח ליה וכן אמר רב נחמן דאין גובין. והא נמי הילכתא היא. מיהו בזמן הזה הילכתא היא דגובין מן העבדים ואפי׳ ממטלטלי גמורים גובה אשה כתובתה מיתמי. וכן בעל חוב גובה חובו מטלטלי מיתמי. שכך כתב רב שרירא גאון זצ״ל בכתבו וקם בתריה מר בר רב הונא ומר בר רב יהודאי גאון עד מר בר רב יצחק דהתקינו לבע״ח וכתובה למיגבי מיתמי ממטלטלי. ויש מרבותינו שדימו לומר שעל פי גזירתם נהגו כהילכתא בלא טעמא. ויש שרצו לומר שמטלטלי משתעבדי לכתובה מההיא דפ׳ מציאת האשה דא״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן גמלים של ערביא אשה גובה פורנה מהם. ופירש זצ״ל שהם ככספים שהבעל מוסיף שליש. ולא נהירא לר״ת זצ״ל דא״כ הוה לי׳ למימר הרי הן ככספים כדאמר ר׳ ינאי בשמים של אנטוכיא הרי הם ככספים. ונראה לר״ת דבכתובה מיירי שהאשה גובה כתובה מהן דאסמכתינהו עילוייהו דומיא דהא דאמר רבא ארנקי דמחוזא אשה גובה פורנה מהם. ופר״ש זצ״ל גופיה לענין כתובה. וכן הא דאמר רב אשלי דקחמוניא אשה גובה פורנה מהם הילכך מטלטלי דידיה נמי הכי הוו ואשה ובעל חוב גובים מהם. ואינו נראה לר״ת זצ״ל דהנהו כקרקע דמו ואם מכרן הבעל תוציאם האשה מיד הלקוחות לאחר מותו ולדבריהם בטלה תקנת השוק:
סימן קז
אלא נראה לר״ת זצ״ל דמטעמא של הלכה תיקנו כן. דאמר רבה בחזקת הבתים דקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי גבי מקרקעי וגבי מטלטלי. ואמר רב חסדא והוא דכתב ליה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי ולכן כותבים בכתובה כך נכסין ראית להון אחריות ודלית להון אחריות וכו׳ וחומר שטר כתובת׳ דא קבילית עלי כחומר כל השטרות וכו׳ דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. ובשטרי חוב נמי כותב ונתתי לו ד׳ אמות בחצרי ואגבן הרשיתיו והשלטתיו על כל נכסי כו׳ דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. וא״ת אמאי לא תקנו אגב דא״כ לא היה יכול לישא וליתן שוה פרוטה אלא בלוקח מן האשה תחילה וגם אם כן בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. הילכך אהני דלא כאסמכ׳ לשוויינהו למטלטלי כמקרקעי לגבותם לבעל חוב ולכתובת אשה מיתמי. ואהני דלא כתבי׳ אגב כתובה לשוויינהו כמטלטלי שלא תטרוף מן הלקוחות. וכתב מורי רבינו אבי העזרי זצ״ל בפי׳ כתובה שראה בתשובת רש״י זצ״ל דספרי׳ נמי יכול למכור וליתן בלא רשות אשתו שדינם כמטלטלין. ואמרי׳ בפ׳ הכותב א״ל רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת דפריעת בע״ח מצוה אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה מאי. א״ל תנינא בד״א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון אומ׳ לו עשה סוכה ועשה לולב ואינו רוצה מכין אותו עד שתצא נפשו. ופר״ת התם וכן דין היתומים שירשו מטלטלין דקיי״ל מצוה לפרוע חובות אביהם. ונראה בעיני שפסקו לפי תקנת רבותי׳ סבוראי שתקנו שבע״ח וכתובת אשה גובין ממטלטלי דיתמי כדפרישית ולא תיקשי ליה דקיימא לן מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע״ח. ואי כפינן להו מאי נפקא מינה. אלא ודאי מתקנת סבוראי פירש כן. ואמרי׳ בערכין בפ׳ שום היתומים אמר רב יהודה אמר רב אסי אין נזקקין ב״ד לנכסי היתומים למוכרם אלא א״כ היתה ריבית אוכלת בהם שהיו מחוייבין מעות בריבית. ור׳ יוחנן אמר או לשטר שיש בו ריבית או לכתובת אשה משום מזוני דכל זמן שאינה גובה כתובתה ניזונית משלהן והוי פסידא דידהו ולהכי מגבינן כתובה מנכסי דיתמי. ואמר רב נחמן מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי דיתמי כיון דשמעי׳ להא דאמר הונא חברין משמיה דרב דיתמי דאכלי לאו דידהו ליזיל בתר שבקייהו ימותו כאביהם שהניח להם ממון זה מיכן ואילך מזדקיקנ׳. מעיקרא מאי טעמא לא. אמר רב פפא פריעת בע״ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו דקטנים הם אלא ימתין עד שיגדלו. רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסיה. אביהן נתן (מעות) לבע״ח מעות או כסף או זהב משכון בשעת מיתה ולא הספיק ליטול השטר מידו. מאי בינייהו איכא בינייהו כשחייב מודה. לרב הונא בריה דרב יהושע נזקקין ולרב פפא אין נזקקין. א״נ דשמתיה ב״ד לאביהן על שאינו פורע לזה ומית בשמתא דהשתא ליכא למיחש לצררי דלא הוה פורעו אלא בב״ד כדי שיתירו לו נידותו:
סימן קח
שלחו מתם בר שמתיה ומית בשמתא מיתוקמא כל הנך מתני׳ לעיל דאמ׳ נזקקין. והילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דהיכא דלא שמתיה דחיישינן לצררי. אמר רבא הילכתא אין נזקקין לנכסי יתומין ואם אמר אביהן תנו נזקקין. ואם אמר תנו שדה זו לפלוני בחובו או מנה זו נזקקין ליתן לו ואין צריך להעמיד אפיטרופוס ליתומין על כך. שדה סתם ומנה סתם נזקקין ומעמידין אפוטרופוס ליתומין לברור להם חלק יפה ולהגבות את זה מזבורית. אבל שדה שנמצאת אחת ביד היתומים שלא היתה של אביהן אלא גזלה נזקקין להוציא גזילה מידם ואין מעמידין אפוטרופוס. אמרין נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמיד אפוטרופוס. אבל שדה זו ומנה זו בר מנמצאת שאינה שלו דאין צריך אפוטרופוס אלא מוציאין אותם מידם דאחזוקי סהדי המעידין על הגזילה בשקר לא מחזקינן:
[שם]
אמר רב אשי הילכתא אנן איזדקוקי לא מיזדקיקנן דהא אמר רבא הלכת׳ אין נזקקי׳ ואי מיזדקיקנן מוקמי׳ אפוטרופוס דהא אמ׳ נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמידין אפוטרופוס לבר מנמצאת שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן. ואמרי׳ שילהי גט פשוט ההוא ערבא דיתמי דפרעיה ללוה מקמי דלאודיעינהו ליתמי. אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה וכו׳. כדאיתא בפרק שום היתומים ופי׳ רבינו שמואל זצ״ל אבוהון דיתמי לוה מבחוץ וזה נעשה ערב למלוה בשבילו ולאחר מותו הערב מקמי דתבעינהו ליתמי פרע משלו ולא משל היתומים שלא הספיק לתובען והשתא חוזר עליהן לתובען:
[שם]
אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה הערב עתה נעשה בעל חוב ומלוה על פה היא ומצוה לפורעה אך יתמי פחותין מי׳ לאו בני מיעבד מצוה נינהו וכי גדל מישתעי דינא בהדייהו כדאמ׳ בחזקת הבתים גבי עובדא דרבה בר שרשום. רב הונא בריה יהושע אמר לעולם יתמי בני מיעבד מצוה כדאמ׳ בפ׳ שום היתומים דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזיל בתר שיבקייהו אלא היינו טעמא דלא גבי ערב מיתמי עד דגדלי וידעי לטעון ולחזור אחר דינם דאיכא למימר אימור צררי אתפיס אביהם בחייו למלוה לפרוע את הערב. הילכך כל מלוה על פה איכא למיחש דילמא פרעיה אבוהון בחייו אע״ג דקיימא לן לקמן בפרקין מלוה על פה גובה מן היורשים ה״מ דשמתי׳ ומית בשמתיה. אי נמי כשחייב מודה דפסקינן לקמן הילכתא כרב הונא בריה ררב יהושע דלא חיישינן למימר יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו אלא בעל חוב שאנו יודעים שלא פרע אביהן בחייו או שאין אנו יודעין א״ל אמר אביהן תנו נותנין כדפסקי׳ בערכין ואין ממתינין עד דגדלי כדשלחו מתם דהילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע ורבא נמי דפסיק הילכתא בערכין דאין נזקקין לנכסי דיתמי אלא א״כ ריבית אוכלת בהם ואם אמר תנו נותנין. נראה בעיני דלא פליג אדרב הונא בריה דרב יהושע כיון דחייב מור׳ כמ״ד תנו דמי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ורב הונא איירי בשחייב מודה אע״ג דלא אמר תנו. דאע״ג דקיי״ל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע״ח בזמן הזה דינו לגבות ממטלטלי דשביק להון אבוהון כמו שתיקנו הגאונים בכתובת אשה דפסקי׳ הילכת׳ ממקרקעי ולא ממטלטלי אעפ״כ נהגו לגבות ממטלטלי היכא דידוע לנו שאביהם היה חייב לזה. וכן הלכה למעשה דהא אמרי׳ לקמן מלוה על פה גובה מן היתומים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ואי מטלטלי שבק אבוהון ולא גבי אין לך נעילת דלת גדולה מזה דהא לא שכיחא לן מקרקעי עכ״ל. הרי פירשנו היכא שידוע לנו שאביהן חייב או אפילו אין (אנו) ידוע לנו אלא שאביהם אמר תנו נזקקין לנכסי יתומין להגבות לבע״ח את חובו. אבל היכא שאין ידוע דלא אמר תנו אין נזקקין עד דגדלי וידעי לטעון. מיהו דלא ידענא מתי הוו גדולים דנזקקין לנכסיהון. ורבינו יצחק בר שמואל זצ״ל פי׳ בפ׳ שום היתומין דהא דאין נזקקין ביתומים קטנים מיירי דאילו הגדילו תנן בפ׳ כל הנשבעין ומייתי לה בחזקת הבתים בעובד׳ דרבה בר שרשום מהכא מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ובשבוע׳ מיהא נפרעים מן היתומין. ובההיא דפ׳ שום היתומין משמע דאפילו בשבועה היכא דאין ריבית אוכלת בהם קאמר דאין נפרעין. דאי בלא שבועה קאמר אבל בשבועה שפיר דמי א״כ מאי פריך לי׳ התם מתני׳ דילמא מתני׳ בשבועה איירי. ועוד דמתני׳ היא בשבועה הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואפילו בשטר קאמ׳ אלא ודאי בקטנים איירי וטעמא משום דילמא צררי אתפסיה. הילכך עד דגדלי יתמי ומישתעי דינא בהדייהו. והשתא לא ידע מתי הוו גדולים. ובפ׳ חזקת הבתים בעובדא דרבא בר שרשום פי׳ רבינו שמואל זצ״ל דכי גדלי יתמי שיהיו בני מיעבד דינא דהיינו מבן י״ג שנה ואילך דהוי חייב במצות אישתעי דינא בהדייהו על שטר חובך שיש לך על אבידתו דתשבע ותטול כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים דכל זמן שהם קטנים אין ב״ד יורדין לנכסיהם לגבות מהם דלאו בני מצוה נינהו כדאמרי׳ בפ׳ שום היתומים אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן ריבית אוכלת בהם וכדפסק רבא התם. הילכך ממתין עד דגדלי דהיינו מבן י״ג שנה ואילך כדמוכח התם. והא דאמרי׳ בפ׳ מי שמת ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ה״מ מוכר לצורך הוצאה אבל לפרוע חוב אביו מוכר בבית דין מבן י״ג שנה ואילך. ואי נמי מלוה על פה הא כי גדלי יתמי לישתעי דינא בהדייהו וישבע ויטול כדפסיק רב פפא שלהי מכילתין הילכת׳ מלוה על פה גובה מן היורשין. והני מילי שיש עדים שהלוהו וישבע שלא פירש לו ויטול. עכ״ל:
סימן קט
ולא אתבריר לי מה שפירש עד שיהא בן י״ג שנה שיהא בר מיעבד מצוה דהיינו כרב פפא. ואנן פסקינן הילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. ונראה אם הוא בן י״ג שנים ויודע בטיב משא ומתן נזקקים לו ואפי׳ במלוה שאינה ידועה ויורד עמו בב״ד. וכן סובר רבינו יהודה בר נתן כדפרי׳ בפ׳ זה בורר גבי ההוא ינוקא דתבעוה (קמיה) בדינא קמיה דרב נחמן וחייביה רב נחמן:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush