גמרא
פירוש
זֶה לָזֶה.
מָה נַפְשָׁךְ אִי כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ לִישְׁלַח לְהוּ כְּרַבָּנַן אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ לִישְׁלַח לְהוּ כְּרַבִּי יְהוּדָה.
מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה אִי כְּרַבָּנַן.
מַאי הִיא דְּתַנְיָא {דברים כ״א:י״ז} יַכִּיר יַכִּירֶנּוּ לַאֲחֵרִים.
מִכָּאן כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
דתניא יכיר יכירנו לאחרים מיכן אמר ר׳ יהוד׳ נאמן אדם לומר זה בני בכור אע״פ שמוחזק׳ בבכור אחר. וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן אדם לומר זה בני בן גרושה הוא ובן חלוצה הוא. וסברא היא מדכתי׳ יכיר מה לי בכור ומה לי לדבר אחר וחכמים אומרים אינו נאמן לא בבכור ולא בחלל וכגון שמוחזקים באדם שהוא בכור. א״ל רב נחמן בר יצחק לרבא בשלמא לר׳ יהודה היינו דכתי׳ יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי. בצריך היכרא כגון שבאו מחדש לכאן ואין מוחזקין באחר מהן מי הבכור ומי הפשוט התם ודאי אב מהימן. כך פירש רבינו שמואל זצ״ל:
סימן צד
הילכך לפי דבריו כל היכא דלא ידעי׳ ביה אי בכור הוא ואם לאו וליכא לא עדים ולא קול נאמן עליו האב לכולי עלמא. אבל היכא דאיכא קול שזה בכור ואמר האב על אחר שהוא בכור בהא פליגי דלר׳ יהודה נאמן האב ולרבנן אינו נאמן. והא דת״ר לא היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר ר׳ אבא שהוא נאמן היו מוחזקים שאינו בכור ואמר אביו בכור הוא אינו נאמן. ואמרי׳ רישא ר׳ יהודה וסיפא רבנן דבמקום חזקה לא מהימני לאב. יש לפרש רישא ר׳ יהודה נמי וסיפא רבנן דוקא. ורבינו שלמה זצ״ל פי׳ בפ׳ בתרא דקידושין דרבנן לא פליגי אדר׳ יהודה אלא בבן גרושה או בבן חלוצה אבל בבכור מודו ליה דנאמן אדם לומר זה בני בכור משמע דרבנן פליגי עליה דר׳ יהודה דוקא קאמר ליה ומשמע נמי לישנא דוכשם שנאמן אדם לומר כו׳ דכי היכי דנאמן לומר שבן קטן הבכור אע״פ שעושה אחרים ממזרים על ידי כך הכי נמי נאמן לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה וחכמים אומרים אינו נאמן לפסול בניו כלל. והוא הדין נמי לר׳ יהודה שהיה נאמן לפסול האחרים בלא דכרת הבכור כדתנן בעשרה יוחסין האומר זה בני ממזר אינו נאמן ר׳ יהודה אומר נאמן ואמרי׳ בנמ׳ כדתניא יכירנו לאחרים מיכן אמר ר׳ יהודה. והתם במתני׳ לא איירי בבכור כלל. ומשמע נמי דנאמן נמי לפסול בניו מדכתי׳ יכיר כדפי׳ רבינו שמואל זצ״ל. והרב ר׳ אליהו זצ״ל פירש כיצד שנואה בנישואיה כגון חייבי לאוין. ומשמע ליה קרא הכי כי את הבכור בן השנואה יכיר שהוא בן השנואה דהיינו בן גרושה. מיהו לישנא דכשם משמע דמנאמנות בכור יכיר נפיק. ותו קשה דקאמר אלא לרבנן יכיר למה לי בצריך הכרה. דהשתא תירץ דאיצטריך יכיר על הבכור עצמו. אבל על מה שהוא בן שנואה דהיינו בן גרושה לא תירץ כלום לרבנן. ויש לומר שאינו חושש אלא ליישב למה לי יכיר כלל. ורבינו יצחק בר שמואל זצ״ל מביא ראיה להרב ר׳ אליהו זצ״ל דאמרי׳ בירושלמי בפ׳ עשרה יוחסין גבי האומר זה בני ממזר תמן תנינן האומר זה בני בכור ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן לתת לו ולא ליקח ממנו. תמה ר׳ יוסי לא מתני׳ היא אפילו שניהם אומרים על עובד שבמעיה ממזר הוא אינה נאמנת. דילמא על ר׳ יהודה איתמרת דר׳ יהודה נאמנין עליו ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן לתת לו אבל לא ליקח ממנו. אמר ר׳ חזקיה עוד היא מתני׳ בכור יכיר בן השנואה יכיר. ומפרש הכי שתמיהת ר׳ יוסי על דברי ר׳ יוחנן שדרש לתת לו אבל לא ליקח הימנו. (אמר ר׳ חזקיה עוד היא מתני׳ בכור יכיר בן השנואה יכיר. ומפדש הכי שתמיהת ר׳ יוסי על דברי ר׳ יוחנן שדרש לתת לו אבל לא ליקח הימנו) פירוש לגרע כחו ולפוסלו ולומר שהוא ממזר או בן גרושה או בן חלוצה מה חידוש משמעינן ר׳ יוחנן והלא משנתי׳ היא זו אפי׳ שניהם. ומתרץ על ר׳ יהודה איתמר מילתיה דרבי יוחנן להקשות על דברי ר׳ יהודה שאמר שהוא נאמן לפוסלו ועל זה מביא ר׳ יוחנן מן הפסוק שאין לו להיות נאמן. ור׳ חזקיה מתרץ דברי ר׳ יהודה שלא יקשה לו מן הפסוק ויאמר עוד היא מתני׳ פי׳ עוד יש ברייתא מלבד דברי ר׳ יהודה שמפרש טעמא של ר׳ יהודה אי נמי ה״פ עוד היא מתני׳ דמילתיה קיימת כי יש לתרץ דלא ליקשי ליה קרא מדכתי׳ בכור יכיר בן השנואה יכיר:
סימן צה
ופסק ר״ת זצ״ל והלכות גדולות דקיי״ל כר׳ יהודה מדקאמר לקמן שלח ליה ר׳ אבא לר׳ יוסף בר חמא האומר על תינוק בין הבנים נאמן. ור׳ יוחנן אמר אינו נאמן כרבנן. דאמ׳ התם הילכתא כדשלח ר׳ אבא לר׳ יוסף בר חמא ולאפוקי מדר׳ יוחנן. אלמא הלכה כר׳ יהודה דנאמן לומר על תינוק בין הבנים שהוא בכור וממילא נעשים הגדולים ממזרים על כך. ודוקא כי האי גוונא נאמן לפסול בניו. אבל היכא שאומר זה בני ממזר בלא הכרת בכור. או שאומר זה בני בן גרושה בן חלוצה בלא הכר׳ בכור בהא ודאי אין הלכה כר׳ יהודה. ואפי׳ לפי הירוש׳ יש ליישב זה הפסק ולומר בן השנואה יכיר דוקא ע״י הכרת בכור. ורבי׳ יצחק בר שמואל זצ״ל אומר דהלכה כר׳ יהודה דנאמן לפסול את בנו בלא הכרת בכורה כדאמ׳ בהחולץ מעשח באחד שבא לפני ר׳ יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני ובין עצמי אמר לו נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך. ופריך והתניא ר׳ יהודה אומר יכיר יכירנו לאחרים וכו׳. ואמר רב נחמן בר יצחק ה״ק לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי משמע הא אם היה עדות לגוי היה נאמן לפסול את בניו ולומר שהם מגוי אע״פ שלא היה פוסלם ע״י בכורה:
סימן צו
וכן פסק בשאלתות דרב אחאי בפרשה וארא וזה לשונו. מהכא איכא למישמע דהלכה כר׳ יהודה דנאמן אבריה. מדפסיק הלכה כרב נחמן דאמר אין עדות לגוי הא לגוי גוי מהימן. והרב ר׳ אלחנן זצ״ל היה אומר כי יש לדחות דפסול דהכא שייך לענין הכרת בכורה שהיה נאמן לפוסלו לענין שלא יטול חלק בכורה. והילכך כיון דשייך עדות האב לענין בכורה איכא למימר נמי דנאמן לפסול בניו בעדות תינוק בין הבנים. וממילא נאמן גם לפוסלם מאחר שאנו מאמינים שנתגייר בינו לבין עצמו לענין בכורה. ורבינו שמשון בר אברהם זצ״ל אומר דלא דמי לתינוק בין הבנים דהתם הוא עושה האחד בכור. אבל הכא אינו עושה בכור לא זה ולא זה. הילכך לא היה לו להיות נאמן כאן. אי לאו דקאמר טעמא דנאמן בלא הכרת בכור. ופי׳ רבינו שמואל זצ״ל בההוא נאמן על תינוק בין הבנים נאמן כר׳ יהודה ואע״ג דמוחזק לן באחד שהוא בכור אפילו הכי אב נאמן. והכי הילכתא דהא פסקינן לקמן הילכתא כדשלח ר׳ אבא דאמ׳ לקמן לאפוקי מדרבי יוחנן. וש״מ אם הוחזק אחד מן הבנים בבכורה בחיי האב אע״פ שלא אמר אביו זה בני בכור נוטל פי שנים שלא נחלקו ר׳ יהודה וחכמים אלא במוחזק שאחד בכור ואמר אביו על המוחזק בפשוט שהוא בכור והתם אמר ר׳ יהודה נאמן אדם לבטל החזקה. אבל אם לא אמר האב על אחד שהוא בכור אפי׳ ר׳ יהודה מודה שהחזקה קיימת. דאי לא תימא הכי הוה ליה למימר הכי ר׳ יהודה אומר כל בכור שלא הכירו אביו ואמו זהו בכורי אינו נוטל פי שנים אלא מדלא תני הכי ש״מ כדאמרי׳ עכ״ל. ופרכי׳ אדרבנן דאוקמו ליכיר בצריך הכרה כדפי׳ לעיל ופרכי׳ למאי הילכתא אי למיתבא ליה פי שנים אמאי צריך יכיר סברא הוא דנאמן מיגו דאי בעי יהיב ליה מתנה ומוקמי׳ בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. פי׳ רש״י זצ״ל מתנה ונכסים איצטריך יכיר שיטול בהם פי שנים דבהנהו ליכא מיגו אפי׳ לר׳ מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה״מ נכסים שנופלים לו בשעה שיש לו כח ליתנם לאחרים אבל גוסס אינו יכול לדבר ואין בו כח ליתן. והילכך לא מצי אקנינהו מקמי דאתי לידיה דהא אפי׳ כשבאו לידו אינו יכול להקנותם וכ״ש מקודם לכן עכ״ל. ורבינו חננאל פי׳ בנכסי׳ שנפלו לו כשהוא גוסס שאז הוא אינו יכול להקנותם לפי שרוב גוססין למיתה וכמת הוא חשוב ולענין בכורה מוחזק הוא. ורבינו יצחק בר שמואל זצ״ל אומר דזה הפי׳ לא יתכן כי על כרחין טעמ׳ דרוב גוססין למיתה אין לו לבעל המתנה ונתינת הגט. דהא שחוט ומגוייד בצומת הגידין קרוב למיתה לרבנן כמו גוסס ואין לחיים אפי׳ מיעוט כמו מגוססין אלא כולן למיתה ואפי׳ הכי נותנין גט כדאיתא במי שאחזו. והרב ר׳ יואל בר יצחק הלוי מבון זצ״ל הקשה לפי׳ רבינו שמואל זצ״ל שפי׳ מפני שאינו יכול לדבר א״כ אמאי לא נקט חולה שנשתתק ואינו מכוין לומר ג׳ פעמים על לאו לאו ועל הן הן כשבודקין אותו למשאות ולמתנות. ומתוך כך היה נראה לי שמתנת גוסס לא הויא נתינה שהוא חשוב כמת כפר״ח זצ״ל והיה רוצה לפסוק שגוסס אינו נותן גט אפי׳ דעתו מיושבת. ומילולו נכון. ומשיב עליו הרב ר׳ אלחנן זצ״ל דסמוך למיתה מיבעי ליה למינקט שדעתו משתנה אחרי כן כי באותו (שרוצה) שסופו להשתפות יש מינו ולא צריך קרא דיכיר וסתם גוסס שאינו יכול לדבר ולרמז כן הוא כי מתוך אותו הטירוף הוא מת. אבל שנשתתק או בריא שנשתטה אין משמע שלא ישתפה אחר כך כי אין סתמא שלא להשתפות ולכך יכול להקנות שנפלו לו אז. ועוד תירץ רבינו יצחק בר שמואל זצ״ל שאפילו לא היה סתם משתטה ומשתתק שאינו יכול ליבדק סופו להשתפו׳ עדיף ליה למינקט גוסס דשכיח מחמת מיתה ככל סתם בני אדם אבל שתוק ושטות שאין סופו יכול ליבדק שאינו מחמת מיתה אינו מצוי רק במועטין:
סימן צז
הילכך נראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ״ל שהגוסס שדעתו מיושבת עליו ומילולו נכון שנותן מתנה ונותן גט. וכן השיב רבינו יהודה בר קלונימוס בר מאיר זצ״ל והרב ר׳ מאיר אחיו זצ״ל שהגוסס ודעתו מיושבת עליו ומילולו נכון שנותן גט. וכן השיב הרב ר׳ אליעזר ממיץ זצ״ל מדאמ׳ שחט בו שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו וינתנו ואין לך בברור למות יותר מזה. ואם ברמיזתו כותבין כ״ש באמירתו. ובתוספתא תניא ראוהו מגוייד או צלוב ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין כל זמן שהנשמה תלויה ובנכסים שנפלו כשהוא גוסס אין לטעות כלל שהתלמוד דבר בהווה שגוסס אינו ראוי לתת שאינו מדבר ובגוסס דתקיף ליה עלמא טובא מיירי שאינו יכול לא לדבר ולא לרמז ואע״פ שיש גוסס ראוי לתת במדבר או רומז התלמוד שרצה לומר באינו בר דיבור ורמיזה אפקיה בלשון גוסס. עכ״ל:
סימן צח
אעפ״י שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. נראה בעיני אני המחבר שהגוס מגרש דתנן פרק התקבל בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו וינתנו חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירא ר׳ שמעון שזורי אומר אף המסוכן ומייתי לה בהקומץ ובפ׳ בהמה המקשה ובפ׳ אע״פ ושם פרש״י זצ״ל המסוכן הגוסס הא למדת שהגוסס מגרש. ותו מיהא הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתו אסורה לאכול בתרומה מיד ואין לך שאינו גוסס סמוך ליציא׳ הנשמה שעה אחת. ואעפ״כ הוי גט ש״מ שהגוסס מגרש. דאע״ג דמסר לה בעוד שהיה בריא מ״מ לא היה מועיל אם גוסס כמת כשם שאין גט לאחר מיתה. אפי׳ בא לידו בעודו בריא. הילכך הגוסס שדעתו מיושבת עליו ומילולו נכון הרי זה נותן מתנה ומגרש אשתו בגט:
[שם]
אמר רבי יוחנן אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא בין תוך כדי דיבור בין לאחר זמן אינו נאמן. אמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן מאי טעמא שיש לפרש דבריו דהאי דקרי בראשון עבד דמשמש ליה כעבדא. היה עובד על בית מכס ואמר בני וחזר ואמר עבדי נאמן דמעיקרא הוו קרי ליה בני משום יראת המכס. עבדי וחזר ואמר בני אינו נאמן דאילו היה בנו לא הי׳ אומר למוכסים שהוא עבדו. מיתיבי היה משמשו כבן מלביש ומנעיל מכניס ומוציא אבל לא עבודת עבד ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן. היה משמשו כעבד ואמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן. וקשיא לר׳ יוחנן מסיפא. אמר רב נחמן בר יצחק התם בברייתא כגון דקרי ליה עבדא מצרמאה מאי עבדא מצרמאה מצר עבדא מאה זוזי כלומר עבד גמור הוא לו שסמוכין הוא לו עליו מאה דינרין כלומר ששוה מאה דינרין:
סימן צט
בפ׳ עשרה יוחסין ת״ר נאמנין היו לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר. בד״א שלא קרא עליו ערעור אבל קרא עליו ערעור אינן נאמנין ואוקימנא ערעור תרי ואיבעית אימא ערעור דחד הואיל וליכא חזקה דכשרות. ופסק בספר חפץ דקיימא לן עד חד:
אמר רב נחמן שלשה נאמנין על הבכור אלו הן חיה אביו ואמו. חיה לאלתר. אמו כל שבעה. אביו לעולם. כדתניא יכיר יכירנו לאחרים. מיכן אמר רב יהודה. בבכורות תנן יש בכור לנחלה ליטול פי שנים ואינו בכור לכהן לתת פדיונו לכהן ה׳ סלעין. בכור לכהן ואינו לנחלה. יש בכור לנחלה ולכהן. ויש שאינו בכור לא לכהן ולא לנחלה. איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. הבא אחר הנפלים אע״פ שיצא ראשו של נפל חי. כגון שהיו תאומים אחד נפל ואחר שכלו לו חדשיו והוציא את ראשו חי והחזירו ובא חבירו וקדמו ויצא זה האחרון בכור הראשון לא הפסידו אע״ג דראש שהוציא חשובה לידה מעולה מאי טעמא דגבי נחלה כתיב ראשית אונו מי שלב אביו דוה עליו מת. יצא נפל שהוציא ראשון ראשון דלאו כילוד דלאו בר קיימא הוא ואין לבו דוה עליו. אבל לענין בהן פטור האי ולד אחרון דבפטר רחם תליא רחמנא והאי ראשו פטר את הרחם. ובן תשעה שיצא ראשו מת והחזירו ויצא אחיו. הרי אחיו בכור לנחלה דהא ראשון לא חשיב שאין לבו דוה עליו. ולענין כהן פטר רחם הוא. אבל יצא ראשו בן תשעה חי ואחר כך החזירו ומת בכור לנחלה נמי לא הוי זה הבא אחריו. ושמואל דאמר בגמ׳ אין הראש פוטר בנפלים והבא אחריו בכור לכהן. איתותב וליתא. וה״ה אם יצא הנפל כולו הבא אחריו בכור לנחלה. אמר רשב״ל פדחת פוטרת בכל מקום שחשובה לדיה מיציאת פדחת חוץ מן הנחלה. שאם בן תשעה חי הוציא פדחתו והחזירו הבא אחריו הוי בכור לנחלה עד שיוציא את ראשו. ור׳ יוחנן אמר אף לנחלה דפדחת נמי הוי הכירא והבא אחריו לא הוי בכור לנחלה:
סימן ק
וקיימא לן כר׳ יוחנן דכל ר׳ יוחנן ורשב״ל הלכה כר׳ יוחנן. ותו דשקיל וטרי לביה:
מתני׳ המפלה כמין בהמה חיה ועוף הבא אחריהן בכור לנחלה ואין הלב דוה אחריהן. אבל פטר רחם מיהא הוי דברי ר׳ מאיר וחכמים אומרים לא חשיב פטר רחם עד שיהא בו מצודת האדם והבא אחריו בכור אף לכהן. המפלת סנדל שאין לו צורת איברים או שיליא שאין שיליא בלא ולד אלא שנימוק. או שפיר מרוקם עור של ולד. והיוצא מהותך הבא אחריהן בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. ודוקא מחותך אברים הוי פטר רחם אבל ראש מחותך לא פטר. מי שהיה לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה בכור לנחלה ואינו בכור לכהן לענין נחלה תלא רחמנא באב דכתיב ראשית אונו ולענין כהן תלא בפטר רחם. אפי׳ עודה שפחה בלידה ראשונה ונשתחרה עכשיו או נכרית ונתגיירה ומשבאת ליד ישראל ילדה הוי נמי בכור לנחלה. שהרי זה לא היו לו בנים. ולכהן לא ראינו פטר רחם. ר׳ יוסי הגלילי אומר בכור לנחלה ולכהן רבנים הנולדו לה בגיות׳ לא פטרי פטר רחם בישראל עד שיפטרו רחם בישראל:
סימן קא
איתמר היו לו בנים ונתגייר ר׳ יוחנן אמר אין לו בכור לנחלה דהא הוה ליה בני. ורשב״ל אמר יש לו בכור לנחלה. והלכה כר׳ יוחנן:
מתני׳ מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה נתגיירה מעוברת ובעליה עמה הוי אותו ולד בכור לכהן דפטר רחם הוא בישראל ולא לנחלה ולידתו שלא בקדושה ולא בר לנחלה דזרע עובד אלילים רחמנא אפקריה דכתיב זרמת סוסים זרמתם. נשתחררה והיא מעוברת ילדה והיא כהנת או היא לויה. דלויה נמי פטורה מה׳ סלעים או היא ואשתו שכבר ילדה. וכן מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה. ואין ידוע אם תשעה לראשון או בן שבעה לאחררון בכור לכהן ואינו בכור לנחלה. ובגמרא מפרש היכי שקיל כפשוט. ואיזהו בכור לנחלה ולכהן המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא גניני״ם. המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים. המפלת ליום ארבעים שנתעברה דמיא בעלמא נינהו והבא אחריהם בכור לנחלה ולכהן. יוצא דופן והבא אחריו דרך רחם שניהם אינם בכור לא לנחלה ולא לכהן. ובגמ׳ מפרש טעמא:
סימן קב
מעשה בראובן שהיה לו שתי בנות ונישאו. ואחר מות ראובן תפשו האלמנה הנכסים. והיתה משופעת בעושר. ואחר מות ראובן נשתמרה הבת האחת ושוב מתה האלמנה ולא נשבעה על כתובתה ונתנה הכל במתנת שכיב מרע לבת שבישראל. ושוב מתה המשומרת ובעל המשומרת תבע לאחות אשתו על דבר הירושה לדין כי לא להם אח. ונשאל מורי רבינו אליעזר בן רבינו יואל הלוי זצ״ל אם יורש לאשתו המשומרת אי מיקריא שארו כיון שזינתה ואסורה לו. והשיב וזה לשונו נראה לי שיורשה ומעת שמעת שמת אמה זכתה בנכסים ואז היתה ישראלית. אפי׳ לדברי הגאון שפי׳ שהמשומד אינו יורש את אביו היא יורשת את אביה. והבעל למה קנסינן כמו שהאב יורש לבנו המשומד הכי נמי הבעל יורישנה אע״פ שאינה ראוי׳ לקיימה. דפ׳ יש מותרות בירוש׳ אמרי׳ לגבי שניות תני יורשה ומטמא לה דתני ר׳ חייא מטמא אדם לאשתו כשירה ואינו מטמא לפסולה. ופי׳ מאחר דמדאורייתא אינה פסולה הויא כאשתו. ואפי׳ אי אמ׳ דהא דאמור רבנן מקנין על ידי גוי ואמ׳ התם והא אסורה עליה וקיימא דהוי איסורא דאורייתא אף לגבי גוי מוהיא נתפסה שאפי׳ גוי במשמע. ולגבי אסתר דרשינן כאשר אבדתי אבדתי שנאסרה לבעלה. מיהו כל קנסות דפ׳ האשה רבה חס לגבי דידה ולא לגבי דידיה אע״ג דאיסורא דאורייתא הוא לבר ממציאתה שמפורש שם הטעם כי היכי דתהוי ליה איבה ומעשה ידיה כדי שלא תמות ברעב שפעמים ענייה ואין לה מזונות ממנו ושארו מיקריא מלגבי טומאה דאיכא קרא לא יטמא בעל בעמיו ודרשינן יש בעל מיטמא ויש בעל שאינו מיטמא הא לאו הכי שארו מיקריא לטומאה וכן לירושה תדע דלא קנסו לבעל מדפרכי׳ בהאשה רבה יורשי כתובה מאי עיבדתה ומשני כתובת בנין דיכרין. מהו דתימא איהי דעבדא איסורא קנסו רבנן זרעא דלא עבדו איסור׳ לא קנסו רבנן קמ״ל. פי׳ משום דתנאי כתובה ככתובה דמי כדאמרינן בפ׳ אע״פ דלא עדיפי אינהו מדידה כיון שמכחה היא באין אבל הבעל למה יפסיד כח ירושתו אם ממזר יורש את אביו ואח ממזר יורש לאחיו וגם מיטמא לו כדאי׳ בפ׳ בתרא דיבמות ולא אמרי׳ לאח כשר מיטמא ולא לפסול כדאיתא התם ולא גמרי׳ טומא׳ מטומא׳ כ״ש דירושה לא גמרינן מינה ובנו לכל דבר. והבעל לא דמי לזרעא דידה למה יפסיד. דמיא למורדת שכל זמן שלא גירשה אם מתה יורש אותה כמו שפסקו דגאונים. וההיא דתותרנית דפרק מי שמת נראה כדברי המפרשים דבארוסה מיירי. ואפי׳ אם נפרש בנשואה התם הוא פושע שתותרנית אינה ראויה להוציא על מום זה לכן יפסיד הפירות אבל הכא דמי להא דאמר בפרק האשה רבה מציאתה ומעשה ידיה דמדידה לדידיה לא קניס כתובה ומדידיה לדידה קניס ות״ק דקניס טעמא כדפרי׳ לעיל אבל ליורשה לא לישתמיט תנא דפ׳ האשה וליתני זה וזה אין יורשין אותה כיון דתנא ירושת בנין דיכרין והא לא קתני ש״מ דהבעל יורשה. ותנא הוא דגרסינן בירושלמי בהאשה רבה ולא זה וזה מיטמא לה הדא היא דתני ר׳ חייא מיטמא הוא לאשתו כשירה ואינו מיטמא לאשתו פסולה. אית תנא דתני הכא תונא בשלש׳ עשר דבר פי׳ שלשה עשר קנסוה והם שנויים כולם בהדיא במשנה האשה רבה. ואית תנא תני ארבעה עשר מאן דתני שלשה עשר עביד מציאה ומעשה ידיה חדא ומאן דתני ארבעה עשר עביד כל חדא וחדא חד ואם אינה יורשה נפישי להו. ופ׳ יש מותרות לא קתני גבי אלמנה לכהן גדול ושניות אינו מטמא להו ואלמנה לכהן גדול יש לה כתובה כמו שמפורש שם הטעם. ואמ׳ התם איכא בינייהו שוטה ודאי קצרו של דבר רואה אני שהבעל יורשה. ע״כ תשובתו:
בפ״ק דקידושין אמר ר׳ חייא בר אבין א״ר יוחנן גוי יורש את אביו דבר תורה דכתי׳ כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר. ודילמא ישראל משומד שאני אלא מהכא כי לבני לוט נתתיה ירושה:
סימן קג
השיב הגאון מאור הגולה כך הראוני מן השמים שהמשומד אינו יורש את אביו מ״ט כיון דאישתמד נפק ליה מקדושתיה דאבוה ולא מיקרי זרעיה דכתי׳ לך לאלהים ולזרעך אחריך מי שזרעו מיוחס אחריו יצא משומד שאין מתירם אחר אביו ומנלן דלא ירית דהכי אשכחן באברהם ויצחק אע״ג דאמר לו הקב״ה לאברהם ונתתי לך ולזרעך אחריך את כל ארץ כנען וגו׳ וכתי׳ ביום ההוא כרת י״י את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ. ואומר את הקיני ואת הקניזי וגו׳. והוו ליה לאברהם הדין בנין יצחק וישמעאל לא ירית ישמעאל ובניו מכל ארץ כנען. ושאר אומות העולם שא״ל הקב״ה לאברהם נתתי לך וגו׳ אלמא לאו זרעיה איקרי ולא ירית נכסיה. וכן אשכחן ביצחק אבינו דא״ל הקב״ה כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות ואע״ג דהוה ליה תרין בנין יעקב ועשו לא אשכחן דירית עשו מנכסי יצחק אלא וישב עשו בהר שעיר ובבני יעקב כתי׳ והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וגו׳. לכם לירושה ולא לבני עשו. וכן מצינו פריעת החוב דכתי׳ ידוע תדע כי גר יהיה זרעך. ולא פרע חובו לא לבני ישמעאל ולא לבני עשו אלא יעקב ובניו דכתי׳ יעקב ובניו ירדו מצרים. אלמא לא מיקרי זרעיה אלא מי שמתיחס אחר אבוה והאי משומד עם אחר הוא ואינו יורש את אביו דלאו בנו מיקרי. ואי איכא דקשיא ליה הא דאמר ר׳ חייא בר אבין אמר ר׳ יוחנן גוי יורש את אביו דבר תורה דכתי׳ כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר דמשמע דעשו ירש את הר שעיר מיצחק אלמא משומד יורש את אביו. התם ה״ק גוי יורש את אביו גוי דבר תורה שכן מצינו בבני עשו שירשו את עשו אביהם שנאמר כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר להורישו לבניו. אבל עשו לא ירש את יצחק שהרי הר שעיר לא של יצחק היה אלא של עשו שנאמר ואתן לעשו לרשת אותו. הילכך האי משומד אינו יורש את אביו ראובן -גרשום בר יהודה זצ״ל. וכן פסק מר רב צדוק גאון זצ״ל כדבריו. וכן פר״ח זצ״ל כי לבני לוט נתתי ירושה להורישם לבניהם. ורבינו יצחק בר אשר הלוי זצ״ל אומר שהמשומד יורש את אביו שמצינו בחזקת הבתים שיצחק זכה בהר שעיר מכח אברהם דאמר רב יהודה אמר שמואל כל שהראהו הקב״ה למשה חייב במעשר דהן הן שבעת עממים הכתובים בכל מקום לאפוקי קיני וקניזי וקדמוני שניתנו לאברהם בין הבתרים לא יתחייבו במעשר לעתיד לבוא. ופליגי תנאי בפירושא דקיני וקניזי וקדמוני דר׳ מאיר אומר נפתוחאה ערבאה ושלמאה ר׳ יהודה אומר שעיר עמון ומואב ר׳ שמעון אומר עירסקין אסיא ואספמיא אלמא אליבא דר׳ יהודה דהילכתא כוותיה ניתן לאברהם אבינו הר שעיר וירש יצחק את אברהם וירש עשו את יצחק. הא למדת שהמשומד יורש את אביו. וכן כתב מורי ר׳ אליעזר בן ר׳ יואל הלוי זצ״ל. כשם שהוא מוריש לבניו כך יורש את אביו. דאע״פ שחטא ישראל הוא. אך יש כח ביד חכמים להפקיד ממונו דהפקר ב״ד הפקר כדאמרי׳ בפ״ב דכתובות יהבי׳ לה קנס ואזלא ואכלה בגיותה אתמהא אע״פ שיש לחלק בין קנס לירושה. מידו בכל ענין ראוי לקונסו דהבא על הכותית קנסוהו כדאי׳ בפ׳ שור שנגח ובירוש׳ פ״ק דע״ז גרסי׳ להלין כותאי דקסרי מותר להלוותן בריבית מפני שקלקלו מעשיהם ופי׳ דסבר כותים גירי אמת הן אלא מפני קלקולם קנסום כדקניס ר׳ מאיר שלא יטמעו בהם. ואף על גב דלר׳ מאיר גירי אמת הן. והא דאמרי׳ בפ׳ אין מעמידין אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המשומד. מיירי במשומד אוכל טרפות לתיאבון ולא במשומד להכעיס. ואפי׳ לדברי הגאונים:
סימן קד
נראה למורי רבינו אבי העזרי זצ״ל שהאב ישראל יורש את בנו שהוא משומד שהרי למה יקנסו את האב. וכדבריו כתב הרב ר׳ משה בר מיימון זצ״ל וזה לשונו ישראל שמשתמד יורש את קרוביו הישראלים. ואם ראו ב״ד לאבד את ממונו ולקונסו שלא יירש כדי שלא לחזק יד הרשעים הרשות בידם. ואם יש לו בנים בישראל תנתן ירושת אביהן המשומד להם וכן המנהג תמיד במערב עכ״ל. ומורי הרב ר׳ שמחה בר שמואל זצ״ל אומר דאפי׳ לדברי הגאונים שפסקו דמשומד אינו יורש את אביו. בן המשומד יורש את זקינו מדברי תורה מכח דאבוה אבא קא אתינא כההיא דפרק מי שמת דשלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו ומת בחיי אביו בנו של מוכר מוציא מיד הלקוחות. וזהו שקשה בדיני ממונות ולימרו ליה אבוך זבין ואת מפקת ומאי קושיא דילמא דאמר להו מכח דאבוה אבא קאתינא תדע דכתי׳ תחת אבותיך יהיו בניך. ואע״ג דבמסקנא אידחי מ״מ דקאמר וזו היא שקשה בדיני ממונות ש״מ דהכי הילכתא שהבן מוציא מיד הלקוחות דשלחו מתם סברי דמכח אבוה דאבא קא אתי אלא שקשה הוא מדיני ממונות שאין ראיה מן התורה דקרא איכא לאוקמי בברכה. ואמרי׳ נמי בירושלמי אם לבנו יעדנה לבנו הוא מיעדה ואינו מיעדה לבן בנו. ר׳ בעי קומי דר׳ זעירא גבי נחלה את עביד בן הבן כבן וכה אתמר הכין. ואם בן ראובן בא מכח ראובן ויורש בראוי לראובן דוקא א״כ אינך עושה חנוך לענין נחלה באילו הוא בנו ויעקב אלא בנו של ראובן. מיהו הא דפריך אבל לענין דינא לא והתנן נפל הבית עליו ועל אביו וכו׳ אתי׳ ליה בגימ׳ וכולה סוגיא משמע דזו היא קשה בדיני ממונות הויא כמילתא בלא טעמא. ודוקא במכר הבן בנכסי האב שהבן מוציא מיד הלקוחות:
סימן קה
וכן השיב רבינו שלמה זצ״ל שקרובי המשומד יורשים את המשומד. וזה לשונו ששאלתם משומד לע״ז שהפקיד פקדון ביד ישראל קרובו ותבעו המשומד לאחר זמן ולא רצה להחזירו לו ומת המשומד. וקרוביו הקרובים לירושה תובעים הפקדון וגם השליח שהביאו ליד זה מביא עדים גוים שנתן לו המשומד אותו ממון מתנה אחר זמן. דעתי נוטה שאין בדבר השליח כלום שאין עדות גוים עדות והראיה ליורשו את הפקדון ואם אין לזה עדים שתבעו משומד בחייו והוא אמר לא אתן זכו קרובים בממון וראויים לירש שלא מצינו שבטלה תורת ירושה מן הרשעים דכתי׳ כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר וכ״ש שהן יורשין כשרים יכין רשע וצדיק ילבש. ואם שלח בו יד ראובן בחיי המשומד או שיש לו עדים שתבעו הימנו ואומר אני זוכה בו אין לך שליחות יד גדול מזה. ונראה בעיני שאין כח בדיינין להוציאו. דאיתמר ממון מסור רב הונא ורב יהודה חד אמר מותר לאבדו ביד לא יהא ממונו חמור מגופו דתניא המינין והמסורות מורידין לבור אבל לא מעלין. למדנו שגופו הפקר וכ״ש ממונו. וחד אמר אסור לאבדו דילמא נפיק מיניה ברא מעליא דכתי׳ יכין רשע וצדיק ילבש ומשומד לע״ז מין הוא וגופו הפקר וממונו וכל טעמי מסור יש בו בין לאיסור בין להיתר וכיון דלא איפסיק הילכתא לא כמר ולא כמר הרי זכה בחיי המשומד מן ההפקר ואין לנו כח להוציאו. ואם לא שלח ידו בחייו של משומד אין כאן זכייה. ואם יאמר ראובן שיש בני משומד כמותו ודוחים אותם הקרובים לאמר לאו בעלי דברים דידי אתם לי אין בדבריו כלום שישראל הבא על הנכרית והוליד ממנה בן אינו בן דתנן מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן החליצה ומן היבום וחייב על מכתו ועל קללתו חוץ מי שיש לו מן הנכרית. וצורינו יאיר עינינו בתורתו. שלמה בר יצחק. מיהו אם בן המשומד יורש את זקינו אבי המשומד מזה לא כתב בתשובה זו כלום:
[שם]
שלח ליה רבבא לרב יוסף בר חמא. עבדי גנבת מה טיבו אצלך. אתה מכרתו לי ואתה נתתו לי במתנה. פי׳ רבינו שמואל זצ״ל ונאמן הוא בטענה זו. דאע״ג דאמרי׳ בחזקת הבתים הגודרות אין להם חזקה ה״מ לאלתר אבל לאחר ג׳ שנים יש להם חזקה. והכא נמי כגון שהחזיק בו ג׳ שנים או בקטן המוטל בעריסה דיש לו חזקה לאלתר או בעבד שלא ראה אותו בעדים זה המערער בביתו של זה:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
סימן צד
הילכך לפי דבריו כל היכא דלא ידעי׳ ביה אי בכור הוא ואם לאו וליכא לא עדים ולא קול נאמן עליו האב לכולי עלמא. אבל היכא דאיכא קול שזה בכור ואמר האב על אחר שהוא בכור בהא פליגי דלר׳ יהודה נאמן האב ולרבנן אינו נאמן. והא דת״ר לא היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר ר׳ אבא שהוא נאמן היו מוחזקים שאינו בכור ואמר אביו בכור הוא אינו נאמן. ואמרי׳ רישא ר׳ יהודה וסיפא רבנן דבמקום חזקה לא מהימני לאב. יש לפרש רישא ר׳ יהודה נמי וסיפא רבנן דוקא. ורבינו שלמה זצ״ל פי׳ בפ׳ בתרא דקידושין דרבנן לא פליגי אדר׳ יהודה אלא בבן גרושה או בבן חלוצה אבל בבכור מודו ליה דנאמן אדם לומר זה בני בכור משמע דרבנן פליגי עליה דר׳ יהודה דוקא קאמר ליה ומשמע נמי לישנא דוכשם שנאמן אדם לומר כו׳ דכי היכי דנאמן לומר שבן קטן הבכור אע״פ שעושה אחרים ממזרים על ידי כך הכי נמי נאמן לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה וחכמים אומרים אינו נאמן לפסול בניו כלל. והוא הדין נמי לר׳ יהודה שהיה נאמן לפסול האחרים בלא דכרת הבכור כדתנן בעשרה יוחסין האומר זה בני ממזר אינו נאמן ר׳ יהודה אומר נאמן ואמרי׳ בנמ׳ כדתניא יכירנו לאחרים מיכן אמר ר׳ יהודה. והתם במתני׳ לא איירי בבכור כלל. ומשמע נמי דנאמן נמי לפסול בניו מדכתי׳ יכיר כדפי׳ רבינו שמואל זצ״ל. והרב ר׳ אליהו זצ״ל פירש כיצד שנואה בנישואיה כגון חייבי לאוין. ומשמע ליה קרא הכי כי את הבכור בן השנואה יכיר שהוא בן השנואה דהיינו בן גרושה. מיהו לישנא דכשם משמע דמנאמנות בכור יכיר נפיק. ותו קשה דקאמר אלא לרבנן יכיר למה לי בצריך הכרה. דהשתא תירץ דאיצטריך יכיר על הבכור עצמו. אבל על מה שהוא בן שנואה דהיינו בן גרושה לא תירץ כלום לרבנן. ויש לומר שאינו חושש אלא ליישב למה לי יכיר כלל. ורבינו יצחק בר שמואל זצ״ל מביא ראיה להרב ר׳ אליהו זצ״ל דאמרי׳ בירושלמי בפ׳ עשרה יוחסין גבי האומר זה בני ממזר תמן תנינן האומר זה בני בכור ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן לתת לו ולא ליקח ממנו. תמה ר׳ יוסי לא מתני׳ היא אפילו שניהם אומרים על עובד שבמעיה ממזר הוא אינה נאמנת. דילמא על ר׳ יהודה איתמרת דר׳ יהודה נאמנין עליו ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן לתת לו אבל לא ליקח ממנו. אמר ר׳ חזקיה עוד היא מתני׳ בכור יכיר בן השנואה יכיר. ומפרש הכי שתמיהת ר׳ יוסי על דברי ר׳ יוחנן שדרש לתת לו אבל לא ליקח הימנו. (אמר ר׳ חזקיה עוד היא מתני׳ בכור יכיר בן השנואה יכיר. ומפדש הכי שתמיהת ר׳ יוסי על דברי ר׳ יוחנן שדרש לתת לו אבל לא ליקח הימנו) פירוש לגרע כחו ולפוסלו ולומר שהוא ממזר או בן גרושה או בן חלוצה מה חידוש משמעינן ר׳ יוחנן והלא משנתי׳ היא זו אפי׳ שניהם. ומתרץ על ר׳ יהודה איתמר מילתיה דרבי יוחנן להקשות על דברי ר׳ יהודה שאמר שהוא נאמן לפוסלו ועל זה מביא ר׳ יוחנן מן הפסוק שאין לו להיות נאמן. ור׳ חזקיה מתרץ דברי ר׳ יהודה שלא יקשה לו מן הפסוק ויאמר עוד היא מתני׳ פי׳ עוד יש ברייתא מלבד דברי ר׳ יהודה שמפרש טעמא של ר׳ יהודה אי נמי ה״פ עוד היא מתני׳ דמילתיה קיימת כי יש לתרץ דלא ליקשי ליה קרא מדכתי׳ בכור יכיר בן השנואה יכיר:
סימן צה
ופסק ר״ת זצ״ל והלכות גדולות דקיי״ל כר׳ יהודה מדקאמר לקמן שלח ליה ר׳ אבא לר׳ יוסף בר חמא האומר על תינוק בין הבנים נאמן. ור׳ יוחנן אמר אינו נאמן כרבנן. דאמ׳ התם הילכתא כדשלח ר׳ אבא לר׳ יוסף בר חמא ולאפוקי מדר׳ יוחנן. אלמא הלכה כר׳ יהודה דנאמן לומר על תינוק בין הבנים שהוא בכור וממילא נעשים הגדולים ממזרים על כך. ודוקא כי האי גוונא נאמן לפסול בניו. אבל היכא שאומר זה בני ממזר בלא הכרת בכור. או שאומר זה בני בן גרושה בן חלוצה בלא הכר׳ בכור בהא ודאי אין הלכה כר׳ יהודה. ואפי׳ לפי הירוש׳ יש ליישב זה הפסק ולומר בן השנואה יכיר דוקא ע״י הכרת בכור. ורבי׳ יצחק בר שמואל זצ״ל אומר דהלכה כר׳ יהודה דנאמן לפסול את בנו בלא הכרת בכורה כדאמ׳ בהחולץ מעשח באחד שבא לפני ר׳ יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני ובין עצמי אמר לו נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך. ופריך והתניא ר׳ יהודה אומר יכיר יכירנו לאחרים וכו׳. ואמר רב נחמן בר יצחק ה״ק לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי משמע הא אם היה עדות לגוי היה נאמן לפסול את בניו ולומר שהם מגוי אע״פ שלא היה פוסלם ע״י בכורה:
סימן צו
וכן פסק בשאלתות דרב אחאי בפרשה וארא וזה לשונו. מהכא איכא למישמע דהלכה כר׳ יהודה דנאמן אבריה. מדפסיק הלכה כרב נחמן דאמר אין עדות לגוי הא לגוי גוי מהימן. והרב ר׳ אלחנן זצ״ל היה אומר כי יש לדחות דפסול דהכא שייך לענין הכרת בכורה שהיה נאמן לפוסלו לענין שלא יטול חלק בכורה. והילכך כיון דשייך עדות האב לענין בכורה איכא למימר נמי דנאמן לפסול בניו בעדות תינוק בין הבנים. וממילא נאמן גם לפוסלם מאחר שאנו מאמינים שנתגייר בינו לבין עצמו לענין בכורה. ורבינו שמשון בר אברהם זצ״ל אומר דלא דמי לתינוק בין הבנים דהתם הוא עושה האחד בכור. אבל הכא אינו עושה בכור לא זה ולא זה. הילכך לא היה לו להיות נאמן כאן. אי לאו דקאמר טעמא דנאמן בלא הכרת בכור. ופי׳ רבינו שמואל זצ״ל בההוא נאמן על תינוק בין הבנים נאמן כר׳ יהודה ואע״ג דמוחזק לן באחד שהוא בכור אפילו הכי אב נאמן. והכי הילכתא דהא פסקינן לקמן הילכתא כדשלח ר׳ אבא דאמ׳ לקמן לאפוקי מדרבי יוחנן. וש״מ אם הוחזק אחד מן הבנים בבכורה בחיי האב אע״פ שלא אמר אביו זה בני בכור נוטל פי שנים שלא נחלקו ר׳ יהודה וחכמים אלא במוחזק שאחד בכור ואמר אביו על המוחזק בפשוט שהוא בכור והתם אמר ר׳ יהודה נאמן אדם לבטל החזקה. אבל אם לא אמר האב על אחד שהוא בכור אפי׳ ר׳ יהודה מודה שהחזקה קיימת. דאי לא תימא הכי הוה ליה למימר הכי ר׳ יהודה אומר כל בכור שלא הכירו אביו ואמו זהו בכורי אינו נוטל פי שנים אלא מדלא תני הכי ש״מ כדאמרי׳ עכ״ל. ופרכי׳ אדרבנן דאוקמו ליכיר בצריך הכרה כדפי׳ לעיל ופרכי׳ למאי הילכתא אי למיתבא ליה פי שנים אמאי צריך יכיר סברא הוא דנאמן מיגו דאי בעי יהיב ליה מתנה ומוקמי׳ בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. פי׳ רש״י זצ״ל מתנה ונכסים איצטריך יכיר שיטול בהם פי שנים דבהנהו ליכא מיגו אפי׳ לר׳ מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה״מ נכסים שנופלים לו בשעה שיש לו כח ליתנם לאחרים אבל גוסס אינו יכול לדבר ואין בו כח ליתן. והילכך לא מצי אקנינהו מקמי דאתי לידיה דהא אפי׳ כשבאו לידו אינו יכול להקנותם וכ״ש מקודם לכן עכ״ל. ורבינו חננאל פי׳ בנכסי׳ שנפלו לו כשהוא גוסס שאז הוא אינו יכול להקנותם לפי שרוב גוססין למיתה וכמת הוא חשוב ולענין בכורה מוחזק הוא. ורבינו יצחק בר שמואל זצ״ל אומר דזה הפי׳ לא יתכן כי על כרחין טעמ׳ דרוב גוססין למיתה אין לו לבעל המתנה ונתינת הגט. דהא שחוט ומגוייד בצומת הגידין קרוב למיתה לרבנן כמו גוסס ואין לחיים אפי׳ מיעוט כמו מגוססין אלא כולן למיתה ואפי׳ הכי נותנין גט כדאיתא במי שאחזו. והרב ר׳ יואל בר יצחק הלוי מבון זצ״ל הקשה לפי׳ רבינו שמואל זצ״ל שפי׳ מפני שאינו יכול לדבר א״כ אמאי לא נקט חולה שנשתתק ואינו מכוין לומר ג׳ פעמים על לאו לאו ועל הן הן כשבודקין אותו למשאות ולמתנות. ומתוך כך היה נראה לי שמתנת גוסס לא הויא נתינה שהוא חשוב כמת כפר״ח זצ״ל והיה רוצה לפסוק שגוסס אינו נותן גט אפי׳ דעתו מיושבת. ומילולו נכון. ומשיב עליו הרב ר׳ אלחנן זצ״ל דסמוך למיתה מיבעי ליה למינקט שדעתו משתנה אחרי כן כי באותו (שרוצה) שסופו להשתפות יש מינו ולא צריך קרא דיכיר וסתם גוסס שאינו יכול לדבר ולרמז כן הוא כי מתוך אותו הטירוף הוא מת. אבל שנשתתק או בריא שנשתטה אין משמע שלא ישתפה אחר כך כי אין סתמא שלא להשתפות ולכך יכול להקנות שנפלו לו אז. ועוד תירץ רבינו יצחק בר שמואל זצ״ל שאפילו לא היה סתם משתטה ומשתתק שאינו יכול ליבדק סופו להשתפו׳ עדיף ליה למינקט גוסס דשכיח מחמת מיתה ככל סתם בני אדם אבל שתוק ושטות שאין סופו יכול ליבדק שאינו מחמת מיתה אינו מצוי רק במועטין:
סימן צז
הילכך נראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ״ל שהגוסס שדעתו מיושבת עליו ומילולו נכון שנותן מתנה ונותן גט. וכן השיב רבינו יהודה בר קלונימוס בר מאיר זצ״ל והרב ר׳ מאיר אחיו זצ״ל שהגוסס ודעתו מיושבת עליו ומילולו נכון שנותן גט. וכן השיב הרב ר׳ אליעזר ממיץ זצ״ל מדאמ׳ שחט בו שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו וינתנו ואין לך בברור למות יותר מזה. ואם ברמיזתו כותבין כ״ש באמירתו. ובתוספתא תניא ראוהו מגוייד או צלוב ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין כל זמן שהנשמה תלויה ובנכסים שנפלו כשהוא גוסס אין לטעות כלל שהתלמוד דבר בהווה שגוסס אינו ראוי לתת שאינו מדבר ובגוסס דתקיף ליה עלמא טובא מיירי שאינו יכול לא לדבר ולא לרמז ואע״פ שיש גוסס ראוי לתת במדבר או רומז התלמוד שרצה לומר באינו בר דיבור ורמיזה אפקיה בלשון גוסס. עכ״ל:
סימן צח
אעפ״י שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. נראה בעיני אני המחבר שהגוס מגרש דתנן פרק התקבל בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו וינתנו חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירא ר׳ שמעון שזורי אומר אף המסוכן ומייתי לה בהקומץ ובפ׳ בהמה המקשה ובפ׳ אע״פ ושם פרש״י זצ״ל המסוכן הגוסס הא למדת שהגוסס מגרש. ותו מיהא הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתו אסורה לאכול בתרומה מיד ואין לך שאינו גוסס סמוך ליציא׳ הנשמה שעה אחת. ואעפ״כ הוי גט ש״מ שהגוסס מגרש. דאע״ג דמסר לה בעוד שהיה בריא מ״מ לא היה מועיל אם גוסס כמת כשם שאין גט לאחר מיתה. אפי׳ בא לידו בעודו בריא. הילכך הגוסס שדעתו מיושבת עליו ומילולו נכון הרי זה נותן מתנה ומגרש אשתו בגט:
[שם]
אמר רבי יוחנן אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא בין תוך כדי דיבור בין לאחר זמן אינו נאמן. אמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן מאי טעמא שיש לפרש דבריו דהאי דקרי בראשון עבד דמשמש ליה כעבדא. היה עובד על בית מכס ואמר בני וחזר ואמר עבדי נאמן דמעיקרא הוו קרי ליה בני משום יראת המכס. עבדי וחזר ואמר בני אינו נאמן דאילו היה בנו לא הי׳ אומר למוכסים שהוא עבדו. מיתיבי היה משמשו כבן מלביש ומנעיל מכניס ומוציא אבל לא עבודת עבד ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן. היה משמשו כעבד ואמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן. וקשיא לר׳ יוחנן מסיפא. אמר רב נחמן בר יצחק התם בברייתא כגון דקרי ליה עבדא מצרמאה מאי עבדא מצרמאה מצר עבדא מאה זוזי כלומר עבד גמור הוא לו שסמוכין הוא לו עליו מאה דינרין כלומר ששוה מאה דינרין:
סימן צט
בפ׳ עשרה יוחסין ת״ר נאמנין היו לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר. בד״א שלא קרא עליו ערעור אבל קרא עליו ערעור אינן נאמנין ואוקימנא ערעור תרי ואיבעית אימא ערעור דחד הואיל וליכא חזקה דכשרות. ופסק בספר חפץ דקיימא לן עד חד:
אמר רב נחמן שלשה נאמנין על הבכור אלו הן חיה אביו ואמו. חיה לאלתר. אמו כל שבעה. אביו לעולם. כדתניא יכיר יכירנו לאחרים. מיכן אמר רב יהודה. בבכורות תנן יש בכור לנחלה ליטול פי שנים ואינו בכור לכהן לתת פדיונו לכהן ה׳ סלעין. בכור לכהן ואינו לנחלה. יש בכור לנחלה ולכהן. ויש שאינו בכור לא לכהן ולא לנחלה. איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. הבא אחר הנפלים אע״פ שיצא ראשו של נפל חי. כגון שהיו תאומים אחד נפל ואחר שכלו לו חדשיו והוציא את ראשו חי והחזירו ובא חבירו וקדמו ויצא זה האחרון בכור הראשון לא הפסידו אע״ג דראש שהוציא חשובה לידה מעולה מאי טעמא דגבי נחלה כתיב ראשית אונו מי שלב אביו דוה עליו מת. יצא נפל שהוציא ראשון ראשון דלאו כילוד דלאו בר קיימא הוא ואין לבו דוה עליו. אבל לענין בהן פטור האי ולד אחרון דבפטר רחם תליא רחמנא והאי ראשו פטר את הרחם. ובן תשעה שיצא ראשו מת והחזירו ויצא אחיו. הרי אחיו בכור לנחלה דהא ראשון לא חשיב שאין לבו דוה עליו. ולענין כהן פטר רחם הוא. אבל יצא ראשו בן תשעה חי ואחר כך החזירו ומת בכור לנחלה נמי לא הוי זה הבא אחריו. ושמואל דאמר בגמ׳ אין הראש פוטר בנפלים והבא אחריו בכור לכהן. איתותב וליתא. וה״ה אם יצא הנפל כולו הבא אחריו בכור לנחלה. אמר רשב״ל פדחת פוטרת בכל מקום שחשובה לדיה מיציאת פדחת חוץ מן הנחלה. שאם בן תשעה חי הוציא פדחתו והחזירו הבא אחריו הוי בכור לנחלה עד שיוציא את ראשו. ור׳ יוחנן אמר אף לנחלה דפדחת נמי הוי הכירא והבא אחריו לא הוי בכור לנחלה:
סימן ק
וקיימא לן כר׳ יוחנן דכל ר׳ יוחנן ורשב״ל הלכה כר׳ יוחנן. ותו דשקיל וטרי לביה:
מתני׳ המפלה כמין בהמה חיה ועוף הבא אחריהן בכור לנחלה ואין הלב דוה אחריהן. אבל פטר רחם מיהא הוי דברי ר׳ מאיר וחכמים אומרים לא חשיב פטר רחם עד שיהא בו מצודת האדם והבא אחריו בכור אף לכהן. המפלת סנדל שאין לו צורת איברים או שיליא שאין שיליא בלא ולד אלא שנימוק. או שפיר מרוקם עור של ולד. והיוצא מהותך הבא אחריהן בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. ודוקא מחותך אברים הוי פטר רחם אבל ראש מחותך לא פטר. מי שהיה לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה בכור לנחלה ואינו בכור לכהן לענין נחלה תלא רחמנא באב דכתיב ראשית אונו ולענין כהן תלא בפטר רחם. אפי׳ עודה שפחה בלידה ראשונה ונשתחרה עכשיו או נכרית ונתגיירה ומשבאת ליד ישראל ילדה הוי נמי בכור לנחלה. שהרי זה לא היו לו בנים. ולכהן לא ראינו פטר רחם. ר׳ יוסי הגלילי אומר בכור לנחלה ולכהן רבנים הנולדו לה בגיות׳ לא פטרי פטר רחם בישראל עד שיפטרו רחם בישראל:
סימן קא
איתמר היו לו בנים ונתגייר ר׳ יוחנן אמר אין לו בכור לנחלה דהא הוה ליה בני. ורשב״ל אמר יש לו בכור לנחלה. והלכה כר׳ יוחנן:
מתני׳ מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה נתגיירה מעוברת ובעליה עמה הוי אותו ולד בכור לכהן דפטר רחם הוא בישראל ולא לנחלה ולידתו שלא בקדושה ולא בר לנחלה דזרע עובד אלילים רחמנא אפקריה דכתיב זרמת סוסים זרמתם. נשתחררה והיא מעוברת ילדה והיא כהנת או היא לויה. דלויה נמי פטורה מה׳ סלעים או היא ואשתו שכבר ילדה. וכן מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה. ואין ידוע אם תשעה לראשון או בן שבעה לאחררון בכור לכהן ואינו בכור לנחלה. ובגמרא מפרש היכי שקיל כפשוט. ואיזהו בכור לנחלה ולכהן המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא גניני״ם. המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים. המפלת ליום ארבעים שנתעברה דמיא בעלמא נינהו והבא אחריהם בכור לנחלה ולכהן. יוצא דופן והבא אחריו דרך רחם שניהם אינם בכור לא לנחלה ולא לכהן. ובגמ׳ מפרש טעמא:
סימן קב
מעשה בראובן שהיה לו שתי בנות ונישאו. ואחר מות ראובן תפשו האלמנה הנכסים. והיתה משופעת בעושר. ואחר מות ראובן נשתמרה הבת האחת ושוב מתה האלמנה ולא נשבעה על כתובתה ונתנה הכל במתנת שכיב מרע לבת שבישראל. ושוב מתה המשומרת ובעל המשומרת תבע לאחות אשתו על דבר הירושה לדין כי לא להם אח. ונשאל מורי רבינו אליעזר בן רבינו יואל הלוי זצ״ל אם יורש לאשתו המשומרת אי מיקריא שארו כיון שזינתה ואסורה לו. והשיב וזה לשונו נראה לי שיורשה ומעת שמעת שמת אמה זכתה בנכסים ואז היתה ישראלית. אפי׳ לדברי הגאון שפי׳ שהמשומד אינו יורש את אביו היא יורשת את אביה. והבעל למה קנסינן כמו שהאב יורש לבנו המשומד הכי נמי הבעל יורישנה אע״פ שאינה ראוי׳ לקיימה. דפ׳ יש מותרות בירוש׳ אמרי׳ לגבי שניות תני יורשה ומטמא לה דתני ר׳ חייא מטמא אדם לאשתו כשירה ואינו מטמא לפסולה. ופי׳ מאחר דמדאורייתא אינה פסולה הויא כאשתו. ואפי׳ אי אמ׳ דהא דאמור רבנן מקנין על ידי גוי ואמ׳ התם והא אסורה עליה וקיימא דהוי איסורא דאורייתא אף לגבי גוי מוהיא נתפסה שאפי׳ גוי במשמע. ולגבי אסתר דרשינן כאשר אבדתי אבדתי שנאסרה לבעלה. מיהו כל קנסות דפ׳ האשה רבה חס לגבי דידה ולא לגבי דידיה אע״ג דאיסורא דאורייתא הוא לבר ממציאתה שמפורש שם הטעם כי היכי דתהוי ליה איבה ומעשה ידיה כדי שלא תמות ברעב שפעמים ענייה ואין לה מזונות ממנו ושארו מיקריא מלגבי טומאה דאיכא קרא לא יטמא בעל בעמיו ודרשינן יש בעל מיטמא ויש בעל שאינו מיטמא הא לאו הכי שארו מיקריא לטומאה וכן לירושה תדע דלא קנסו לבעל מדפרכי׳ בהאשה רבה יורשי כתובה מאי עיבדתה ומשני כתובת בנין דיכרין. מהו דתימא איהי דעבדא איסורא קנסו רבנן זרעא דלא עבדו איסור׳ לא קנסו רבנן קמ״ל. פי׳ משום דתנאי כתובה ככתובה דמי כדאמרינן בפ׳ אע״פ דלא עדיפי אינהו מדידה כיון שמכחה היא באין אבל הבעל למה יפסיד כח ירושתו אם ממזר יורש את אביו ואח ממזר יורש לאחיו וגם מיטמא לו כדאי׳ בפ׳ בתרא דיבמות ולא אמרי׳ לאח כשר מיטמא ולא לפסול כדאיתא התם ולא גמרי׳ טומא׳ מטומא׳ כ״ש דירושה לא גמרינן מינה ובנו לכל דבר. והבעל לא דמי לזרעא דידה למה יפסיד. דמיא למורדת שכל זמן שלא גירשה אם מתה יורש אותה כמו שפסקו דגאונים. וההיא דתותרנית דפרק מי שמת נראה כדברי המפרשים דבארוסה מיירי. ואפי׳ אם נפרש בנשואה התם הוא פושע שתותרנית אינה ראויה להוציא על מום זה לכן יפסיד הפירות אבל הכא דמי להא דאמר בפרק האשה רבה מציאתה ומעשה ידיה דמדידה לדידיה לא קניס כתובה ומדידיה לדידה קניס ות״ק דקניס טעמא כדפרי׳ לעיל אבל ליורשה לא לישתמיט תנא דפ׳ האשה וליתני זה וזה אין יורשין אותה כיון דתנא ירושת בנין דיכרין והא לא קתני ש״מ דהבעל יורשה. ותנא הוא דגרסינן בירושלמי בהאשה רבה ולא זה וזה מיטמא לה הדא היא דתני ר׳ חייא מיטמא הוא לאשתו כשירה ואינו מיטמא לאשתו פסולה. אית תנא דתני הכא תונא בשלש׳ עשר דבר פי׳ שלשה עשר קנסוה והם שנויים כולם בהדיא במשנה האשה רבה. ואית תנא תני ארבעה עשר מאן דתני שלשה עשר עביד מציאה ומעשה ידיה חדא ומאן דתני ארבעה עשר עביד כל חדא וחדא חד ואם אינה יורשה נפישי להו. ופ׳ יש מותרות לא קתני גבי אלמנה לכהן גדול ושניות אינו מטמא להו ואלמנה לכהן גדול יש לה כתובה כמו שמפורש שם הטעם. ואמ׳ התם איכא בינייהו שוטה ודאי קצרו של דבר רואה אני שהבעל יורשה. ע״כ תשובתו:
בפ״ק דקידושין אמר ר׳ חייא בר אבין א״ר יוחנן גוי יורש את אביו דבר תורה דכתי׳ כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר. ודילמא ישראל משומד שאני אלא מהכא כי לבני לוט נתתיה ירושה:
סימן קג
השיב הגאון מאור הגולה כך הראוני מן השמים שהמשומד אינו יורש את אביו מ״ט כיון דאישתמד נפק ליה מקדושתיה דאבוה ולא מיקרי זרעיה דכתי׳ לך לאלהים ולזרעך אחריך מי שזרעו מיוחס אחריו יצא משומד שאין מתירם אחר אביו ומנלן דלא ירית דהכי אשכחן באברהם ויצחק אע״ג דאמר לו הקב״ה לאברהם ונתתי לך ולזרעך אחריך את כל ארץ כנען וגו׳ וכתי׳ ביום ההוא כרת י״י את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ. ואומר את הקיני ואת הקניזי וגו׳. והוו ליה לאברהם הדין בנין יצחק וישמעאל לא ירית ישמעאל ובניו מכל ארץ כנען. ושאר אומות העולם שא״ל הקב״ה לאברהם נתתי לך וגו׳ אלמא לאו זרעיה איקרי ולא ירית נכסיה. וכן אשכחן ביצחק אבינו דא״ל הקב״ה כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות ואע״ג דהוה ליה תרין בנין יעקב ועשו לא אשכחן דירית עשו מנכסי יצחק אלא וישב עשו בהר שעיר ובבני יעקב כתי׳ והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וגו׳. לכם לירושה ולא לבני עשו. וכן מצינו פריעת החוב דכתי׳ ידוע תדע כי גר יהיה זרעך. ולא פרע חובו לא לבני ישמעאל ולא לבני עשו אלא יעקב ובניו דכתי׳ יעקב ובניו ירדו מצרים. אלמא לא מיקרי זרעיה אלא מי שמתיחס אחר אבוה והאי משומד עם אחר הוא ואינו יורש את אביו דלאו בנו מיקרי. ואי איכא דקשיא ליה הא דאמר ר׳ חייא בר אבין אמר ר׳ יוחנן גוי יורש את אביו דבר תורה דכתי׳ כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר דמשמע דעשו ירש את הר שעיר מיצחק אלמא משומד יורש את אביו. התם ה״ק גוי יורש את אביו גוי דבר תורה שכן מצינו בבני עשו שירשו את עשו אביהם שנאמר כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר להורישו לבניו. אבל עשו לא ירש את יצחק שהרי הר שעיר לא של יצחק היה אלא של עשו שנאמר ואתן לעשו לרשת אותו. הילכך האי משומד אינו יורש את אביו ראובן -גרשום בר יהודה זצ״ל. וכן פסק מר רב צדוק גאון זצ״ל כדבריו. וכן פר״ח זצ״ל כי לבני לוט נתתי ירושה להורישם לבניהם. ורבינו יצחק בר אשר הלוי זצ״ל אומר שהמשומד יורש את אביו שמצינו בחזקת הבתים שיצחק זכה בהר שעיר מכח אברהם דאמר רב יהודה אמר שמואל כל שהראהו הקב״ה למשה חייב במעשר דהן הן שבעת עממים הכתובים בכל מקום לאפוקי קיני וקניזי וקדמוני שניתנו לאברהם בין הבתרים לא יתחייבו במעשר לעתיד לבוא. ופליגי תנאי בפירושא דקיני וקניזי וקדמוני דר׳ מאיר אומר נפתוחאה ערבאה ושלמאה ר׳ יהודה אומר שעיר עמון ומואב ר׳ שמעון אומר עירסקין אסיא ואספמיא אלמא אליבא דר׳ יהודה דהילכתא כוותיה ניתן לאברהם אבינו הר שעיר וירש יצחק את אברהם וירש עשו את יצחק. הא למדת שהמשומד יורש את אביו. וכן כתב מורי ר׳ אליעזר בן ר׳ יואל הלוי זצ״ל. כשם שהוא מוריש לבניו כך יורש את אביו. דאע״פ שחטא ישראל הוא. אך יש כח ביד חכמים להפקיד ממונו דהפקר ב״ד הפקר כדאמרי׳ בפ״ב דכתובות יהבי׳ לה קנס ואזלא ואכלה בגיותה אתמהא אע״פ שיש לחלק בין קנס לירושה. מידו בכל ענין ראוי לקונסו דהבא על הכותית קנסוהו כדאי׳ בפ׳ שור שנגח ובירוש׳ פ״ק דע״ז גרסי׳ להלין כותאי דקסרי מותר להלוותן בריבית מפני שקלקלו מעשיהם ופי׳ דסבר כותים גירי אמת הן אלא מפני קלקולם קנסום כדקניס ר׳ מאיר שלא יטמעו בהם. ואף על גב דלר׳ מאיר גירי אמת הן. והא דאמרי׳ בפ׳ אין מעמידין אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המשומד. מיירי במשומד אוכל טרפות לתיאבון ולא במשומד להכעיס. ואפי׳ לדברי הגאונים:
סימן קד
נראה למורי רבינו אבי העזרי זצ״ל שהאב ישראל יורש את בנו שהוא משומד שהרי למה יקנסו את האב. וכדבריו כתב הרב ר׳ משה בר מיימון זצ״ל וזה לשונו ישראל שמשתמד יורש את קרוביו הישראלים. ואם ראו ב״ד לאבד את ממונו ולקונסו שלא יירש כדי שלא לחזק יד הרשעים הרשות בידם. ואם יש לו בנים בישראל תנתן ירושת אביהן המשומד להם וכן המנהג תמיד במערב עכ״ל. ומורי הרב ר׳ שמחה בר שמואל זצ״ל אומר דאפי׳ לדברי הגאונים שפסקו דמשומד אינו יורש את אביו. בן המשומד יורש את זקינו מדברי תורה מכח דאבוה אבא קא אתינא כההיא דפרק מי שמת דשלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו ומת בחיי אביו בנו של מוכר מוציא מיד הלקוחות. וזהו שקשה בדיני ממונות ולימרו ליה אבוך זבין ואת מפקת ומאי קושיא דילמא דאמר להו מכח דאבוה אבא קאתינא תדע דכתי׳ תחת אבותיך יהיו בניך. ואע״ג דבמסקנא אידחי מ״מ דקאמר וזו היא שקשה בדיני ממונות ש״מ דהכי הילכתא שהבן מוציא מיד הלקוחות דשלחו מתם סברי דמכח אבוה דאבא קא אתי אלא שקשה הוא מדיני ממונות שאין ראיה מן התורה דקרא איכא לאוקמי בברכה. ואמרי׳ נמי בירושלמי אם לבנו יעדנה לבנו הוא מיעדה ואינו מיעדה לבן בנו. ר׳ בעי קומי דר׳ זעירא גבי נחלה את עביד בן הבן כבן וכה אתמר הכין. ואם בן ראובן בא מכח ראובן ויורש בראוי לראובן דוקא א״כ אינך עושה חנוך לענין נחלה באילו הוא בנו ויעקב אלא בנו של ראובן. מיהו הא דפריך אבל לענין דינא לא והתנן נפל הבית עליו ועל אביו וכו׳ אתי׳ ליה בגימ׳ וכולה סוגיא משמע דזו היא קשה בדיני ממונות הויא כמילתא בלא טעמא. ודוקא במכר הבן בנכסי האב שהבן מוציא מיד הלקוחות:
סימן קה
וכן השיב רבינו שלמה זצ״ל שקרובי המשומד יורשים את המשומד. וזה לשונו ששאלתם משומד לע״ז שהפקיד פקדון ביד ישראל קרובו ותבעו המשומד לאחר זמן ולא רצה להחזירו לו ומת המשומד. וקרוביו הקרובים לירושה תובעים הפקדון וגם השליח שהביאו ליד זה מביא עדים גוים שנתן לו המשומד אותו ממון מתנה אחר זמן. דעתי נוטה שאין בדבר השליח כלום שאין עדות גוים עדות והראיה ליורשו את הפקדון ואם אין לזה עדים שתבעו משומד בחייו והוא אמר לא אתן זכו קרובים בממון וראויים לירש שלא מצינו שבטלה תורת ירושה מן הרשעים דכתי׳ כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר וכ״ש שהן יורשין כשרים יכין רשע וצדיק ילבש. ואם שלח בו יד ראובן בחיי המשומד או שיש לו עדים שתבעו הימנו ואומר אני זוכה בו אין לך שליחות יד גדול מזה. ונראה בעיני שאין כח בדיינין להוציאו. דאיתמר ממון מסור רב הונא ורב יהודה חד אמר מותר לאבדו ביד לא יהא ממונו חמור מגופו דתניא המינין והמסורות מורידין לבור אבל לא מעלין. למדנו שגופו הפקר וכ״ש ממונו. וחד אמר אסור לאבדו דילמא נפיק מיניה ברא מעליא דכתי׳ יכין רשע וצדיק ילבש ומשומד לע״ז מין הוא וגופו הפקר וממונו וכל טעמי מסור יש בו בין לאיסור בין להיתר וכיון דלא איפסיק הילכתא לא כמר ולא כמר הרי זכה בחיי המשומד מן ההפקר ואין לנו כח להוציאו. ואם לא שלח ידו בחייו של משומד אין כאן זכייה. ואם יאמר ראובן שיש בני משומד כמותו ודוחים אותם הקרובים לאמר לאו בעלי דברים דידי אתם לי אין בדבריו כלום שישראל הבא על הנכרית והוליד ממנה בן אינו בן דתנן מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן החליצה ומן היבום וחייב על מכתו ועל קללתו חוץ מי שיש לו מן הנכרית. וצורינו יאיר עינינו בתורתו. שלמה בר יצחק. מיהו אם בן המשומד יורש את זקינו אבי המשומד מזה לא כתב בתשובה זו כלום:
[שם]
שלח ליה רבבא לרב יוסף בר חמא. עבדי גנבת מה טיבו אצלך. אתה מכרתו לי ואתה נתתו לי במתנה. פי׳ רבינו שמואל זצ״ל ונאמן הוא בטענה זו. דאע״ג דאמרי׳ בחזקת הבתים הגודרות אין להם חזקה ה״מ לאלתר אבל לאחר ג׳ שנים יש להם חזקה. והכא נמי כגון שהחזיק בו ג׳ שנים או בקטן המוטל בעריסה דיש לו חזקה לאלתר או בעבד שלא ראה אותו בעדים זה המערער בביתו של זה:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush