גמרא
פירוש
אהַדִּין עִמָּהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
המכנסת שום לבעלה בנכסי צאן ברזל והיו בהם כלים או תכשיטין ודברים המסויימים שקבלם עליו בשומא ידועה עד שאם יפחתו יפחתו לו ואם יותירו יותירו לו כדין נכסי צאן ברזל וכשמת או גירשה ובאה לגבות כתובתה היא רוצה ליטול את כליה והבעל או היורשים אומרין ליתן דמים שנישומו הדין עמה ולא מדין גמור אלא משום שבח בית אביה וכתבו גאוני הראשונים שכל שהם ראויים למלאכתם נוטלתם במה שנישומו אע״פ שפיחתו אבל אם הושבחו מחזרת השאר וראיה להם ממה שאמרו במשנתנו בעבדי צאן ברזל אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו ולא קתני אם פיחתו פיחתו לו אלמא דוקא מתו הא פחתו נוטלתם במה שנישומו וכן בכל נכסי צאן ברזל והדברים זרים שאם כן לקתה מדת הדין ומה ענין שבהותירו הותירו לו ובפיחתו לא פחתו לו ועוד שהרי במציעא פרק נשך (ב״מ ע׳:) אמרו אי דלא מקבל עליה אונסא וזילא צאן ברזל קרית ליה ואף גדולי הפוסקים דחו את דבריהם בראיה כתובה בהלכותיהם והילכך כשנוטלתם אינה נוטלתם במה שנישומו אלא כפי מה שהם שוים עכשו אם הוקרו הוקרו לבעל והיא מחזרת השאר ואם הוזלו או פיחתו נוטלתם במה ששוים עכשיו ומשלם את השאר בדמים ומאחר שכן יראה לי שאם היה הדבר בהפך ר״ל שהיא אומרת דמים אני נוטלת והוא אומר טלי כלים שבאו עמך הואיל והוא משלם הפחת הדין עמו שהרי מכל מקום הוא נותנם לה בתורת כסף או שוה כסף וגדולי הדורות כתבו הפך הדברים ר״ל שבידה ליטול דמים שלא נאמר ליטול כליה אלא מתקנתא דידה ושבח בית אביה ובאמת אף אני מודה בה כשהוא בא לומר מן הדין שתטול אותם הכלים מצד מה שבאו עמה אבל כל שהוא נותנם בתורת דמים הרשות בידו כמו שביארנו בראשון של קמא (ב״ק ט׳.): הכניסה לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על אלפים הואיל ומכל מקום שניהם נישומו לה בכתובתה נוטלת את שניהם ומחזרת דמי האחד ואין אומרין הואיל ונפרעה כתובתה באחד אין לה אצל האחר כלום אלא הואיל ושניהם נישומו לה כאחד נוטלת שניהם ומחזרת השאר והוא הדין שאם הוזלו נוטלתם והוא משלם את השאר כמו שביארנו: כבר ביארנו במסכת כתובות (ס״ו.) במנהג הקדום שהיה מדרכם שהיו מתנים בשעת שדוכין שאף החתן יהא שם לכלה בשעת נשואין בגדים ותכשיטין שתהא משתמשת בהם וכמו שאמרו שם בפרק מציאת האשה תנא שומא דידיה ותנא שומא דידה ולא שתטלם היא בגוביינת כתובה אלא שתשתמש בהם לפניו ומכל מקום הן שום כלים שהכניסה לו הואיל ובידה לומר לזמן הגבוי כלי אני נוטלת הן שום שלו הואיל ולתשמישה נישומו אין הבעל יכול למכור ועל זו אמרו המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו אם רצה הבעל למכור לא ימכור ואם מכר מכרו בטל מיד ואין אומרין תמתין עד זמן הגבוי שהרי שום שלו לתשמישה נישום ואינה יכולה להשתמש בשום שלה הואיל וברשותה לומר כלי אני נוטלת רוצה היא למחות שלא יהו ביד אחר ויאבדו ואע״פ שגדולי המחברים כתבו שאם מכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל אע״פ שאינו רשאי מכרו קיים אין הדברים נראין מן הטעם שכתבנו ואע״פ שאיפשר שהם דקדקוה ממה שאמרו כאן לא ימכור ולא אמרו מכרו בטל הרי סמכו לה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואף בתלמוד המערב שבפרק מציאת האשה (ירושלמי יבמות ו׳:ג׳) אמרו רוצה אשה לבלות כליה ולפחות חומש ר״ל שאם הביאה כלים באלף דינרים יכתבם בכתובה בשמונה מאות כמו שביארנו שם ואמרו עליה אמר ר׳ יוסה הדא אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו ולשון אין אדם רשאי ודאי מוכיח שאף בדיעבד אינו מכר ולא עוד אלא שאלמלא כן משום דאינו מוכר לכתחלה הואיל ובדיעבד הם מכורים לא תיקנו לפחות חומש אלא אף בדיעבד אינו מכור ולא עוד אלא שהמקח בטל מיד מן הטעם שכתבנו ואף בכתובות פרק נכסים (כתובות פ״א:) אמרו כל היכא דאמור לא תמכור אע״פ דזבין לא הוו זביניה זביני ואע״ג דהתם מסקנא לאו הכי היא מכל מקום הואיל ושנו כאן לא ימכור וסמכו הא דהבעל מוציא וכו׳ משמע דהמכר בטל מיד ומתוך שלא אמרו ליבטל אלא במכר הבעל ומצד שידה שולטת בהם אם בשום שלו מצד שלתשמישה נישומו אם בשום שלה מצד שרשאה לומר כלי אני נוטלת הייתי אומר שאם הסכימה דעת האשה בכך שיהא המכר קיים בא ולימד שאפילו מכרו שניהם לאיזה דבר ולא הזכירו פרנסה אלא שסתם הדברים אין בעל ואשתו נסכמים למכור כלי תשמיש אלא לצורך פרנסה זה היה מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ואמר שהבעל מוציא מיד הלקוחות וכל שכן היא וכתבו בה גדולי הפוסקים שדבר זה לא נתברר ואין לעשות בה מעשה וודאי הדין עמהם שמאחר ששניהם מכרו היאך יבטל ובמטלטלין אין לומר בהם דין נחת רוח שהרי היא מפסדת לשעתה אלא שיש לפרש מכרו שניהם או זה או זה כלומר כשם שביארנו שאם מכר הוא היא מבטלתו מיד כך אם מכרה היא הבעל מבטל ופרנסה דנקט דוקא נקט ליה ומשום מכר דידה כלומר אפילו מכרתה לצורך פרנסה שהרי אף הוא נתחייב בה רשאי הוא לבטל את המכר מיד ונותן דמים: כך נראה לי פירוש שמועה זו וכדי לבאר את כלה בשום של מטלטלין והוא עיקר הדברים לפי דעתי ולא נגעו בה מדין שומת קרקע כלל ובאמת אף בקרקע שהכניסה לו שום כגון שהביאה לו קרקע בנדונייתה ושמוהו באלף דינרים וכתב לה בכתובה שכל שהביאה לו בין בכסף וכו׳ ועם אותו קרקע פלוני שנישום בכך סך שומת הכל קבל עליו בכך וכך כו׳ יכולה היא לומר בשעת הגבוי קרקע שהבאתי אני נוטלת שדין שבח בית אב אף בקרקעות הוא כמו שהתבאר בכתובות פרק נכסים (כתובות ס״ט:) ואם אתה מפרש הכניס לה שום משלו בקרקע אתה מפרשו שהביאה לו כספים וכתב לה ששם כל מה שהביאה לו בכך וכך וכתב לה שדה פלוני שלו על אותה שומא ובשתיהן יש לך לדון שיכולה היא לומר קרקע פלוני אני נוטלת מה שאין כן בקבלת נכסי צאן ברזל סתם וכן אינו דומה לייחד לה שדה באפותיקי שאיפשר לסלקה במעות: ומכל מקום לענין מכירה אם נפרש שמועה זו בקרקע ונאמר שהמכנסת שום לבעלה או שהכניס לה שום משלו אם רצה הבעל למכור לא ימכור יש לנו לומר שאם מכר מכור עד שעת הגבוי ואפילו הודתה היא במכירתו שמאחר שאין לה צד גוביינא בהם אלא לאחר מיתה או גירושין אם לא תודה איכא איבה לומר עיניה נתנה בגירושין ומיתה הא מכל מקום אינה מבטלתו מיד: וגדולי המחברים כתבו שלא עשה כלום ור״ל שמבטלתו מיד ואף רשב״ג אמרה כן בתלמוד המערב שבפרק זה ה״א ומפני שאינה רוצה לחזר על בתי דינין אלא שחכמים חלקו עליו בה והלכה כרבים וכן כתבוה גדולי המגיהים ואם אתה רוצה לפרשה כן זו שאמרו מכרו שניהם שהבעל מוציא מיד הלקוחות הדברים מתמיהים ולמה יבטל הבעל תינח שתבטל היא בשעת הגבוי מדין נחת רוח הואיל ולקח מן האיש תחלה אבל אם אינה באה לגבוי בעל מיהא היאך מבטל או היאך מוציא ושמא זו היא שכתבו גדולי הפוסקים שאין עושין בה מעשה אם יפרשוה בקרקע אלא שרבים פירשוה בזה או זה ולא שבא ללמד שכשם שאם מכר הוא היא מוציאה בשעת הגבוי כך אם מכרה היא הוא מוציא מיד דלדידיה מיהא אין מקום לשעת גבוי שאז לא הוצרכה ומה ענין שתמכור היא בנכסי צאן ברזל אלא לעולם שמכר הוא ולשון מכרו שניהם ר״ל שמכר הוא לצורך שניהם והיינו דנקט פרנסה וקאמר דבעל מוציא כלומר כשם שאם מת הוא או גירשה היא מוציאה בשעת הגבוי כך אם מתה היא הוא מוציא מכחה שנעשה יורש שלה ויש אומרים שמתה היא לאו דוקא אלא מיד ומתה היא ריבותא נקט שאע״פ שכל הזכות נתרוקן לו הואיל ובשעת המכר לא היתה מכירה ודאית שהרי איפשר לה לטרוף אף הוא טורף מכחה אלא שזה דבר שאינו עומד על רגליו היא אינה מוציאה עד שעת הגבוי היאך יוציא הוא מכחה מיד ואף לכשתפרשה לאחר מיתה הדברים מתמיהים היאך יבטל הוא מה שמכר והוא שלו אחר שאין היא מבטלת ואם תאמר במכרה היא ושתוציא מיד הלקוחות כשימות או יגרש והלא לא אמרו שתוציא אלא שהבעל מוציא ועוד דבהא ודאי אינה יכולה לבטל לכשימות שעיקר מכירתה כך הוא ר״ל לכשימות בעלה או יגרש ומכל מקום יש מפרשים אותה אף במכרו שניהם ממש כגון לקח מן האיש ולקח מן האשה ואף הוא יכול להוציא מעתה שמאחר שנישומו לה הרי הן כשלה ונמצא שמכר דבר שאינו שלו והוה ליה כלקח מן האיש לבד ומקחו בטל מיד הואיל וקרקע של שומא הוא וכן הדין בכל אחד משלש שדות על הדרך שביארנו ענינם בשלישי של בתרא (ב״ב מ״ט:) ולא הוזכרה שעת גבוי אלא לקבלת נכסי צאן ברזל סתם וכמו שאמרו בכתובות פרק נכסים (כתובות פ״א:) אי בעי לזבוני מי לא מצי מזבין והביאו בה ראיה ממה שאמרו בפרק הנזקין (גיטין נ״ה:) לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל ונסמכה למה שאמרו שם לקח מסיקריקון מקחו בטל וכשם שבסיקריקון מקחו בטל לאלתר כך בזו לאלתר הואיל ומשלש שדות הוא כמו שביארנו שם לדעת קצת: ומכאן נהגו בנרבונא בדורות הקדומים לכתוב בכתובה הוא נתן לה קרקע פלוני והיא הביאה לו בנדונייתה כדי שתוכל לטרוף מן הלקוחות אף בחיי בעלה ואמרו כאן שאף הבעל מבטל מכחה מיד ואף הם מביאים ראיה מפרק השולח (גיטין מ״א.) בשמועת העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה ר״ל סתם ומכרה גובה משאר נכסים כלומר שאין האפותיקי מפקיע דין אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין רשב״ג אומר כתובה מיהא אינה גובה משאר נכסים שאין דרכה של אשה לחזר אחר בתי דינין ותטול אפותיקי שלה ואע״ג דבההיא הלכה כרבנן התם משום דאפותיקי סתם מצי מסלק לה בזוזי אבל זו שהוא שדה הנישום הלכה כרשב״ג וכל שכן בכלים אלא שלדעת זה בייחד לה שדה שהוא אחד משלש שדות אתה מחזירה לדין שאר אפותיקי שגובה משאר נכסים ומכל מקום יש לפקפק בה שבתלמוד המערב (ירושלמי יבמות ז׳:א׳) מדמים מכירת עבדי צאן ברזל למכירת אפותיקי של כתובה וכמו שאמרו ר׳ יעקב בר אחא בעבדי צאן ברזל פליגין כו׳ עד שנשמע מן הדא העושה שדהו אפותיקי כו׳ ואם כן אף באפותיקי נקבע הלכה כרשב״ג וכההיא דגיטין או שלא לפסוק כאן כרשב״ג אלא שיש מפרשים זו של תלמוד המערב באפותיקי מפורש ובההוא ודאי הלכה כרשב״ג דאינו גובה משאר נכסים וכדאיתא בהדיא בתלמוד המערב בסוף שביעית (ירושלמי שביעית י׳:א׳) וכמו שכתבנוהו במסכת גיטין (מ״א.) וגדולי המפרשים פירשו במכרו שניהם שמכר אחד מהם בפני חברו ולא מיחה וקאמר שאם מכרה היא בפניו אע״פ שלא מיחה אפילו לפרנסה שהיא צורך שניהם אין שתיקתו כלום והבעל מוציא מן הלקוחות לאלתר אבל אם מכר הוא בפניה ולא מיחת אינה יכולה להוציא מיד הלקוחות אלא אם מטלטלין הם הלכו להם ואם קרקעות הם אע״פ שאילו מיחת לא ימכור אם שתקה לא תוציא עד שעת הגבוי והוא שבאשה אמרו אם רצה הבעל למכור לא ימכור ולא קתני שאם מכר האשה מוציאה מיד הלקוחות ובחברתה אמרו הבעל מוציא כו׳ וכבר האריכו בזה גדולי הראשונים בחבוריהם ואף אנו כתבנו מקצת דינין אלו בפרק השולח (גיטין מ״א.): לפי דרכך למדת שלא אמרו בצאן ברזל שתהא האשה יכולה לומר שלי אני נוטלת אלא משום שבח בית אב מעתה אם קבל עליו אדם נכסים מחברו בצאן ברזל הרי הם ברשות מקבל לגמרי ואין הלה יכול לומר שלי אני נוטל מעתה כהן ששם פרה מישראל ר״ל שקבלה עליו בשעה ששכרה להחזירה לו כמו שהיא שוה עכשו ושמו עכשו אותו השום והרי היא עליו כנכסי צאן ברזל להיות פחתה עליו וכן שאם תתפטם יהא היותר שלו וכן אם שמה על עצמו לפטמה ליטול חצי הפטום ולהתחייב באחריות על שיוויה של עכשו הרי היא ברשות הכהן ויכול להאכילה כרשיני תרומה וישראל ששמה מכהן בדרכים אלו אינו מאכילה שהרי ברשות מקבל היא אחר שאחריותה עליו הן בכחשה הן בפחיתת דמיה והפך הדברים בשוכרה מחברו בלא שומא שאם ישראל שכרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה ואם כהן שכרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה שהרי ברשות בעלים היא ולא ברשות מקבל שהרי אינו חייב בכחשה או בפחיתת דמיה וכן שאם השביחה הכל לבעלים ואין השוכר חייב אלא באונסיה לפי הראוי ר״ל שוכר בגניבה ואבידה ושואל באונסין ומה שהוזכר כאן נהי דחייב באונסיה לרוחא דמילתא איתמר כלומר אפילו הוא שואל ולפי דרכך למדת שכל המקבל נכסים בצאן ברזל חייב בפחיתת דמים כמו שביארנו: שמא תאמר אף כשישראל שכרה מכהן היאך מאכילה בתרומה אע״פ שהיא ברשות כהן והלא מכל מקום מזונותיה על השוכר ונמצא ישראל נהנה בתרומה פירשו גדולי הרבנים שמאחר שהוא יכול ליתנה לכל כהן שירצה הרי כהן זה מתוך שאין לבו בטוח עליה מן הסתם ניחא ליה שתהא בהמתו אוכלתם בריוח שסבור הוא שמאחר שהיא תרומה אין ישראל זה חס עליה ומאכילה הרבה ומתוך הנאה זו הרי הוא כנתנם לו ובשליחותו הוא מאכילתה ואע״פ שמכל מקום חובו הוא פורע בתרומה מן הסתם הוא מוחל לו את חובו בזה ויצא ידי נתינה שבתרומה קלה כזו הקלו בה שהרי אינה חיוב תורה וכן שאינה מאכל הרגיל לאדם אלא אם כן בשעה דחוקה ומכל מקום יש שפירשוה מתוך חששות אלו בשנפלו לו מבית אבי אמו כהן שיכול למוכרה או בתרומה שלו ואחר כך יתן לכהן כמה שלקח ממנה בזול או שלוקח תרומה מן השוק להאכילה לבהמתו של כהן ויש שפירשוה מתוך קושיא זו בשמזונותיה על הכהן ואין צורך בכך: לפי דרכך למדת שישראל אסור להאכיל כרשיני תרומה לבהמתו ואע״ג דתרומה שריא בהנאה כדאמרינן (עירובין כ״ו:) מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה איפשר דהתם משום דלא מיכליא קרנא ואע״ג דאמרינן בפרק כל שעה (פסחים ל״ד.) אבא שאול גבל של בית רבי היה ומחמם לו חמין בחטין של תרומה טמאה אלמא דשריא בהנאה אע״ג דמיכליא קרנא פירשו גדולי הרבנים שהיתה התרומה של בית רבי שלקחוה מן הכהנים בזול והיה יכול ליהנות בה דרך ביעורה אחר שהיא טמאה והיא שלו והוא הדין לנפלה לו מבית אבי אמו כהן ובתוספות פירשו דהתם בשביל כהנים שהיו בבית רבי היו עושין כן והיה מותר אגבם אף לישראל וכמו שאמרו בתוספתא בבית מדרשו של רבי היו מדליקין בשמן שריפה של תרומה בשביל כהנים שהיו שם ואף ישראל משתמש עמהם לאורה וכמו שאמרו בבריתא באחרון של תרומות (תוספתא תרומות י׳:ט׳) שאם היה ישראל שותף עם הכהן בחנות כהן ממלא את הנר בשמן שריפה ומשתמש בו ישראל וכן אמרו שם שכהן שהיה בבית ישראל מדליק לו את הנר בשמן שריפה ואפילו עמד כהן והלך לו אין מחייבין אותו לכבותו עד שיכבה מאליו או שמא מה שאסרו בכרשינין משום דהנאת אכילה שאני דודאי אסירא הא לכהן מותר להאכיל לבהמתו כרשני תרומה וכמו שאמרו בספרי ילידי ביתו יאכלו ולא בהמתו יכול אף בכרשנין כן תלמוד לומר בלחמו בלחמו אינה אוכלת אבל אוכלת היא בכרשני תרומה וקרא ודאי אסמכתא בעלמא הוא שהרי ירק אין תרומתו אלא מדברי סופרים ולמדת שהכרשנין תרומה נוהגת בהן וטעם הדבר הואיל ובני אדם אוכלין אותן בשני רעבון כמו שיתבאר במקומו: עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין אם חסרם האיש אבל לא אם חסרתם האשה שהרי אינם ברשותה אבל עבדי מלוג אין יוצאין בראשי איברים לא לאיש ולא לאשה לא לאיש שהרי אין לו בהם אלא פירות ולא לאשה שאינם מיוחדים לה: אע״פ שביארנו שהאשה נוטלת כליה משום שבח בית אביה מכל מקום אם הם דברים הראויים לתכריכי המת ופירסום היורשים על המת קנאם המת ויקברו עמו ואע״פ שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וזה של אשה הוא אחר שיכולה לומר שלי אני נוטלת אינו כן שהרי מכל מקום באחריות היורשין עומדת ואם נגנבה או נאבדה או פיחתה עליהם לשלם ומעתה אין לאשה עליהם אלא שעבוד והקדש מפקיע מידי שעבוד והרי תכריכי המת כהקדש הוא שהרי אסורין בהנאה כהקדש כדילפינן בסנהדרין (מ״ז:) שם שם מעגלה ערופה והילכך קנאו המת והם משלמין לה את דמיהם וכן הדין בעבדי צאן ברזל אם שחררום שהקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד כמו שביארנו ענינם בקמא פרק החובל (ב״ק צ׳.): המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל הרי אלו יאכלו בת כהן שנשאת לישראל והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל הרי אלו לא יאכלו מבואר לר״ם: אמר המאירי בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל הרי אלו יאכלו בתרומה שמאחר שהיא אוכלת כל עבדיה אוכלין שכך דרשו וכהן כי יקנה נפש קנין כספו אף קנין כספו של קנוי יאכל בתרומה הואיל והקנין אוכל ובת כהן לישראל הואיל והיא אינה אוכלת כדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר אף עבדיה אין אוכלין וזו לא הוצרכה אלא דאגב רישא נקטה: זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush