גמרא
פירוש
מִשּׁוּם דְּאִיכָּא חָזֶה וָשׁוֹק דְּכֹהֲנִים הוּא דְּאָכְלִי לֵיהּ. וְנַיְתֵי כׇּל חַד וְחַד כֹּהֵן בַּהֲדֵיהּ. הַאי כֹּהֵן הֵיכִי דָּמֵי אִי דְּעָבֵיד פֶּסַח דִּילְמָא הַאי פֶּסַח הוּא וְנִמְצָא פֶּסַח נֶאֱכָל שֶׁלֹּא לִמְנוּיָו וְאִי דְּלָא עָבֵיד פֶּסַח דִּילְמָא שְׁלָמִים הוּא וְלָא עָבֵיד פֶּסַח. וְנַיְתֵי כֹּל חַמְשָׁה חַד כֹּהֵן דְּלָא עֲבַד פֶּסַח וְנִימְּנֵי עִילָּוֵיהּ הָנֵי חֲמִשָּׁה פְּסָחִים דְּמִמָּה נַפְשָׁךְ אִיכָּא חַד דְּלָא עָבֵיד פֶּסַח וְקָא נָפְקִי בֵּיהּ. אֶלָּא מִשּׁוּם דְּקָא מְמַעֵיט בַּאֲכִילַת שְׁלָמִים דְּאִילּוּ פֶּסַח לְיוֹם וְלַיְלָה וְאִילּוּ שְׁלָמִים לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד. וְנַיְתֵי מוֹתַר הַפֶּסַח. וְנִימָא אִי דִּידִי בַּעַל מוּם הַאי דְּאַיְיתַי הַשְׁתָּא נִיהְוֵי פֶּסַח אִי דִּידִי תָּם הוּא נִיהְוֵי הַאי דְּאַיְיתַי הַשְׁתָּא שְׁלָמִים דְּמוֹתַר הַפֶּסַח נֶאֱכָל לְיוֹם וְלַיְלָה אֶחָד. וְכִי מַפְרִישִׁין תְּחִלָּה לַמּוֹתָרוֹת וְנִטְרְחוּ וְנַיְיתֵי מוֹתַר הַפֶּסַח. אֶלָּא מִשּׁוּם סְמִיכָה אדְּאִילּוּ פֶּסַח לָא בָּעֵי סְמִיכָה וְאִילּוּ מוֹתָר בָּעֵי סְמִיכָה. הָא תִּינַח קׇרְבַּן אֲנָשִׁים קׇרְבַּן נָשִׁים מַאי אִיכָּא לְמֵימַר. אֶלָּא מִשּׁוּם מַתָּנוֹת בדְּאִילּוּ פֶּסַח מַתָּנָה אַחַת וְאִילּוּ שְׁלָמִים שְׁתַּיִם שֶׁהֵן כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
המשנה השלישית והכוונה בה לבאר החלק השלישי והוא שאמר האומר לבניו הרי אני שוחט את הפסח על שם מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו זכה בחלקו וזכה את אחיו עמו לעולם נמנין עליו עד שיהא בו כזית לכל אחד ואחד נמנין ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט ר׳ שמעון אומר עד שיזרק עליו את הדם אמר הר״ם אמר להם על שם מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כדי לזרזם על המצות ושישתדלו לעלות לירושלים אבל לענין פסח כבר נמנו עמו בלי ספק ולפיכך כשנכנס הגדול זכה וזיכה אחיו עמו לפי שהם מנויים על הפסח כלם ור׳ שמעון סבר שנמנין על הפסח עד שישחט ומושכין את ידיהם אחר שנשחט קודם שיזרוק הדם ואין הלכה כר׳ שמעון. הממנה אחרים עמו על חלקו רשאין ליתן לו את שלו הוא אוכל משלו והן אוכלין משלהן זה מבואר: אמר המאירי האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על שם מי שיעלה מכם לירושלים ראשון כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו ושאלו בגמ׳ היאך אפשר שאף הראשון זכה שהרי אי אפשר לומר כן אלא מטעם ברירה שנאמר הוברר הדבר כשנכנס שעליו נשחט וכבר ביארנו שמאחר שלא נתברר בשעת שחיטה שוב אין בירורו מועיל כלום שכל שהוא מן התורה אין ברירה ואף לכשתאמר יש ברירה וזכה הראשון האחרים מיהא היאך הם זוכים וא״ת שעכשיו הוא מזכה אותם והלא אחר שחיטה אין נמנין עליו כלל ופירשו שאילו בשאר בני אדם ודאי אף הראשון לא זכה שאין ברירה אלא שסתם הדברים אין האב אומר כן לבני ביתו אלא לזרזם במצות ומאיים עליהם בכך ומ״מ דעתו בשעת שחיטה אף על העצלים והוא שאמרו מעשה היה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים ולא אמר בנות זוכות שאף הבנים זכו: וביאר אח״כ שלעולם נמנין עליו כלומר אפי׳ הרבה בני אדם ואפי׳ אחר שנמנית עליו חבורה אחת כל שיגיע כזית מן הראוי לאכילה לכל אחד ואחד אבל משהגיע לשיעור זה אין נמנין עוד עליו ופי׳ בברייתא שאם אחר שיעור זה נמנו אחרים עליו אותם אחרים נדחין לפסח שני והוא הדין אם נמנו כלם כאחד שכלם נדחין לפסח שני וכן מי שנמנה על זה יכול לימשך הימנו אחר שנמנה ולימנות באחר ומ״מ אין נמנין עליו ואין מושכין ידיהם הימנו אלא כשהוא חי אבל משנשחט אין יכול אחד משאינן נמנין עליו לימנות עליו ולא אחד מן המנויים למשוך ידיו הימנו ר׳ שמעון אומר עד שיזרוק פי׳ לא חלק ר״ש לענין לימנות שמודה הוא לתנא קמא שמשנשחט אין נמנין עליו אלא שחולק לומר שהמנוי יכול לימשך הימנו עד שיזרק הדם ואף בזו אין הלכה כמותו אלא כתנא קמא: הממנה אחרים עמו בחלקו כגון שהיו עשרה נמנין בפסח אחד שנמצא לחלקו של אחד עשיריתו ומנה אחרים עמו שלא מדעת בני חבורה שיאכלו עמו בחלקו רשאין ליתן לו חלקו ויאכל בחלקו עם אותם שמנה בחלקו והם אוכלים משלהם ואפילו לא היו אותם שזימן אוכלים אלא מעט מפני שאומרין לו אין אנו נוחים באותם שזמנת ומשנה זו שנוייה לדעת האומר פסח נאכל בשתי חבורות ולא נאסר אלא שלא יהא איש אחד אוכל בשני מקומות וכבר פסקנו שאין הלכה כן ואין להעמיד משנתנו אלא באוכלין הכל בחבורה אחת אלא שזה ואותם שזימן אוכלים בחלקו וכל השאר אוכלין ביחד בנשאר: זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush