גמרא
פירוש
אוְטוֹוֶה עַל יְרֵיכוֹ תְּכֵלֶת לְצִיצִיתוֹ.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
וטווה על ירכו תכלת לציציתו כלומר על ירכו דוקא שלא בפלך ובכישור: זהו ביאור המשנה ופסק הדברים שכותב ספרים תפלין ומזוזות לעצמו בלא שנוי וכל שכן להגיה וטווה תכלת לבגדו אף בפלך ובכישור ונראה מתלמוד המערב אף להניח לאחר המועד אבל אינו כותב וטווה לאחרים ויראה גם כן מתלמוד המערב דוקא להניח אבל לצורך המועד מותר ואי אתה לומד ממנה חובת תפילין במועד שדברי תלמוד המערב בציצית נאמרו אלא שאנו מדמין אותן זה לזה: ואם אין לו מה יאכל כותב וטווה לאחרים בכדי פרנסתו אף להניח ולאחרים בחנם מותר ויש פוסקים שאף בשיש לו מה יאכל כותב לאחרים כדי פרנסתו ברגל הואיל וטורח בדבר מצוה הוא שאם תאמר בשאין לו מה יאכל אף בשאר מלאכות כן: כשתתבונן בהיתר הלכות מועד ואסורן אתה מוצא סבות ההיתר מרובות והם מלאכת האבד הגמור או אבד בקצת או חשש אבד וכן מלאכת הדיוט או אומן בהדיוטות וכן צורך המועד וכן צרכי הרבים וכן לדעתנו הרוחה בלא שום טורח וכן המצאת שכר לפועל שאין לו מה יאכל וכן גלוח וכבוס למי שלא היה אפשר לו מערב יום טוב כאלו השנויים במשנתנו וסבות האיסורין טורח יתר אף במלאכת האבד וכוון מלאכה שבו במועד וכן איסור פרקמטיא וכללי הדברים בענינים הללו נראה לי בהם שכך הם כל שהוא צורך המועד בדבר שהוא אוכל נפש או מכשירין שבו מותר בלא שום איסור ר״ל אפי׳ כדרכו ואפי׳ בפרהסיא ואפי׳ היה אפשר לו מבערב ואפי׳ בטורח יתר ואף בכיון מלאכה ואף באומנות גמורה כגון הדלאת מים לירקות לצורך אכילה וקצירה ועמור ודישה וזריה וברירה וטחינה אף בריחים של יד וקציצת עצים ומדידת תבלין ומכירתן בשוק וכן הושבת תנור וכירים והוא הדין לעשיית שפודין ואסכלאות וסכינין ודומיהם משאר כלי המאכל ואף חפירת בורות למי שאין לו מה ישתה שלא נאסרו אלא למי שאפשר לו לשתות מן הנהר או ממקום אחר וקשוט הנשים אף הוא בדין אוכל ומכשיריו ודברים אלו כלם דוקא כשהדבר נכר שהוא לצורך המועד אבל מה שקרוב לחשוב שאינו לצורך המועד אלא לאחריו אע״פ שהוא עושהו לצורך המועד צריך שיעשהו בצנעה כגון ציידים ודשושות ודומיהם וכל שכן למי שמלאכתו בכך כל השנה ודומה כעושה מלאכתו להשתכר וכשאר הימים כמו שנבאר בסמוך וכן כל שאין בו אבד אלא שהותר מחשש אבד כגון הכנסת פירות מפני גנבים וכן הבאת כלים מבית האומן בשאין מאמינו וכן בכל אומן במה שאומנתו בכל השנה בכך ואפי׳ לצורך אוכל נפש וכמו שאמרו בתלמוד המערב לא יצא ללקוט עשבים וימכור בשוק והקשה ואין דרכן ליאכל במועד ותירץ אם אומר את כן נמצאת מתיר את האומנות במועד וכן בגלוח וכבוס אמרו בתוספתא שלא יעשה כן ברשות הרבים אלא בצנעה בתוך ביתו ומה שאמרו לדידי חזי ימא דטבריא דמקפא משכלי דמיא בזו כל אחת היתה מכבסת בשלה ולא כובס אומן היה או שמא ימא דטבריא מקום צנעה היה כל שהוא צורך המועד ואינו אוכל נפש ולא אבד אסור במלאכת אומן אפי׳ לא כיון מלאכתו כגון כסות וכלים ומותר במלאכת הדיוט ובלבד בשלא יכוין מלאכתו ועשיית מעקה וקרפיטא ואיצטיבא ודומיהם כלם בכלל מלאכת הדיוט הם והוא שהתרנו בסירוג המטה ואסרנו גדילתו מן המטוה כל שהוא אבד אע״פ שאינו צורך המועד מותר כדרכו אף באומן ובלבד בשלא יכוין מלאכתו ושלא יהא שם טורח יתר אלא שלפי ענין המלאכה אתה דן את הטורח אם הוא יתר מכדי הראוי אם לאו כל שיש בו המצאת שכר לפועל שאין לו מה יאכל מותר אף בשאינו אבד ואף בשאינו צורך המועד ואף במלאכת אומן ואף בכדרכו ובכוון מלאכה וכן כל צרכי רבים נעשין בכל ענין אף בכוון מלאכה ובטורח יתר ובאומנות מפני שצרכי רבים אין נגמרין יפה אלא בשעת הפנאי כמו שהתבאר במשנה ראשונה וכל מעשה הדיוט מותר בהם אף כשאין הרבים צריכין להם עכשו ויש דברים שנאסרה עשייתם אף שלא מחשש מלאכה אלא מצדדים אחרים כנשואי אשה ופרקמטיא ודומיהם: וכשתתבונן בכל פרטי השמועות אתה יכול לישבן ולהסכימן לאחד מהכללים אלו שהזכרנו כל אחד בראוי לו: המשנה הרביעית הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלו ממנו גזרת שבעה שמנה ימים קודם לרגל בטלו ממנו גזרת שלשים מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת והרגלים מפסיקין ואינן עולים אמר הר״ם פסק ההלכה הקובר את מתו אפי׳ שעה אחת קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שבעה וענין עולה ואינה מפסקת שיחשבו מכלל שלשים ועולין למנין ואינו מפסיק האבלות כי העקר אצלנו דברים שבצנעה נוהג כמו תשמיש המטה ורחיצה בחמין ופריעת הראש כי כל זה אסור על האבל ואפי׳ בשבת אבל לרגל מפסיק על כל פנים ואין נוהגין בו דבר מאבלות ואינן עולין לפי שנשלמו ימי האבלות וחל הרגל אחר כך בטלה גזרת שלשים כמו שנזכר ולא נאמר כי מן הרגל בלבד תעלה למנין שלשים וכמו כן רגל אינו עולה למנין שבעה אבל נאמר שתבטל גזרת שבעה לגמרי כמו שיתבאר רבי אליעזר אומר משחרב בית המקדש עצרת כשבת רבן שמעון בן גמליאל אומר ראש השנה ויום הכפורים כרגלים וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא עצרת כרגלים וראש השנה ויום הכפורים כשבת הלכה כחכמים באמרם עצרת כרגלים וכרבן גמליאל באמרו ראש השנה ויום הכפורים כרגלים וכשקובר האדם את מתו אפי׳ שעה אחת קודם חג המצות בטלה ממנו גזרת שבעה ושבעה ימי החג נחשבים ויחשוב אחר הרגל ששה עשר יום להשלים שלשים יום וכן אם קבר מתו אפי׳ שעה אחת לפני עצרת או לפני יום הכפורים וראש השנה יחשוב אחריהם ששה עשר יום לפי שהם כרגלים ולפיכך כשנקבר לפניהם שבעה ימים בטלה ממנו גזרת שלשים אבל מי שקבר מתו אפי׳ שעה אחת קודם חג הסוכות בטלה ממנו גזרת שבעה כדין כל רגל ושבעה ימי החג ושמיני של חג יעלו לו לשבעה ימים אחרים כי העקר אצלנו שמיני של חג רגל בפני עצמו ולא ישארו אחר שמיני של חג אלא תשעה ימים מכל השלשים יום והקובר מתו ברגל אינו חייב באבלות עד יום האחרון של חג ר״ל יום טוב שני של שמיני עצרת ויתחיל למנות ממנו ואחריו ששה ימים ויתחייב באותן הששה גזרת שבעה ואחר כך ימנה שלשים יום מיום שמת המת בו ויתחייב באותן שאר הדברים אחר המועד בגזרת שלשים וגזרת שבעה היא מה שאגיד לך והוא כי כל שבעת הימים חייב בכפיית המטה והוא שלא יהיה בבית אלא מטה כפויה ואסור בתשמיש המטה ובנעילת הסנדל ובעשיית מלאכה בגלוי ובשאלת שלום וברחיצה בחמין אפי׳ מקצת גופו וברחיצת כל גופו בצונן ואסור בסיכה ולקרות בתורה ובמשנה ובתלמוד וחייב בעטיפת הראש ר״ל שיכסה ראשו ויעטה על שפם ואסור לשלול את הקרע ואסור ליטול צפרניו בכלי וליטול שפמו ואפי׳ מעכב עליו בשעת האכילה ואינו רשאי לכבס בגדיו כל אלו הדברים הם חובה על האבל כל שבעה וממה שאתה צריך לדעת כי יום ראשון אסור לו להניח תפלין ולאכול קדשים כמו שביארנו בפסחים וחייב לישב על המטה כפויה על הארץ ואינו אוכל משלו ובשלשה ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה ואפי׳ בסתר ואם נתנו לו שלום אינו מחזירו אלא שיאמר להם אבל הוא וגזרת שלשים הם ששה דברים והם שלא יגלח שערו ולא ילבש בגד חדש לבן מגוהץ ומוחלק ואינו מאחה הקרע שקרע על המת ואינו הולך בסחורה וכן אמרו בירושלמי על כל המתים אסור ללכת בסחורה עד שלשים יום על אביו ועל אמו שנים עזר חדש ואסור לישא אשה שניה ולשמש מטתו עמה והוא אמרם כל שלשים יום לנישואין ויש בגזרת שבעה אחד עשר דבר ובגזרת שלשים ששה: אמר המאירי הקובר את מתו וכו׳ כונת המשנה עם כל המשניות הבאות אחריה עד סוף הפרק לבאר עניני אבלות והוא שאחר שביאר דין כיבוס ותגלחת במועד והיה ידוע לכל שדין זה שוה לדין זמן אבלות ר״ל שכל שהותר לגלח במועד הותר לגלח בימי אבלו וכן שהוצרך לבאר אם אבלות חל במועד אם לאו ועל איזה צד רגל מפסיק אבלות נמשך מתוך זה לבאר כל עניני אבלות בארוכה והתחיל במשנה זו לבאר שאם קבר את מתו שלשה ימים קודם הרגל מכיון שנהג אבלות שלשה ימים שהרי עקר אבלות רגל הבא אחריו יפסיק את האבלות לגמרי לכל גזרת שבעה אבל אינו מפקיע גזרת ל׳ שהרי לא התחילו עדיין באבלות שלשים ואין רגל מפסיק אלא אותו אבלות שהוא פוגעו בתוכו אלא ששלשה אלו עולין לשבעה ומשלים כ״ג ימים לאבלות שלשים ואם קברו שמנה ימים קודם הרגל שכבר נהג יום אחד מדין שלשים רגל מפקיע אבלות שלשים מפני שאמרו השבת שפוגע את האבל בתוך ימי אבלותו עולה למנין שבעה אע״פ שאין בו אבלות אלא לדברים שבצינעה אבל אינה מפקעת את האבלות אלא שהוא חוזר בה למוצאי שבת הואיל והשבת עונג נאמר בו ולא שמחה אבל הרגלים מפסיקין את האבלות לגמרי ר״ל אותו אבלות שהם פוגעים אותו בתוכו כמו שביארנו הואיל ונאמרה שמחה בהם ואינן עולין למנין שבעה אא״כ פגע בהן אחר שלשה אבל לא תוך שלשה: ודברים אלו אינן עולים לענין פסק אלא סוף הענין בדברים אלו לפי מה שנפסק בגמ׳ שאפי׳ קברו שעה אחת קודם הרגל רגל מפסיק אבלות שבעה לבד ומשלים כ״ג לשלשים יום ואם קברו קודם הרגל שבעה הרי יום שביעי עולה לסוף שבעה ולתחילת ל׳ והרי רגל פוגעו בתחלת ל׳ ומפקיע אבלות ל׳ לגמרי ורשאי לגלח מערב יום טוב כמו שביארנו ואם נקבר בתוך המועד אין אבלות חלה עליו כלל עד שיעבור הרגל: וסוף המשנה רא״א משחרב בית המקדש עצרת כשבת כלומר שבזמן שבית המקדש קיים היה לעצרת תשלומין כל שבעה לענין חגיגה כמו שביארנו במסכת חגיגה והיה ראוי לקרותו חג שאין חג אלא שבעה ועכשיו שאין תשלומין ואין עצרת אלא יום אחד אין דינו אלא כשבת לעלות ושלא להפסיק: ורג״א ראש שנה ויום הכפורים כרגלים להפסיק וחכ״א עצרת כרגלים ראש שנה ויום הכפורים כשבת ואין הלכה כדברי אחד מהם אלא כחכמים בעצרת וכרבן גמליאל בראש שנה ויום הכפורים ונמצא לענין פסק ששלשה רגלים וראש שנה ויום הכפורים שוים להפסיק אלא שבקצת דברים אנו מפרישין בענין זה ראש שנה ויום הכפורים מדין ג׳ הרגלים לדעת קצת המפרשים כמו שיתבאר: וזהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם: מה שביארנו במשנה על רגל שהוא מפסיק אבלות ל׳ כל זמן שקברו שבעה קודם הרגל הואיל ורגל פוגעו באבלות ל׳ ורשאי לגלח מערב יו״ט כמו שביארנו אין צריך לומר שאם גלח ערב יום טוב שרשאי לחזור ולגלח אחר יום טוב כל זמן שירצה אלא אפי׳ לא גלח ערב יו״ט שהיה לנו לומר הואיל ולא נשתמש בהפסק זה לכבוד הרגל לא ישתמש בו אחר הרגל אעפ״כ מותר לגלח שמ״מ כבר פסק אבלות לגמרי ואין הלכה כדברי האומר גזרות בטלו ימים לא בטלו כלומר גזרת תספורת וכבוס בטלו לכל מי שהרגל מפסיקו מאבלות ל׳ אם גלח או כבס ערב הרגל אבל הימים לא בטלו לגמרי שאם לא נשתמש בהיתר זה לכבוד הרגל הרי הוא נשאר באיסורו אלא פקע אבלות לכלם בין נשתמש בהיתר זה קודם הרגל בין שלא נשתמש:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush