גמרא
פירוש
הַסְּפָרִים הָנֵי אִין כְּלֵי פִשְׁתָּן לָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ז׳:י״ב
סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ה
טור אורח חיים תקמ״ה:ה׳
שולחן ערוך אורח חיים תקמ״ה:ה׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ה
טור אורח חיים תקמ״ה:ה׳
שולחן ערוך אורח חיים תקמ״ה:ה׳
ב רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ז׳:ט״ז
סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ה
טור אורח חיים תקמ״ו:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תקמ״ו:א׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ה
טור אורח חיים תקמ״ו:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תקמ״ו:א׳
ג רמב״ם הלכות אישות כ״ג:י״ג
רמב״ם הלכות זכייה ומתנה ו׳:י״ז
סמ״ג מצוות עשה מ״ח
טור אבן העזר נ״א:א׳
שולחן ערוך אבן העזר נ״א:א׳
רמב״ם הלכות זכייה ומתנה ו׳:י״ז
סמ״ג מצוות עשה מ״ח
טור אבן העזר נ״א:א׳
שולחן ערוך אבן העזר נ״א:א׳
ה רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ז׳:י״ב
סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ה
טור אורח חיים תקמ״ה:ו׳
שולחן ערוך אורח חיים תקמ״ה:ו׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ה
טור אורח חיים תקמ״ה:ו׳
שולחן ערוך אורח חיים תקמ״ה:ו׳
כבוס זה שאנו מתירין במועד אף בפרהסיא מותר ואפי׳ על שפת הנהר וכמו שאמרו לדידי חזי לי ימה של טבריא דהוה מקפא משיכלי דמאני ואין ראיה מכאן להתיר ביתר מן הצריך שהם משל הרבה היו כל אחד לפי מה שצריך לו ויש מצריכים לעשות בצנעה ממה שאמרו בבריתא אע״פ שהתירו לספר לא יספר ברשות הרבים אבל מספר הוא בתוך ביתו בצנעא אע״פ שהתירו לכבס לא יוליך כליו לכובס אבל מכבס בצנעא בתוך ביתו ומ״מ יש לפרש בריתא זו באבל אבל במועד כל שהותר הותר אף בפרהסיא: המשנה השניה אלו כותבין במועד קדושי נשים גיטין ושוברי דיאתיקי מתנה ופרוזבלין אגרות שום ואגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וגזרות בית דין ואגרות של רשות אמר הר״ם שוברין שטרי המחילות והחלוקות הנופלים בין בני אדם שנושאין ונותנין זה עם זה דיאתיקי הוא מין ממיני המתנות וחלוק זאת המלה דא תהא למיקם ולהיות והיא מתנת שכיב מרע האחרונה שהוא סמך עליה בסוף ופרוזבל כבר נתברר דברו במסכת שביעית אגרות שום הם השומא שמשימין קרקע אדם ומורידין אותו לבעל חובו אגרות מזון הם שמוכרין ב״ד מן הקרקע למזון האשה והבנות וכותבין בזה מעשה בית דין שטרי בירורין כמו שאמרנו זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כמו שיתבאר במסכת סנהדרין גזירות בית דין ענינו גזר דין ואגרות של רשות כתבות ששולחין בני אדם זה לזה ממקום למקום: אמר המאירי אלו כותבין במועד וכו׳ כונת המשנה לבאר מה שהותר ממלאכת הכתיבה בחולו של מועד וטעם רובם מסרך מלאכת האבד קדושי נשים כגון שקדשה בשטר ושמא מתוך איחורו יקדמנו אחר ובכלל זה שטרי השדוכין והתנאים והכתובה והוא שהתירו בגמרא שטרי פסיקאתא גיטי נשים שמא מתוך שהייתו עמה מזדמן בן זוג לאחרת שנתנה בו עיניו שוברין שמא לא יפרענו בעל חובו ומתוך איחורו יפסיד ואפילו מאמינו מ״מ לא פלוג רבנן דייתיקי פי׳ מתנת שכיב מרע שמא ישכחו העדים את העדות מתנות ר״ל מתנת בריא מפני שעד שלא כתב ולא הגיע השטר לידו יכול לחזור בו פרוזבלין שמא לא ימצא אחר יום טוב בית דין הראוי לכך ותהא שביעית משמטת את חובותיו אגרות שום פי׳ שטר שומא שבית דין שמין נכסי לוה אחר שירדו לנכסיו ומוסרין אותו שטר למלוה וי״מ שטר אדרכתא על היורשים לגבות מנכסיהם מזון לאלמנה ושכל אלו הותרו מצורך המועד או שמא לא ימצא מזומן או שמא ישתדפו הנכסים שטרי חליצה ומיאונין שמא תזדמן בת זו לאחר שנתן עיניו בזו שטרי בירורין הוא ענין זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררין לו עוד אחר ושמא לא יזדמנו להם ראויים כל כך לאחר יום טוב גזרת בית דין להלקות ולנדות שמא ישתכח הדבר אם לא יעשה בשעת חמום וי״מ פסק הדין שבית דין גומרין: אגרות של רשות פי׳ בתלמוד המערב שאלת שלום ושמא לא יזדמן לו שליח לשאול בשלומם או על עסקיהם או הודעת עסקיו באיזה ענין ויש גורסין של רשות בקמצות הרי״ש ומפרשים שאם הוא גזבר של מלך כותב הוצאותיו כדי שלא ישכח ויפסיד וכן בכל חשבון שצריך לו ודרך כלל אמרו בתוספתא כותב אדם חשבונותיו ומחשב את יציאותיו במועד שהרי הן דברים העשויין לישכח ומכאן יראה לי להתיר לכתוב סברותיו ופירושיו במועד שהרי אין לך שכחה מצויה בדבר יותר מאלו וכל שכן בדברים מחודשים שיש לחוש בהם שיאבדו באבדת היודעים שמותר לחברם ולכתבם ולהגיהם וכן כל כיוצא בזה ויש באין בהיתר אגרות שלום מפני שהם מעשה הדיוט ואין אדם מדקדק בכתיבתם וכן חשבונותיו ויציאותיו וכל אלו מותרין בלא שנוי שהשנוי בכתיבה פוגם כל הענין ונמצאת עשייתו אבדתו ועוד שהרי מטעם מלאכת האבד אנו באים בהיתרן וכל שאנו מתירין אותו מטעם מלאכת האבד אין צריך שנוי וכן מה שהוא מעשה הדיוט לא נאמר דין שנוי אלא במעשה אומן ושאינו אבד אלא שהוא לצורך המועד ומה שנהגו עכשו לכתוב בעגול או באלכסון שלא לצורך הוא: זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שפירשנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: מותר לקדש אשה בחולו של מועד ובלבד שלא יעשה סעודת ארוסין שלא לערב שמחה בשמחה ולא תתבטל שמחת המועד בשמחה זו אבל נישואין מיהא אסורין הן באלמנה הן בבתולה הן ביבמה: לעולם יזהר אדם שלא יביא עצמו לידי חשד ולא יספיק לו היותו נקי מפעולות הרע מהשם לבד אלא שיהא נקי מה׳ ומישראל דרך אזהרה אמרו אין אדם [נחשד בדבר] אא״כ עשאו ואם לא עשאו כלו עשאו מקצתו ואם לא עשה מקצתו הרהר בלבו לעשותו ואם לא הרהר בלבו לעשות ראה אחרים שעשאוה ושמח כלומ׳ שנהנה גופו והתענג טבעו לשמועת אותן העברות ומה יעשה בעשייתן ומ״מ יצא מכלל זה כל שחושדין אותו מחמת קנאה או שנאה שאם לא כן לא הנחת בן לאברהם אבינו וכבר ידעת על אדון הנביאים שחשדוהו הסכלים מחמת קנאתם וכל שחושדין אותו ונתברר שאין בו ופסק הקול ראוי לו להתעורר על גוף החשד ולהתבונן שמצד עונש הגיע אליו כן ועל זה הצד אמרו יהא חלקי עם מי שחושדין אותו ואין בו: המשנה השלישית אין כותבין שטר חוב במועד אם אינו מאמינו או שאין לו מה יאכל הרי זה יכתוב אין כותבין ספרים תפלין ומזוזות במועד אין מגיהין אפי׳ אות אחת אפי׳ בספר העזרה ר׳ יהודה אומר כותב הוא אדם תפלין ומזוזות לעצמו וטווה על ירכו תכלת לציציתו אמר הר״ם אין לו מה יאכל כותב ומוכר כדי פרנסתו והלכה כר׳ יהודה: אמר המאירי אין כותבין שטרי חוב במועד וכו׳ כונת המשנה לבאר מה שנאסר במועד ממלאכת הכתיבה ואמ׳ שאין כותבין שטרי חוב במועד כל זמן שהמלוה מאמינו בלא שטר אבל אם אין המלוה רוצה להלוותם לו בלא שטר והלווה צריך מעות על כל פנים או שאין לו מה יאכל פי׳ לסופר והוא צריך לפשיטי דספרא אע״פ שהמלוה מאמין ללוה מותר וכן הלכה: אין כותבין ספרים פי׳ אפי׳ ספרי תורה במועד ולא תפלין ומזוזות ואין מגיהין אות אחת אפי׳ בספר העזרה שהוא צריך צורך גדול להיותו מדוייק ביותר מפני שהוא עומד לקרות בו במעמד כל ישראל ולהעתיק ולהגיה ממנו ספר תורה למלך ר׳ יהודה מתיר לכתוב לעצמו ספרים תפילין ומזוזות ויש מי שמוכיח מכאן שמניחין תפלין בחולו של מועד ואינו קרוי אות ביום טוב שאם לא כן איך הותרה עשייתן במועד וכן שמענו שנוהגין בצרפת אבל בספרד נהגו שלא להניחן הואיל ורוב המלאכות נאסרו בו וכן שיש בהם קרבן יום טוב ר״ל קרבן מוסף הרי הוא אות ולא הותרה עשייתו במשנה זו אלא כדי להניחן לאחר המועד וכגון שנזדמן לו עכשו מי שמלמדו ולא יזדמן לו אחר הרגל ומ״מ יראה שאף לשטה זו מ״מ אין איסור בהנחתם שהרי חולו של מועד אין בו איסור הוצאה ומשאוי וטלטול אלא שלדעתם אין מברכין בהנחתם וכן שמענו על קצת רבני צרפת מן המובהקים שבאחרוניהם שנוהגין להניחם בלא ברכה וכן הדברים נראין וכן כתבוה גדולי המפרשים בתשובת שאלה ושם כתבו שביום טוב אחרון של ימים אחרונים אין ראוי להניחם כלל אבל בפורים מניחין אותם ובתשעה באב כתבו בה מי שערב לו לעשות כן יעשה אבל אני לא הנחתים מעולם:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush