גמרא
פירוש
מַאי הִיא דְּתַנְיָא כֹּהֵן שֶׁעָלְתָה בּוֹ יַבֶּלֶת חֲבֵירוֹ חוֹתְכָהּ לוֹ בְּשִׁינָּיו בְּשִׁינָּיו אִין בִּכְלִי לָא חֲבֵירוֹ אִין אִיהוּ לָא.
מַנִּי אִילֵּימָא רַבָּנַן וּבַמִּקְדָּשׁ כֵּיוָן דְּאָמְרִי רַבָּנַן בְּעָלְמָא מִשּׁוּם שְׁבוּת הָכָא מָה לִי הוּא מָה לִי חֲבֵירוֹ.
אֶלָּא לָאו כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש שלא תראה מכתו ודוקא במקום שלא יחוץ הגמי בין בשרו לכלי כגון באצבע של שמאל שאין עבודה אלא בימין או בימין ושלא במקום עבודה כגון גב היד וכן דוקא גמי אבל בגד הוה ליה ייתור בגדים ואסור אפי׳ צלצול קטן ר״ל אזור קטן כל שהוא חשוב בפני עצמו אבל כל שאינו בגד בפני עצמו כל שאינו במקום בגדים כגון על אצבעו או על עקבו אינו חוצץ אלא בשלש אצבעות על שלש אצבעות ששלש אצבעות על שלש אצבעות בכל מקום פוסל ולא משום חציצה לבד שאם כן שלא במקום עבודה מיהא מותר אלא משום ייתור בגדים ולא תפשה בגמרא בלשון חציצה אלא אשגר לישנא הוא ואף הגמי במדינה אסור מפני שיש בו קצת רפואה ורפואה יש בה משום שבות ואם להוציא דם ר״ל שמהדקה בגמי כדי להוציא את דמה כאן וכאן אסור משום חובל:
בוזקין מלח על גבי הכבש שלא יחליק ר״ל מכתתין מלח ומפזרין על כבש המזבח בשעת גשמים שמתוך שהוא חלק בלא מעלות ומדרגות הוא מחליק רגלי העולה והתירו לכתת מלח ולפזרו שם כדי שלא יחליק ולשון בוזקין נאמר על הכתות והשבור וגדולי המחברים ראיתי שפירשו בפירושי המשנה שעל הפזור נאמר לשון בוזקין ומפני שהפזור פעם אחר פעם רק היא כעין מראה הבזק ולי נראה כפירוש ראשון וממה שאמרו בשני של יומא (כ״ב:) אסור למנות את ישראל אפי׳ לדבר מצוה שנ׳ ויפקדם בבזק ופירושו בשברי חרסים שהיה כל אחד נוטל מכתת חרס ומניח לפניו ומונין אותם החרסים:
וממלאין מבור הגדול ומבור הגולה בגלגל בשבת פי׳ במקדש ושני בורות אלו כך היה שמן ושניהם היו בלשכה אחת שבעזרה ובמדינה אסור על ידי גלגל ומבור הקר ביום טוב אבל לא בשבת ובור זה כך היה שמו והיה במקום ידוע אצלם ובור זה בלבד הותר להם בקבלה למלאת ממנו ביום טוב על ידי גלגל אע״פ שלא היה במקדש אבל לא בשבת מפני סכך היה מעשה כשעלו מן הגולה שהוצרכו למים והתירוהו והיו קורין לו בור הקר על שם שהיו מימיו נובעים ביותר מלשון כהקיר בור מימיה והוא שאמרו לא כל בורות היקרות התירו כלומר לא כל בור שהוא מים נובעין התירו אלא זה בלבד ובלשון אחרת אמרוה בגמ׳ שהוקרו עליה דברים כלומר שנשאו ונתנו עליו הרבה כמים הנובעים וכמעיין המתגבר:
שרץ שנמצא במקדש מת כהן מוציא אותו בהמיינו ר״ל באבנטו שלא יגע בו ויטמאנו שהשרץ מטמא במגע ואינו מטמא במשא ואין האבנט חוזר ומטמא את הכהן שהרי ראשון הוא ואין אדם מיטמא אלא מאב הטומאה ומשום איסור טלטול בשבת ליכא שאין שבות במקדש ואינו מחזר אמר פשוטי כלי עץ שאינן מקבלים טומאה שנוח לו לטמא את אבנטו משיחזר אחר כלי עץ וישהה את הטומאה דברי ר׳ יוחנן בן ברוקה ר׳ יהודה אומר שמחזר הוא אחר הצבת של עץ כדי שלא לרבות את הטומאה ר״ל לטמא את המיינו וכן הלכה ומהיכן מוציאין אותה פי׳ בשבת כלומר שלא אמרו להקל בכבוד שבת בשביל כבוד מקדש אלא בקצת מקומות שבעזרה שהם קדושים ובא לחקור על אי זה ממקומות שבמקדש אמרו להקל בזו ולהוציא את הטומאה בשבת מהיכל ומאולם ומבין אולם למזבח שהוא עיקר מקום תשמישן של ישראל ושל כהנים אבל בשאר מקומות שבעזרה אם נמצא שם מכסהו בקדרה ומניחו עד שתחשך דברי ר׳ שמעון בן ננס ור׳ עקיבא אומר מ״מ שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אם נכנס שם בטומאה והיינו כל העזרה וכן הלכה ושאר כל המקומות למר כדאית ליה ולמר כדאית לי׳ ר״ל עזרה לבן ננס ולשכות לר׳ עקיבא אם נמצאת שם טומאה כופה עליו פסכתר ר״ל סיר של נחשת עד שתחשך וכ״ש שבמדינה בכל מקום אסור במקום כיוצא בזה ר״ל שאינו מקום אכילתו או מקום שביתתו שאלו במקומות אלו אף במדינה מותר מתורת גרף של רעי ר׳ שמעון אומ׳ כל שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך כלומר שהרי לא התירו אף במקדש אלא את השבות והרי אף מן הדין היה מותר:
זהו ביאור המשנה וכלה על הדרכים שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:
זה שאסרנו במשנה החזרת רטיה במדינה לא סוף דבר בשסלקה הוא אלא אף בשפירשה מאליה ומ״מ בשפרשה מאליה מיהא דוקא שפרשה על גבי קרקע שמאחר שפרשה על גבי קרקע הרי חזרתה כהנחה מתחלה אבל פרשה על גבי כלי כגון שנפלה לו על הכר או על הכסת מחזירה ואין צריך לומר שאם הוחלקה למעלה דוחקה למטה ואם הוחלקה למטה דוחקה למעלה ואף לכתחלה רשאי לגלות מקצת הרטיה ולקנח פי המכה אבל רטיה עצמה לא יקנח מחשש שמא ימרח שאם מירח חייב חטאת כמו שהתבאר וי״מ בשמועה זו שאף בסלקה כל שלא הניחה על גבי קרקע מחזירין אף במדינה ומשנתנו בפרשה על גבי קרקע וכן נראה דעת גדולי הפוסקים ואין הדברים נראין:
ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת שחיטת הפסח וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו דוחין את השבת שהרי אי אפשר לו לעשותם קודם השבת ואע״פ שהרכבה והבאה אינן אלא שבות שהרי בהרכבה אע״פ שלא אמרו חי נושא את עצמו בבהמה מ״מ ירושלם דלתותיה נעולות בלילה ואינה אלא כרמלית ובהבאה שלא על כתפיו חוץ לתחום תחומין דרבנן מ״מ היה אפשר מבערב ואעפ״כ ביבלת מיהא אם היה ידו לחתכה בידו חותך וביבשה אפי׳ בכלי שאין שבות במקדש ברוב מינין שבשבות ואם היתה יבשה חותכה אפי׳ בכלי שאף זה שבות היא והואיל וכבר הוא במקדש מותר ולמדת ששבות מקדש במקדש התירו שבות מקדש במדינה לא התירו:
אע״פ שביארנו בראשון של שבת שאין מניחין בשר לצלות על גבי האש ערב שבת אלא בכדי שיצולו מבעוד יום שאין כאן עוד גזרה שמא יחתה בגחלים שהרי חתוי בגחלים קשה לו אעפ״כ משלשלין את הפסח לתנור עם חשכה ולא מפני שהשבות הותר במקדש שהרי צליית פסחים כל אחד צולהו בביתו ואף שבות של צורך מקדש במדינה לא התירו אלא מפני שבני חבורה זריזים הם בכל מקום שהם ולא יבאו לחתות:
כשם שהתירו קצת מיני שבות במקדש כך לכל דבר שבקדושה שהרי הקורא בספר על האסקופה ונתגלגל מידו אמרו שגוללו אצלו וקראו קדושת הספרים שבות מקדש וכן התירו לפעמים שבות במקום מצוה:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
בוזקין מלח על גבי הכבש שלא יחליק ר״ל מכתתין מלח ומפזרין על כבש המזבח בשעת גשמים שמתוך שהוא חלק בלא מעלות ומדרגות הוא מחליק רגלי העולה והתירו לכתת מלח ולפזרו שם כדי שלא יחליק ולשון בוזקין נאמר על הכתות והשבור וגדולי המחברים ראיתי שפירשו בפירושי המשנה שעל הפזור נאמר לשון בוזקין ומפני שהפזור פעם אחר פעם רק היא כעין מראה הבזק ולי נראה כפירוש ראשון וממה שאמרו בשני של יומא (כ״ב:) אסור למנות את ישראל אפי׳ לדבר מצוה שנ׳ ויפקדם בבזק ופירושו בשברי חרסים שהיה כל אחד נוטל מכתת חרס ומניח לפניו ומונין אותם החרסים:
וממלאין מבור הגדול ומבור הגולה בגלגל בשבת פי׳ במקדש ושני בורות אלו כך היה שמן ושניהם היו בלשכה אחת שבעזרה ובמדינה אסור על ידי גלגל ומבור הקר ביום טוב אבל לא בשבת ובור זה כך היה שמו והיה במקום ידוע אצלם ובור זה בלבד הותר להם בקבלה למלאת ממנו ביום טוב על ידי גלגל אע״פ שלא היה במקדש אבל לא בשבת מפני סכך היה מעשה כשעלו מן הגולה שהוצרכו למים והתירוהו והיו קורין לו בור הקר על שם שהיו מימיו נובעים ביותר מלשון כהקיר בור מימיה והוא שאמרו לא כל בורות היקרות התירו כלומר לא כל בור שהוא מים נובעין התירו אלא זה בלבד ובלשון אחרת אמרוה בגמ׳ שהוקרו עליה דברים כלומר שנשאו ונתנו עליו הרבה כמים הנובעים וכמעיין המתגבר:
שרץ שנמצא במקדש מת כהן מוציא אותו בהמיינו ר״ל באבנטו שלא יגע בו ויטמאנו שהשרץ מטמא במגע ואינו מטמא במשא ואין האבנט חוזר ומטמא את הכהן שהרי ראשון הוא ואין אדם מיטמא אלא מאב הטומאה ומשום איסור טלטול בשבת ליכא שאין שבות במקדש ואינו מחזר אמר פשוטי כלי עץ שאינן מקבלים טומאה שנוח לו לטמא את אבנטו משיחזר אחר כלי עץ וישהה את הטומאה דברי ר׳ יוחנן בן ברוקה ר׳ יהודה אומר שמחזר הוא אחר הצבת של עץ כדי שלא לרבות את הטומאה ר״ל לטמא את המיינו וכן הלכה ומהיכן מוציאין אותה פי׳ בשבת כלומר שלא אמרו להקל בכבוד שבת בשביל כבוד מקדש אלא בקצת מקומות שבעזרה שהם קדושים ובא לחקור על אי זה ממקומות שבמקדש אמרו להקל בזו ולהוציא את הטומאה בשבת מהיכל ומאולם ומבין אולם למזבח שהוא עיקר מקום תשמישן של ישראל ושל כהנים אבל בשאר מקומות שבעזרה אם נמצא שם מכסהו בקדרה ומניחו עד שתחשך דברי ר׳ שמעון בן ננס ור׳ עקיבא אומר מ״מ שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אם נכנס שם בטומאה והיינו כל העזרה וכן הלכה ושאר כל המקומות למר כדאית ליה ולמר כדאית לי׳ ר״ל עזרה לבן ננס ולשכות לר׳ עקיבא אם נמצאת שם טומאה כופה עליו פסכתר ר״ל סיר של נחשת עד שתחשך וכ״ש שבמדינה בכל מקום אסור במקום כיוצא בזה ר״ל שאינו מקום אכילתו או מקום שביתתו שאלו במקומות אלו אף במדינה מותר מתורת גרף של רעי ר׳ שמעון אומ׳ כל שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך כלומר שהרי לא התירו אף במקדש אלא את השבות והרי אף מן הדין היה מותר:
זהו ביאור המשנה וכלה על הדרכים שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:
זה שאסרנו במשנה החזרת רטיה במדינה לא סוף דבר בשסלקה הוא אלא אף בשפירשה מאליה ומ״מ בשפרשה מאליה מיהא דוקא שפרשה על גבי קרקע שמאחר שפרשה על גבי קרקע הרי חזרתה כהנחה מתחלה אבל פרשה על גבי כלי כגון שנפלה לו על הכר או על הכסת מחזירה ואין צריך לומר שאם הוחלקה למעלה דוחקה למטה ואם הוחלקה למטה דוחקה למעלה ואף לכתחלה רשאי לגלות מקצת הרטיה ולקנח פי המכה אבל רטיה עצמה לא יקנח מחשש שמא ימרח שאם מירח חייב חטאת כמו שהתבאר וי״מ בשמועה זו שאף בסלקה כל שלא הניחה על גבי קרקע מחזירין אף במדינה ומשנתנו בפרשה על גבי קרקע וכן נראה דעת גדולי הפוסקים ואין הדברים נראין:
ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת שחיטת הפסח וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו דוחין את השבת שהרי אי אפשר לו לעשותם קודם השבת ואע״פ שהרכבה והבאה אינן אלא שבות שהרי בהרכבה אע״פ שלא אמרו חי נושא את עצמו בבהמה מ״מ ירושלם דלתותיה נעולות בלילה ואינה אלא כרמלית ובהבאה שלא על כתפיו חוץ לתחום תחומין דרבנן מ״מ היה אפשר מבערב ואעפ״כ ביבלת מיהא אם היה ידו לחתכה בידו חותך וביבשה אפי׳ בכלי שאין שבות במקדש ברוב מינין שבשבות ואם היתה יבשה חותכה אפי׳ בכלי שאף זה שבות היא והואיל וכבר הוא במקדש מותר ולמדת ששבות מקדש במקדש התירו שבות מקדש במדינה לא התירו:
אע״פ שביארנו בראשון של שבת שאין מניחין בשר לצלות על גבי האש ערב שבת אלא בכדי שיצולו מבעוד יום שאין כאן עוד גזרה שמא יחתה בגחלים שהרי חתוי בגחלים קשה לו אעפ״כ משלשלין את הפסח לתנור עם חשכה ולא מפני שהשבות הותר במקדש שהרי צליית פסחים כל אחד צולהו בביתו ואף שבות של צורך מקדש במדינה לא התירו אלא מפני שבני חבורה זריזים הם בכל מקום שהם ולא יבאו לחתות:
כשם שהתירו קצת מיני שבות במקדש כך לכל דבר שבקדושה שהרי הקורא בספר על האסקופה ונתגלגל מידו אמרו שגוללו אצלו וקראו קדושת הספרים שבות מקדש וכן התירו לפעמים שבות במקום מצוה:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush