גמרא
פירוש
אַהֲנַי כְּתִיבָה לְגֵירָעוֹן.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
יש מקומות שנהגו לכתוב כתבה לנשותיהם כעין מלוה ר״ל שנוהגין לגבות כל הכתוב בכתבה אעפ״י שהדבר ידוע שלא כך קבל מפני שמצמצמין בתוספת ואין חוששין לכבוד המוני ובלתי מועיל שנוהגין לכפול מחמת כבוד ונוהגין לגביית מחצה ויש נוהגין לשליש. מעתה מקום שנהגו לכתוב מלוה אפילו הוסיף לו כמה גובה מלוה מקום שנהגו לכפול ולגבות מחצה גובה מחצה אפילו לא הוסיף לה כלום ומכל מקום אם קנו מידו בפירוש על התוספת אפילו במקום שנהגו לכפול גובה הכל ומה שנאמר כאן דקנו מיניה אני מפרשו שקנו בפירוש על התוספת וכן דינין אלו בנדוניא שכותב האב לבתו ולחתנו בשעת שדוכין להביא לבעל שאף מנהגים אלו בהם והכל נקרא כתבה. ויש מפרשים שכל שקנו ממנו סתם גובה הכל ולא יראה כן אלא בשקנו על התוספת בפירוש על הדרך שנהגו רבים בכתבה לכתוב ועל הנאמנות בפירוש מפני שנוהגים שלא תהא נאמנות סתם מועלת בה אלא שאף הם לא פירשוה אלא באב שכתב לבתו ומכל מקום דברים אלו אינם תלויים אלא במנהגות הידועים בכל מקום:
מקום שנהגו לכתוב האב לבתו בנדונייתה כפל הבאתה וצוה ליורשים תנו ארבע מאות זוז לבתי ולא הזכיר לשון כתבה כלל כופין את היורשים ליתן לה ארבע מאות אבל אם אמר תנו לה ארבע מאות לכתבתה או בכתבתה או כתובו לה ארבע מאה זוזי בכלן אינה נוטלת אלא מאתים וכן כל כיוצא בזה:
זריעת השומשומין קשה לקרקע יותר מזריעת החטים מפני שהוא מכחישתו יותר מן החטים ומכל מקום בשנים כתקנן הם יקרים הרבה יותר מן החטים ואדם מרויח בזריעתם יותר מן החטים. מעתה המקבל שדה מחברו והתנה בעל הקרקע לזרעה שומשמין וכיוצא בהם ובא המקבל וזרעה חטים הרי זה חייב ליתן לבעל הקרקע כפי מה שהיה מרויח יותר ואם היתה שנת יוקר חטים עד שעמדו באותה שעה על שער שומשמין נותן לו חלקו ואינו אומר לו בשני אלו נכה לי מחלקך מיהא פורתא מצד שהרוחת שלא הוכחש הקרקע שכל שאדם יכול להרבות בהרוחתו אינו חושש לכחש קרקע כלל מתליא אמרין תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה היו חטים ביוקר גדול עד שעמדו ביתר משער שומשומין חולקין אף אותו השבח על הדרך שחולקין בשאר וכן בכל הדומה לזה: יש מי שאומר במעשה הראשון הנזכר בכאן והוא כשהחטים עמדו על שער השומשמין שלא נאמר אלא בחוכר שאם במקבל הרי זה יכול לומר לו על כל פנים לשומשמין אני צריך ומ״מ יראה לפרשה אף בקבלנות ובדיעבד מיהא הדין כן:
היה הדבר בהפך והוא שבעל הקרקע מסרו לחטים והלה זרע שומשמין נוטל חלקו הראוי ונותן לו אח״כ בכדי כחש קרקעו:
הנותן מעות לחברו להתעסק בהם או שאר מיני סחורות להטפל במכירתן ולחלוק בשכר הרי זה נקרא מתעסק ואותו ממון הוא נקרא עסק וכבר ביארנו בפרק איזהו נשך שכל המקבל עסק מחברו הן מעות להתעסק בהן הן שאר מיני סחורות להטפל במכירתן ולחלוק עמו בריוח ולא התנו ביניהם אחריות המעות או הסחורה על מי תקנו חכמים שמן הסתם נעשה החצי מלוה להיות אחריותה על המתעסק והחצי האחר פקדון שלא להתחייב המתעסק באחריותה ומעתה נמצא שחולקין בשכר שהרי כל השכר הבא מחמת החצי שהוא מלוה הוא של מתעסק כדין כל לוה והבא מצד החצי האחר הוא של בעל המעות וכן בארנו שם שמאחר שחצי הממון מלוה עליו אף הוא אינו מתעסק בחצי של פקדון בחנם ומעתה אסור לקבל עסק בסתם על דעת מחצה שכר שאם כן הרי הוא מתעסק בחצי של פקדון בשכר חצי של הלואה וכל שהוא טורח בשכר הלואתו הרי זה אבק רבית ואין כאן התר אלא אם כן מתנה עמו שכר על חצי של פקדון שכרו בכל יום כפועל בטל על הדרך שביארנו שם ואם אינו קוצץ עמו שכר תקנו חכמים שיוותר לו בריוח או ינכה לו בהפסד שאם התנו שיטול המתעסק חצי ריוח יקבל עליו מן הסתם שליש הפסד ואם התנו שיטול שני שלישי ריוח יקבל עליו מן הסתם חצי בהפסד ומאחר שיש כאן שכר אף הוא נעשה על אותו חצי של פקדון שומר שכר להתחייב בגנבה ואבדה אלא שמ״מ פטור באונסיה וגדולי המחברים פוטרין בגנבה ואבדה וגדולי המפרשים מגיהים עליהם לחיוב וכן הדברים נראין ואם לא עשו כן ורצה זה ליטול החצי בריוח ובהפסד כדין העסק הרי זה אבק רבית בידו ולא סוף דבר בהיתר זה במחצה שכר ושליש הפסד או מחצה הפסד ושני שלישי שכר אלא כל שחלק הפסד גדול לבעל העסק יותר מחלק הריוח מותר אפילו תשיעית בשכר ועשירית בהפסד ויש חולקין לאסור אלא אם כן בשני שלישי שכר ומחצה הפסד או במחצה שכר ושליש הפסד ולא יראה כן:
אע״פ שביארנו על העסק שחציו מלוה אין אומרין שיהא זה רשאי להשתמש בו במעות של מלוה שמ״מ לא נתנו להוצאה אלא להתעסק ולא נקראו מלוה אלא לחיוב אחריות שאלו לא נתחייב באחריותן כלל אין מוצאין מי שימסור להם ואם יתחייבו בכל אין בעלי הסחורות מוצאין מי יקבל מהם הא לשאר דברים דינה כדין פקדון ואם מת לא נעשית חצי המלוה מטלטלין אצל בניו וכל שנתברר על מעות אלו או סחורות או כלים שהם מחמת העסק נוטלן בעל העסק כשלו בלא שבועה ואין לבעל חוב מוקדם בו שום זכייה שלא קנאם אלא להתעסק וחוזר הכל לבעלים ואם יש שם ריוח נוטלים היורשים או בעלי חוב כל מה שהיה הוא ראוי ליטול ואם אין שם ריוח חוזר הכל לבעלים וכן אם נתן מתנה לאחרים מוציאין מידם ואפילו שנה המקבל בהם או מכר או נתן או הפסיד:
במסכת בבא בתרא יתבאר בפרק המוכר את הבית שהמתעסק שמת והוציא בעל המעות ליתומים שטר עסק עליו הרי זה נשבע וגובה מחצה שבתורת מלוה ולא אמרו שבועה אלא בשאין העסק בעין ולא הבא מחמתו אבל אם העסק בעין או איזה דבר הבא מחמתו נוטל את הכל בלא שבועה אף מן היתומים אבל החצי שבתורת הפקדון אינו גובה לפי שאנו חוששין שמא נאנס או החזיר שהמפקיד אצל חברו בשטר ואמר לו החזרתי נאמן בשבועה והואיל והאב נאמן בשבועה יתומים נאמנים בלא שבועה שאין אומרים ביתומים שהם מחוייבים שבועה כאביהם ומאחר שאין יכולין לישבע ישלמו שהרי אמרו שבועת יי׳ תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ופירשנוה באומרים על חוב אביהם חמשין ידענא וחמשין לא ידענא:
מי שקבל מעות או שאר מיני סחורות להתעסק בהם והלך המתעסק למקום אחר ובא לפני בית דין לחלוק אותו עסק או אותן מעות ולהניח החצי שהוא פקדון ביד בית דין או ביד מי שיבחרו והחצי שהוא מלוה יטול לעצמו ויתעסק בו לעצמו מקצת הגאונים הורו שאע״פ שאין לעשות כן לכתחלה ר״ל שאין לו לחלוק בלא דעת חברו מ״מ אם עשה כן מה שעשה עשוי והביאו ראיה לדבריהם ממעשה איסור ורב ספרא האמור בפרק אלו מציאות שחלק רב ספרא בלא דעת חברו וכבר בארנוה שם אף בדבר הצריך שומא הואיל ובפני שלשה הוא חולק ובלבד הבקיאים בשומא ואם בדבר שאין צריך שומא חולק אף בלא שלשה ובלא שומא אלא בפני עדים או שאומר להם שהוא חולק ומ״מ גדולי הפוסקים חולקין עליהם שלא נאמר כן אלא בשתפין שנמצא כשהוא חולק אינו אלא נוטל את שלו אבל מתעסק אין לו רשות בכך ואפילו התנה בכל בית דין שבעולם אינו כלום והשכר או ההפסד חולקו עם הבעלים על הדרך שביארנו והוא שאמרו בכאן להכי קרו ליה עיסקא דאמר לאיעסוקי יהבי לך וכו׳:
מי שמסר לחברו עסק אחד וכתב לו אותו עסק בשני שטרות אע״פ שבפעם אחת מסר לו הואיל וכתבו בשני שטרות נחשב זה שבשטר אחד לעצמו וזה שבשטר אחר לעצמו ודבר זה פסידא לבעל המעות או העסק מסר לו בשני פעמים וכללן בשטר אחד אע״פ שבשני פעמים מסרו הואיל ובשטר אחד כללן אינו נחשב אלא כעסק אחד ודבר זה פסידא למתעסק כיצד הרי שמסר לו בפעם אחת מאתים דינרין וכתב לו מאה בשטר אחד ומאה בשטר אחד הלך והרויח במאה של שטר זה ועשאן ק״ל והלך והפסיד במאה האחר ל׳ דינרין והעמידן על שבעים אלו היה הכל בשטר אחד אין כאן לא ריוח ולא הפסד והרי כל המאתים חוזרין לבעל העסק ועכשו שעשאן שני שטרות עם מה שביארנו שהמתעסק נוטל פלגא באגר ותילתא בהפסד הרי המתעסק נוטל במה שהרויח ט״ו דינרין שכר ואינו מקבל עליו במנה האחר שהפסיד בו אלא י׳ דינרין פסידא ונמצא בעל העסק מפסיד ה׳ דינרין ואם מסרן בשני פעמים וכללן בשטר אחד הרי זה נחשב הכל כעסק אחד ואין כאן ריוח ולא הפסד ונמצא מתעסק שאינו נוטל כלום בריוח וזהו הפסדו:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
זריעת השומשומין קשה לקרקע יותר מזריעת החטים מפני שהוא מכחישתו יותר מן החטים ומכל מקום בשנים כתקנן הם יקרים הרבה יותר מן החטים ואדם מרויח בזריעתם יותר מן החטים. מעתה המקבל שדה מחברו והתנה בעל הקרקע לזרעה שומשמין וכיוצא בהם ובא המקבל וזרעה חטים הרי זה חייב ליתן לבעל הקרקע כפי מה שהיה מרויח יותר ואם היתה שנת יוקר חטים עד שעמדו באותה שעה על שער שומשמין נותן לו חלקו ואינו אומר לו בשני אלו נכה לי מחלקך מיהא פורתא מצד שהרוחת שלא הוכחש הקרקע שכל שאדם יכול להרבות בהרוחתו אינו חושש לכחש קרקע כלל מתליא אמרין תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה היו חטים ביוקר גדול עד שעמדו ביתר משער שומשומין חולקין אף אותו השבח על הדרך שחולקין בשאר וכן בכל הדומה לזה: יש מי שאומר במעשה הראשון הנזכר בכאן והוא כשהחטים עמדו על שער השומשמין שלא נאמר אלא בחוכר שאם במקבל הרי זה יכול לומר לו על כל פנים לשומשמין אני צריך ומ״מ יראה לפרשה אף בקבלנות ובדיעבד מיהא הדין כן:
היה הדבר בהפך והוא שבעל הקרקע מסרו לחטים והלה זרע שומשמין נוטל חלקו הראוי ונותן לו אח״כ בכדי כחש קרקעו:
הנותן מעות לחברו להתעסק בהם או שאר מיני סחורות להטפל במכירתן ולחלוק בשכר הרי זה נקרא מתעסק ואותו ממון הוא נקרא עסק וכבר ביארנו בפרק איזהו נשך שכל המקבל עסק מחברו הן מעות להתעסק בהן הן שאר מיני סחורות להטפל במכירתן ולחלוק עמו בריוח ולא התנו ביניהם אחריות המעות או הסחורה על מי תקנו חכמים שמן הסתם נעשה החצי מלוה להיות אחריותה על המתעסק והחצי האחר פקדון שלא להתחייב המתעסק באחריותה ומעתה נמצא שחולקין בשכר שהרי כל השכר הבא מחמת החצי שהוא מלוה הוא של מתעסק כדין כל לוה והבא מצד החצי האחר הוא של בעל המעות וכן בארנו שם שמאחר שחצי הממון מלוה עליו אף הוא אינו מתעסק בחצי של פקדון בחנם ומעתה אסור לקבל עסק בסתם על דעת מחצה שכר שאם כן הרי הוא מתעסק בחצי של פקדון בשכר חצי של הלואה וכל שהוא טורח בשכר הלואתו הרי זה אבק רבית ואין כאן התר אלא אם כן מתנה עמו שכר על חצי של פקדון שכרו בכל יום כפועל בטל על הדרך שביארנו שם ואם אינו קוצץ עמו שכר תקנו חכמים שיוותר לו בריוח או ינכה לו בהפסד שאם התנו שיטול המתעסק חצי ריוח יקבל עליו מן הסתם שליש הפסד ואם התנו שיטול שני שלישי ריוח יקבל עליו מן הסתם חצי בהפסד ומאחר שיש כאן שכר אף הוא נעשה על אותו חצי של פקדון שומר שכר להתחייב בגנבה ואבדה אלא שמ״מ פטור באונסיה וגדולי המחברים פוטרין בגנבה ואבדה וגדולי המפרשים מגיהים עליהם לחיוב וכן הדברים נראין ואם לא עשו כן ורצה זה ליטול החצי בריוח ובהפסד כדין העסק הרי זה אבק רבית בידו ולא סוף דבר בהיתר זה במחצה שכר ושליש הפסד או מחצה הפסד ושני שלישי שכר אלא כל שחלק הפסד גדול לבעל העסק יותר מחלק הריוח מותר אפילו תשיעית בשכר ועשירית בהפסד ויש חולקין לאסור אלא אם כן בשני שלישי שכר ומחצה הפסד או במחצה שכר ושליש הפסד ולא יראה כן:
אע״פ שביארנו על העסק שחציו מלוה אין אומרין שיהא זה רשאי להשתמש בו במעות של מלוה שמ״מ לא נתנו להוצאה אלא להתעסק ולא נקראו מלוה אלא לחיוב אחריות שאלו לא נתחייב באחריותן כלל אין מוצאין מי שימסור להם ואם יתחייבו בכל אין בעלי הסחורות מוצאין מי יקבל מהם הא לשאר דברים דינה כדין פקדון ואם מת לא נעשית חצי המלוה מטלטלין אצל בניו וכל שנתברר על מעות אלו או סחורות או כלים שהם מחמת העסק נוטלן בעל העסק כשלו בלא שבועה ואין לבעל חוב מוקדם בו שום זכייה שלא קנאם אלא להתעסק וחוזר הכל לבעלים ואם יש שם ריוח נוטלים היורשים או בעלי חוב כל מה שהיה הוא ראוי ליטול ואם אין שם ריוח חוזר הכל לבעלים וכן אם נתן מתנה לאחרים מוציאין מידם ואפילו שנה המקבל בהם או מכר או נתן או הפסיד:
במסכת בבא בתרא יתבאר בפרק המוכר את הבית שהמתעסק שמת והוציא בעל המעות ליתומים שטר עסק עליו הרי זה נשבע וגובה מחצה שבתורת מלוה ולא אמרו שבועה אלא בשאין העסק בעין ולא הבא מחמתו אבל אם העסק בעין או איזה דבר הבא מחמתו נוטל את הכל בלא שבועה אף מן היתומים אבל החצי שבתורת הפקדון אינו גובה לפי שאנו חוששין שמא נאנס או החזיר שהמפקיד אצל חברו בשטר ואמר לו החזרתי נאמן בשבועה והואיל והאב נאמן בשבועה יתומים נאמנים בלא שבועה שאין אומרים ביתומים שהם מחוייבים שבועה כאביהם ומאחר שאין יכולין לישבע ישלמו שהרי אמרו שבועת יי׳ תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ופירשנוה באומרים על חוב אביהם חמשין ידענא וחמשין לא ידענא:
מי שקבל מעות או שאר מיני סחורות להתעסק בהם והלך המתעסק למקום אחר ובא לפני בית דין לחלוק אותו עסק או אותן מעות ולהניח החצי שהוא פקדון ביד בית דין או ביד מי שיבחרו והחצי שהוא מלוה יטול לעצמו ויתעסק בו לעצמו מקצת הגאונים הורו שאע״פ שאין לעשות כן לכתחלה ר״ל שאין לו לחלוק בלא דעת חברו מ״מ אם עשה כן מה שעשה עשוי והביאו ראיה לדבריהם ממעשה איסור ורב ספרא האמור בפרק אלו מציאות שחלק רב ספרא בלא דעת חברו וכבר בארנוה שם אף בדבר הצריך שומא הואיל ובפני שלשה הוא חולק ובלבד הבקיאים בשומא ואם בדבר שאין צריך שומא חולק אף בלא שלשה ובלא שומא אלא בפני עדים או שאומר להם שהוא חולק ומ״מ גדולי הפוסקים חולקין עליהם שלא נאמר כן אלא בשתפין שנמצא כשהוא חולק אינו אלא נוטל את שלו אבל מתעסק אין לו רשות בכך ואפילו התנה בכל בית דין שבעולם אינו כלום והשכר או ההפסד חולקו עם הבעלים על הדרך שביארנו והוא שאמרו בכאן להכי קרו ליה עיסקא דאמר לאיעסוקי יהבי לך וכו׳:
מי שמסר לחברו עסק אחד וכתב לו אותו עסק בשני שטרות אע״פ שבפעם אחת מסר לו הואיל וכתבו בשני שטרות נחשב זה שבשטר אחד לעצמו וזה שבשטר אחר לעצמו ודבר זה פסידא לבעל המעות או העסק מסר לו בשני פעמים וכללן בשטר אחד אע״פ שבשני פעמים מסרו הואיל ובשטר אחד כללן אינו נחשב אלא כעסק אחד ודבר זה פסידא למתעסק כיצד הרי שמסר לו בפעם אחת מאתים דינרין וכתב לו מאה בשטר אחד ומאה בשטר אחד הלך והרויח במאה של שטר זה ועשאן ק״ל והלך והפסיד במאה האחר ל׳ דינרין והעמידן על שבעים אלו היה הכל בשטר אחד אין כאן לא ריוח ולא הפסד והרי כל המאתים חוזרין לבעל העסק ועכשו שעשאן שני שטרות עם מה שביארנו שהמתעסק נוטל פלגא באגר ותילתא בהפסד הרי המתעסק נוטל במה שהרויח ט״ו דינרין שכר ואינו מקבל עליו במנה האחר שהפסיד בו אלא י׳ דינרין פסידא ונמצא בעל העסק מפסיד ה׳ דינרין ואם מסרן בשני פעמים וכללן בשטר אחד הרי זה נחשב הכל כעסק אחד ואין כאן ריוח ולא הפסד ונמצא מתעסק שאינו נוטל כלום בריוח וזהו הפסדו:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush