גמרא
פירוש
אִיבְּעִי לָךְ לְאֵתוֹיֵי בְּדַוְולָא. אָמַר רַב פָּפָּא אהָנֵי תַּרְתֵּי מַתְנְיָתָא קַמָּיָיתָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בֵּין בְּחַכְרָנוּתָא בֵּין בְּקַבְּלָנוּתָא מִכָּאן וְאֵילָךְ דְּאִיתַא בְּקַבְּלָנוּתָא לֵיתַא בְּחַכְרָנוּתָא וּדְאִיתַא בְּחַכְרָנוּתָא לֵיתַא בְּקַבְּלָנוּתָא.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
האומר לחברו בית כור זה אני מוכר לך או בית כור פלני אני מוכר לך אע״פ שאין במדידתו אלא לתך הגיעו ומכל מקום דוקא שיהא קרוי בלשון הבריות בית כור ועל המוכר להביא ראיה בכך וכן האומר כרם פלוני או כרם זה אני מוכר לך אעפ״י שאין שם גפנים הגיעו והוא שיהא קרוי בלשון הבריות כרם וכן פרדס זה או פרדס שיש לי במקום פלוני אני מוכר לך אעפ״י שהכתוב צווח ואומר פרדס רמונים ואין שם רמונים הגיעו והוא שיהא קרוי בלשון הבריות פרדס הא כל שאין הבריות קוראין אותו כן אינו כלום אעפ״י שאמר זה ויש מי שאומר שלא נאמרו דברים אלו אלא בדבר שהלוקח טועה בו אבל דבר שאין בו טעות כגון שהיה כאן אילן תאנה והוא יודע כן שתאנה היתה ואמר לו אילן של אפרסקין זה אני מוכר לך הגיעו ואין הדברים נראין: המשנה השלישית והכונה בה בביאור המקבל שדה מחברו ופשע בעבודתו ואמר על זה המקבל שדה מחברו ומשזכה בה הבירה שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו שכך כותב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. ר׳ יוסי היה דורש לשון הדיוט אמר הר״ם כבר ביארנו כי מקבל הוא ששוכר את הארץ בחלק ממה שהוציא ואם הובירה ולא זרעה ישער מה שראויה לעשות אלו זרעה וישלם החלק שפסקו ביניהם וזה מבואר: אמר המאירי המקבל שדה מחברו ושמזכה בה ר״ל שקנאה לענין קבלנותו הובירה ולא עשתה כלום או שלא עשתה כראוי שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו חלקו המגיעו לפי מה שהיתה ראויה לעשות שכך כתב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם בדמיטבא ר״ל כפי הראוי לה לעשות ושאלו עליה בגמרא והלא אסמכתא היא ופירשו בה שאין זה אסמכתא שאין כאן דבר חוץ מן הדין לא שום צד גוזמא בעולם אלא דבר הראוי להתנות כן וכל שהוא בדרך זה אין בו דין אסמכתא כמו שביארנו בפרק אי זהו נשך הא אמר אם מובירנא יהיבנא לך אלפא זוזי הרי זה אסמכתא ואינו נותן לו אלא כפי הראוי וכן התבאר בגמרא. וכן נתבאר שם שאם הוביר מקצתו נותן חלקו במה שהוביר כפי מה שהיתה ראויה לעשות: זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומשנה זו דוקא בקבלנות שאם בחכירות ושכירות הרי אף בלא פשיעה נותן מה שהתנה. ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן: יש מי שאומר שאף אם לא כתב אם אוביר ולא אעביד וכו׳ הואיל והדבר ידוע להם שכך היה המנהג אצלם מכח מה שרגילים לכתוב כן כל שלא נכתב ככתוב דמי. וזהו שאמרו עליו שהיה דורש לשון הדיוט כלומר שאע״פ שנהגו כן מעצמם אע״פ שלא היה מתקנת חכמים הואיל והדבר ידוע כן אצלם ונהגו בה כן אעפ״י שלא נכתב ככתוב דמי כדין תנאי בית דין: כל קרבנות שאשה חייבת בהן בעלה מביא על ידה ואם נתחייבה בקרבן עולה ויורד מביא עליה קרבן עשיר הואיל והוא עשיר ואין אומרין הרי אשה מכל מקום עניה היא ותביא קרבן עני. ומכל מקום אם גרשה קודם שתביא קרבנה אין הבעל חייב בהם שהרי השובר צווח ואומר שהיא פוטרתו מכל אחריות שהיה לה עליו בלשון הזה נהגו לכתוב אחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא. יש שאין גורסין בשמועה זו אם פטרה אינו חייב בהן אלא כך הם גורסין אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל הקרבנות שהיא חייבת שכך כתב לה אחריות דאית ליך עלאי מן קדמת דנא ומפרשין מזו שהוא חייב בכל הקרבנות שנתחייבה עליהם בעודה ארוסה שכך כתב לה בכתובתה וכו׳ ואין הדברים נראין שהרי בתורת כהנים שנאוה בדרך ראשון ואף לגירסא זו פרשו בתוספות ברביעי של נזיר אין בכלל אלא אותם שנדרה משנשאת מקדמת דנא פירושו שבשעת הכתבה הוא משעבד עצמו בכל שמשעת הנשואין ואילך. וכן פירשו שאף בזו דוקא אותה שאינה גורמתן כגון יולדת וזבה או קרבנות הבאים על שגגת עברה וזו מכל מקום אע״ג דטעמא דמסתבר הוא אי אפשר שהרי ברביעי של נזיר הביאוה בענין נזירות אלא שאפשר להעמידה באומרת יודעת הייתי שיש נזירות אבל לא הייתי יודעת שהנזירות טעונה קרבן. וכל שכן שאין ללמוד משמועה זו שיהא אדם חייב לפרוע מה שלותה אשתו קודם שנשאת שאם אמרוה בשעבוד קרבנות כי היכי דתהוי לה כפרה לא אמרוה בחוב ועד כאן לא שאלו בפרק יש נוחלין באשה שלותה ואכלה ועמדה ונשאת אלא בנכסים שלה שנשתעבדו לבעל חוב קודם שתנשא במלוה על פה ומספק אם הוא כלוקח אם הוא כיורש אבל שיפרע הוא משלו כלל (כלל) [וכלל] לא: מי שקדש את האשה ואמר לה שתהא מקודשת לו לכשתכנס לחפה ולא אמר לה מעכשיו אין הקדושין כלום עד שעת כניסתה לחופה ואם בא אחר וקדשה קודם זמן זה נתקדשה לשני וכן כל כיוצא בזה כמו שיתבאר במקומו: המלוה את חברו ובא למשכנו על פי בית דין לא ימשכנו יותר מחובו שהרי אף הוא ר״ל הלוה כותב לו בשעת המשכונה שהוא מניח אצלו אותו משכון לתשלום מה שהיה לו עליו מקודם בכדי שיעור זה. ויש מפרשים שבשעה שזה משיב לו את העבוט שמין אותו וכותב לו הלוה שהוא מקבלו ממנו לתשלום מה שהיה לו עליו מקודם בכדי שיעור זה וכבר ביארנו בזה ר״ל במשכן שלא בשעת הלואה שקנאו אף להתחייב באונסין אלא שיש חולקין בה כמו שכתבנו בפרק השוכר את האומנין. ומכל מקום אם החזירה ומת מלוה שומטו מעל בניו ואינה נעשית מטלטלין אצלו אחר שעל כרחו מחזירה הואיל ושלא בשעת הלואה משכנו אבל משכון שבשעת הלואה הואיל ואינו חייב להחזירו אם החזירה מאליו נעשית מטלטלין אצל בניו כמו שביארנו בפרק האמנין: צריך שתשאל לשטה זו האמורה בכאן לדעתנו שהמלוה את חברו ומשכנו שלא בשעת הלואה קנאו להתחייב באונסין אם נפחתה ביד הלוה מצד שמשתמש בה בחזרתה אצלו שמא מאחר שקנאו הלה נעשה לוה זה עליו כשואל שנפחתה מחמת מלאכה ומכל מקום לא יראה כן לא קנאה אלא לענין אונס שלא מחמת הלוה ולא פחת בלבד אלא אף נאנסה ביד הלוה יראה לי שהלוה חייב להעמידה לו בשופי שאם לא כן לא מצא הממשכן ידיו ורגליו במשכון זה כלל ומכל מקום יש אומרים שאם כתב לו בפירוש שהוא מניחו אצלו לפרעון חובו כמו שכתבנו נפחתה למלוה וזהו אצלם פירוש אהני כתבא לגרעון והם מפרשים אותו בשעת קבלת המשכון ושהלוה כותב לו שהוא מניחו אצלו לפרעון גמור ור״ל אהני כתבא ללוה ליפטר מן הגרעון. ויש אומרים בהפך שאם לא כתב כן נפחתה למלוה שאם לא כן צדקה מנין ואהני כתבא למלוה ר״ל שהוא נפחת ללוה והם מפרשים אותו בשעת השבת העבוט ושהלוה כותב לו שהוא מקבלו ממנו בתורת השבה ולהחזירו כל קבל דיכי לומר שאם יאבד ממני או תפחת אפילו ברשותי אשלם בצד מה ששוה עכשו ואהני כתבא לחייב את הלוה ועיקר הדברים כמו שכתבנו תחלה:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush