×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא עבודה זרה ל״ה:גמרא
;?!
אָ
כָּאן קוֹדֶם חֲזָרָה כָּאן לְאַחַר חֲזָרָה וּמִשְׁנָה לֹא זָזָה מִמְּקוֹמָהּ. רַב מַלְכִּיָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר מִפְּנֵי שֶׁמַּחְלִיקִין פָּנֶיהָ בְּשׁוּמַּן חֲזִיר רַב חִסְדָּא אָמַר מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּחוֹמֶץ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בִּשְׂרַף הָעׇרְלָה. כְּמַאן כִּי הַאי תַּנָּא (דְּתַנְיָא) ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אהַמַּעֲמִיד בִּשְׂרַף הָעׇרְלָה אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא פֶּירִי. אפי׳אֲפִילּוּ תֵּימָא ר׳רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַד כָּאן לָא פְּלִיג ר׳רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עֲלֵיהּ דר״אדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֶלָּא בְּקִטְפָא דִּגְוָזָא אֲבָל בְּקִטְפָא דְּפֵירָא מוֹדֵי. וְהַיְינוּ דִּתְנַן א״ראָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שָׁמַעְתִּי בְּפֵירוּשׁ שֶׁהַמַּעֲמִיד בִּשְׂרַף הֶעָלִין וּבִשְׂרַף הָעִיקָּרִין מוּתָּר בבִּשְׂרַף הַפַּגִּין אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא פֶּירִי. בֵּין לְרַב חִסְדָּא בֵּין לְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק תִּתְּסַר בַּהֲנָאָה קַשְׁיָא. דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא מַאי דִּכְתִיב {שיר השירים א׳:ג׳} לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים לְמָה ת״חתַּלְמִיד חָכָם דּוֹמֶה לִצְלוֹחִית שֶׁל פִּלְיָיטֹין מְגוּלָּה רֵיחָהּ נוֹדֵף מְכוּסָּה אֵין רֵיחָהּ נוֹדֵף. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁמְּכוּסִּין מִמֶּנּוּ מִתְגַּלִּין לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר {שיר השירים א׳:ג׳} עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ קְרִי בֵּיהּ עֲלוּמוֹת וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת אוֹהֲבוֹ שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ קְרִי בֵּיהּ עַל מָוֶת וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנּוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמוֹת אֶחָד העוה״זהָעוֹלָם הַזֶּה וְאֶחָד העוה״בהָעוֹלָם הַבָּא שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר עֲלָמוֹת קְרִי בֵּיהּ עוֹלָמוֹת.: מתני׳מַתְנִיתִין: וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁל גּוֹיִם1 אֲסוּרִין וְאֵין אִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָאָה גחֵלֶב שֶׁחֲלָבוֹ גּוֹי2 וְאֵין יִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ דוְהַפַּת וְהַשֶּׁמֶן שֶׁלָּהֶן רַבִּי וּבֵית דִּינוֹ ההִתִּירוּ הַשֶּׁמֶן. ווְהַשְּׁלָקוֹת וּכְבָשִׁין שֶׁדַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכָן יַיִן וָחוֹמֶץ זוְטָרִית טְרוּפָה וְצִיר שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָה כִּלְבִּית שׁוֹטֶטֶת בּוֹ וְהַחִילֵּק וְקוֹרֶט שֶׁל חִלְתִּית וּמֶלַח שְׂלָקוֹנְדִית הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין וְאֵין אִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָאָה.: גמ׳גְּמָרָא: חָלָב לְמַאי נֵיחוּשׁ לַהּ אִי מִשּׁוּם אִיחַלּוֹפֵי טָהוֹר חִיוָּר טָמֵא יָרוֹק וְאִי מִשּׁוּם אִיעָרוֹבֵי נֵיקוּם דְּאָמַר מָר חָלָב טָהוֹר עוֹמֵד חָלָב טָמֵא אֵינוֹ עוֹמֵד. אִי דְּקָא בָעֵי לִגְבִינָה ה״נהָכִי נָמֵי הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן דְּקָא בָעֵי לֵיהּ לְכַמְכָּא. וְנִשְׁקוֹל מִינֵּיהּ קַלִּי וְנֵיקוּם כֵּיוָן דִּבְטָהוֹר נָמֵי אִיכָּא נַסְיוּבֵי דְּלָא קָיְימִי לֵיכָּא לְמֵיקַם עֲלַהּ דְּמִילְּתָא. ואב״אוְאִיבָּעֵית אֵימָא אפי׳אֲפִילּוּ תֵּימָא דְּקָבָעֵי לֵהּ לִגְבִינָה אִיכָּא דְּקָאֵי בֵּינֵי אִטְפֵי.: וְהַפַּת.: א״ראָמַר רַב כָּהֲנָא א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן פַּת לֹא הוּתְּרָה בב״דבְּבֵית דִּין מִכְּלָל דְּאִיכָּא מַאן דְּשָׁרֵי. אִין דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר פַּעַם אַחַת יָצָא רַבִּי לַשָּׂדֶה וְהֵבִיא גּוֹי3 לְפָנָיו פַּת פּוּרְנִי מַאֲפֵה סְאָה אָמַר רַבִּי כַּמָּה נָאָה פַּת זוֹ מָה רָאוּ חֲכָמִים לְאוֹסְרָהּ מָה רָאוּ חֲכָמִים מִשּׁוּם חַתְנוּת. אֶלָּא מָה רָאוּ חֲכָמִים לְאוֹסְרָהּ בַּשָּׂדֶה כִּסְבוּרִין הָעָם הִתִּיר רַבִּי הַפַּת וְלָא הִיא רַבִּי לֹא הִתִּיר אֶת הַפַּת. רַב יוֹסֵף וְאִיתֵּימָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אָמַר לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה אֶלָּא אָמְרוּ פַּעַם אַחַת הָלַךְ רַבִּי לְמָקוֹם אֶחָד וְרָאָה פַּת דָּחוּק לַתַּלְמִידִים אָמַר רַבִּי אֵין כָּאן פַּלְטֵר כִּסְבוּרִין הָעָם לוֹמַר פַּלְטֵר גּוֹי4 וְהוּא לֹא אָמַר אֶלָּא פַּלְטֵר יִשְׂרָאֵל. א״ראָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אֲפִילּוּ למ״דלְמַאן דְּאָמַר פַּלְטֵר גּוֹי5 חלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵיכָּא פַּלְטֵר יִשְׂרָאֵל אֲבָל בִּמְקוֹם דְּאִיכָּא פַּלְטֵר יִשְׂרָאֵל לָא וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אפי׳אֲפִילּוּ למ״דלְמַאן דְּאָמַר פַּלְטֵר גּוֹי6 ה״מהָנֵי מִילֵּי בַּשָּׂדֶה אֲבָל בָּעִיר לָא מִשּׁוּם חַתְנוּת. אַיְבוּ הֲוָה מְנַכֵּית וְאָכֵיל פַּת אַבֵּי מִצְרֵי אֲמַר לְהוּ רָבָא וְאִיתֵּימָא רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לָא תִּשְׁתַּעוּ (בַּהֲדֵיהּ דְּאַיְבוּ) דְּקָאָכֵיל לַחְמָא דַּאֲרַמָּאֵי.: וְהַשֶּׁמֶן שֶׁלָּהֶן.: שֶׁמֶן רַב אָמַר דָּנִיאֵל גָּזַר עָלָיו וּשְׁמוּאֵל אָמַרמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
4 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
5 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
6 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
E/ע
הערותNotes
האיסור בחלב שחלבו גוי

ציון ג.
משנה. ואלו דברים של גוים אסורין ואין איסורן איסור הנאה: חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו.
גמרא. חלב – למאי ניחוש לה? אי משום איחלופי – טהור חיור, טמא ירוק! ואי משום איערובי – ניקום! דאמר מר: חלב טהור עומד, חלב טמא אינו עומד! אי דקא בעי לגבינה – הכי נמי. הכא במאי עסקינן? דקא בעי ליה לכמכא. ונשקול מיניה קלי וניקום! כיון דבטהור נמי איכא נסיובי דלא קיימי – ליכא למיקם עלה דמילתא. ואי בעית אימא, אפילו תימא דקבעי לה לגבינה, איכא דקאי ביני אטפי.
חלב בהמה טמאה אינו נקפה ועומד כחלב הטהורה, ואם נתערב חלב טהורה בחלב טמאה כשתעמיד אותו יעמוד חלב הטהורה ויצא חלב הטמאה עם הקוס של גבינה.
ומפני זה יתן הדין שכל חלב הנמצא ביד גוי אסור, שמא עירב בו חלב בהמה טמאה, וגבינת הגוים מותרת, שאין חלב בהמה טמאה מתגבן. אבל בימי חכמי משנה גזרו על גבינת הגוים ואסרוה, מפני שמעמידין אותה בעור הקיבה של שחיטתן שהיא נבלה. ואם תאמר, והלא עור הקיבה דבר קטן הוא עד מאד בחלב שעמד בו, ולמה לא יבטל במיעוטו? מפני שהוא המעמיד את הגבינה, והואיל ודבר האסור הוא שהעמיד – הרי הכל אסור, כמו שיתבאר.
האוכל גבינת הגוים או חלב שחלבוהו ואין ישראל רואהו – מכין אותו מכת מרדות. החמאה של גוים – מקצת הגאונים התירוה, שהרי לא גזרו על החמאה, וחלב הטמאה אינו עומד. ומקצת הגאונים אסרוה מפני צחצוחי חלב שישאר בה, שהרי הקוס שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו, וכל חלב שלהן חוששין לו שמא עירבו בו חלב טמאה.(רמב״ם מאכלות אסורות ג, יב–יג, טו)
חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו – אסור, שמע עירב בו חלב טמא... חלב של גוים אוסרת כלים שנתבשלה בהם כשאר איסור, אף על פי שאינו רק ספק שמא עירב בה דבר טמא, וכן גבינותיהם, אבל לא חמאה שלהם, אפילו במקום שנהגו בה איסור – אינה אוסרת הכלים שנתבשלה בה ולא תערובות שלה, שאם נתערבה בהיתר – הכל שרי, כדלעיל גבי פת של גוים, ועיין לעיל סימן קיב. חלב של גוים שנאסרה אינו מועיל אם יעשו אחר כך גבינות או חמאה ממנה, אלא נשארת באיסורה, וכל מה שנעשה ממנה אסור.
גבינות הגוים אסרום מפני שמעמידים אותם בעור קיבת שחיטתם שהיא נבילה, ואפילו העמידוה בעשבים – אסורה. וכן המנהג, ואין לפרוץ גדר אם לא במקום שנהגו בהם היתר מקדמונים, ואם הישראל רואה עשיית הגבינות והחליבה – מותר, וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו, ואם ראה עשיית הגבינות ולא ראה החליבה – יש להתיר בדיעבד כי אין לחוש שמא עירב בו דבר טמא מאחר שעשה גבינות מן החלב, כי דבר טמא אינו עומד, ובודאי לא עירב בו הגוי מאחר שדעתו לעשות גבינות, ומכל מקום אסור לאכול החלב כך.(שו״ע יורה דעה קטו, א–ב)
א. חשש איסור או גזרה.

הגמרא מבארת שהחלב אסור מפני החשש שמא עירבו הגוי עם חלב של בהמה טמאה.
הרא״ה מסביר שזה איסור מגזרת חכמים אך מדאורייתא החלב מותר, כיון שרק מיעוט אנשים מערבים חלב טמאה עם חלב טהורה.
התוספות (ע״א ד״ה משום) כותבים שהיה מקום לאסור גם מצד החשש שהחלב נשאר מגולה. אכן בירושלמי (הלכה ח, ובתרומות ח, ג) מובאות שתי דעות: האחת שאסרו מצד חשש תערובת והשניה מצד החשש שהחלב נשאר מגולה. התוספות מסבירים שהגמרא בסוגייתנו נוקטת את הטעם של תערובת משום שלפעמים אין חשש לגילוי, כגון שהישראל רואה את הגוי יוצא ממקום החליבה כשהחלב בידו.
ר״ש דוראן (נין התשב״ץ, בתשב״ץ חלק ד, טור א סי׳ לב), מבחין בין האיסור של גבינת גוים לבין האיסור של חלב גוים, שהגבינה נאסרה מפני הגזרה, אבל החלב עצמו נאסר מצד הדין מפני החשש שמעורב בו חלב של טמאה. הוא תולה את הדברים בלשון הרמב״ם שכותב שהחלב עצמו אסור מצד הדין, ואילו הגבינה נאסרה בשלב מאוחר על ידי חכמי המשנה שגזרו עליה מפני שמעמידים אותה בעור הקיבה שהיא נבילה, כמבואר במשנה לעיל (דף כט, ב) ובגמרא (לה, א). הוא מסביר שיש להבחנה זו משמעות הלכתית, שכן הגבינה שנאסרה במנין ובגזרה נשארת אסורה גם כשבטל הטעם, כפי הכלל שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, מה שאין כן החלב עצמו שניתן להתירו כשברור שאין חשש לתערובת של חלב בהמה טמאה. כמוהו מסביר גם הרדב״ז (ח״ד סי׳ עה) ומוכיח זאת מהגמרא להלן (לט, ב) שמתירה חלב שחלבו נכרי כשהישראל יושב בצד העדר, ואילו היה האיסור של החלב מצד גזרה לא היה אפשר להתירו, וכן היא דעת בעל ספר איסור והיתר הארוך (כלל מה, ד).
הבדל נוסף להלכה אם האיסור הוא מצד גזרה או מצד החשש עולה מדברי בעל ההגהות על ספר איסור והיתר הארוך (שם) שאם האיסור מצד גזרה אפשר שגזרו רק על החלב ולא על הכלים שבישלו בהם את החלב. הוא משווה זאת למה שלמדנו להלן (לז, ב ציון ז.ח.) לגבי האיסור של בישולי גוים שיש שסוברים שהכלים עצמם אינם נאסרים.
אולם הרשב״א (שו״ת ח״א סי׳ קמג) ובעל איסור והיתר הארוך (שם) עצמו אוסרים את הכלים שנתבשל בהם חלב גוים, וכן פוסק הרמ״א בשלחן ערוך. הש״ך (סקי״ד) מסביר שאין הדין של חלב כדין של בישולי גוים, שאלה אסורים רק כדי למנוע קירוב דעת ואילו החלב נאסר מפני החשש שמעורב בו חלב של איסור.
בגמרא יש דיון בשאלה מדוע אי אפשר לבדוק את החלב על ידי העמדתו לגבינה, ולהסתמך על העובדה שחלב של בהמה טמאה אינו נעשה גבינה.
הגמרא משיבה שאי אפשר להסתמך על הבדיקה הזו כיון שבכל גבינה נשאר קצת חלב בגומות שאינו מתקשה כגבינה, וממילא נשאר החשש שהחלב הנוזל מעורב בחלב של בהמה טמאה.
לפי זה יש מקום לכאורה להתיר את הגבינה עצמה על פי הבדיקה הזו, שהרי במה שנעשה גבינה אי אפשר שיהיה מעורב חלב טמא. אבל בעל שלטי הגבורים (דף טז, א בדפי הרי״ף אות ב) כותב על פי רש״י שהחשש הוא שיש כמות מסוימת של חלב טמא בתוך החלב הנוזל שנשאר בגומות של הגבינה, ואין לומר שבטל ברוב כיון שדבר איסור שהוא בעין אינו בטל.
יתר על כן, לדעתו אף הרמב״ם שכותב שהגזרה על הגבינות היא מפני שמעמידים אותה בעור הקיבה שהיא נבלה, מסכים שיש לאסור את הגבינה גם מפני החשש שיש בתוך הגומות שבגבינה כמות מסוימת של חלב טמא. הוא משווה זאת לדברי הרמב״ם בהלכה טו שנחלקו הגאונים על החמאה ויש שאסרוה מפני צחצוחי החלב שישנם בה.
בהלכה טז הרמב״ם כותב שיש היתר לחמאה שנעשתה על ידי גוי שהישראל יבשלנה עד שיעלמו כל צחצוחי החלב, ואף אם הם מתערבים בה הרי כיון שאינם בעין הם מתבטלים ברוב.
לפי זה נראה ששיטת הרמב״ם היא שהחלב עצמו אינו אסור מפני הגזרה אלא רק מפני החשש, וכשמצליחים לבטלו כמו על ידי עשיית חמאה ובישולה כבר בטל האיסור. אכן הרשב״א (תורת הבית הקצר ב״ג ש״ו, דף צ, ב) טוען כנגדו שלאחר שהחלב נאסר שוב אי אפשר להתיר את החמאה העשויה ממנו.
אולם הבית יוסף כותב בדעת הרמב״ם שאינו מתיר לבשל את החמאה אלא כשלקח אותה מן הגוי לאחר שעשאה חמאה, מה שאין כן כשלקח חלב מן הגוי שאין לו היתר אף אם יעשנו חמאה ויבשלנה.
ב. כשהגוי חולב כדי לעשות גבינה.

המרדכי (סי׳ תתכו) מביא תשובה של רבנו תם שמתיר את הגבינה כשידוע שהגוי עצמו היה חולב את החלב בשביל לעשות גבינה, כי אז מסתבר שחולב מבהמה טהורה מפני שחלב של בהמה טמאה אינו נעשה גבינה.
היתר זה יש לו מקום כמובן רק לפי הדעה שאין גזרה עצמית עם החלב ואיסורו הוא רק מפני החשש של תערובת חלב טמא. כמו כן נראה שהמתירים מתכוונים רק לכגון שיודעים שהגוי חולב בשביל לעשות גבינה, ואולם הישראל עצמו הוא שעושה אותה. בדרך זו ניתן להבין שהחלב מותר מפני שבוודאי לא חלב מבהמה טמאה, ואילו הגבינה מותרת מפני שאין עליה גזרה כיון שנעשתה בידי ישראל.
ג. כשהגוי חולב לצורך עצמו.

המאירי מביא דעה ולפיה כאשר הגוי חולב לצורך עצמו ולא כדי למכור החלב מותר, ואין חוששים שמעורב בו חלב טמא. גם התשב״ץ (שם) מביא את הדעה הזו ואת סברתה שכיון שחלב של בהמה טמאה טוב פחות ואינו ראוי לגבינות – מסתבר שכאשר חולב לצורך עצמו מקפיד לחלוב בהמה טהורה.
לעומת זאת הסמ״ק (מצוה רכג) כותב במפורש שאין להתיר אף את החלב הזה, ובהגהות הסמ״ק מובא שאותם בני אדם המתאכסנים בבתי גוים ושותים חלב של גוי שחלב לצורכו עוברים על איסור ונקראים עבריינים.
מלשון הרמב״ם והשלחן ערוך משמע שכל חלב הנמצא בידי גוי אסור, גם חלב שהגוי חלב לצורך עצמו, וכן כותב הטור במפורש.
עיין עוד בבירור הלכה להלן (דף לט, ב ציון ו) על המצבים שהחלב מותר בהם, ובבירור הלכה לעיל (לה, א) על האיסור העצמי של הגבינות.


הגזרה על שמן גוים והיתרה

ציון ד.ח.ה.
משנה. ואלו דברים של גוים אסורין ואין איסורן איסור הנאה... והפת והשמן שלהן.
גמרא. אמר רב כהנא אמר רבי יוחנן: פת לא הותרה בבית דין. מכלל דאיכא מאן דשרי? אין, דכי אתא רב דימי אמר: פעם אחת יצא רבי לשדה והביא גוי לפניו פת פורני מאפה סאה, אמר רבי: כמה נאה פת זו, מה ראו חכמים לאוסרה? מה ראו חכמים?! משום חתנות! אלא, מה ראו חכמים לאוסרה בשדה? כסבורין העם התיר רבי הפת, ולא היא, רבי לא התיר את הפת. רב יוסף, ואיתימא רב שמואל בר יהודה אמר: לא כך היה מעשה, אלא אמרו, פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה פת דחוק לתלמידים, אמר רבי: אין כאן פלטר? כסבורין העם לומר פלטר גוי, והוא לא אמר אלא פלטר ישראל. אמר רבי חלבו: אפילו למאן דאמר פלטר גוי, לא אמרן אלא דליכא פלטר ישראל, אבל במקום דאיכא פלטר ישראל – לא. ורבי יוחנן אמר: אפילו למאן דאמר פלטר גוי, הני מילי בשדה, אבל בעיר – לא, משום חתנות. איבו הוה מנכית ואכיל פת אבי מצרי, אמר להו רבא, ואיתימא רב נחמן בר יצחק: לא תשתעו (בהדיה דאיבו) דקאכיל לחמא דארמאי.
ויש שם דברים אחרים אסרו אותן חכמים, ואף על פי שאין לאיסורן עיקר מן התורה – גזרו עליהן כדי להתרחק מן הגוים עד לא יתערבו בהן ישראל ויבואו לידי חתנות, ואלו הן: אסרו... לאכול פיתן או בישוליהן, ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהן.
אף על פי שאסרו פת גוים, יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחין פת מן הנחתום הגוי במקום שאין שם נחתום ישראל ובשדה, מפני שהיא שעת הדחק, אבל פת בעלי בתים – אין שם מי שמורה בה להקל, שעיקר הגזירה משום חתנות, ואם יאכל פת בעלי בתים יבוא לסעוד אצלן.
הדליק הגוי את התנור ואפה בו ישראל, או שהדליק ישראל ואפה גוי, או הדליק הגוי ואפה הגוי ובא ישראל וניער האש מעט או כבשו לאש, הואיל ונשתתף במלאכת הפת – הרי זו מותרת, ואפילו לא זרק אלא עץ לתוך התנור התיר כל הפת שבו, שאין הדבר אלא להיות הכר שהפת שלהן אסורה.(רמב״ם מאכלות אסורות יז, ט, יב–יג)
אסרו חכמים לאכול פת של עממים משום חתנות (ואפילו במקום דליכא משום חתנות אסור), ולא אסרו אלא פת של חמשת מיני דגן, אבל פת של קטנית ושל אורז ודוחן אינו בכלל פת סתם שאסרו. הגה. וגם אינו אסור משום בישולי גוים אם אינו עולה על שלחן מלכים.
יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחים פת מנחתום הגוי במקום שאין שם נחתום ישראל, מפני שהיא שעת הדחק, (ויש אומרים דאפילו במקום שפת ישראל מצוי שרי), אבל פת של בעלי בתים – אין שם מי שמורה בה להקל, שעיקר הגזרה משום חתנות, ואם יאכל פת בעלי בתים יבא לסעוד אצלם. הגה. ולא מקרי פת בעל הבית אלא אם עשאו לבני ביתו, אבל עשאו למכור – מקרי פלטר אף על פי שאין דרכו בכך, וכן פלטר שעשאו לעצמו – מקרי בעל הבית.
יש מי שאומר שאם פלטר הזמין ישראל – הרי פתו כפת בעל הבית.
יש אומרים שמי שיש בידו פת, או שיש פלטר ישראל ויש פלטר גוי עושה פת יפה ממנו, או ממין אחר שאין בידו של פלטר ישראל – מותר לקנות מפלטר גוי במקום שנהגו היתר בפת של פלטר, דכיון דדעתו נוחה יותר בפת פלטר זה מפני חשיבותו בעיניו הרי זה כפת דחוקה לו.
פת בעל הבית אסורה לעולם, אפילו קנאה פלטר ממנו ואפילו שלחה לישראל לביתו, וכן אפילו שלחה אותה ישראל לאחר אסורה לעולם, ושל פלטר מותרת לעולם, אפילו קנאה בעל הבית ממנו, שלא הלכו באיסור זה אחר מי שהפת בידו עכשיו אלא אחר מי שהיה לו בשעת אפייה.
יש מי שאומר דבמקום שאין פלטר מצוי כלל – מותר אפילו של בעלי הבתים (ואין צריך להמתין על פת כשר, וכן נוהגין).
הדליק גוי התנור ואפה בו ישראל, או שהדליק ישראל ואפה גוי, או שהדליק הגוי ואפה הגוי ובא ישראל וניער האש מעט – הרי זה מותר, ואפילו לא זרק אלא עץ אחד לתוך התנור התיר כל הפת שבו, שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה, (ואם נפת באש – הוי כחיתוי).
מי שאינו נזהר מפת של גוים שהיסב אצל בעל הבית הנזהר מפת של גוים ועל השלחן פת ישראל ופת של גוים היפה משל ישראל – יבצע בעל הבית מן היפה, ומותר בכל אותה סעודה בפת של גוים.
מי שנזהר מפת גוים מותר לאכול בקערה עם מי שאינו נזהר ממנו, ואף על פי שטעם פת גוים מתערב בפת ישראל – אינו חושש. הגה. יש אומרים דמי שנזהר מפת של גוים ואוכל עם אחרים שאינן נזהרין – מותר לאכול עמהם משום איבה וקטטה, הואיל ואם לא יאכל עמהם פת שהוא עיקר הסעודה התירו לו משום איבה, ואין ללמוד מכאן לשאר איסורין.
יש מי שאומר שהנזהר מפת גוים והוא בדרך, אם יש פת של ישראל עד ארבעה מילין – ימתין. (וכבר נתבאר לעיל דנוהגין להקל).(שו״ע יורה דעה קיב, א–ג, ה, ז–ט, יג, טו–טז)
פת גוים נקייה ופת קיבר של ישראל, אם אינו נזהר מפת גוים – מברך על איזה מהם שירצה, ואם הוא נזהר מפת גוים – מסלק פת נקי של גוים מעל השלחן עד לאחר ברכת המוציא, ואם בעל הבית אינו נזהר מפת גוים ואין דעתו לאכול כל הסעודה רק פת גוים כי היא נקיה, אבל בני ביתו אוכלים מפת שאינו נקי של ישראל ושתי הלחם מונחים על השלחן – צריך לבצוע על פת נקיה של גוים הואיל והוא הבוצע ואין דעתו לאכול אלא מאותו פת, ואם בעל הבית נזהר מפת גוים וישראל שאינו נזהר בכך מיסב עמו על השלחן, כיון דמצוה מוטלת על בעל הבית – יבצע מן היפה של גוים, וכיון שהותר לבצוע הותר לכל הסעודה. הגה. ודוקא שחביב עליו אותו פת, אבל אם אינו חביב עליו בלא איסור פת של גוים – אינו צריך להקדימו.(שו״ע אורח חיים קסח, ה)
אף מי שאינו נזהר מפת של גוים – בעשרת ימי תשובה צריך ליזהר. וכו׳.(שם תרג)
א. מה בין פת לבין שאר בישולי גוים.

בין המאכלים של גוים שאסורים באכילה המשנה מונה את הפת, ובגמרא מבואר שטעם האיסור הוא משום חתנות, כלומר חששו שמא יבוא לאכול עם הגוי ולהתחתן עמו, מפני שיש באכילה המשותפת הזו משום קירוב הדעת.
הראשונים דנים בשאלה מדוע האיסור הזה עומד בפני עצמו ואינו כלול באיסור של בישולי גוים. כמו כן הם דנים מדוע אין הפת נאסרת מצד האיסור של גיעולי גוים, שהרי הכלים שלהם בלועים באיסור.
לגבי השאלה הראשונה כותב רבנו תם בספר הישר (מהד׳ שלזינגר סי׳ שצב) שהאפייה אינה כבישול ולכן צריך שתי גזרות נפרדות.
לעומת זאת הרמב״ן סובר שאפייה בכלל בישול ומסביר שהגזרה משום חתנות נראית פשוטה יותר בפת ולא בבישולים, לכן הגמרא להלן (לז, ב) שואלת מה המקור לאיסור בבישולי גוים, ורק במסקנה היא קובעת שאף הם אסורים מדרבנן משום חתנות.
אולם רבנו תם עצמו (מובא בתוס׳ לז, ב ד״ה והשלקות) סובר שהגזרה שעל הבישולים משום חתנות קדמה לגזרה שעל הפת, ורק בשלב מאוחר גזרו גם על הפת משום חתנות.
הר״ן (דף יג, ב בדפי הרי״ף) מסביר שהפת אסורה אפילו נתבשלה על ידי ישראל, כיון שהגוי לש וערך את הבצק. בדומה לכך כותב הרי״ד שהפת אסורה גם בכגון שהישראל אפה עבור הגוים ואין עליה איסור של בישול גוים. אבל רבנו ירוחם (ני״ז ח״ז) כותב שהאיסור הוא רק בפת של גוים ולא בעיסתם, וכן משמע מדברי הראב״ן שכותב שאסרו את הפת ולא הבצק.
לגבי השאלה השניה, הרמב״ן, הריטב״א והר״ן מיישבים שאין לאסור את הפת מצד האיסור של גיעולי גוים מפני שסתם כלים אינם בני יומם ונותנים טעם לפגם.
המאירי מיישב שאם זו פת פלטר אין בה חשש של גיעולי גוים, מפני שמן הסתם הם משתמשים בכלים מיוחדים ונקיים.
לגבי ההגדרה והיקף האיסור הרא״ש כותב בתשובה (כלל יט, כא) שפת של קטנית אינה בכלל פת האסורה משום חתנות ומוסיף שזו אינה אסורה גם מצד בישולי גוים כיון שאינה עולה על שלחן מלכים, ועיין על כך עוד בבירור הלכה לקמן (לז, ב ציון ז.ח.).
ב. הסברות והשיטות שפת גוים מותרת.

בגמרא מובא המעשה ברבי, וממנו ניתן ללמוד שהוא סובר שלפעמים פת גוים מותרת. הגמרא מבארת שבתחילה סברו שרבי התכוון להתירה בשדה, ומפרש רש״י (ד״ה לאוסרה) שהאכילה בשדה אינה קבועה ואין חשש שתביא לקירוב דעת ולחתנות. אולם אחר כך מובאת האפשרות שרבי ביקש להתיר רק פת פלטר, דהיינו פת של נחתום, וגם על כך יש מחלוקת אם אכן התיר זאת, ולבסוף אמר רבי יוחנן שאף אם התיר פת של פלטר גוי היינו רק בשדה ולא בעיר.
גם בירושלמי (הלכה ח) נאמר שעמעמו את האיסור, כלומר שיש מצבים שבהם התירו, ויש שם דיון אם התירו אפילו כשפת ישראל מצויה או רק כשהפת של ישראל אינה מצויה ומשום חיי נפש, ואף שם יש מי שסובר שההיתר הוא רק בפת של פלטר.
הרי״ף (דף יד) והרא״ש (סי׳ כז) מביאים את כל האמור בסוגייתנו וגם את האמור בירושלמי, ומשמע שסוברים שיש צדדים להיתר, הלכה למעשה.
הרא״ש כותב שהעיקר כדברי רבי יוחנן שהפת לא הותרה בבית דין, כלומר שאין היתר כללי שמבטל את האיסור, אלא שיש מקומות שלא פשט האיסור. כך כותבים התוספות (ד״ה מכלל) ומוסיפים שעל כך סמכו לאכול פת של גוים, שכיון שאמר רבי יוחנן שהפת לא הותרה בבית דין – מכאן שאילו רצו היו יכולים להתיר, ועל כגון זה יש לומר שאין גוזרים גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה.
התוספות מביאים ראיה גם מן האמור לקמן (לז, א) שרבי יהודה נשיאה לא רצה להתיר מפני שחשש שיקרא בשם בית דין שמתיר, ואולם אחר כך היה מי שהתיר ולא חשש.
הרא״ש מביא ראיה מירושלמי במסכת פסחים (ב, ב) שם נאמר שהדין של אכילת פת גוים תלוי במנהג.
מלבד זה הוא מביא את מה שכתוב בהלכות שבין בני ארץ ישראל לבני בבל, שבבבל נותנים קיסם לתוך התנור ובארץ ישראל אומרים שזה אינו מעלה ואינו מוריד, אלא מקום שהתענה בו שלושה ימים מותר מפני חיי נפש, וברוב מקומות פזורינו אין פלטר ישראל מצוי.
הבית יוסף כותב שמדברי המרדכי נראה שמתיר אפילו במקום שפת של ישראל מצויה בו.
הרמב״ן ותלמידי רבנו יונה מסבירים שאף על פי שאין רוב הציבור יכול לעמוד בגזרה זו לא רצה רבי יהודה נשיאה להתירה לאחר שהתיר את השמן, כמבואר לקמן (לז, א), משום שהחשש מפני חתנות כשאוכל פת של גוים גדול יותר, ועוד שאם היה מתיר את הפת היו באים ומזלזלים באיסור של בישולי גוים בכלל.
מדבריהם מבואר שגזרה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה וגם לא פשטה ברוב ישראל ניתן להתירה, אולם אף הם סוברים שאין להתירה אלא בבית דין.
סברה נוספת להיתר מובאת בשו״ת הרשב״א (ח״א סי׳ רמח) אשר נשאל אם מותר לאכול פת של כמרים גוים שאין להם בנים ובנות ואין לחשוש שיבוא לידי חתנות עמהם. אולם הרשב״א אוסר וכותב שאף אם בטל הטעם האיסור לא בטל.
גם הרמב״ן מביא דעה שבזמן הזה אין לחשוש מפני חתנות כיון שאף הגוים נמנעים מלהתחתן עם ישראל, אבל הוא דוחה זאת מפני שגם כשהטעם בטל האיסור אינו בטל, ועוד שאדרבה, יש חשש גדול שהישראל ישתמד כדי לשאת את הבת של הגוי.
כך כותבים למעשה תלמידי רבנו יונה והמאירי, שאף כשאין חשש מפני חתנות האיסור נשאר במקומו.
ג. בעיר ובשדה.

בגמרא מובאים דברי רבי חלבו שאפילו מי שמתיר פת פלטר של גוי אינו מתיר אלא כשאין פלטר ישראל, וכן דברי רבי יוחנן שאפילו מי שמתיר פלטר גוי מתיר רק בשדה, ויש לדון האם יש מחלוקת ביניהם.
הר״ן (יד, א בדפי הרי״ף) מביא בעניין זה מחלוקת. לפי דעה אחת רבי יוחנן בא להחמיר לעומת רבי חלבו שאין להתיר אלא במילוי שני תנאים, שאין פלטר ישראל וכשנמצאים בשדה. לעומת זאת לפי הדעה השניה רבי יוחנן אינו מוסיף על דברי רבי חלבו אלא בא לומר שבשדה מותר ובעיר אסור, ויוצא שבשדה הוא מקל לעומת רבי חלבו ומתיר אפילו כשיש פלטר ישראל, ובעיר הוא מחמיר ואוסר אפילו כשאין פלטר ישראל.
הר״ן עצמו מעלה אפשרות נוספת ולפיה רבי יוחנן אינו חולק על היתרו של רבי חלבו אלא בא להוסיף קולא, ויוצא שבשדה מותר אפילו כשיש פלטר ישראל וגם בעיר מותר כשאין פלטר ישראל.
גם הרמב״ן והרשב״א (תורת הבית ב״ג ש״ז, דף צב, א) מסיקים שיש להקל ומוסיפים שכך נראה גם מדברי הרי״ף שמביא את ההיתר כשאין פלטר ישראל, ומשמע שמתיר אפילו בעיר.
עם זאת הרשב״א מסייג קצת את ההיתר בשדה וכותב שרק אם אין שם פלטר ישראל אלא רק בעיר הסמוכה לא הטריחוהו לקחת מהישראל, אבל אם יש בשדה פלטר ישראל לא התירו לקחת מגוי, וכן היא מסקנת המאירי.
אמנם בסוף הסוגיה מובא שאיבו היה אוכל פת של גוים ורבא כעס עליו, ומשמע שסובר שיש איסור גם בשדה. אבל בעל ספר האשכול (ח״ג סי׳ מט) מפרש שאולי רבא כעס מפני שהיה נמצא קרוב לעיר שיש בה פלטר ישראל. לדעתו יש לכך הוכחה ממסכת פסחים (דף ל, א) שרבא עצמו התיר פת של גוים כשאמר ״פוקו וזבינו חמירא דבני חילא״, וזה היה למחרת הפסח כשעדיין לא היה בנמצא פת של ישראל.
בין כך ובין כך נראה מוסכם שאין היתר לאכילת פת של גוים בעיר במקום שפת ישראל מצויה, וכן כותב בעל שבלי הלקט (ח״ב סי׳ א) ותמה על מה ששמע שרבותינו שבצרפת נוהגים היתר בפת של גוים.
ד. הדין בפת של בעל הבית.

הרמב״ן והרשב״א (שם) כותבים שההיתר הוא רק בפת של פלטר, אבל פת של בעל בית גוי אסורה בין בעיר ובין בשדה ואפילו אין לו מה לאכול. בטעם החילוק מסבירים הרשב״א והמאירי שבקבלת פת מבעל הבית יש קירוב דעת גדול יותר מקבלתו מפלטר המוכר את תוצרתו לכל, ואין בלקיחה ממנו משום קירוב הדעת כל כך.
הבית יוסף כותב שלפי טעמו של הרשב״א מסתבר שגם בבעל הבית האיסור הוא רק בפת שעושה לעצמו ונמלך למכרה, ובכגון זה אסור גם אם היה פלטר שאומנותו בכך, אבל כשעושה מלכתחילה בשביל למכור מותר אף בבעל הבית משום שאין חשש לקירוב דעת.
כדבריו יוצא גם ממה שכותב בעל ארחות חיים (הל׳ איסורי מאכלות סי׳ סג) שאם פלטר הזמין אדם מישראל שיאכל עמו הרי פתו אסורה כדין פתו של בעל הבית.
בעל ספר האשכול (שם) כותב שאולי רבא כעס אל איבו מפני שאכל פת של בעל הבית גוי, ולא התירו אלא בשל פלטר.
אולם הרא״ה (בדק הבית שם) מסיק שההיתר הוא גם בפת של בעל הבית. הוא מבאר שבעניין זה נחלקו שתי הלשונות שבגמרא בקשר למעשה של רבי, שלפי הלשון הראשונה שרבי תמה על כך שאסרו את הפת בשדה הכוונה למקום שאין בו פלטר, ושם מותר לאכול גם פת של בעל הבית, ואילו לפי הלשון השניה פת של בעל הבית גוי אסורה בכל אופן. להלכה, לדעת הרא״ה יש להקל בדבר ולפסוק כדעה המתירה, אלא שהדבר מכוער לתלמיד חכם ולכן כעס רבא על איבו.
הרשב״א (משמרת הבית שם) חולק על הרא״ה מבחינת ההלכה, וגם על פירושו שכל מקום שאין בו פלטר נקרא שדה.
לעומת זאת הריטב״א מסכים לפירוש הרא״ה שלפי הלשון הראשונה התירו פת של בעלי בתים, והא ראיה שבשלב זה של הסוגיה לא נזכר כלל שמדובר על פלטר, אולם להלכה אף הוא חולק על הרא״ה מפני שלדעתו יש לפסוק כרב יוסף בלשון השניה שלא התירו אלא פת של פלטר ואילו פת של בעלי בתים אסורה אפילו בשדה במקום שאין הפת מצויה.
הטור כותב שהרא״ש מתיר אף פת של בעלי בתים. הבית יוסף טוען כנגדו שלא משמע כך מדברי הרא״ש, וגם מדבריו בתשובה (כלל יט, כ) משמע שאין מי שמתיר פת של בעלי בתים, שכן הוא כותב שהנוהגים היתר על פי הירושלמי מתירים לקחת מן הפלטר ואוסרים משל בעל הבית.
אולם הב״ח מקיים את דברי הטור, ולדעתו הרא״ש סבור שהחילוק בין פלטר לבין בעל הבית נמצא רק בירושלמי, אבל בבבלי אין חילוק הלכתי כזה, ואף על פי שבדברי רבי חלבו נזכר שמדובר בפלטר אין זה אלא משום שבדרך כלל הפלטר הוא שמכין את הפת. לפי זה הוא מפרש שהדין תלוי במחלוקת התלמודים, והלכה כתלמוד בבלי להתיר.
המרדכי (סי׳ תתל) כותב בשם רבנו שמריה שמי שהולך בדרך רשאי לאכול פת גוים, ואינו גרוע מעניים ומאכסניה שהתירו להם אכילת דמאי. מהרי״ל (שו״ת סי׳ קנז) דן בשאלה האם ההשוואה לדמאי מלמדת שמתיר אפילו בפת של בעל הבית, והבית יוסף כותב שמסקנת מהרי״ל להתיר.
הש״ך (יו״ד סק״ח) כותב בדעת המרדכי שכיון שלדעתו ההיתר מבוסס על כך שהגזרה לא נתפשטה בכל ישראל מסתבר שההיתר הוא גם בפת של בעל הבית, שהרי אף היא לא פשט איסורה.
ה. דעת האוסרים.

הריטב״א כותב בשם הרמ״ה שמסוגייתנו אין שום ראיה להתיר פת של גוים, שהרי מבואר שהיו טועים בדברי רבי, והגמרא עצמה קובעת שרבי לא התיר את הפת. לדעתו כל הדיון בגמרא הוא על מה שהעם טעה, אך באמת לא הותר האיסור מעולם.
כדעה זו משמע גם ממה שכותב הראב״ן (סי׳ שג) שהלכה כרבי יוחנן שאמר שלא התירו את האיסור ולכן כעס רבא על איבו אף שאכל את הפת בשדות ולא בעיר.
גם רבנו גרשום מאור הגולה (סי׳ כ) כותב שהפת אסורה אפילו כשהיא של פלטר, מפני שהגמרא אומרת בפשטות שרבי התכוון לפלטר ישראל ולא התיר לקחת מפלטר גוי.
בעל האגודה (חולין סי׳ קמט) כותב שיש לדון בדבר זה כמו בדברים אחרים הנזכרים במסכת חולין (דף קכב, ב) שמטריחים את האדם ללכת מרחק של ארבעה מילין, וכך גם ראוי לומר לאדם שילך מרחק כזה ולא יאכל פת של גוים.
הרא״ש במסכת ראש השנה (פ״ד סי׳ יד) מביא את דברי הירושלמי במסכת שבת (פרק א, ג) שראוי לו לאדם להקפיד לאכול בטהרה לפחות שבעה ימים בשנה, ומסביר בשם הראבי״ה שהכוונה לשבעת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, וראוי אם כן שלא יאכל בימים אלה גם פת של גוים.
אולם בעל ספר התשב״ץ (הקטן סי׳ קיז) כותב שאין הנדון דומה לראיה, שכן בירושלמי מדובר על חולין בטהרה ושלא בטהרה שאין בזה צד איסור כלל, ועל כגון זה יש סברה להקפיד יותר בעשרת ימי תשובה, מה שאין כן באכילת פת גוים שיש בה צד איסור, ומי שנוהג להחמיר הסברה נותנת שעליו להקפיד בדבר במשך כל השנה.
הבית יוסף (או״ח סי׳ תרג), לעומת זאת, כותב שכיון שאף האיסור של פת גוים אינו בגדר איסור גמור אלא תלוי במנהג יש סברה להחמיר בו רק בימים אלה.
ו. אפייה בשותפות.

בגמרא להלן (לח, ב) מבואר שאם הישראל עשה אחת משלוש מלאכות: הסיק את התנור או אפה או חיתה בגחלים – הפת מותרת. הר״ן (שם) כותב שהיינו דווקא בפת של ישראל, שהטעם לאסרה הוא רק משום דין בישולי גוים, אבל הפת של הגוי נשארת באיסורה אף על פי שהישראל עוסק באפייתה. כמוהו כותבים הרי״ד בתוספותיו, בעל ספר האשכול (שם) ומהר״ם מרוטנבורג (שו״ת דפוס פראג סי׳ לג, מובא במרדכי סי׳ תתל).
לעומת זאת בעל שבלי הלקט כותב שמצא בתשובות הגאונים שהשותפות של הישראל באפייה מתירה גם את האיסור של פת גוים.
גם האור זרוע (סי׳ קפט) ובעל ספר המנהיג (איסור פת של גוים) כותבים שזו דרך להתיר פת גוים למי שנוהג בה איסור, וזה מה ששנינו במחלוקת שבין בני בבל לבני ארץ ישראל שבני בבל מתירים את הפת על ידי השלכת קיסם ואילו בני ארץ ישראל טוענים שהקיסם אינו מעלה ואינו מוריד ומתירים רק למי שהתענה שלושה ימים. אבל ההלכה כבני בבל להתיר כשיש איזו שהיא שותפות של הישראל באפייה.
הבית יוסף כותב בדעת הר״ן שאוסר את הפת כשהגוי לש וערך רק כשהקמח היה של הגוי, אבל אם הישראל נותן את הקמח ללוש אין בזה כדי לאסור את הפת. עם זאת כבר התבאר לעיל (פרק א) שיש שחולקים על הר״ן וסוברים שלא אסרו אלא את הפת ולא את הבצק.
עיין עוד בבירור הלכה לקמן (לח, ב ציון ב) על הגדרת המלאכות המתירות כשהישראל עושה בשותפות עם הגוי.
ז. שיטת ההלכה.

הרמב״ם בפירוש המשניות (פרק ב, ו ובפסחים פרק ב, ב) כותב שעניין זה של פת גוים תלוי במנהג, ומוסיף שבמקומו המנהג להקל.
בהלכותיו הרמב״ם מונה פת של גוים בין הדברים שחכמים אסרו כדי שיתרחקו מהגוים ולא יבואו לידי חתנות, ומדגיש שאיסור זה ישנו גם כשאין חשש לגיעולי נכרים. עם זאת הוא כותב שיש מקומות שמקלים בדבר ולוקחים פת מנחתום גוי כשאין שם נחתום ישראל ובשדה מפני שהוא שעת הדחק, אבל בכל זאת אין מקלים לקחת אף פת של בעלי בתים.
מדבריו נראה שמפרש שרבי יוחנן בא להחמיר ולהוסיף על דברי רבי חלבו שלוקחים פת גוים במילוי שני תנאים, האחד שיקח רק מנחתום והשני שנמצא בשדה.
אולם הר״ן כותב שהרמב״ם סובר כדעה המקלה שהפת מותרת אפילו בעיר, והכסף משנה כותב שנוסחה משובשת הזדמנה לר״ן ולפיה אין הרמב״ם כותב שמקלים דווקא בשדה. אבל הב״ח מצדיק את הר״ן ואת גרסתו. יתרה מזו, לדעת הב״ח הרמב״ם מתיר בשדה אף פת של בעלי בתים גוים, ורק בעיר פתם אסורה כשגדול החשש שיבואו לידי קירוב דעת.
יש להעיר שהרשב״א (תורת הבית שם, דף צב, ב) והמאירי כותבים בשם הרמב״ם שאין להתיר פת של בעלי בתים אלא אם התענה כבר שלושה ימים באופן שיש סכנת נפשות, אך לפנינו לא נזכר בדברי הרמב״ם הגדר הזה. בהמשך הרמב״ם כותב ששותפות של הישראל באפייה מתירה גם את האיסור של פת גוים ולא רק של בישולי גוים.
מחבר השלחן ערוך כותב שיש שמקלים ולוקחים פת של נחתום כשאין נחתום ישראל. הגר״א (סק״ו) מעיר שלכאורה היה צריך להדגיש שההיתר נוהג רק בשדה כמו שכותב בדעת הרמב״ם, אבל בעל ערוך השלחן (סעיף ה) כותב שיש לדייק מן ההשמטה הזו שחזר בו ומתיר את הפת גם בעיר ולא רק בשדה.
המחבר ממשיך וכותב שפת של בעלי בתים גוים אין מי שמורה בה להיתר, אך בסעיף ח הוא כותב שיש מי שאומר שכאשר אין פלטר מצוי מותר לקחת פת אפילו מבעלי בתים.
הרמ״א מקל בהלכות אלה וכותב שיש אומרים שמותר לקחת פת של נחתום אפילו כשיש שם פת של ישראל, ובסעיף ח הוא כותב שנוהגים כדעה המקלה גם בפת של בעלי בתים כשאין פלטר מצוי שם.
יתר על כן, הרמ״א כותב בספרו תורת חטאת (כלל עה, א) שנהגו להתיר פת של גוים ולכן אינו מאריך בפרטי ההלכה הזו, ומי שנזהר בו יחמיר כפי מה שרוצה להחמיר על עצמו.
אף הש״ך (סק״י) כותב שהלכה כדעת המקלים גם בפת של בעלי בתים במקום שאין פלטר ישראל מצוי.
בעל כף החיים (סקכ״ד) כותב שלפי סגנון לשונו של המחבר נראה שנוטה להחמיר בדבר זה, וגם הש״ך אינו מקל אלא לנוהגים לפי פסקי הרמ״א.
מחבר השלחן ערוך כותב באורח חיים (תרג) שאף מי שאינו נזהר בדרך כלל מפת של גוים ראוי לו שיזהר בדבר בעשרת ימי תשובה, וכן כותב הרמ״א בספר תורת חטאת.
עוד מצינו בספר בן איש חי (פרשת חוקת, שנה ב הלכה ד) שמביא בשם האריז״ל שמחמיר מאד בפת של גוים ואוסר אפילו כשיש ספק אם זו פת של גוים, ומוסיף שגם לדעת המקלים אין להקל בפת של בעלי בתים.
לגבי ההגדרה מיהו פלטר ומיהו בעל הבית, הרמ״א פוסק על פי דברי הבית יוסף שכל שעשה פת בשביל למכור נקרא פלטר אף על פי שאין אומנותו בכך, ולהפך, פלטר שעשה פת לעצמו נחשב לגביה כבעל הבית.
בעניין זה מוסיף בעל כף החיים (סקמ״ה) שיש מושלים (מעבידים) שנותנים בכל יום פת לעובדיהם וזו מותרת מפני שאינם עושים אותה לעצמם, והרי זה כאילו עשו אותה למכור, וכן כל כיוצא בזה.
הלכה נוספת בשלחן ערוך עוסקת במי שיש בידו פת או שיש פלטר ישראל אבל הנחתום הגוי עושה פת יפה יותר. המחבר מביא בעניין זה בסעיף ה את הדעה המקלה של הרשב״א (שם) שזה נחשב כאילו אין הפת מצויה, אבל הטור חולק על הרשב״א בטענה שלא משמע כך מהירושלמי.
בסעיף ז המחבר כותב שהאיסור וההיתר של הפת תלויים בשעת האפייה, כלומר שפת של פלטר מותרת אפילו לאחר שבעל הבית קנאה ממנו, ופת של בעל הבית אסורה אפילו פלטר קנאה ממנו.
פסיקה זו היא כדעת הרשב״א (שם) המוכיח מהסוגיה להלן (סה, ב) שמחשיבים את הפת לפי זמן האפייה, אבל הרא״ה בבדק הבית (שם) סבור שאין שעת האפייה קובעת אלא כל שנמצאת עכשיו ביד בעל הבית אסורה, וכל שנמצאת ביד הפלטר אפשר להקל.
הש״ך (סק״ב) מקשה שהמחבר עצמו מביא בסעיף ג את דברי הארחות חיים בשם הרא״ה שאם פלטר הזמין ישראל הרי פתו כפת של בעל הבית ואסורה, ומדוע אינה מותרת לאחר שבשעת האפייה היתה של פלטר.
הש״ך מתרץ בדוחק שאולי משום כך הוא כותב את ההלכה האוסרת רק בשם ״יש מי שאומר״ בעוד שהוא עצמו אינו מסכים לכך. בתירוץ שני הוא כותב שאולי כשמזמין מישהו אליו הרי זה חמור מפת שמוכר לבעל הבית.
לגבי הפת שנאפתה בשותפות דעת המחבר בסעיף ט כדעת הרמב״ם שניתן להקל בכך גם בפת כמו בבישולי גוים.
הנושא של פת גוים נזכר גם בהלכות ברכות (אורח חיים קסח, ה) ושם המחבר פוסק לגבי מי שיש לפניו פת קיבר של ישראל ופת נקייה של גוי שאם אינו נזהר מפת של גוים מברך על איזו מהן שירצה, ואם הוא נזהר מסלק את הפת הנקייה של הגוי ומברך על הפת של ישראל.
יתרה מזו הוא כותב שאם מתכוון לאכול רק מן הפת הנקייה של הגוי מברך עליה ומוציא בברכתו אף את המסובים שמתכוונים לאכול רק מן הפת של ישראל, כלומר שהפת של הגוי נחשבת פת ראויה גם לגבי מי שנזהר ואינו אוכלה.
המחבר ממשיך וכותב שם וביורה דעה (סעיף יג) שאם בעל הבית אינו אוכל פת של גוים ויש לו אורח שאוכלה, מן הראוי שבעל הבית יבצע מן הפת היפה אף על פי שהוא עצמו אינו אוכלה, ואף מותר לו לאכלה באותה סעודה.
מקורה של ההלכה הזו מדברי הראבי״ה (סי׳ קיא), והבית יוסף מבין שכוונתו לכך שבעל הבית בוצע מן הפת של הגוי בשביל האורח, אולם הב״ח (יו״ד ואו״ח) סבור שבכוונת הראבי״ה לומר שהאורח בוצע מן הפת הזו ואז גם בעל הבית שנזהר מלאכלה יכול לאכלה באותה סעודה.
עניין דומה נזכר בדברי הרמ״א ביורה דעה (סעיף טו) שכותב שמי שיושב ואוכל עם אחרים שאינם נזהרים מפת גוים אף לו מותר לאכלה באותה סעודה משום איבה וקטטה. היתר זה מובא גם בבית יוסף בשם תשובת מהרי״ל (סי׳ לה), והש״ך (סקכ״א) מסביר שזה גם טעם ההיתר של המחבר למי שיש לו אורח שאוכל פת גוים.
הט״ז (או״ח סק״ה) חולק על המחבר וסובר שלדעת המרדכי מי שנזהר מפת גוים אינו צריך לסלקה כשמברך על פת קיבר של ישראל, מפני שאינה נחשבת כלל.
הרמ״א ביורה דעה מביא בדרכי משה (סק״ב) ובשלחן ערוך (סעיף א) את דברי הרשב״א בתשובה שהאיסור של פת גוים נוהג אפילו במקום שאין חשש משום חתנות, כגון פת של כמרים שאין להם ילדים.
המחבר מביא ביורה דעה (סעיף טז) את דברי האגודה שמי שנזהר מאכילת פת גוים ונמצא בדרך ימתין אם יש פת של ישראל במרחק ארבעה מילין, והרמ״א מוסיף שלמעשה כבר התבאר שנוהגים להקל באיסור זה.
משנה. ואלו דברים של גוים אסורין ואין איסורן איסור הנאה: חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, והפת והשמן שלהן, רבי ובית דינו התירו השמן.
שמן של גוים מותר, ומי שאוסרו הרי זה עומד בחטא גדול מפני שהמרה על פי בית דין שהתירוהו, ואפילו נתבשל השמן הרי זה מותר, ואינו נאסר לא מפני בישולי גוים, מפני שנאכל כמות שהוא חי, ולא מפני גיעולי גוים, מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו.(רמב״ם מאכלות אסורות יז, כב)
שמן ודבש של גוים מותרים ואינם נאסרים משום בישולי גוים ולא משום גיעולי גוים, והוא הדין למים חמים שלהם.(שו״ע יורה דעה קיד, ז)

לפי הגרסה שלפנינו נזכר הדין של השמן במשנה כדבר שהיה אסור וכבר התירוהו, אבל רש״י כותב שאין זו גרסה נכונה שכן בגמרא למדנו שרבי יהודה נשיאה שהיה בתקופה מאוחרת יותר הוא זה שהתיר את השמן.
הר״ן (יג, ב בדפי הרי״ף) כותב שכיון שהגרסה של המשנה נמצאת גם בנוסח של הרי״ף לכן מסתבר שבאמת רבי התיר את השמן כבר בזמנו, ואולם יתכן שהיתרו לא נתקבל עד שבא רבי יהודה נשיאה והתיר בשנית, וקיבלו ממנו.
הרי״ף (יד, ב בדפיו) והרא״ש (סי׳ כז) מביאים את הנאמר בירושלמי (שבת א, ד) שרבי שמלאי היה דורש שרבי ובית דינו התירו את השמן של גוים ושמואל קיבל ממנו אך רב המשיך להימנע מאכילתו, ומסופר ששמואל אמר לרב שאם לא יאכל יכתוב עליו שהוא זקן ממרא, ואז ויתר רב על דעתו ואכל.
אף הראבי״ה (סי׳ תתקנד, ומובאים דבריו בהגהות מיימוניות אות ג) מביא את דברי הירושלמי אלא שהוא מוסיף שכיון שנהגו בו אבותינו שלא לאכלו הרי שהדין של השמן נחשב לדבר המותר שאחרים נהגו בו איסור שאי אתה רשאי להתירו להם, מפני שכתוב ״...ואל תיטֹש תורת אמך״.
מדבריו משמע שבזמנו היו עדיין כאלה שנהגו לאסור שמן של גוים, ואולם אף הוא מציין ששמע שבשאר ארצות היו אוכלים שמן של גוים.
אכן בעל הגהות מיימוניות משיג על הראבי״ה שדבריו הם תימה, שהרי כאמור, כבר בירושלמי מבואר ששמואל לא הניח לרב להתמיד במנהגו לאסור את השמן, ומסתבר שאין מנהגם של האוסרים בדורות המאוחרים חמור ממנהגו של רב. הוא מוסיף שיש להגדיר את המנהג שלא לאכול שמן של גוים בתור חומרה בטעות, ומביא שמהר״ם היה מתיר את השמן כל ימיו ונתרעם על האוסרים.
גם המאירי (לו, ב ד״ה מאחר) כותב שמאחר שהתירו את השמן אין זה ראוי לתלמיד חכם להתחסד יותר מדי ולהימנע ממנו, שלא להוציא לעז על הנוהגים להתיר במה שאי אפשר להם לעמוד.
כיוצא בזה כותב גם הרמב״ם שמי שאוסר את השמן הרי זה בחטא גדול מפני שהמרה על פי בית דין.



ציון ו.
עיין בירור הלכה לקמן לז, ב ציון ז.ח.



ציון ז.
עיין בירור הלכה לקמן לט, ב ציון י.כ.צ.ק.
באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144