גמרא
פירוש
בְּבַיִת נָמֵי כֵּיוָן דְּאַעֵיל יְדֵיהּ אִיסְתָּאַב כִּי עָיֵיל כּוּלֵּי הַאי טָמֵא הוּא.
אֶלָּא אָמַר כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
בבית – אמאי חייב שתים הא לא אתיין בהדדי דכיון דעייל ידיה דאורחיה דאיניש בהכי איטמי ליה דכמאן דנגע בטומאת המת שבפנים דמי וביאה לא הוי עד דעייל כוליה גופיה.
אלא אמר ר״א צירף ידו – כל היכא דהושיט ידו ליכנס תחלה.
משום טומאה איכא משום ביאה ליכא – ולא הוי כמאן דאתיין טומאה וביאה בהדי הדדי ואינו חייב אלא אחת שהרי כבר מחולל ועומד הוא אלא הכא במאי עסקינן דצירף גופו כלומר שהכניס כל גופו כאחד דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין.
צירף גופו – לאו דוקא אלא איידי דאמר צירף ידו קאמר צירף גופו.
והא לא אפשר דלא עייל חוטמו ברישא – משום דבולט מן הפרצוף דאורחיה דאינש לכי עייל בביתיה דשוחה ראשו ברישא ונחית ליה טומאה ולא הויא [ביאה] עד דעייל ליה כוליה וכי עייל כוליה גופיה הא מיטמי וקאי. אלא אמר רבא הכניס ידו כו׳ – אלא היכי משכחת לה כגון דהכניס גופו שנכנס כשהוא זקוף דאתיין להו טומאה וביאה בהדדי וחייב שתים.
ואכתי לא אפשר דלא עייל אצבעתא דכרעיה – כו׳. כגון שנכנס – לבית שבתוכה טומאת מת בשידה תיבה ומגדל׳. ת״ר לא יטמא בעל בעמיו להחלו עד שעה שימות – מותר לעסוק בו ואינו עובר עליו משום לא יחלל עד שעה שימות והאי קרא קאי בכהן והוא הדין לנזיר.
רבי אומר לא יטמא להם במותם עד שימות – והאי קרא בנזיר קאי והוא הדין בכהן. משמעות דורשין – דלמר משמע ליה מהאי קרא דעד שעה שימות אע״ג דעסיק ביה לא הוי מחולל ולמר מהאי קרא דלהחלו.
ור״ל אמר גוסס איכא בינייהו – דלמאן דמשמע ליה מלהחלו אפילו בגוסס קאי בלא יחלל דכיון שהוא גוסס סופו להיות חלל דקי״ל (גיטין דף כח.) רוב גוססין למיתה וקאמר דלא יחלל כו׳ ולמאן דמשמע ליה מבמותם עד שימות אינו עובר בלא יטמא לא כהן ולא נזיר אבל בגוסס לית לן בה. אבל מיטמא – בין נזיר בין כהן בנגעם ובזיבתם ואינם עוברים במגע הזב לא משום לא יחלל ולא משום לא יטמא. הא מיבעי ליה להאי סברא – במותם אין מטמאין אבל מטמאין בנגעם ובזיבתם. ולמאן דדריש ליה להחלו משום גוסס הא אתא – נמי להכי למי שאינו מחולל. א״כ – דלא נדרוש ליה אלא חד טעמא נימא קרא להחל דמשמע לענין מי שאינו מחולל ומדקאמר להחלו שמע מינה תרתי. מיתיבי אדם – הכי הויא רישא דברייתא בהעור והרוטב.
מגוייד – חתוך לאיבריו ואפילו הכי אינו מטמא וקשיא לר״ל דמשמע ליה מלהחלו דאפילו לגוסס אסור.
לא קשיא לענין טמויי – הוא דלא מטמא עד שתצא נפשו ולא כשהוא גוסס אבל לענין אחולי מכיון דהוי גוסס קאי בלאו דלא יחלל.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
משום טומאה איכא משום ביאה ליכא – ולא הוי כמאן דאתיין טומאה וביאה בהדי הדדי ואינו חייב אלא אחת שהרי כבר מחולל ועומד הוא אלא הכא במאי עסקינן דצירף גופו כלומר שהכניס כל גופו כאחד דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין.
צירף גופו – לאו דוקא אלא איידי דאמר צירף ידו קאמר צירף גופו.
והא לא אפשר דלא עייל חוטמו ברישא – משום דבולט מן הפרצוף דאורחיה דאינש לכי עייל בביתיה דשוחה ראשו ברישא ונחית ליה טומאה ולא הויא [ביאה] עד דעייל ליה כוליה וכי עייל כוליה גופיה הא מיטמי וקאי. אלא אמר רבא הכניס ידו כו׳ – אלא היכי משכחת לה כגון דהכניס גופו שנכנס כשהוא זקוף דאתיין להו טומאה וביאה בהדדי וחייב שתים.
ואכתי לא אפשר דלא עייל אצבעתא דכרעיה – כו׳. כגון שנכנס – לבית שבתוכה טומאת מת בשידה תיבה ומגדל׳. ת״ר לא יטמא בעל בעמיו להחלו עד שעה שימות – מותר לעסוק בו ואינו עובר עליו משום לא יחלל עד שעה שימות והאי קרא קאי בכהן והוא הדין לנזיר.
רבי אומר לא יטמא להם במותם עד שימות – והאי קרא בנזיר קאי והוא הדין בכהן. משמעות דורשין – דלמר משמע ליה מהאי קרא דעד שעה שימות אע״ג דעסיק ביה לא הוי מחולל ולמר מהאי קרא דלהחלו.
ור״ל אמר גוסס איכא בינייהו – דלמאן דמשמע ליה מלהחלו אפילו בגוסס קאי בלא יחלל דכיון שהוא גוסס סופו להיות חלל דקי״ל (גיטין דף כח.) רוב גוססין למיתה וקאמר דלא יחלל כו׳ ולמאן דמשמע ליה מבמותם עד שימות אינו עובר בלא יטמא לא כהן ולא נזיר אבל בגוסס לית לן בה. אבל מיטמא – בין נזיר בין כהן בנגעם ובזיבתם ואינם עוברים במגע הזב לא משום לא יחלל ולא משום לא יטמא. הא מיבעי ליה להאי סברא – במותם אין מטמאין אבל מטמאין בנגעם ובזיבתם. ולמאן דדריש ליה להחלו משום גוסס הא אתא – נמי להכי למי שאינו מחולל. א״כ – דלא נדרוש ליה אלא חד טעמא נימא קרא להחל דמשמע לענין מי שאינו מחולל ומדקאמר להחלו שמע מינה תרתי. מיתיבי אדם – הכי הויא רישא דברייתא בהעור והרוטב.
מגוייד – חתוך לאיבריו ואפילו הכי אינו מטמא וקשיא לר״ל דמשמע ליה מלהחלו דאפילו לגוסס אסור.
לא קשיא לענין טמויי – הוא דלא מטמא עד שתצא נפשו ולא כשהוא גוסס אבל לענין אחולי מכיון דהוי גוסס קאי בלאו דלא יחלל.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush