הא דאמרינן נהוג עלמא כתלתא סבי כר׳ אלעאי בראשית הגז. כתב רש״י ז״לא והוא הדין למתנות. וודאיב דר׳ אלעאי תרוייהו מנתינה נתינה גמר להו. ומשמע דמאן דאית ליה הלכתא כר׳ אלעאי בהא אית ליה נמי בהא, אלא דרב נחמן לאו הלכתא כר׳ אלעאי פסיק, אלא נהוג עלמא קאמר, אי אתו לאורויי לא מורינן כדאמרינן במסכת תענית בפרק בתראג. הלכך במתנותד אע״ג דכי הדדי נינהו, אי נהוג נהוג ואי לא לא עבדינן הכי. וסוגיין בגמרא בפרקין דהזרוע והלחייםה דלא נהוג עלמא במתנות כר׳ אלעאי, ומקנס נמי קנסי רבנן בתראיו. ומיהו כר׳ יאשיה קימא לן, דהכי אמרינן בהדיא בפרק קמא דקדושיןז ולא קימא לן כר׳ יאשיהח. והאידנא נהוג עלמא כר׳ אלעאי במתנות, אלא שאין הדור דומה יפהט. ובמסכת יבמות פרק הבאי אמרינן גבי חברי דאתו לבבל, גזרו על שלש בשביל שלש, על הבשר מפני המתנות, אלמא מתנות ראוי לנהוג בהן בכל מקום. וכן יש לומר, דאע״ג דטעמיה דר׳ אלעאי בתרוייהו מנתינה נתינה, מיהו טעמא דמנהגא משום דאתקוש ראשית דגנך וראשית גז צאנך, דוא״ו הדר ערביה כההוא לישנא דלעילכ, והיינו דנהוג בראשית הגז ולא נהגו במתנות כר׳ אלעאי בראשית הגז, ולא כטעמיה, דאפילו במתנות קאמרינןל. וזה דומה לי יפה, שהרי עיקר ברייתא דר׳ אלעאי מתנות קתני ברישא, ר׳ אלעאי אומר מתנות אין נוהגות אלא בארץ, וכן היה ר׳ אלעאי אומר ראשית הגז וכו׳, ומתנות שכיחי טפי בכל אדם יותר מראשית הגז, ואי במתנות נהוג עלמא כמותו, לימא רב נחמן כר׳ אלעאי במתנות, אי נמי לימא תרויהו במתנות ובראשית הגזמ, אלא משמע דבמתנות לא נהוג.
וכן זו שאמרו בפרק שלוח הקןנ כל היכא דתנן בארץ ובחוצה לארץ שלא לצורך ברס מראשית הגז לאפוקי מדר׳ אלעאי, משום דנהוג כותיה ומסתברא טעמיה בראשית הגז טפי ממתנות נקט ליה דאיצטריך תנא לאפוקי מיניה, והוא הדין למתנות. ומה שכתב רש״י ז״ל שםע, והא דנקט ראשית הגז משום דעלה אמר ר׳ אלעאי בהדיא וראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ, איני מבין, דעיקר ברייתא וסוגיא במתנות היא, והנך פירקי מתנות והדר ראשית הגז תנו, וטפי הוה לן למנקט מתנות בכל מקום, אלא משום טעמא דפרישית.
אבל יש לי לעיין, כיון דתרומה ומעשרות גופיהו נוהגין בחוצה לארץ כגון בבבלפ, ואותן מקומות שבמסכת ידיםצ מתקנת נביאים ומתקנת זקנים, דלמא משום הכי נהגו בבבל במתנות מדבריהם, אבל מן התורה כר׳ אלעאי עבדי, הלכך בשאר חוצה לארץ שאין תרומה נוהגת אף מתנות לא ינהגוק. ויש להשיב, אם כן אף ראשית הגז נוהג בבבל, והרי רב נחמן בר יצחק ודאי על מקומו העיד שנהגו כר׳ אלעאי בראשית הגז. עוד יש לומר, שאפילו לדברי ר׳ אלעאי תקנו מתנות בכל מקוםר כמו שתקנו חלה בכל מקום, ולא תקנו ראשית הגז כמו שלא תקנו תרומה. ואפילו באותן מקומות שתקנו תרומה, לא משמע דחשו למיתקן ראשית הגז משום דלא קדיש ולא טביל כתרומה ונהוג ביה עלמא קולא, אבל מתנות עשאום כחלה שנוהגת בכל מקום. והטעם משום דלכל יש חלה ואין לכל שדה, וחשו עליה שמא תשתכח תורת חלה, וכן במתנות הכל שוחטים ולוקחים זרוע ולחיים ותבא להשתכח תורת מתנות כהונה, משום הכי אי דאורייתא אי דרבנן נוהגות הן המתנות בחוצה לארץ, ובכל זמן נהגו בהן.
ויש אומריןש דלא קיי״ל כר׳ אלעאי במתנות, דלר׳ אלעאי מתנות כהונה טובלות דגמרינן מתרומה, וגבי ראשית הגז הוא דכתיב תתן לות, אבל הכא לא, ולחומרא מקשינן. והינו טעמא דר׳ יוחנן דאמרא כאלו אוכל טבלים, וכבר אפסיקא הלכתא דליתיה לר׳ יוחנן. ולא היא דמתנות כיון שמופרשות ועומדות אינן טובלות, וליכא למגמר מתרומה אלא ראשית הגז דדמי ליה.
ומכל מקום כיון דחזינן לכלהו רבנן דגמ׳ דמפרשי ומשמתי עלה וקנסי אפילו בכהן, ראוי להחמיר ולהפריש כדפרישיתב, אלא שאין כח לשמת ולקנוס.
א. ד״ה כר׳ אלעאי. וכ״כ רש״י להלן קלח, ב ד״ה לאפוקי,
ובשבת י, ב ד״ה חוה. ועי׳ רש״י
מגילה כה, א ד״ה מתנותיה, ושו״ת הרשב״א ח״ג סי׳ שמו. וכ״ד בעל המאור, וכ״כ הראשונים בשם תשובות רש״י, ראה ראבי״ה תשובות וביאורי סוגיות אלף קכה, אור זרוע הל׳ מתנות כהונה סי׳ תעט, מרדכי סי׳ תשלו, רא״ש הלכות קטנות הל׳ כלאים אות ד, הג״א פ״י סי׳ ו. וכ״כ בספר יראים סי׳ קמט, סמ״ג עשין קמב, מגן אבות למאירי ענין טו בשם חכמי הצרפתים, דרשות ר״י אבן שועיב פרשת במדבר בשם חכמי התוספות, אורחות חיים דין המתנות אות א, כפתור ופרח פט״ז.
ב. תוכן הדיון דלהלן הובא בחידושי הרשב״א ובתוה״ב ב״ג ש״ב
(ע, א), ובפסקי חלה שער ב אות א, ובריטב״א ובר״ן
(מו, ב), עיי״ב. ובחידושיו הביא הר״ן כל דברי רבינו כאן בשמו.
ג. כו, ב.
ד. כי״פ ליתא תיבה זו.
ה. לעיל קלב, א-ב.
ו. כן הקשו תוד״ה כרבי, עיי״ש. וראה בעל המאור וריטב״א שלדעת רש״י מדת חסידות היתה למפרישים ולא מדינא. עיי״ש שדחה הריטב״א סברא זו. וראה רא״ש סי׳ א שמנהג האמוראים עצמן נשתנה, עיי״ש.
ז. לט, א.
ט. וראה רשב״א במקורות הנ״ל, וריטב״א שמנהגן של ישראל, שלא נהגו במתנות, תורה היא וזה מסייע לשיטת רש״י ובעל המאור, ולכן הסיקו שנוהג מדרבנן וכדברי רבינו להלן. וראה שו״ע יו״ד סי׳ סי׳ סא סכ״א שהביא ב׳ הדעות וכתב שנהגו דפטור בחו״ל.
י. סג, ב.
כ. קלה, א.
מ. וכן הקשה המאירי והרשב״א בתוה״ב שם.
נ. להלן קלח, ב.
ס. כ״ה בכי״י ובעל המאור. ולפנינו שם: לבד. וראה דק״ס שם אות ד.
ע. ד״ה לבד.
פ. ראה לעיל ו, א, תוס׳ וחידושי רבינו ד״ה שאכל.
צ. פ״ב מ״ג.
ק. כי״ל: נהגו.
ר. אבל הרשב״א בחידושיו, בתוה״ב שם, ובשו״ת הרשב״א ח״ג סי׳ שמו כתב שאף כשתקנו מתנות לא תקנו אלא בבבל ובמקומות הקרובים. וכ״כ המאירי והריטב״א. [וראה ב״י שכ״כ (בשם ״ראיתי מי שכתב״) בדעת הרמב״ם. אבל המאירי כתב שהיא ״דעת שלישית״. ועי׳ עוד בדעת הרמב״ם בשו״ת הר״ן סי׳ ז וצ״ע].
ש. ראה בעל המאור: ׳ויש מחסידי הדורות מחמירין על עצמם להפריש אף בחו״ל וסומכין לומר דלא נהוג עלמא במידי דאכילה כר׳ אלעאי הואיל ונפק מפומיה דר׳ יוחנן כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאילו אוכל טבלים ותרומה טבלא בחו״ל מדרבנן ובהא אפי׳ ר׳ אלעאי מודה׳.
ת. לעיל ע״א.
א. לעיל קלב, ב.
ב. בחידושי הר״ן כתב שדעת רבינו שמתנות נוהגות בכל מקום. וכן דעת הרמב״ם הל׳ בכורים פ״ט ה״א, וכ״כ כפתור ופרח פט״ז בשם הראב״ד, וכ״ה בחנוך מצוה תקו, וכ״כ המאירי (ריש פרק הזרוע) רבינו ירוחם (נתיב כ ח״ג קעה, א) והב״י סי׳ סא בדעת הרי״ף [ועי׳ רא״ש סי׳ ג]. וכן פסק מהר״ם מרוטנבורג בתשב״ץ קטן סי׳ שפז, והובא במרדכי סי׳ תשלו בשמו וברא״ש סי׳ א בשמו, [ועי׳ טור וב״י סי׳ סא בדעת מהר״ם]. וראה שו״ת מן השמים (הוצ׳ מרגליות) סי׳ עג, שו״ת רדב״ז ח״א סי׳ שמ, ושו״ת אבקת רוכל סי׳ י.