כל היוצא מבית הכנסת והולך לבית המדרש עליו הכתוב אומר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון שזה בודאי תכלית השלמות בהיות כל מעשיו פונים לעבודת השם לא יסור ממנה אז יצליח את דרכיו ואז ישכיל:
וזהו שיעור מה שראינו לבאר בכללי זאת המסכתא ר״ל מסכ׳ ברכות דרך קצרה כמו שייעדנו בפתיחת החבור וראינו לבאר אחר זה דיני נטילת ידים בקצרה על הדרך שבארנום בארוכה בפירושנו אחר זאת המסכתא:
תם ונשלם ת״ל:
(סיום)
[קונדרס בית יד]
דיני נטילת ידים וזה החלנו בעזר הצור אמן:
אמר מנחם בן שלמה י״א יצוני לבאר הנה ענין נטילת ידים בקצרה על הדרך שבארנוהו בפירושנו אחר מס׳ ברכות בקונדרס מיוחד לעצמו קראנוהו בית יד וראינו לבאר בענין זה י״ד ענינים כמנין יד הראשון לבאר לאיזה דבר אדם צריך ליטול את ידיו ועד היכן הוא צריך לחזר עליהם אם אין מים מצויין אצלו ולבאר מהם בפרט נטילה שבק״ש ותפלה השני בביאור נטילות שבסעודה וברכת המזון ושאר ברכות השלישי בשיעור המים ר״ל איזה שיעור הוא צריך לנטילה עד שפחות מאותו שיעור לא יהא ראוי לנטילה הרביעי בביאור איזה משקה ראוי לכך ואיזה אינו ראוי החמישי בביאור איכות המים ר״ל את שהן ראויות לנטילת ידים ואת שהן נפסלות לכך הששי בביאור תכונת הכלי שנוטל ממנו ואם אינו נוטל בכלי מאיזה מקום הוא רשאי ליטול את ידיו ועל איזה מקום ר״ל אם על גבי קרקע או בתוך הכלי השביעי בביאור מכח מי צריך שיבאו המים על ידיו של נוטל השמיני נטילה פעם אחת עד היכן עולה לו התשיעי בביאור איזו כונה צריכה בהם העשירי בביאור הדברים שפוסלים את הנטילה בגופו כגון חציצה האחד עשר בענין הברכה ר״ל איזו נטילה צריכה ברכה ואיזו אינה צריכה ברכה ותכונת הברכה וטעם שלה ואימתי היא נעשית אם קודם נגוב או קודם נטילה ואיזו נטילה צריכה נגוב קודם שיתחיל בדבר שעליו נטל השנים עשר עד איזה מקום שביד צריך ליטול השלשה עשר בביאור תכונת העמדת הידים בעת הנטילה וכמה פעמים צריך שיבאו המים על הידים בנטילה אחת הארבעה עשר חזר וכלל הדברים שבין מים ראשונים לאחרונים ונבאר הנה דברים אלו בקצרה על הטכסיס המיועד לזה החבור וחברתי זה אחר מסכתא ברכות להיות עניניה נאותים לידיעת זה ומצד שכללתי בה י״ד שערים עם היות עניניה צורך היד קראתי הקונדרס בית יד ומהנה נתחיל בביאור החלקים בע״ה ובישועתו אמן אמן:
החלק הראשון לאיזה דבר אדם צריך לנטילה ועד היכן הוא צריך להשתדל ולחזר אחר המים אם אין לו מן המוכן ולבאר בפרט דין נטילה לק״ש ותפלה:
חכמים תקנו להם לישראל ליטול את הידים לק״ש ולתפלה אם הפסיק בין ק״ש לתפלה ולסעודה ולברכת המזון וכן לשאר ברכות כמו שיתבאר ונחל עתה בביאור נטילה לק״ש ותפלה ונאמר שק״ש ותפלה צריכות נטילת ידים כמו שיתבאר בפרק היה קורא ממה שאמרו שם הרוצה שיקבל עליו מלכות שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח תפלין ויקרא את שמע ויתפלל ואמרו עוד כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפלין וקורא ק״ש ומתפלל עליו הכתוב אומר ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה׳ ואין אנו צריכים לשנות נטילת ידים לתפלין וציצית שהרי אלו צרכי ק״ש ותפילה הם ובכללה הם מנויים ולא עוד אלא שהרי הוא צריך לברך עליהם והרי הם בכלל ברכה שצריך ליטול עליה וכן הדין בתלמוד תורה שהרי צריך לברך עליו וכן הדין בכל דבר שיש עליו ברכה שהוא צריך נטילת ידים כמו שיתבאר בחלק השני:
ומה שחלקנו דין נטילת ידים לק״ש ולתפלה למנותם בשני דברים הוא מפני שהנטילה אינה שוה בשניהם שבק״ש אם לא מצא מים אין לו לאחר את הקריאה הואיל והגיע זמנה כדי לחזר על המים אלא שמקנח ידיו בעפר או בצרור או בכל דבר המנקה ומברך על נקיות ידים וקורא מפני שזמנה קצר כמו שהתבאר אבל התפלה אם הגיע זמן תפלה ולא מצא מים מחזר אחריהם עד פרסה והיא ד׳ מילין ואין ספק שאם נתקרב לסוף זמן תפלה שאף הוא מקנח ידיו אלא שבסתם הוא אומרה בתחלת זמן וידוע שזמן תפלה ארוך מזמן ק״ש וכן אם היה הולך בדרך והיה יודע מים בשיעור פרסה לפניו מעכב תפלתו והולך עד פרסה ורוחץ ידיו ומתפלל אבל בשיעור גדול מזה לא יעכב כלל ואם לא היה יודעה לפניו אבל יודעה לאחריו אין מחייבין אותו לחזר אחריהן אלא עד מיל אבל ביתר מכן מקנח ידיו ומתפלל ואפי׳ מיל שלם אינו חוזר וכבר התבארו דינים אלו בפרק היה קורא ושאר ברכות שאדם מברך תמיד שאין זמנן קצר הורו רבותי שמחזר עליהן כמה שאפשר עד שימצא וכן לסעודה:
אף מי שהיה טמא וצריך טבילה אינו צריך לתפלה אלא נטילת ידים ואפי׳ בעל קרי שכבר בטל דין טבילתו כמו שהתבאר:
מגדולי המחברים כתבו שאע״פ שכל תפלות היום דיין בנטילת ידים תפלת שחרית מיהא צריך לרחוץ בה פניו ידיו ורגליו וכן התבאר במסכתא שבת פרק ד׳ והוא שאמרו שם רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו שנאמר כל פעל ה׳ למענהו אלא שמ״מ אם היה רחוק מן המים די לו בקנוח ידיו לבד כמו שביארנו וכן נראה לי שלא נאמרה רחיצה ברגלים אלא בזמנם ולפי מנהגם שהיו הולכים יחפים ולכלוך נכנס בין האצבעות אבל בזמן הזה לרוב בני אדם אינו צריך וזה מה שראינו לבארו בזה החלק:
החלק השני בביאור נטילות שבסעודה וברכת המזון ושאר הברכות סעודה וברכת המזון צריכין נטילה כמו שהתבאר בפרק אלו דברים ממה שאמרו שם והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן הטוב ר״ל שהיה מנהגם לסוך בו את ידיהם אחר מים אחרונים אני ה׳ אלקיכם זו ברכה ובמסכת סוטה אמרו כל האוכל לחם בלא נטילת ידים כאלו בא על אשה זונה ובמסכת חולין אמרו אין נטילה לחולין אלא משום סרך תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה מצוה לשמוע דברי חכמים ואמרו עוד שם מצות ר׳ אלעזר בן ערך שהיה דורשה מן התורה דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים מכאן סמכו לנטילת ידים מן התורה והוא שדקדקו שם מאי משמע אילימא וידיו לא שטף הא שטף טהור הא בעי טבילה אלא הא אחר שלא שטף טמא ואע״פ שהביאוה מוהתקדשתם והייתם קדושים שמא דוקא למברך ומ״מ מים אחרונים לכל המסובין ר״ל אותן שאין מברכין אינה מצוה אלא חובה ויש בהן שהם רשות גמורה וביאור ענינים אלו כך הם:
סעודה יש בה הרבה מיני נטילה והם נטילה שלפני סעודה ונקראת בלשון תלמוד מים ראשונים ונטילה שאחר סעודה מפני מלח סדומית שהיה מנהגם לאכול מלח אחר סעודה והיו חוששין שמא היו מעורבין בה קורטי מלח סדומית שמסמאה את העינים ויגעו בידיו בה ואח״כ יהיו ידיו נוגעות בעיניו ונטילה זו אינה מצוה אלא חובה כדי לשמור עצמן מן הנזק ונטילה שלישית למי שמברך ברכת המזון אפי׳ לא אכל מלח אם אכל דבר המזוהם כמו שאמרו בפרק אלו דברים שידים מזוהמות פסולות לברכה וזו היא שהביאוה מוהייתם קדושים ודבר המזוהם פירשו בו גדולי המפרשים כל המאכלים הלחים שהידים מתלחלחות בהם ובשאלתות פרשוה בכל דבר שאינו קרב לגבי מזבח כמו שביארנו בפרק אלו דברים ואינו נראה כלל ושתי נטילות אלו נקראות בלשון תלמוד מים אחרונים ויש נטילה אחרת שקרויה מים אמצעיים ושני דרכים יש בה כמו שהתבאר בפרק כל הבשר אחד שנוטל ידיו בין תבשיל לתבשיל דרך נקיות ועל אלו נאמר אמצעיים רשות והשני שנוטל בין בשר וגבינה והיא נטילת מצוה נמצאו ה׳ נטילות לסעודה ג׳ של מצוה וא׳ של רשות וא׳ של חובה מים ראשונים ומים אמצעיים בין תבשיל לגבינה ומים אחרונים למברך שאכל דבר המזוהם כלם מצוה מים אחרונים למי שאינו מברך ובשאכל מלח חובה אמצעיים שבין תבשיל לתבשיל רשות:
לא נאמרה נטילת ידים לסעודה אלא לאוכל פת הטעונה המוציא אבל מי שאוכל פירות או כל דבר שאינו טעון המוציא אינו נוטל את ידיו בביאור אמרו הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח ומ״מ דוקא בפירות טובים ובשר ודגים וכיוצא באלו ומ״מ כל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים היה מטבל במשקה מה שאין דרך לטבלו חכמי הצרפתים פרשו שאינו נוטל כל שטבולו במשקה אמרו כל שמטבלו במשקה לא אמרו ולא יראה לי כן שהרי בתלמוד המערב אמרו בפרק אלו דברים כל שיש בו לכלוך משקה צריך נטילת ידים יש אומרים שמי שרוצה לשתות אע״פ שידיו נקיות או שבירך אחר צריך ליטול ידו אחת והיא אותה שנוטל בה את הכוס שמא תגע ידו במשקין ומביאים ראיה ממה שאמרו בפרק כיצד מברכין בא להם יין וכו׳ נוטל ידו אחת ומ״מ אני אומר שאם אין ידיו מאוסות אינו צריך ולא נאמר שם שנוטלין ידו אחת אלא במסבה שאין ראוי לשאול להם איזה ידיו מאוסות ואיזה ידיו נקיות הא יחיד היודע בעצמו שאין ידיו מאוסות אינו צריך:
במסכת יומא פרק ממונה אמרו שבסעודה אדם יוצא להשתין נוטל ידו אחד לבד שמן הסתם לא טפטף אלא באחת ונכנס דבר עם חברו והפליג נוטל שתי ידיו שהרי הסיח דעתו מן הכל ונכנס וכשהוא נוטל אל יטול מבחוץ ר״ל שלא בפני האחרים כדי שלא יחשדוהו שלא נטל אלא נכנס מבפנים ויושב במקומו ונוטל ומחזיר פניו לאורחים ויראוהו נוטל בד״א כשהן יושבין לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס שאין חושדין אותו לאכול בלא נטילת ידים אחר שיצא והפליג והסיח דעתו ולפי דרכנו יש ללמוד מכאן שאף לשתיה צריך ליטול שתי ידיו אחר שהסיח דעתו וקשה למה שכתבנו אלא שפרשוה גדולי הרבנים בשתיה שאחר אכילה ומחשש שמא יתן פרוסה לתוך פיו ויש שפרשוה בהשתין מים:
ואף פת הבאה בכסנין קודם סעודה בזמן שאין קובע סעודתו עליה אין צריך ליטול אלא ידו אחת וכן יראה מתלמוד המערב בפרק כיצד במשנת הביאו לפניהם פרפרת וכו׳:
שאר ברכות אף הם צריכות נטילת ידים ממה שאמרו בהגדה כל המברך צריך נטילה שנאמר שאו ידיכם קודש וברכו את ה׳ מעתה אין אנו צריכין למנות נטילה לציצית ותפלין ותלמוד תורה כמו שביארנו וכן לכל הדברים שצריך לברך עליהן שהרי בכולן צריך ליטול מצד הברכה וכן אם בדק עצמו צריך ליטול לברכת אשר יצר אלא שמ״מ נטילת ידים שאנו מצריכים לברכות אלו ולכיוצא בהן דוקא במי שאין ידיו נקיות אבל מי שידיו נקיות אינו צריך ועליו אמרו הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח ולעולם אין נטילה לידים טהורות אלא ללחם וסעודה שעמו שנוטל בהם אפילו יודע שהם נקיות ומ״מ מי שידיו מסואבות נוטל אף לפירות וכן לכל דבר הצריך ברכה וידים מסואבות לענין זה פרשו הגאונים כל שנגע במקום צנוע אף של עצמו או בכל דבר מלוכלך אע״פ שאינו מטמא או שיצא ממטתו ערום או מן המרחץ או נגע במת או נעל מנעליו או ששללם או שנטל צפרניו או שפלא את כליו וכל כיוצא באלו:
מי שאוכל ואינו נוגע באוכלים כגון שחוצץ על ידיו במפה או שמאכילו אחר צריך נטילת ידים גזרה שמא יגע באוכלין אבל מאכיל אין צריך נטילה וכן התבאר במסכת חולין והוא שאמרו שם לא התירו אכילת מפה לחולין אלא לתרומה מפני שהכהנים זריזים הם ונזהרין שלא ליגע וגדולי המחברים מתירין אף בחולין והדברים מתמיהים אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים:
מי שנסתפק לו אם נטל ידיו אם לאו כתבו גדולי המחברים שאין צריך ליטול שכל ספק שבטהרת ידים טהור ומ״מ אם היה לו מים בריוח נוטל ומוציא עצמו מן הספק:
כרך את ידיו במפה לא הועיל וצריך נטילת ידים כמו שיתבאר במסכת חולין פרק כל הבשר:
מי שנטל שחרית והתנה עליהם לכל היום אינו צריך ליטול בכל סעודות היום ודוקא בששמר את ידיו ולא הסיח דעתו מהם אבל אם הסיח דעתו אין תנאו מועיל וכן אם לא התנה אין שמור ידיו מועיל כלל וגאוני הראשונים כתבו שלא נאמר דבר זה אלא במקום שאין המים מצויים וזה מה שראינו לבארו בזה החלק:
החלק השלישי בשיעור המים שיעור נטילת ידים רביעית לוג וכן יתבאר בפי׳ במסכ׳ נזיר ובמסכ׳ ידים אלא שאם יש בכלי רביעית מים נוטלים ממנו אפילו שנים ולא סוף דבר שניהם כאחד אלא אף בזה אחר זה הואיל ומשירי טהרה הם באים ר״ל שכבר היה שם רביעית כשהתחיל הראשון ליטול את ידיו והוא שאמרו במשנה ראשונה של מסכ׳ ידים מי רביעית ניטלין לאחד ואף לשנים מחצי לוג לג׳ ולד׳ מלוג לה׳ ולי׳ ולק׳ ופירוש הדברים שאף אחד אין נטילתו בפחות מרביעית כלום אבל שנים כשנטל האחד בצמצום מה שצריך לו עד הפרק יכול השני ליטול מן הנשאר אע״פ שאין בו רביעית הואיל ומשירי טהרה קא אתי כמו שפירשנו ומה שאמר מחצי לוג לג׳ ולד׳ הוא שלפי חשבון האמור לרביעית לב׳ די היה לג׳ ברביעית ומחצה שיטול כל אחד בחצי רביעית אלא שהצריכו לחצי לוג כדי שישאר לב׳ דכיון דנפישי גברי שמא לא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק שכל אחד מצמצם יותר מדאי כשרואה שחבריו מרובים ובחצי לוג מיהא הואיל ובא חצי רביעית לכל אחד אף ד׳ דיים בכך ובלוג שלם אף לי׳ ואף לק׳ ר״ל דרך גוזמא כלומר כל שיגיע לכל אחד מהם עד הפרק וכל זה בסתם אפילו היו שלשה לרביעית ומחצה ונודע אחר שנטל הראשון שרביעית נשאר לב׳ דיים וכן חצי לוג בה׳ כל שנשאר במים רביעית לב׳ האחרונים דיים שאין כונת השיעור כמה יגיע לכל אדם אלא שיהא הכלי מחזיק רביעית ושיהא בו רביעית מתחלה וכל שיש שם כשיעור זה לב׳ האחרים דיים ובלבד שיטלו כלם עד הפרק אע״פ שאין בנטילת האחרון רביעית הואיל ומשום טהרה אתי והוא שאמר בפרק כל הבשר קפדיתו אמנא קפדיתו אשיעורא אמר ליה אין שאין הלכה כר׳ יוסי שאמר ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהם מרביעית ומ״מ יש מפרשים דוקא שנוטלים השנים בבת אחת וכגון שהקלוח הראשון יורד מידיו של ראשון לידיו של שני שכגון זה יש כאן שירי טהרה ויש כאן רביעית אלא ששיטת הגמרא מוכחת כדעת ראשון:
ויש מי שמדקדק מכח שמועות אלו שאם נתן מים הרבה בכלי אחד ויש בו כמה רביעיות אם שפך ממנו בכלי שני פחות מרביעית נוטלים ממנו שהרי משירי טהרה הן באין ואין נראה לי שלא נאמר כן אלא מאותו כלי עצמו שהתחילו בנטילתו שאם לא כן אף אני אומר כך אף כששואבים מן הנהר פחות מרביעית ואין לדבר סוף:
מ״מ לפי דרכך אתה למד שטעם רביעית לנטילת ידים אינו מצד שיהא צריך בשיעור זה לנטילה עד הפרק אלא מפני שעשאום כטמאות ורביעית הוא מקוה מטעם הלכת סיני להטביל בו מחטין וצנורות כמו שיתבאר במסכת נזיר ומ״מ נשאר הרביעית אצלנו לענין ידים מקוה קטן ולפיכך אף בפחות מרביעית הואיל ונשארו ממקוה טהרה כמקוה טהרה הוא נדון אע״פ שבשאר מקואות אין אומרים כן שאם תאמר שטעם זה אינו אלא מפני שכך שיערו חכמים שאין הידים עולות יפה מטומאתם אלא ברביעית היאך נוטלים ממנו שנים אם תאמר בבת אחת מוטב יש לדון ממקוה טהרה הם באין אלא בזה אחר זה היאך והלא מ״מ אין מודחות בפחות מרביעית ומתוך שיש מי שחשש לכך פרשו רבים שלעולם אין נטילה אף לשני בפחות מרביעית ולא הותר בזה אחר זה אלא כשיוסיף על הידים אחריהם בשיעור רביעית ועיקר הודאתו היתה שהראשון צריך שיהא רביעית בכלי ואם לא היה שם רביעית ונטל אע״פ שהשלים אח״כ על ידיו ממקום אחר כשיעור מרביעית לא הועיל אבל כל שהיה בכלי זה יתר מרביעית ונטל הראשון ממנו בכדי רביעית ונשאר שם פחות מרביעית ונטל זה השני באותו פחות מרביעית הואיל ומשירי טהרה בא יצא ובלבד שיוסיף על ידיו בכדי השלמת רביעית ומ״מ אם נטל זה השני ממקצת פחות מרביעית זה והשלים על ידיו ממקום אחר ונשאר בכלי זה מעט מים עדיין ורצה השלישי ליטול מהם ולהשלים ממקום אחר לא הועיל שאין השלישי בדין זה ומה שאמרו מוסיפין לשניים אבל לא לראשונים נראה לי לפרש לשטה זו שדברי ר׳ יוסי הם שמצריך להיות רביעית אף לאחרון ולא די לו בתוספת ואמר שמים אחרונים אפשר בתוספת אבל ראשונים לא וקרא מים אחרונים שניים על דרך שאמרו בתלמוד המערב בח׳ של ברכות על הראשונים נאכל בשר חזיר ועל השניים נהרגו נפשות ומ״מ קשה לפרש שהרי מים אחרונים לדעתנו אין צריכין שיעור ועוד שהרי בתוספתא נחלקו בה ר׳ מאיר ור׳ יוסי שר׳ מאיר אמר מוסיפין על הראשונים ואין מוסיפין על השניים וא״כ הוא מחמיר במים אחרונים מבראשונים ואפשר מפני הסכנה ומ״מ לשטה הראשונה פי׳ מוסיפים על השניים שנטילה ראשונה צריך שישפוך המים על ידיו ב׳ פעמים שבנתינה ראשונה עדיין ידיו טמאות ומטמאות את המשקין והמשקין חוזרים ומטמאים את הידים ובנתינה שנית טהרו המשקין והידים ואמר שהראשונים צריך שיגיעו בשפיכה אחת לפרק שאם לא כן אין מוסיף בהן אח״כ להגיע לפרק שמאחר שלא טהרו הידים כל שמוסיף עליה הוא מוסיף טומאה אלא ינגב ואח״כ יטול מתחלה אבל כשהגיעו הראשונים עד הפרק ובאו השניים ולא הגיעו יכול להוסיף עד שיגיעו ור׳ מאיר אומר בהפך שבראשונים לא הטריחוהו לנגב וכל שמוסיף בהם נקראו מים ראשונים אבל אין השניים מועילים לטהר את הראשונים אא״כ יגיעו לפרק בשטיפה אחת בלא הפסק:
נתבאר בתוספתא שרביעית זה נאמר בין בנוטל ידו אחת בין בנוטל שתי ידיו אחת יד גדול ואחד יד קטן שתי ידים של שנים נידונות כשנים כיצד שנים שנטלו כל אחד יד אחת מרביעית לא יחזור השני ויטול ידו השניה משירי רביעית זה הואיל ומתחלה לא נטל אלא אחת נעשית זו כיד אדם אחר שלישי ונוטלין לב׳ אמרו אבל לג׳ לא על הצדדים שהזכרנו:
דברים אלו אינן אלא במקום שאין המים מצויין אלא בדוחק ובצמצום הא כל שיש לו מים מצויים בריווח ראוי לו להרבות בנקיות ידיו ככל מה שצריך לו ומים אחרונים כתבו גדולי המפרשים שאין להם שיעור אלא בכדי שיודחו הידים וזה מה שראינו לכללו בזה החלק:
השער הרביעי בביאור איזה משקה ראוי לנטילת ידים מים ראשונים אין נוטלים בכל משקה אלא במים בלבד ויש מתירים אף ביין בדיעבד ומחלוקת זו תלויה במה שאמרו בפ׳ ג׳ שאכלו יין עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו ב״פ העץ ונוטלין ממנו לידים משנתן לתוכו מים מברכין עליו ב״פ הגפן ואין נוטלין ממנו לידים דברי ר׳ אלעזר וחכמים אומרים בין כך ובין כך מברכין עליו ב״פ הגפן ואין נוטלין ממנו לידים ואע״פ שהלכה כחכמים פי׳ קצת מפרשים הטעם לשם שלא אמר אין נוטלין אלא מצד שאסור לזלזל ביין ולהשתמש בו לכתחלה אבל בדיעבד יצא ידי נטילה ומ״מ גדולי הרבנים פי׳ שמשנתן תוכו מים נשתנה לעלוי וחל שם יין עליו ואין נטילה אלא במים והלכך אף בדיעבד לא יצא ידי נטילה וכן גדולי המפרשים כתבו שם שלא לענין המכשרת לאכילה נאמרה שאין נטילה אלא במים מפני שעשאוה כמקוה ואין שאר משקין כשרים למקוה אלא שלא נאמרה שם אלא לנטילה בעלמא לנקיות ומ״מ לא יראה לי כן שמאחר שתפש לשון נטילה ולא לשון רחיצה נראה שבנטילה המכשרת לאכילה נאמרה ומ״מ שאר משקין אין תורת נטילה בהן שהשמן והדבש והחלב חלקים הם ושמנים ואין מצחצחין יפה ומ״מ מים אחרונים נוטלין אף בשמן ודבש שכל עצמן אין באות אלא להעביר הזוהמא:
מי תותים ורמונים ושאר מיני פירות הואיל ואין עליהם תורת משקה לענין הכשר הרי הם כפירות עצמן ואין נטילה עולה בהן זהו מה שראינו לבארו בזה השער:
השער החמישי בביאור איכות המים אע״פ שהמים מיוחדות לנטילת ידים לא כל מים כשרות לכך כיצד כל מים שנפסלו משתית הבהמה כגון מים המרים או מלוחים או סרוחים או עכורים אם היו בכלי פסולים ואם היו בגומא שבקרקע כשרים וכך היא שנויה בראשון של ידים אלא שיש מפרשים בה בקרקע כשרים לטבילה ר״ל להטביל בה את ידיו בשיש בהן מ׳ סאה הא לנטילה לא וכן יש מי שאומר שאם היו עכורים כל כך עד שהטיט מעורב בהן ואף הבהמה שוחה בהן אף בקרקע פסולים בין לנטילה בין לטבילה וכן יראה ממסכת זבחים בסוגיית מי כיור אלא שגדולי המחברים לא הביאוה בענין נטילת ידים אלא שהתירו עכורין בסתם שאמר שם כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור לרביעית אינו משלים והשלמת מי כיור פירושה שכל כיור שאין בו כדי לקדש בו ד׳ כהנים אין מקדשין בו ושאלו בה למעוטי מאי אילימא למעוטי טיט הנדוק אי הפרה שוחה לשתות ממנו אף לרביעית אי דאין פרה שוחה וכו׳ אפי׳ למקוה וכו׳ עד שהעמידוה למעוטי נטל סאה ונתן סאה עד רובו על הדרך שיתבאר במקומו ולמדת מ״מ שכל שיש שם טיט שאינו נדוק פסול למקוה להשלים ובתלמוד המערב במסכת שבת פרק המוציא יראה שהמים שלקלק בהם הכלב או החזיר אין נוטלין מהן:
נשתנה מראיתן של מים כגון שנפל לתוכן דיו עד שהשחירו וכן שאר הצבעים או שנשתנה מראיתן מאליהם בין בכלי בין בקרקע פסולין וכן יתבאר במסכ׳ ידים ובפרק כל הבשר:
כל מים שאובים שעשה בהן מלאכה כגון שהדיח בתוכן את הכלים או שרה בהן פתו או ציין בהן את המדות או כל כיוצא בזה בין בכלי בין בקרקע פסולים אבל אם עשה בהן מלאכה שאין צריכה לו כגון שהדיח בהן כלים המודחים או חדשים שאין צריכין הדחה וכל כיוצא בזה כשרים וכן התבאר במסכ׳ ידים וכן התבאר שם שמים שהנחתום מטביל בהם את הגלוסקין אחר עריכתן כדי לקטפן יפה פסולים ושהוא מדיח בהן את ידיו כשרים שלא נעשית מלאכה אלא באותן שבחפניו לא באותן הנשארים והתבאר בתוספתא דוקא כל זמן שלא נשתנו מראיהן:
מים שלפני הנפח פסולים מחמת מלאכה אע״פ שלא נשתנו מראיהן אבל שלפני הספר כשרים אא״כ נשתנו מראיהן שאין זה אלא הדחת ידיו:
דברים אלי לא נאמרו אלא במים ראשונים אבל במים אחרונים אפי׳ נשתנה מראיהן או נעשית בהן מלאכה או נפסלו משתיית הבהמה כשרים:
מים המגולים אינו נוגע בהם כל עיקר ואפי׳ למים אחרונים שהרי אף להלך עליהם אסור וכל גלוי הפוסל לשתייה על הדרך שיתבאר במקומו פוסל לנטילה:
מים שהוחמו על ידי האור כשרים בראשונים אפי׳ היד סולדת בהן אבל לא באחרונים מפני שמפעפעין את הידים ואם אין היד סולדת בהן כשרות אף באחרונים וכ״ש אם נצטננו לגמרי ודבר זה יתבאר בפרק כל הבשר:
חמי טבריא וכיוצא בהן במקומן כשרות אבל לוקח מהן בכלי וליטול מהן פסולות שהרי נפסלו משתיית הבהמה ואפי׳ נצטננו ולמים אחרונים כשרות אם נצטננו:
הפליג מהן אמה והדריכה במקום אחר גדולי הפוסקים והמחברים פוסלים מגזרת כלי ויש מכשירים ומ״מ אם יש שם מ׳ סאה כשר ולדברי מי שמקל אף בשאין שם מ׳ סאה דוקא שמחוברים למקום שנפסקו מהם שכל שאין שם מקום הראוי לטבילה אין הידים כשרות בו אלא לנטילה:
פסול זה הנכלל בשער זה יש מי שאומר שלא נאמר אלא לסעודה ויש מפרשים אותו בכל נטילה של חובה וכן עיקר וזה מה שראינו לבארו בזה השער:
השער הששי בתכונת הכלי שנוטל ממנו ומאיזה מקום שאינו כלי ראוי ליטול ותכונת הנטילה ועל איזה מקום ר״ל אם דוקא על גבי כלי או אף על גבי קרקע:
אין נוטלין את הידים אלא מן הכלי ודבר זה אנו למדין מקדוש ידים ורגלים שבכיור ופרשו במסכת ידים שכל הכלים ראויים לכך אפי׳ כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אע״פ שאין נקראים כלים לענין טומאה אבל אין נוטלים לא בדפני כלים ולא בשולי כלים שאין אלו כלים אלא שברי כלים ולא במגופת חבית אע״פ שיש לה בית קבול הואיל ואין עשויה להשתמש לתוכה אינה קרויה כלי ומכאן פרשו רבים בכסויי הכוסות כגון אלו העשויים בכוסות של כסף הואיל ועיקרן לכסות את הכוסות ולא להשתמש בתוכם אין נוטלים מהם אלא שאני אומר שכל דבר חשוב אין דעתו של אדם מבטלתו לשום דבר אלא דעתו עליו לכל מה שאפשר להשתמש בו וי״מ שלא נאסרה מגופה אלא מטעם שאין בה בית קבול גמור והוא שאמרו מגופת חבית שנתקנה נוטלין ממנה לידים ופרשו בה רבני צרפת עד שנעשה בית קבול שלה גמור בכדי החזקת רביעית כשר וכן הדין בכל מה שאינו ראוי לנטילה שתקנו יפה עד שנעשה כלי הראוי וי״מ הטעם בפסול מגופת החבית מפני שאין לה בית מושב וא״כ מה שאמרו בתוספתא שאם התקינה כשר פירושה שעשה לה בית מושב ולמדנו משם על כל כלי שאין לו בית מושב שיוכל לעמוד על עצמו בלא סמיכת דבר אחר כגון אלו ששוליה עגולים שאין נוטלין מהן לידים ואם תקנו ועשה לו בית מושב כשר ואם עשה להם בית מושב כשרים:
והתבאר בתוספתא על חמת וכפישה והם מיני נאדות של עור שאע״פ שהם פחותים כל שמחזיקין מיהא רביעית נוטלין מהן הא כל שאין מקבלין רביעית אין נוטלין מהן אפי׳ חזר ומלאו עד שיפול על ידיו בכדי רביעית וכמו שאמרו בפרק כל הבשר קפדיתו אמיא קפדיתו אמנא אמר ליה אין אבל שק וקופה אע״פ שמקבלין אין נוטלין מהן שאין עשויין לקבל משקה לעולם וכן אם נתן לחברו בחפניו התבאר במסכ׳ ידים שלא עשה כלום שאין זה כלי:
כלי שנקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו הואיל וניקב בשיעור נקב המטהרו מידי טומאה ואם נקב הדלי שעל הבור או על הנהר וחוט המים היוצאים ממנו מתחבר עם מים שבבור או בנהר מטבילין בו את הידים והרי הוא כאלו הטביל בנהר והוא שאמרו בפרק כל הבשר בזיע כולא בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים אבל מטבילין בו דמילף לייפי ופרושו בשקלוח הדלי מחובר למי הבור והרי הוא כמטביל ולמדת שהמטביל ידיו בנהר עולה לו לנטילה שהנטילה בכלל טבילה היא ואין כאן צורך לנקב בשיעור שפופרת הנוד:
מאחר שביארנו שאם הטביל שתי ידיו בנהר הוכשרו שהנטילה בכלל טבילה היא אומר אני שהנוטל ממי גשמים יצא שהרי כל שנתלש מטביל לענין טהרה:
הטביל ידו אחת בנהר ונתן ממנה לידו אחרת יש מי שאומר שלא עלתה לו שהרי חפניו אינן כלי כמו שביארנו ונטילה אין כאן טבילה אין כאן וכן כתוב בהלכות גדולות ומקצת חכמי הצרפתים מכשירים שכל שבא לידו אחת מן הכלי כשהוא מביא מים שבה על ידו האחרת כח כלי הוא ואינו דומה לנוטל מחפני חברו וגדולי המחברים חולקים בזו וכתבו נוטל ידו אחת ויוצק מזו על זו ואח״כ את השניה ויוצק בראשונה אלמא צריך נטילה מכחו מן הכלי לכל יד ויד:
נטל ידו אחת מן הכלי והטביל את האחרת בנהר עולה לשתיהן וכן ביארנוה בשני של גיטין:
שכשך ידיו בתוך הכלי אע״פ שבקדוש מי כיור לא עלה לו כמו שדרשו ממנו ולא בתוכו בנטילה אחרת עולה לו וכן כתוב בשאלתות ויש חולקים בזו מכח שמועת אריתא דדלאי האמורה בפרק כל הבשר שאין נוטלין ממנה לידים הואיל ואין באות מכח אדם ואין מטביל בה את הידים מפני שהן מים שאובין אלא שהם מפרשים הטעם מפני שהאריתא דרכה בטבילה ואין טבילה בשאובין וכן אין דרכה של אריתא בנטילה והואיל ואין דרכה בנטילה אף טבילה דרך נטילה לא תועיל בה הא שכשוך בתוך הכלי הואיל ודרכה בנטילה אף טבילה דרך נטילה מועלת בו:
מותר לאדם ליטול ידו אחת ואח״כ ידו אחרת וכן ביארנוה בשני של גיטין ואם רוצה ליטול שתיהן כאחת עושה וכן רשאי ליטול מעט מעט עד שיתן כשיעור ואם נתן כל הרביעית בשטיפה אחת כשר:
מי שלא נטל אלא ידו אחת אותה היד כשרה יש נטילה ליד אחת וכמו שאמרו מדיחה אשה ידה אחת ונותנת פת לתינוק אע״פ שדעתנו באותה שמועה שהמאכיל צריך נטילת ידים אלא שאין הלכה כן וכן אמרו נוטל ידו אחת ונכנס כמו שכתבנו למעלה:
כלי שנשבר אלא שמאותו שבר ולמטה מחזיק רביעית מקצת חכמי הצרפתים פסלוהו לנטילה שאין לו תורת כלי ואין הדברים נראים:
נטילה מן הכלי יש מי שמפרשה דוקא לסעודה אבל לתפלה אין צריך כלי ויש מי שמפרשה בכל נטילת חובה ורמז לדבר שהרי בשחרית אנו מברכין בלשון נטילה ופרשו רבים שנקראת כן על שם הכלי הנקרא נטלא כמו שאמרו נטלא בת רביעתא אלא שיש מפרשים לשון נטילה על שם הגבהת הידים והוא שצריך בכל הנטילות להגביה את ידיו וכן נראה לי ולא עוד אלא שאני אומר שלא נקרא הכלי נטלא אלא על שם הנטילה:
ולענין על איזה מקום הוא נוטל מים ראשונים ניטלין בין על הכלי בין על הקרקע כמו שהתבאר בפרק כל הבשר אבל מים אחרונים אין נוטלין אלא בתוך הכלי וזה מה שראינו לבארו בזה החלק:
השער השביעי בביאור מכח מי צריך שיבאו המים מים ראשונים צריך שיבאו מכח אדם ובשאלתות למדוה ממי חטאת והתבאר במסכ׳ ידים שהכל כשרים ליתן מים לידים אפי׳ חרש שוטה וקטן ואם אין שם אחר מניח חבית בין ברכיו או מטה חבית על ידיו ונוטל ויש חולקים בזו ועקר מחלוקתם ממה ששנינו במסכ׳ ידים הכל כשרים ליתן לידים אפילו חרש שוטה וקטן ואם אין שם אחר מניח חבית בין ברכיו או מטה חבית על ידיו ונוטל והקוף נותן לידים ור׳ יוסי פוסל בשני אלו ואלו שחולקים פוסקים כר׳ יוסי שלכח אדם דוקא אנו צריכים וכמו שאמרו לענין אריתא דדלאי שאין נוטלין הימנה לידים שאינה באה מכח אדם ואמרו על זה אי מקרב לגבי דולא נוטלין ופי׳ הדברים שזה השוקת שאדם דולה ממנו בידו או בגלגל והמים נמשכים ממנה לאמה והולכת ומשקה את הזרעים וזה נותן ידיו באותה אמת המים והמים עוברים ושוטפים על ידיו לא עלתה לו נטילה שהרי אין כאן נותן ואם קרב את ידיו לשפיכת הכלי ונמצאו המים ששטפו על ידיו מכח שפיכת האדם עלתה לו נטילה אלמא כח אדם בעינן ומ״מ חרש שוטה וקטן נותנין הואיל ומעשה מיהא יש להם כח אדם הוא אבל הטאת חבית ונתינת הקוף אינו כלום ומ״מ הרבה פסקו כת״ק ומטעם יחיד ורבים וגדולי המחברים פסקו כחכמים בהדיא להכשיר בהטאת חבית ובנתינת הקוף ואעפ״כ הביאו שמועת אריתא דדלאי שהיא מוכחת שכח אדם אנו צריכין ונראים דבריהם כסותרים זה את זה אלא שנראה דעתם בהכשר הטאת חבית שכח אדם הוא קרוי ונתינת הקוף הוא מפני שהוא דומה הרבה לאדם ומ״מ כח הנוטל עצמו כגון ששפך מידו על ידו האחרת ואח״כ חזר וצק מידו הנטולה על השניה אף ר׳ יוסי מודה שכח אדם הוא כח עצמו ככח אחר דמי לא נחלקו אלא בשהניח החבית מוטת בין ברכיו או שהניחה מוטות על הקרקע והמים נשפכים ממנה מאליהם והוא נוטלם:
היה נקב בחבית ובו ברזא והוא מסיר הברזא ונוטל אם נטל מכח ראשון הרי הוא כח אדם ומכח ראשון ואילך לדעת הפוסקים כר׳ יוסי אינו כח אדם א״כ כל זמן שלא נטל כל צרכו בפעם ראשונה מחזיר את הברזא ומסירה כשירצה ליטול פעם אחרת ואע״פ שבכיור הותר בדרך זה בנטילה מיהא אינו כלום ומ״מ נראה כדעת ראשון והוא שאמרו בתוספתא הפקיע את המולייר ר״ל שעשה בו נקב ונטל בו את ידיו או שנטל מן הסלון שיש בו כדי קבלת רביעית ידיו טהורות:
נדה וטמא מת יש מי שאומר שאין נוטלין מהן לידים ממה שאמרו בתוספתא כל שאין מטמא במשא כשר לנטילת ידים הא כל שמטמא במשא פסול ולמדנו ממנה שאין נוטלין מן הנדה ומטמא מת וכן מאותן שהיו אצלנו כזבים באותן הזמנים כגון עובדי האלילים ואין זה כלום לא נאמרו הדברים אלא לאוכלי חוליהן בטהרה מפני שנטמאו המים במשאן ואם לא כן לא הנחת נוטל מכח אחר שהרי הכל טמאים במת ואפי׳ המים שדלאן טמא נטמאו אלא שעיקר הדברים כמו שכתבנו:
נטילה מכח אדם יש מי שמפרשה דוקא בסעודה ויש מי שמפרשה בכל נטילת חובה וכן עקר:
השער השמיני בביאור נטילה אחת עד היכן עולה לו מי שנטל את ידיו והסיח דעתו מהם אין נטילתו עולה אפי׳ לשיעור מועט וחוזר ונוטל וכמו שאמרו במס׳ יומא דבר עם חברו והפליג חוזר ונוטל ואם לא הסיח דעתו עולה לו לכל אותו דבר שנטל עליו ידיו אבל אם השלים דבר שנטל עליו אע״פ שלא הסיח דעתו מהם אין עולה לו וחוזר ונוטל ואם התנה בשעת נטילה שתהא אותה נטילה עולה לכל מה שהוא צריך ליטול עליו באותו היום הואיל ושמרן כראוי ולא הסיח דעתו מהן עולה לו והוא שאמרו בפרק כל הבשר נוטל אדם ידיו בשחרית ומתנה עליהם לכל היום כלו ומ״מ דוקא בשלא הסיח את דעתו שכל שהסיח את דעתו אין תנאי מועיל בה וכן כתבוה גדולי הפוסקים והמחברים וכתבו הגאונים שאם אחר שנטל שפשף בגופו ובכיוצא בו הרי זה כהיסח הדעת ואפי׳ בכותל שמא נגע ברוק או בשרץ או בזיעה שבגופו ובכותל מיהא לא יראה כן ובהדיא אמרוה כן בטהרות נטל את הראשונים ונמצא על ידו קיסם או צרור ידיו טמאות שאין המים השניים מטהרים אלא המים שעל גב היד רשב״ג אומר כל שהוא מבריח המים טהור נטל ידו אחת ושפשפה בחברתה טמאה בראשו או בכותל טהורה:
זה שאמרנו שהתנאי מועיל לכל היום יש אומרים דוקא בשעת הדחק וכמו שאמר בפי׳ אמר להו רבינא לבני פתקא דערבות אתון דלא נפישי לכו מיא משו ידייכו מצפרא ואתנו עלייהו לכלהו יומא איכא דאמרי בשעת הדחק אין וכו׳ ופסקו גאוני ספרד כלשון זה הראשון ומ״מ בלשון אחרון אמרו שם איכא דאמרי אפי׳ שלא בשעת הדחק ורוב מפרשים פסקו כן ולקולא:
השער התשיעי בביאור הדברים הפוסלים את הנטילה מצד כונתו נטילת ידים לסעודה צריך שיתכוין לנטילה שכל נטילה המכשרת לאכילה צריכה כונה ר״ל שיכוין ליטול נטילה המכשרת לאכילה כיוון הנותן ולא כיוון הנוטל או כיוון הנוטל ולא כיוון הנותן דיינו בכונה שמצד אחד ויש חולקים ומחלקתם תלויה במה שאמרו במס׳ ידים בברייתא הנוטל מתכוין והנותן אין מתכוין או הנותן מתכוין והנוטל אין מתכוין ידיו טהורות ר׳ יוסי אומר טמאות הרי שר׳ יוסי מצריך כונה משני צדדים והם פוסקים כדבריו ומ״מ יראה שהלכה כחכמים ומטעם יחיד ורבים ודיינו בכונה אחת ויש שואלים והיאך אנו צריכים לכונה כלל והלא בפירוש אמרו במסכ׳ חולין שכל שבחולין אין צריך כונה עיקר הדברים שאם טבל או נטל שלא בכוונה ונגע בטהרות לא טמאן הא לאכול מיהא צריכים אנו לכונה על הצד שביארנו וזה מה שראינו לכללו בזה השער:
השער העשירי בביאור הדברים הפוסלים את הנטילה מצד גופו כגון חציצה הנוטל צריך שלא יהא בידיו דבר החוצץ וכל החוצץ בטבילה בגוף חוצץ בנטילת ידים לחולין שכך שנינו בפרק כל הבשר כל החוצץ בטבילה בגוף חוצץ בנטילת ידים לחולין ולקדוש ידים ורגלים במקדש ובמסכ׳ מקואות שנינו אלו חוצצין באדם ר״ל מפני שהם דברים המתדבקים ביותר גליד שלא על גבי מכה ורטיה שעליה ושרף היבש גלדי צואה שעל בשרו ובצק שתחת הצפורן והמלמולין ופירושו מי שידיו עסוקות בבצק או בטיט או בכיוצא באלו ומולל ידו האחת על חברתה ואותן מלילות עושים כמין גרגרים על ידו וטיט היון פי׳ טיט הבורות וטיט של יוצרים והוא טיט שמערבין בגבול שלו ליתן ביצה לתקן סדקים שבכלי חרש וענינים אלו כבר ביארנו ענינם בסוף מס׳ נדה בארוכה ובמה שזכרנו שם בביאור מסכ׳ מקואות ויש מי שאומר שצואה תחת הצפורן חוצצת וצריך ליזהר להסירה בשעת נטילת ידים ולא יראה שהרי בפירוש אמרו שם אלו שאין חוצצין גליד שעל גבי מכה ושרף הלח ולכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הצפורן וכו׳ אלמא אפי׳ בטבילה אינו צריך אלא שעושים כן להחמיר ויש מי שאומר שלא אמרו כל החוצץ לטבילה חוצץ לנטילת ידים אלא לאוכלי טהרות הא לחולין לא והילכך בזמן הזה אין אומרים כן והוא שאמרו בתוספתא של מקואות כל החוצץ לכלים חוצץ בנדה ובגר ובעבד משוחרר ובחולין אינו חוצץ ולדברי הכל אותן צבעים שידיהם צבועות אינו חוצץ הואיל ודרכן בכך אינן קפדין וכל שאין מקפיד עליו אינו חוצץ הא אדם אחר שידיו צבועות אם יש ממשות הצבע עליו חוצץ שהדבר תלוי בקפדה ומתוך כך יש דברים חוצצין באשה ולא באדם ויש חוצצין באדם ולא באשה כמו שהתבאר במסכ׳ מקואות ומכאן הורו לנשים שבספרד שצובעות ידיהן לנוי ולקשוט שאינו חוצץ אלא שדברים אלו יתבארו בשלמות אלא בהלכות נדה והוא שאמרו בזבחים רבב שעל גבי בשרו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ זה מה שראינו לכללו בזה השער:
השער האחד עשר לבאר בו איזו נטילה צריכה ברכה ותכונת הברכה ואימתי נעשית וענין הנגוב כל נטילה שביארנו עליה שהיא מצוה צריך לברך עליה כשם שמברכין על כל המצות ומים אחרונים שאינן מצוה אע״פ שהן חובה כדי לשמור עצמו מן הנזק אינו מברך שאין אדם מברך לשמירת עצמו מן הנזקים וכ״ש נטילת הרשות והוא שבין תבשיל לתבשיל שאינה אלא לנקיות שלא לערב מאכל אחד בחברו שאינו מברך אבל מים שבין תבשיל לגבינה כתבו גדולי המפרשים שמברכין עליו הואיל ואין יכול לאכול שלא בנטילה ואני אומר שאע״פ שביארנו עליה שהן מצוה אין מברכין עליהן שהרי כל זמן שהוא יודע שאין דבר של גבינה דבק בידו אינו צריך נטילה כמו שאמרו ביום אינו צריך נטילת ידים:
ויש מצריכים ברכה אף באחרונים וראייתם ממה שלמדוה מהמקרא דכתיב והייתם קדושים והרבה חולקים בזו אלא שגדולי המפרשים מכריעים שאותם מים אחרונים שאינן באות אלא מטעם מלח סדומית אין בהם ברכה אבל מים אחרונים למברך עצמו שאכל דבר מזוהם מצוה עליו ליטול ומברך עליהן וכבר ביארנו למעלה מהו דבר המזוהם לענין זה:
מהו מברך עליהן אם נטל את ידיו מן הכלי מברך על נטילת ידים וכמו ששנינו בפרק היה קורא כי משי ידיה מברך בא״י אמ״ה על נטילת ידים וכן מברך בכל נטילות שאינן לסעודה ובמים ראשונים של סעודה ומלת נטילה נאמרת על שם הכלי שנקרא נטלא ואם הטביל ידיו בנהר או בתוך איזה מקום שראוי להטביל בו יש מי שאומר שמברך על טבילת ידים ויש מי שאומר שלא יברך על מה שלא נצטוה ולא נצטוינו על טבילת היד אלא על הנטילה ואע״פ שנטילה אין כאן הואיל וטבילה חשובה ממנה הרי הנטילה בכלל הטבילה ורשאי לברך עליה והלכך לדעתו אותן שמקדשים ידיהן בבית הכנסת באותו אבן החקוק שהרי מותר לעשות כן כמו שכתבנו למעלה מברך על הנטילה:
מים אמצעיים ומים אחרונים למי שמצריך לברך עליהם יש מי שאומר הואיל ואין צריכות כלי מברך על רחיצת ידים:
אימתי מברך כל נטילה שיש לומר בה שאין האדם ראוי לברך כגון שיצא מבית הכסא מברך אחר נטילה ואע״פ שאין כאן עובר לעשייתה היכא דלא אפשר שאני ולסעודה אע״פ שאפשר שהוא ראוי אינו מברך ג״כ עד שיטול ואין כאן משום ברכה עובר לעשייתה שהרי הוא צריך נגוב והרי הנגוב שירי מצוה הם ושאר נטילות שאין בהם חובת נגוב ושהאדם ראוי לברך מברך עליהם קודם נטילה:
איזו היא שיש בה חובת נגוב זו היא נטילה שלפני סעודה כדי שלא ילכלך את האוכלין אבל שאר נטילות אין צריכות נגוב כלל והואיל ואין צריכות נגוב מברך קודם נטילה ונגוב זה יתבאר עניינו ממה שאמרו במס׳ סוטה כל האוכל לחם בלא נגוב כאלו אוכל לחם טמא שנאמר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא ופירשו בו לח מים אבל מים אחרונים אין צריכין נגוב כלל הדברים אין חובת נגוב אלא לסעודה ולמים ראשונים ומ״מ גדולי הרבנים כתבו שהנוטל ידיו באחרונה מנגב ואח״כ מברך ובתוספתא אמרו שהמטביל ידיו בנהר אינו צריך נגוב וזה מה שראינו לכללו בזה השער:
השער השנים עשר עד איזה מקום שביד הוא צריך ליטול שיעור נטילה לחולין יש אומרים שהיא כל האצבעות וכל פיסת היד עד הפרק שמחבר פיסת היד עם הזרוע ויש אומרים עד סוף פרק ג׳ ששם כלה פצול האצבעות ויש אומרים עד פרק שני לבד ועיקר מחלוקת זו תלויה במה שאמרו בפרק כל הבשר קדוש ידים ורגלים במקדש עד הפרק לחולין עד לפרק לתרומה עד לפרק ואמר רב עד כאן לחולין ע״כ לתרומה ושמואל אמר ע״כ בין לחולין בין לתרומה לחומרא ורב ששת ע״כ בין לחולין בין לתרומה לקולא זהו לשון הברייתא ופירשו בה גדולי הרבנים שהברייתא כיונה ליתן ג׳ שיעורים לנטילת ידים א׳ לחולין וא׳ לתרומה וא׳ לקדוש ידים ורגלים שבמקדש ואמר רב ע״כ לחולין פירוש עד פרק ב׳ של אצבע ואין לומר פרק א׳ שהרי אי אפשר לכופו בלא שני ומתוך כך אף הוא מתוקן לסעודה ע״כ לתרומה פי׳ עד פרק ג׳ שהוא סוף פצול האצבעות ולמקדש עד סוף פיסת היד המתחברת עם קנה הזרוע וכנגדו ברגל אמרו בקדוש רגלים שבמקדש עד הסובך והוא הפרק הנקרא קלאוילאה ושיעורם דומים זה לזה ורב ושמואל ורב ששת לא נחלקו כלל על שיעור קדוש ידים ורגלים שבמקדש ששיעורו כל פיסת היד כמו שכתבנו וכמו שהתבאר בערכין פרק האומר משקלי עלי אלא שנחלקו לענין חולין ותרומה שלדעת רב לחולין עד פרק ב׳ ולתרומה עד פרק ג׳ ולשמואל אף לחולין עד פרק ג׳ ולרב ששת אף לתרומה עד פרק ב׳ ופסקו רוב פוסקים כשמואל עד סוף פרק ג׳ ששם כלה פצול האצבעות אלא שיש מפרשים לדעת שמואל ע״כ בין לחולין בין לתרומה עד סוף פיסת היד ורב ששת שמיקל דוקא עד פרק ג׳ והלכה כשמואל ועד סוף פסת היד וי״מ כדעת ראשונה ופוסקים בחולין כרב ששת עד פרק ב׳ ובתרומה עד סוף פרק ג׳ כדי שיהיו שלשתם הולכים על סדר מדרגה אחר מדרגה ועיקר הדברים שאף לחולין עד פרק ג׳:
ולמים אחרונים מיהא פירשו גדולי המפרשים שאינו צריך אלא עד פרק ב׳ שאין זהום המאכל עולה למעלה מאותו הפרק וכן יראה לי בכל שאר מיני נטילות וזה מה שראינו לכללו בזה השער:
השער השלשה עשר בביאור תכונת העמדת הידים בעת הנטילה וכמה פעמים צריך שיבאו המים על ידיו בנטילה אחת:
במסכת סוטה התבאר שהנוטל במים ראשונים צריך שיגביה את ידיו ר״ל אצבעותיו שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים וביאור דבר זה הוא שהנוטל צריך לשפוך מים ב׳ פעמים על היד ראשונה לטהר את הידים ושניה לטהר את המים הראשונים שקבלו טומאת הידים והוא שאמרו בתלמוד המערב בשמיני של ברכות מים ראשונים נוטל ומפסיק אחרונים נוטל ואינו מפסיק מהו נוטל ומפסיק ר׳ יעקב אומר שהוא נוטל ושונה כלומר שופך פעם ראשונה ומפסיק ואח״כ שופך פעם שניה כדי לטהר המים הראשונים וכמו ששנינו במסכ׳ ידים מים ראשונים מטהרים הידים שניים מטהרים את המים שעל הידים אלא שיש מפרשים נוטל ומפסיק לא שיהא צריך ליטול ולשנות שאם נטל ידיו תחלה עד הפרק בשטיפה אחת דיו בכך ומנגב ידיו ואוכל אלא שביאור שמועת תלמוד המערב הוא שאם נטל חצי שיעור שביד וקודם שינגב הוא נוטל חצי השיעור הנשאר מן היד ליטול ידיו טמאות מפני שיחזרו המים שיבאו מחוץ למקום שנטל ראשונה ויטמאו את המים שעל מה שנטל ראשונה הואיל ולא נטהרו עדיין ומפני זה צריך להפסיק בנגוב ומנגב אותו חצי שיעור ונוטל חצי שיעור האחר ושלא כר׳ ינאי שאמר בפרק ב׳ של גיטין ידים אין טהורות לחצאין ושלא כדרך מה שפסקנו שם שנוטל קצת היד ואח״כ קצת האחרת והוא שיהא בראשון טופח להטפיח אלא שמ״מ הם מוכרחים לפרש את הירושלמי בדרך זה מפני שקשה להם על מה שפרשנו בו שנצריך לשפוך את המים ב׳ פעמים מאחר שהראשונים טהרו את הידים מה לנו לטהר את המים שעל הידים והלא הידים כבר נטהרו ואין המים הראשונים מטמאים אותן שאם כן מה טהרו המים הראשונים ויראה לי הטעם שהמים שלא כיון בהם לנטילה כגון אותן שיצאו חוץ לפרק מקבלות טומאת הידים שמאחר שלא כיון בהם לטהרה לא טהר אותו מקום שהוא חוץ לפרק והואיל ולא טהר מקבל טומאת הידים עד שיחזרו עליהם מים אבל אם צמצם שלא לצאת חוץ לפרק או שכיון בכל הנטילה דיו בפעם אחת שלא כדעת גדולי המפרשים וכן יראה לי לתרץ במה שהקשו על הירושלמי שאמר שצריך ליטול ולשנות ממה שאמרו הנוטל ידיו בשטיפה אחת טהורות שנראה ממנה שאינו צריך ליטול ולשנות עד שתירצו בה רבותי ששטיפת שתי ידים כאחת בא להשמיענו שלא תאמר שיהא צריך ליטול ידו אחת תחלה ואח״כ ידו אחת אלא אפי׳ שתי ידיו כאחד אע״פ שבאים תחלה על היד הראשונה וממנה לשניה שאי אפשר לקלוח אחד לבא על שתיהן כאחת ואעפ״כ כשר ודוקא בשונה וכן יורה מה שכתבו גדולי המחברים בספר טהרה בנוסח זה נטל שתי ידיו משטיפה אחת טהורות ואין אומרים הרי זה כנוטל ידו אחת מן המים שירדו מעל ידו השניה וכן מה שכתבו בספר אהבה יש לנוטל ליטול ידיו מעט מעט עד שיתן כשיעור ואם נתן כל הרביעית בשטיפה אחת כשר כלומר שרשאי ליטול מעט מעט פעם על ידו אחת ופעם על ידו השניה ואע״פ שאין ידוע כמה מגיע לכל היד מן הרביעית ואם נתן כל הרביעית בשטיפה אחת כלומר על שתי ידיו ביחד כשר ודוקא בשונה ואין חוששין שמא יבאו המים מיד ליד ואין לפרש בכאן שטיפה במקוה וכמו שפרשו במסכ׳ גיטין בענין ידו אחת בנטילה וידו אחת בשטיפה שאמרו שם או כלו בנטילה או כלו בשטיפה ופרשו בה במי מקוה שהרי אמרוה במס׳ ידים בלשון זה נטל ידו אחת משטיפה אחת טהורה לשתי ידיו משטיפה אחת טמאות עד שיטול מרביעית ואע״פ שלא הביאה אחד מן הפוסקים מ״מ יצא לנו ממנה שעל שטיפה מכלי הוא אומר כן ולדעתי אפשר לפרשה כמו שפרשתי בשצמצם שלא לצאת חוץ לפרק או שכיון לטהר כל מקום שהמים נוגעות בו ומ״מ לדעת גדולי המפרשים שמפרשים שצריך שפיכת המים שני פעמים או אף לפירושנו בשלא כיון לטהר חוץ לפרק ולא צמצם שלא לצאת חוץ לפרק צריך להגביה את ידיו מפני שלפעמים הולכים המים הראשונים חוץ לפרק והשניים אין יוצאים כל כך ואם ישפיל את ידיו יחזרו המים הראשונים שלא הודחו בשניי׳ ויפלו על האצבעות שכבר הודחו שני פעמים ויטמאו את הידים וזהו שאמרו במסכת סוטה שצריך להגביה את ידיו כדי שיצאו אף השניים חוץ לפרק או שלא יחזרו אותן הראשונים על האצבעות ובמסכת ידים שנינו נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניים עד לפרק וחזרו ליד היד טמאה ויש אוסרים מטעם זה שלא ליטול במי נטילת אחרים וכן מצריכים מטעם זה לשפוך המים על ידו אחת פעם ראשונה ושניה וכן על ידו השנית ושלא תגע בנתים היד המודחת שתי פעמים אותה שלא הודחה אלא פעם אחת או ישפוך בבת אחת על שתי ידיו פעם ראשונה ושניה וזו היא ששנינו נטל את הראשונים בידו אחת ואת השניים בשתי ידיו הרי ידיו טמאות פי׳ שהיד שלא הודחה אלא פעם אחת מטמאה את שהודחה שתי פעמים וכן שנינו נטל ידו אחת ושפשפה בחברתה טמאה:
יש מי שאומר שאם נטל ידיו עד סוף פסת היד ר״ל עד מקום חבור היד והזרוע אינו צריך להגביה ידיו כלל שאפי׳ יצאו ראשונים על הזרוע ויחזרו ויפלו על היד מ״מ הרי אין הזרוע מקום טומאה שלא גזרו בטומאת ידים אלא עד סוף פסת היד:
מים אחרונים צריך שישפיל בהן את ידיו כדי שלא תעבור הזוהמא על ידי אותן המים על מקום שלא הגיעה תחלה וזה מה שראינו לכללו בזה השער:
השער הארבעה עשר בביאור החילוק שיש בין מים ראשונים לאחרונים לפי מה שכתבנו למדת שמים ראשונים חלוקים בדיניהם מדין מים אחרונים בהרבה ענינים ואלו הן האחד ראשונים צריכים שיעור ר״ל רביעית ואחרונים אין צריכים שיעור אלא בכדי שיודחו בהם השני מים ראשונים צריך שיפסיק בהם ר״ל שיטול ויפסיק וישנה אחרונים אין צריך להפסיק השלישי ראשונים ניטלין אף על הקרקע אחרונים אין ניטלין אלא על גבי כלים או על גבי אבנים וכיוצא בהן מפני רוח רעה הרביעי ראשונים אין ניטלים אלא מן הכלי אחרונים מכל דבר החמישי ראשונים צריכים לבוא מכח אדם אחרונים אינו צריך הששי ראשונים דבר החוצץ פוסל בהם מה שאין כן באחרונים השביעי ראשונים נעשית בהן מלאכה נפסלו מה שאין כן באחרונים השמיני ראשונים כל שנפסלו משתיית הבהמה פסולים מה שאין כן באחרונים התשיעי ראשונים כל שנשתנה מראיתן נפסלו מה שאין כן באחרונים העשירי ראשונים טעונין ברכה אחרונים אין טעונין ברכה ואחרונים אלו שאין טעונין ברכה יש בה תנאים והוא שמים אחרונים שנוטל שלא מחמת מלח אלא מחמת ברכה צריך לברך לדעת גדולי המפרשים ובכלל חלוק זה הוא שהראשונים מברך על נטילת ידים ואחרונים אלו למי שפוסק שצריך לברך עליהם מברך על רחיצת ידים האחד עשר ראשונים ניטלים בין בחמין בין בצונן אחרונים דוקא בצונן השנים עשר ראשונים צריך להגביה את ידיו אחרונים צריך להשפיל את ידיו השלשה עשר ראשונים אם הסיח דעתו או שפשף בגופו או בכותל צריך לחזור וליטול אחרונים אינו צריך הארבעה עשר ראשונים אם התנה בשחרית ושמר את ידיו אין צריך ליטול כל היום אחרונים אין תנאי מועיל בהן החמישה עשר ראשונים אין שום משקה מטהר אלא מים או יין לדעת קצת אחרונים אף שמן ושאר משקין הששה עשר ראשונים צריכים נגוב לאכילה אחרונים אין צריכים נגוב לברכה וזה שלא כדעת גדולי המחברים השבעה עשר ראשונים אין ניטלים בחמי טבריא וכיוצא בהן אם הם בכלי ואפילו נצטננו אחרונים כל זמן שנצטננו כשרות השמנה עשר ראשונים עד פרק ג׳ לדעת קצת ולדעת קצת עד סוף פיסת היד אחרונים עד פרק שני התשעה עשר ראשונים אם נטל חצי שיעור במים צריך לנגב קודם שיטול חצי שיעור האחר אחרונים אינו צריך וגדולי המפרשים לא הביאו חילוק זה מפני שהם פרשו נוטל ומפסיק בענין נוטל ושונה כמו שביארנו העשרים ראשונים ניטלים לחצאים ובלבד בטופח להטפיח כמו שביארנו בשני של גיטין אחרונים אין ניטלים לחצאין העשרים ואחד ראשונים אם שפשף ידיו זו בזו צריך שלא יגע חוץ למקום שנפלו בו המים מפני שהן מטמאות זו את זו אחרונים אין מקפידים בכך:
מים אמצעיים שביארנו עליהם שהם מצוה והם אותן שבין גבינה לבשר דינם בכל הדברים כדין מים אחרונים חוץ מהסח הדעת ושפשוף בגוף או בכותל ונגוב והכשר שאר משקים מפני שאין מנקים יפה:
מי שהוא מסופק באחד מעניני נטילת ידים הן אם נטל הן אם לא נטל הן בשאר ספקות ידיו טהורות שכל ספק שבטהרת ידים טהור וכן כתבו גדולי המחברים ומ״מ אם יש שם מים אומר לו רחץ וטהר והוצא עצמך מן הספק וכלל הדברים שראוי לכתחלה להרבות בנטילת ידים ולהחמיר עליה אף במה שהותר בה מכח הלכה הן בשטיפות הן בהדחות הן בשיעור המים הן בשאר כל הדברים וכל המרבה בכונות הרי זה משובח ומקומו מושכר לו:
וזה שיעור מה שראינו לכללו בעניני מסכ׳ ברכות עם עניני נטילת ידים בקצרה יבא אחריו מה שיראה לכללו בעניני מס׳ תענית בע״ה ובישועתו אמן אמן סלה: