שלא מצינו בכל התורה דבכור בעל מום לכהן אלא מהכא:
(1) 
וְאִידַּךְ אִי מֵהָתָם אִיכָּא לְמֵימַר חָזֶה וָשׁוֹק שֶׁל תּוֹדָה.
וְאִידַּךְ אִי מֵהָתָם אִיכָּא לְמֵימַר חָזֶה וָשׁוֹק שֶׁל תּוֹדָה.And the other ones, i.e., the Sages from the school of Rav, why don’t they derive the halakha that a firstborn is eaten for two days and one night from that verse? The Gemara answers that if it were derived from there, it would be possible to say that the verse is comparing the halakha of a firstborn to the breast and thigh of a thanks offering, which are eaten for only one day and night.
ואידך – דמפיק מובשרם יהיה לך וגו׳ ההוא ודאי בחזה ושוק דתודה מישתעי אלא שני ימים נפקא ליה מיהיה לך דמשמע הויה אחרת לבר מזו.
הוה אמינא בחזה ושוק של תודה – לר׳ עקיבא לית ליה כי הך סברא בסוף איזהו מקומן (זבחים דף נז.) ומפרש דהתם פליגי בהימנו ודבר אחר אי הוי היקש או לא.
ושואלים: ואידך [והאחר, החכם מבית מדרשו של רב], מה הוא אומר? מדוע אינו למד מחזה ושוק? ומשיבים: אי מהתם [אם משם], איכא למימר [יש לומר] שהכתוב משווה אותו לחזה ושוק של קרבן תודה, הניתנים אף הם לכהן, והם נאכלים רק ליום אחד ולילה.
And the other ones, i.e., the Sages from the school of Rav, why don’t they derive the halakha that a firstborn is eaten for two days and one night from that verse? The Gemara answers that if it were derived from there, it would be possible to say that the verse is comparing the halakha of a firstborn to the breast and thigh of a thanks offering, which are eaten for only one day and night.
הכל
(2) וְאִידַּךְ אָמַר קְרָא לְךָ יִהְיֶה הוֹסִיף לְךָ הַכָּתוּב הֲוָיָה אַחֶרֶת בִּבְכוֹר.
The Gemara asks: And the other one, Rav Yehuda, citing Rav, how does he respond to this? The verse states: “And their flesh shall be yours, as the breast of waving and as the right thigh, it shall be yours” (Numbers 18:18). The verse adds another mention of a form of the term being in the second phrase: “It shall be yours,” to teach that the priest has an additional day to eat a firstborn animal, i.e., that it is compared to the breast and thigh of a peace offering, not to that of a thanks offering.
ושואלים: ואידך [והאחר, רב יהודה בשם רב], מה הוא משיב על כך? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] בבכור: ״ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה״ (במדבר יח, יח) — הוסיף לך הכתוב הויה אחרת בבכור, שתהיה בו לכהן זכות נוספת, יום נוסף באכילה, יתר על חזה ושוק של תודה.
The Gemara asks: And the other one, Rav Yehuda, citing Rav, how does he respond to this? The verse states: “And their flesh shall be yours, as the breast of waving and as the right thigh, it shall be yours” (Numbers 18:18). The verse adds another mention of a form of the term being in the second phrase: “It shall be yours,” to teach that the priest has an additional day to eat a firstborn animal, i.e., that it is compared to the breast and thigh of a peace offering, not to that of a thanks offering.
הכל
(3) וְאִידַּךְ הָא מֵהָתָם אִיכָּא לְמֵימַר הַאי יִהְיֶה לָּךְ אלִימֵּד עַל בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנּוֹתְנוֹ לְכֹהֵן שֶׁלֹּא מָצִינוּ לוֹ בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.
The Gemara asks: And the other ones, the Sages from the school of Rav, how do they respond to this claim? The Gemara answers: With regard to the inference from there, it is possible to say that this phrase: “It shall be yours,” teaches with regard to a blemished firstborn that the owner must give it to the priest. This derivation is necessary, as we have not found this halakha that a blemished firstborn is given to a priest stated explicitly anywhere in the entire Torah.
ובשרם – דהני בכורות קאמר1 אך בכור כשב או בכור עז וגו׳ מתמימים ולא מבעלי מומין:
1. גי׳ רבינו כאן כמו בזבחים דף נז. ובשרם דהני בכורות קאמר ועי׳ תוס׳ כאן ד״ה ואידך.
שלא מצינו לו בכל התורה כולה – פי׳ בקונטרס שיתננו לכהן אלא מריבויא לפירושו כן יכול לומר בכל דרשות ומפרש ר״י דהכי קאמר שלא מצינו לו בכל התורה כולה שיתננו כולה כיוצא בזה דחטאת ואשם שהם לכהן כשקריבין למזבח אם הוממו שהמזבח מפסיד חלקו מפסיד גם לכהן אבל בכור אפילו בעל מום דכהן הוא וכן ההיא דפרק שתי מדות (מנחות דף צא:) גבי נסכים לכבש האחד זה אחד עשר של מעשר שלא מצינו לו בכל התורה כולה שיהא טפל חמור מן העיקר דהוה מצי למימר אחד עשר של מעשר יוכיח כדמשני אמותר מפסח וכן בשבת בפ׳ אמר ר׳ עקיבא (שבת פג:) זה היסטו של זב שלא מצינו בכל התורה כולה דטומאה המסטת תטמא.
בד״ה שלא מצינו כו׳ לפירושו כן יכול כו׳ כצ״ל:
בא״ד דהמ״ל י״א כו׳ לא ידעתי להולמו עד וכן בשבת כו׳ ודו״ק:
בפיסקא נולד לו מום כו׳ כל י״ב חדש כצ״ל:
ושואלים: ואידך [והאחר], מדוע אינו דורש באופן זה? ומשיבים: הא מהתם איכא למימר [הרי משם יש לומר] באופן אחר: האי [זה] ״יהיה לך״ — לימד על בכור בעל מום שנותנו לכהן. והוזקק לכתוב זה, שהרי לא מצינו לו בכל התורה כולה, שיינתן קרבן בעל מום לכהן.
The Gemara asks: And the other ones, the Sages from the school of Rav, how do they respond to this claim? The Gemara answers: With regard to the inference from there, it is possible to say that this phrase: “It shall be yours,” teaches with regard to a blemished firstborn that the owner must give it to the priest. This derivation is necessary, as we have not found this halakha that a blemished firstborn is given to a priest stated explicitly anywhere in the entire Torah.
הכל
(4) וְאִידַּךְ אָמַר וּבְשָׂרָם אֶחָד תָּם וְאֶחָד בַּעַל מוּם וְאִידַּךְ וּבְשָׂרָם דְּהָנֵי בְּכוֹרוֹת דְּכוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל קָאָמַר.:
The Gemara asks: And the other one, Rav Yehuda, citing Rav, from where does he derive that a blemished firstborn is given to a priest? The verse states: “And their flesh shall be yours,” in the plural, i.e., both an unblemished firstborn and a blemished firstborn. The Gemara asks: And the other ones, the Sages from the school of Rav, how do they respond? The Gemara answers that they would claim that the term “and their flesh” is written in the plural not because it is referring to blemished animals, but because it is said in reference to those firstborn animals of all the Israelites.
ואידך – דמפיק מיהיה לך שני ימים ולילה אחת בכור בעל מום שניתן לכהן מובשרם יהיה לך נפקא לשון רבים משמע אחד תם ואחד בעל מום.
ואידך ובשרם – לא משמע אלא תמימים והא דנקט לשון רבים דאבכורות דכולהו ישראל קאי.
ואידך ובשרם דהני בכורות דכולהו ישראל קאמר – בסוף איזהו מקומן (זבחים דף נז.) משני רבי ישמעאל מבשרם דהנך [בכורות] קאמר משמע רוצה לומר דקאי אבכור שור וכשב ועז דכתיב לעיל מיניה ושינויא אחרינא הוא וא״ת והא תנא לא דריש מידי מובשרם לשון רבים ובסוגיא דהתם לעיל (שם דף נו:) דריש ר׳ יוסי הגלילי דמו לא נאמר אלא דמם חלבו לא נאמר אלא חלבם לימד על בכור ומעשר שטעונין מתן דמים ואמורין למזבח וי״ל דפלוגתא היא בר״פ בית שמאי בזבחים (זבחים לז.) ורבי ישמעאל נפקא ליה מדם זבחיך ישפך.
תוס׳ בד״ה ואידך ובשרם כו׳ משמע שר״ל דקאי אבכור שור כו׳ דפלוגתא היא בר״פ ב״ש בזבחים ורבי ישמעאל נפקא ליה כו׳ ובד״ה עד שלא כו׳ בפ״ק דע״ז בהמה כו׳ לכונסו לכיפה כונסו ומעשים כו׳ ובד״ה ר״מ כו׳ עולמית דסוגיא דשמעתין בריש כו׳ וכן סוגיא דשמעתין כרבי יהודה דלר״מ כו׳ כצ״ל ומה שחסר כאן עיין ברא״ש:
ושואלים: ואידך [והאחר], מהיכן הוא למד דין זה? ומשיבים: אמר שם הכתוב ״ובשרם יהיה לך״ בלשון רבים, כלומר, אחד בכור תם ואחד בכור בעל מום. ושואלים: ואידך [והאחר], מדוע אינו למד מ״ובשרם״? ומשיבים: לשיטתו, ״ובשרם״ דהני בכורות דכולהו ישראל קאמר [של אותם הבכורות של כל ישראל הוא אומר], שיהיו לאהרן ולבניו, ולכן הוא בלשון רבים.
The Gemara asks: And the other one, Rav Yehuda, citing Rav, from where does he derive that a blemished firstborn is given to a priest? The verse states: “And their flesh shall be yours,” in the plural, i.e., both an unblemished firstborn and a blemished firstborn. The Gemara asks: And the other ones, the Sages from the school of Rav, how do they respond? The Gemara answers that they would claim that the term “and their flesh” is written in the plural not because it is referring to blemished animals, but because it is said in reference to those firstborn animals of all the Israelites.
הכל
(5) נוֹלַד לוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ כׇּל י״ב שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.: אִיבַּעְיָא לְהוּ הֵיכִי קָאָמַר נוֹלַד לוֹ בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ כׇּל י״ב שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וּלְאַחַר שְׁנָתוֹ נָמֵי שְׁלֹשִׁים אוֹ דִלְמָא הֵיכָא דְּנוֹלַד בּוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ כׇּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְתוּ לָא וְהֵיכָא דְּנוֹלַד לוֹ אַחַר שְׁנָתוֹ אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ אֶלָּא שְׁלֹשִׁים.
§ The mishna teaches: If a blemish developed within its first year, it is permitted for the owner to maintain the animal for the entire twelve months; if a blemish developed after twelve months have passed, it is permitted for the owner to maintain the animal for only thirty days. A dilemma was raised before the Sages: With regard to what case is the mishna speaking? Does the mishna mean that if a blemish developed within the animal’s first year, the owner is permitted to maintain the animal for the entire twelve months, and after the animal’s first year also for another thirty days? Or perhaps the mishna is referring to two different situations, i.e., in a case where the blemish developed within the animal’s first year the owner is permitted to maintain the animal for the entire twelve months, but nothing more; and in a case where it developed a blemish after one year, he is permitted to maintain it for only thirty days.
ולאחר שנתו נמי שלשים יום – אף על גב דמום בתוך שנתו נולד טובא.
כל י״ב חדש – עד שיהו לו שנים עשר חדש משנולד.
היכא דנולד בו מום לאחר שנתו – רשאי לקיימו שלשים יום משנולד המום דלאחר שנתו דמתני׳ ה״ק ואם לאחר שנתו נולד המום יקיימנו שלשים יום.
א שנינו במשנה: נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש, לאחר שנתו — אינו רשאי לקיימו אלא שלושים יום. איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה ללומדים: היכי קאמר [כיצד הוא אומר]? מה כוונת התנא? האם כוונתו: נולד לו בתוך שנתו — רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש, עד שתשלם שנתו, וכן לאחר שנתו נמי [גם כן] נותנים לו עוד שלשים יום. או דלמא [שמא] מדובר בשני מקרים: היכא [במקום] שנולד בו מום בתוך שנתו — רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש, ותו לא [ולא עוד]. והיכא [ובמקום] שנולד לו המום אחר שנתו — אינו רשאי לקיימו אלא שלשים יום?
§ The mishna teaches: If a blemish developed within its first year, it is permitted for the owner to maintain the animal for the entire twelve months; if a blemish developed after twelve months have passed, it is permitted for the owner to maintain the animal for only thirty days. A dilemma was raised before the Sages: With regard to what case is the mishna speaking? Does the mishna mean that if a blemish developed within the animal’s first year, the owner is permitted to maintain the animal for the entire twelve months, and after the animal’s first year also for another thirty days? Or perhaps the mishna is referring to two different situations, i.e., in a case where the blemish developed within the animal’s first year the owner is permitted to maintain the animal for the entire twelve months, but nothing more; and in a case where it developed a blemish after one year, he is permitted to maintain it for only thirty days.
הכל
(6) ת״ש תָּא שְׁמַע דְּתַנְיָא בבְּכוֹר בִּזְמַן הַזֶּה עַד שֶׁלֹּא נִרְאָה לְהַרְאוֹתוֹ לֶחָכָם רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים וּמִשֶּׁנִּרְאָה לְהַרְאוֹתוֹ לֶחָכָם נוֹלַד לוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ כׇּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.
The Gemara suggests: Come and hear, as it is taught in a baraita: With regard to a firstborn in the present time, when there is no Temple and the animal cannot be brought as an offering, until it has developed a blemish that can be shown to an expert, it is permitted for the owner to maintain the animal for two or three years. But once the animal develops a blemish that can be shown to an expert, if the blemish developed within its first year, it is permitted for the owner to maintain it for the entire twelve months.
ומשנראה להראותו – כלומר כשנפל בו מום אבל מפני השב אבדה לבעלים אמרו רשאי לקיימו ל׳ יום דבין כך ובין כך שמא יבא כהן שאם ישחטנו קודם שמא יסריח קודם שיבא כהן:
ועדיין תבעי לך ל׳ יום – הנולד לו מום בתוך שנתו או לאחר שנתו דודאי היכא דנולד לו לאחר שנתו יכול לקיימו עוד ל׳ אבל אם נולד לו מום קודם אם יוכל לקיימו כל שנתו ושוב ל׳ משלימין לו חמשה עשר יום אחר שנתו אלמא דנותנין לו ל׳ אחר מומו ולא ל׳ אחר שנתו כשנפל בו מום בתוך שנתו:
בזמן הזה – שאין תם ראוי לכלום.
עד שלא נראה להראותו לחכם – שלא נפל בו מום אחר שנתו.
אינו רשאי לקיימו אפילו יום אחד – וקס״ד אנולד בו מום בתוך שנתו קאי וקתני אבל מפני השבת אבידה לבעלים דהיינו כהן דשמא אם ביד ישראל הוי האי בכור לא משכח כהן למיתבי ליה ואי שחיט ליה יסריח הבשר אמרו רשאי לקיימו ל׳ יום ואי לא משכח כהן שוחטו ומולחו עד שימצא כהן. אלמא ל׳ יום דקאמר אנולד מום בתוך שנתו קאי.
עד שלא נראה להראותו לחכם – פי׳ בקונטרס שלא נפל בו מום וקשה מאי רשאי לקיימו שתים ושלש שנים על כרחיך יקיימנו ודוחק לפרש רשאי לשון חייב כי ההיא דערכין (דף כח:) דמקדישין אותו הקדש עילוי כמה אדם רוצה ליתן בקרבן זה לעשותו עולה אע״פ שאינו רשאי דפירושו כמו אע״פ שאינו חייב והוה מצינן לפרש דנקט רשאי לקיימו כלומר ואין זקוק לכונסו לכיפה אע״ג דשאר קדשים שהקדיש והחרים בזמן הזה אמרינן בפ״ק דע״ז (דף יג.) בהמה תעקר דנועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה אבל היה משמע דאם היה רוצה לכונסו לכיפה כונסו ומעשים בכל יום ששומרים אותם עד שיפול בהם מום ונראה לפרש עד שלא נראה להראותו לחכם שלא נזדמן לו חכם אחר שנפל בו מום שאין זקוק להוליכו במקום רחוק למקום שהחכם שם.
בפירש״י בד״ה אינו רשאי כו׳ דשמא אם ביד ישראל כו׳ ובד״ה או דלמא כו׳ שלשים יום הס״ד ואח״כ מ״ה משלימין לו כו׳ ליכא למימר דניתוב כו׳ ובד״ה מפני המשתנין כלומר כו׳ כצ״ל:
ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה דתניא [ששנויה ברייתא]: בכור בזמן הזה, שלא ניתן להקריבו, עד שלא נראה בו מום להראותו לחכם — רשאי לקיימו שתים ושלש שנים. ומשנראה להראותו לחכם, אם נולד לו מום בתוך שנתו — רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש.
The Gemara suggests: Come and hear, as it is taught in a baraita: With regard to a firstborn in the present time, when there is no Temple and the animal cannot be brought as an offering, until it has developed a blemish that can be shown to an expert, it is permitted for the owner to maintain the animal for two or three years. But once the animal develops a blemish that can be shown to an expert, if the blemish developed within its first year, it is permitted for the owner to maintain it for the entire twelve months.
הכל
(7) אַחַר שְׁנָתוֹ אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ אֲפִילּוּ יוֹם אֶחָד וַאֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת אֲבָל מִפְּנֵי הֲשָׁבַת אֲבֵידָה לַבְּעָלִים אָמְרוּ רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם.
The baraita continues: After the animal’s first year, the owner does not have permission to maintain it even for one day, or even one hour. But due to the mitzva of returning a lost item to the owners, i.e., to give the owner time to find a priest and give him the animal, the Sages said: The owner is permitted to maintain the animal for thirty days. The Gemara assumes that in its latter clause the baraita is still addressing a blemish that developed in the first year. If so, the thirty days evidently apply in such a case.
מפני השבת אבידה לבעלים – פי׳ בקונטרס דהיינו כהן דזימנין דלא משכח כהן למיתבא ליה ואם ישחטנו מיד יסרח לפיכך רשאי לקיימו שלשים יום אחר שנתו ואומר רבי דמיירי ביד כהן וא״צ עכשיו לבשר ונתנו לו חכמים זמן ל׳ יום אבל ישראל לעולם ממתין עד שימצא כהן.
אבל אחר שנתו אינו רשאי לקיימו אפילו יום אחד, ואפילו שעה אחת. אבל מפני השבת אבידה לבעלים, כלומר, כדי שיוכל למצוא כהן, שהוא נחשב בעליו של הבכור, ולתת לו את הבכור, אמרו חכמים: רשאי לקיימו עוד שלשים יום.
The baraita continues: After the animal’s first year, the owner does not have permission to maintain it even for one day, or even one hour. But due to the mitzva of returning a lost item to the owners, i.e., to give the owner time to find a priest and give him the animal, the Sages said: The owner is permitted to maintain the animal for thirty days. The Gemara assumes that in its latter clause the baraita is still addressing a blemish that developed in the first year. If so, the thirty days evidently apply in such a case.
הכל
(8) וַעֲדַיִין תִּיבְּעֵי לִי שְׁלֹשִׁים יוֹם אַחַר שְׁנָתוֹ אוֹ דִלְמָא קוֹדֶם שְׁנָתוֹ.
The Gemara asks: But still, let the dilemma be raised with regard to that baraita itself: Are the thirty days granted in a case where the animal develops a blemish after its first year? Or perhaps these thirty days are granted if it develops a blemish before the end of its first year. In other words, when the baraita states: After its first year, this can be interpreted as referring to an animal whose blemish developed only then, or to one that had a blemish earlier and subsequently reached the end of its first year.
אבל אם נולד בו מום לאחר שנתו נותנין לו ל׳ אחר שנתו – ואם נולד בו מום בתחלת שנתו נותנין לו כל שנתו ולא יותר:
משעה שנולד בו מום – אם נולד בו מום בסוף שנתו:
עדיין תיבעי – דברייתא גופה איכא לספוקא דאיכא למימר הא דקתני לאחר שנתו אין רשאי לקיימו כו׳ הכי קאמר נולד בו לאחר שנתו אין רשאי לקיימו כו׳ ועלה קאי אבל מפני השבת אבידה כו׳.
או דלמא קודם שנתו – כלומר אם נולד מום קודם שנתו נמי קאמר דלאחר שנתו שלשים יום.
ושואלים: ועדיין תיבעי [תישאל] לי השאלה על הברייתא עצמה: האם שלשים יום אלו ניתנים לבכור שנולד בו מום אחר שעברה שנתו, או דלמא [שמא] לבכור שנולד בו מום קודם שעברה שנתו?
The Gemara asks: But still, let the dilemma be raised with regard to that baraita itself: Are the thirty days granted in a case where the animal develops a blemish after its first year? Or perhaps these thirty days are granted if it develops a blemish before the end of its first year. In other words, when the baraita states: After its first year, this can be interpreted as referring to an animal whose blemish developed only then, or to one that had a blemish earlier and subsequently reached the end of its first year.
הכל
(9) ת״ש תָּא שְׁמַע גנוֹלַד לוֹ מוּם בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ מַשְׁלִימִין לוֹ חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם אַחַר שְׁנָתוֹ ש״מ שְׁמַע מִינַּהּ מְסַיַּיע לְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר נוֹתְנִין לוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם מִשָּׁעָה שֶׁנּוֹלַד בּוֹ מוּם.
The Gemara suggests: Come and hear a baraita: If the animal developed a blemish on the fifteenth day within its first year, i.e., fifteen days before the end of its year, one completes for it fifteen days after its year. Conclude from this baraita that the owner may maintain a firstborn for an additional thirty days if it develops the blemish during its first year. The Gemara adds that this supports the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar says: With regard to an animal that developed a blemish toward the end of its year, one gives the owner thirty days from the time that the animal developed a blemish.
משלימין לו ט״ו אחר שנתו – אלמא ל׳ יום דקתני מתני׳ אנולד בו מום לאחר שנתו קאי דאי נולד המום בתוך שנתו אפילו יום אחד ליכא למימר דניתב ליה אחר שנתו שלשים יום דלית ליה אלא השלמה כדקתני בברייתא ושמעינן מינה דאי בתוך שנתו נולד המום חדש או חדשים רשאי לקיימו עד שנתו דהא כתיב שנה ואי לאחר שנה נולד מום או קרוב לסיום שנתו יהבינן ליה שלשים יום משנולד המום.
נותנין לו שלשים יום – אם נולד מום אחר שנתו.
ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: נולד לו מום בחמשה עשר יום בתוך שנתו, כלומר, חמישה עשר יום קודם שנסתיימה שנתו הראשונה — משלימין לו חמשה עשר יום אחר שנתו לכדי שלושים יום. ומכאן יש ללמוד כי מה ששנינו שרשאי לקיימו שלושים יום מתייחס רק לבכור שנולד בו מום לאחר שנתו. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא. ומעירים: מסייע הדבר לר׳ אלעזר, שאמר ר׳ אלעזר: בכור שנולד לו מום בסוף שנתו נותנין לו שלשים יום משעה שנולד בו מום.
The Gemara suggests: Come and hear a baraita: If the animal developed a blemish on the fifteenth day within its first year, i.e., fifteen days before the end of its year, one completes for it fifteen days after its year. Conclude from this baraita that the owner may maintain a firstborn for an additional thirty days if it develops the blemish during its first year. The Gemara adds that this supports the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar says: With regard to an animal that developed a blemish toward the end of its year, one gives the owner thirty days from the time that the animal developed a blemish.
הכל
(10) אִיכָּא דְּאָמְרִי א״ר אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִנַּיִן לִבְכוֹר שֶׁנּוֹלַד בּוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם אַחַר שְׁנָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר {דברים ט״ו:כ׳} לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה אֵיזוֹ הֵן יָמִים הַחֲשׁוּבִין שָׁנָה הֱוֵי אוֹמֵר אֵלּוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם.
There are those who say that Rabbi Elazar says: From where is it derived with regard to a firstborn animal that developed a blemish during its first year that one gives the owner thirty days after its year? It is derived from a verse, as it is stated: “You shall eat it before the Lord your God year by year in the place that the Lord shall choose, you and your household” (Deuteronomy 15:20). It is derived from here that it may be eaten for one year and for another year. Which are the days that are considered to be a significant part of a year? You must say these are thirty days, which in certain respects are considered a complete year. This indicates that such a firstborn may be eaten for up to thirty days beyond the first twelve months.
איכא דאמרי [יש שאומרים] ענין זה באופן הפוך, אמר ר׳ אלעזר: מנין לבכור שנולד בו מום בתוך שנתו שנותנין לו שלשים יום אחר שנתו? שנאמר: ״לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה״ (דברים טו, כ), ומשמע — שנה ועוד שנה; איזו (אלו) הן ימים החשובין (הנחשבים) כשנה שלימה — הוי אומר אלו שלשים יום, שהם נחשבים בתורה כשנה שלימה לכמה עניינים. ומכאן שנותנים לבעל מום שלושים יום נוספים על השנה.
There are those who say that Rabbi Elazar says: From where is it derived with regard to a firstborn animal that developed a blemish during its first year that one gives the owner thirty days after its year? It is derived from a verse, as it is stated: “You shall eat it before the Lord your God year by year in the place that the Lord shall choose, you and your household” (Deuteronomy 15:20). It is derived from here that it may be eaten for one year and for another year. Which are the days that are considered to be a significant part of a year? You must say these are thirty days, which in certain respects are considered a complete year. This indicates that such a firstborn may be eaten for up to thirty days beyond the first twelve months.
הכל
(11) מֵיתִיבִי נוֹלַד לוֹ מוּם בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ מַשְׁלִימִין לוֹ חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם אַחַר שְׁנָתוֹ הַשְׁלָמָה אִין מֵיהֲבָא לָא תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר תְּיוּבְתָּא.:
According to this version of the discussion, the Gemara raises an objection: It is taught in a baraita that if the animal developed a blemish on the fifteenth day within its year, i.e., fifteen days before the end of its year, one completes for it fifteen days after its year. This indicates that with regard to completing a total of thirty days from the time the animal developed the blemish, yes, the owner may continue to maintain the animal in such a case. But if the blemish developed earlier, the baraita does not give him an extra thirty days beyond the conclusion of the year. The Gemara concludes: The refutation of the opinion of Rabbi Elazar is indeed a conclusive refutation.
מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: נולד לו לבכור מום בחמשה עשר יום האחרונים בתוך שנתו — משלימין לו חמשה עשר יום אחר שנתו. ונדייק: השלמה לכדי שלושים יום — אין [כן], מיהבא [לתת לו] שלושים ימים נוספים לאחר שנתו — לא. והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי ר׳ אלעזר. ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.
According to this version of the discussion, the Gemara raises an objection: It is taught in a baraita that if the animal developed a blemish on the fifteenth day within its year, i.e., fifteen days before the end of its year, one completes for it fifteen days after its year. This indicates that with regard to completing a total of thirty days from the time the animal developed the blemish, yes, the owner may continue to maintain the animal in such a case. But if the blemish developed earlier, the baraita does not give him an extra thirty days beyond the conclusion of the year. The Gemara concludes: The refutation of the opinion of Rabbi Elazar is indeed a conclusive refutation.
הכל
(12) מתני׳ מַתְנִיתִין : הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וּמַרְאֶה אֶת מוּמוֹ ר׳ רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר דהוֹאִיל וְנִשְׁחַט שֶׁלֹּא ע״פ עַל פִּי מוּמְחֶה אָסוּר ה מִי שֶׁאֵינוֹ מוּמְחֶה וְרוֹאֶה אֶת הַבְּכוֹר וְנִשְׁחַט עַל פִּיו הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ.:
MISHNA: In the case of one who slaughters the firstborn animal and only then shows its blemish to an expert to determine whether it is a blemish, and it was established by the expert that it is in fact a blemish that renders its slaughter permitted, Rabbi Yehuda deems it permitted for a priest to derive benefit from the firstborn. Rabbi Meir says: Since it was slaughtered not according to the ruling of an expert, it is prohibited. In a case involving one who is not an expert, and he examined the firstborn animal and it was slaughtered on the basis of his ruling, that animal must be buried, and the non-expert must pay compensation to the priest from his property.
ר׳ יהודה מתיר – הואיל ומראו לחכם:
ר׳ מאיר אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה – כלומר הואיל ולא הראהו קודם שחיטה אע״פ שמראה לו לאחר שחיטה והוי מום קבוע אפילו הכי קניס רבי מאיר דאסור:
בדוקין שבעין – אם מראה אותם לאחר שחיטה דברי הכל אסור. מפני שהן משתנין לאחר מיתה:
ב משנה השוחט תחילה את הבכור ורק לאחר מכן מראה את מומו למומחה למומי הבכור, והרי זה מום — ר׳ יהודה מתיר את הבכור לכהן. ר׳ מאיר אומר: הואיל ונשחט הבכור שלא על פי מומחה — אסור בהנאה. מי שאינו מומחה להכיר במומי בכור ורואה את הבכור, ואמר שמום זה קבוע, ונשחט הבכור על פיו, הואיל ולא נשחט הבכור בהיתר — הרי זה יקבר, כדין בכור שמת, שהוא אסור בהנאה, וישלם המתיר לכהן את דמיו של הבכור מביתו (מנכסיו).
MISHNA: In the case of one who slaughters the firstborn animal and only then shows its blemish to an expert to determine whether it is a blemish, and it was established by the expert that it is in fact a blemish that renders its slaughter permitted, Rabbi Yehuda deems it permitted for a priest to derive benefit from the firstborn. Rabbi Meir says: Since it was slaughtered not according to the ruling of an expert, it is prohibited. In a case involving one who is not an expert, and he examined the firstborn animal and it was slaughtered on the basis of his ruling, that animal must be buried, and the non-expert must pay compensation to the priest from his property.
הכל
(13) גמ׳ גְּמָרָא : אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה בְּדוּקִּין שֶׁבָּעַיִן דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִשְׁתַּנִּין לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּמוּמִין שֶׁבַּגּוּף דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר גָּזְרִינַן מוּמִין שֶׁבַּגּוּף אַטּוּ דּוּקִּין שֶׁבָּעַיִן וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר לָא גָּזְרִינַן מוּמִין שֶׁבַּגּוּף אַטּוּ דּוּקִּין שֶׁבָּעַיִן.
GEMARA: Rabba bar bar Ḥana says: The dispute in the mishna between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda does not apply in the case of a blemish on the cornea of the eye. In that situation everyone agrees that the animal is prohibited, because such blemishes in the eye change after the animal’s death, which means that there is no way of determining at that late stage whether it had been a permanent blemish or a temporary one. They disagree only with regard to blemishes that are on the animal’s body, which do not change after death. As Rabbi Meir holds that we issue a decree prohibiting the animal in the case of blemishes that are on the animal’s body due to the case of blemishes on the cornea, and Rabbi Yehuda holds that we do not issue a decree with regard to blemishes that are on the animal’s body due to the case of blemishes on the cornea.
רבי מאיר סבר גזרינן מומין שבגוף כו׳ – ואומר רבי דאע״ג דאמרינן בריש אף על פי (כתובות דף נז.) דהלכה כרבי מאיר בגזירותיו הך דהכא קרי ליה בסמוך קנסא דקא קניס ר׳ מאיר ובשאלתות דרב אחאי פירש דהלכה כמותו דוקא בגזירותיו ולא בקנסא ופסקו דאין הלכה כמותו בההיא דמעוברת חברו ומינקת חברו דקאמר רבי מאיר יוציא ולא יחזיר עולמית וסוגיא דשמעתין בריש החולץ (יבמות דף לז.) דלא כר׳ מאיר וכן סוגיא דשמעתין כרבי יהודה דלרבי מאיר קנסינן בכולהו מפני המשתנין ובסמוך דקאמר לימא תנן סתמא כרבי מאיר הא משני דילמא בדוקין שבעין ודברי הכל וכן הוא אמת ומתוך כך פוסק רבי דלא כרבי מאיר דקניס בשטר שיש בו רבית דאין גובה לא את הקרן ולא את הרבית (ב״מ דף עב.).
ג גמרא במחלוקת ר׳ יהודה ור׳ מאיר במשנתנו, לגבי בכור שהראו את מומו לחכם לאחר שכבר נשחט, אמר רבה בר בר חנה: אם היה המום בדוקין (קרומים, כתמים) שבעין — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים], וגם ר׳ יהודה מודה שהבכור אסור, מפני שהן משתנין על ידי המיתה, וייתכן כי לפני השחיטה היה זה מום עובר שאינו פוסל את הבכור. לא נחלקו אלא במומין שבגוף, שאינם משתנים על ידי המיתה, שר׳ מאיר סבר [סבור]: גזרינן [גוזרים אנו] על מומין שבגוף אטו [משום] דוקין שבעין, ור׳ יהודה סבר [סבור]: לא גזרינן [אין אנו גוזרים] על מומין שבגוף אטו [משום] דוקין שבעין.
GEMARA: Rabba bar bar Ḥana says: The dispute in the mishna between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda does not apply in the case of a blemish on the cornea of the eye. In that situation everyone agrees that the animal is prohibited, because such blemishes in the eye change after the animal’s death, which means that there is no way of determining at that late stage whether it had been a permanent blemish or a temporary one. They disagree only with regard to blemishes that are on the animal’s body, which do not change after death. As Rabbi Meir holds that we issue a decree prohibiting the animal in the case of blemishes that are on the animal’s body due to the case of blemishes on the cornea, and Rabbi Yehuda holds that we do not issue a decree with regard to blemishes that are on the animal’s body due to the case of blemishes on the cornea.
הכל
(14) תַּנְיָא נָמֵי הָכִי הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וּמַרְאֶה אֶת מוּמָיו ר׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּדוּקִּין שֶׁבְּעַיִן אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִשְׁתַּנִּין בְּמוּמִין שֶׁבַּגּוּף מוּתָּר מִפְּנֵי שֶׁאֵין מִשְׁתַּנִּין רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִשְׁתַּנִּין מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִשְׁתַּנִּין סָלְקָא דַּעְתָּךְ מוּמִין שֶׁבַּגּוּף מִי מִשְׁתַּנִּין אֶלָּא מִפְּנֵי הַמִּשְׁתַּנִּין.
This is also taught in a baraita: In the case of one who slaughters a firstborn animal and afterward shows its blemishes to an expert, Rabbi Yehuda says: If the blemish is on the cornea of the eye the animal is prohibited, because such blemishes change. But in the case of blemishes on its body the animal is permitted, because these blemishes do not change. Rabbi Meir says: Both this, blemishes on the eye, and that, blemishes on the body, are prohibited because they change. The Gemara inquires: Could it enter your mind that blemishes on the body are prohibited because they change? Do blemishes on the body change after the death of the animal? Rather, the blemishes on the body are prohibited due to a decree based on the case of blemishes on the cornea, which change.
משתנין – מפני צער מיתה משתנה העין ואף על גב דהשתא מיתחזי קבוע אי הוה חזי ליה מחיים הוה מיתחזי עובר.
שבגוף – כגון נסדקה אזנו.
מפני המשתנין – כלומר מפני דוקין שבעין שמשתנין גזירה למומין שבגוף אף על פי שאין משתנין.
ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: השוחט את הבכור ואחר כך מראה את מומיו — ר׳ יהודה אומר: בדוקין שבעין — אסור, מפני שהן משתנין, במומין שבגוף — מותר, מפני שאין משתנין. ר׳ מאיר אומר: אחד זה ואחד זה — אסור, מפני שהן משתנין. ויש לתהות על דברי ר׳ מאיר: מפני שהן משתנין סלקא דעתך [עולה בדעתך]! מומין שבגוף מי [האם] משתנין? אלא צריכים לומר שהכוונה היא שהוא אוסר גם במומים שבגוף, מפני דוקין שבעין, שהם מומים המשתנין.
This is also taught in a baraita: In the case of one who slaughters a firstborn animal and afterward shows its blemishes to an expert, Rabbi Yehuda says: If the blemish is on the cornea of the eye the animal is prohibited, because such blemishes change. But in the case of blemishes on its body the animal is permitted, because these blemishes do not change. Rabbi Meir says: Both this, blemishes on the eye, and that, blemishes on the body, are prohibited because they change. The Gemara inquires: Could it enter your mind that blemishes on the body are prohibited because they change? Do blemishes on the body change after the death of the animal? Rather, the blemishes on the body are prohibited due to a decree based on the case of blemishes on the cornea, which change.
הכל
(15) אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק
Rav Naḥman bar Yitzḥak says:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.