מתניתין נמי דיקא דקניס ר׳ מאיר – דקאמר הואיל ונשחט שלא ע״פ מומחה אסור אע״ג דהשתא הוי מום קבוע:
(1) 
מתני׳ מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא ר׳ רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר הוֹאִיל וְנִשְׁחַט שֶׁלֹּא עַל פִּי מוּמְחֶה אָסוּר שְׁמַע מִינַּהּ קְנָסָא קָא קָנֵיס רַבִּי מֵאִיר שְׁמַע מִינַּהּ.
The mishna is also precisely formulated, as it states that Rabbi Meir says: Since it was slaughtered not according to the ruling of an expert, it is prohibited. Conclude from this wording that Rabbi Meir penalizes him for not showing it to an expert. In other words, this indicates that the animal is deemed prohibited as a penalty. It is not due to any uncertainty, as blemishes on the body do not change after death, but it is due to a rabbinic decree. The Gemara comments: Conclude from it that the mishna should be understood as Rabba bar bar Ḥana explained.
מתני׳ נמי דיקא – דבמומין שבגוף פליגי אבל בדוקין לא פליגי.
הואיל ונשחט שלא על פי מומחה – דלא משכח ביה ר׳ מאיר שום ריעותא אלא קנסו דשחטו שלא על פי מומחה ואי בדוקין שבעין הוה ליה למתני ר׳ מאיר אוסר הואיל ומשתנין אלא ודאי ליכא ריעותא דבמומי הגוף פליגי וקנסא קניס גזירה משום דוקין.
בפירש״י בד״ה מתני כו׳ אלא ודאי ליכא ריעותא כו׳ פליגי וקנסא כו׳ משום דוקין הס״ד ואח״כ מ״ה דכולהו משתנין כל דוקין כו׳ ובד״ה לאכחושי כו׳ [הי׳ לו מחיים הס״ד ומה״ד שקרי נינהו] ואסור לדברי הכל הס״ד ואח״כ מ״ה סמכינן כו׳ ובד״ה סתמא כר״מ דאמר לעיל כו׳ מתחזי קבוע הס״ד ואח״כ מ״ה דלמא כו׳ הכל משתנין הס״ד ובד״ה מ״ט כו׳ לגסה הס״ד ובד״ה לפום כו׳ המועטין הס״ד ואח״כ מ״ה משום גזירת מגדלי כו׳ ובד״ה האם שלה כו׳ לכלבים הס״ד כצ״ל:
מתניתין נמי דיקא [לשון משנתנו גם כן מדוייקת] כהסבר זה, ששנינו בה: השוחט את הבכור ומראה את מומו, ר׳ מאיר אומר: הואיל ונשחט שלא על פי מומחה — אסור. שמע מינה [למד מכאן]: קנסא קא קניס [קנס קונס] ר׳ מאיר, על שלא הראהו למומחה, ולא אסרו מספק שמא השתנה המום לאחר מיתה, ובעצם אין זה מום. ומכאן שמדובר במומי הגוף שאינם משתנים, ואין זה אלא גזירה משום דוקין שבעין, שהם משתנים על ידי המיתה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.
The mishna is also precisely formulated, as it states that Rabbi Meir says: Since it was slaughtered not according to the ruling of an expert, it is prohibited. Conclude from this wording that Rabbi Meir penalizes him for not showing it to an expert. In other words, this indicates that the animal is deemed prohibited as a penalty. It is not due to any uncertainty, as blemishes on the body do not change after death, but it is due to a rabbinic decree. The Gemara comments: Conclude from it that the mishna should be understood as Rabba bar bar Ḥana explained.
הכל
(2) אִיבַּעְיָא לְהוּ מִפְּנֵי הַמִּשְׁתַּנִּין וכולהו מִשְׁתַּנִּי אוֹ דִלְמָא אִיכָּא דְּמִשְׁתַּנֵּי וְאִיכָּא דְּלָא מִשְׁתַּנֵּי.
A dilemma was raised before the Sages: The baraita states: Due to the blemishes on the cornea, which change. But does this mean that all blemishes on the cornea of the eye definitely change after the death of the animal? Or perhaps there are some that change after death and there are others that do not change.
דכולהו מישתנו – כל דוקין שבעין משתנין או דלמא בדוקין גופייהו איכא דמשתני ואיכא דלא משתני ומיהו למומין שבגוף גזרינן אטו הנך דוקין משתנין.
בענין זה איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה לחכמים: מה ששנינו בברייתא מפני הדוקין שבעין המשתנין, האם כוונתו — וכולהו משתני [וכולם, כל הדוקין שבעין, משתנים]. או דלמא [שמא] איכא דמשתני ואיכא דלא משתני [יש שמשתנים ויש שאינם משתנים]?
A dilemma was raised before the Sages: The baraita states: Due to the blemishes on the cornea, which change. But does this mean that all blemishes on the cornea of the eye definitely change after the death of the animal? Or perhaps there are some that change after death and there are others that do not change.
הכל
(3) לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְאַכְחוֹשֵׁי סָהֲדִי אִי אָמְרַתְּ כּוּלְּהוּ מִשְׁתַּנִּי שַׁקָּרֵי נִינְהוּ וְאִי אָמְרַתְּ אִיכָּא דְּמִשְׁתַּנֵּי וְאִיכָּא דְּלָא מִשְׁתַּנֵּי סָמְכִינַן עֲלַיְיהוּ מַאי.
The Gemara asks: What is the practical difference of this dilemma? The Gemara explains: The difference is with regard to contradicting witnesses who claim that the animal had the identical blemishes in its eye when it was alive. If you say that all corneas change after the death of the animal, they are liars. But if you say that there are some that change after death and there are others that do not change, the court relies on such witnesses. Therefore, what is the resolution of the dilemma?
לאכחושי סהדי – כגון דהשתא לאחר מיתה מיתחזי מום קבוע. ואתו סהדי ואמרי דודאי כי האי גוונא חזיניה קודם שנשחט:
דאי אמרת דכולהו משתני הוו סהדי שקרי ואסור הבכור:
למאי נפקא מינה – הא אפילו איכא דלא משתני הואיל ולא קים לן הי מישתני והי לא מישתני כולהו אסירי אם נשחטו בלא מומחה.
לאכחושי סהדי – אם שחטו בלא מומחה והשתא חזינא ליה קבוע וקיימי סהדי דלא נשתנה ומראה זה היה לו מחיים.
שקרי נינהו – ואסור לדברי הכל.
סמכינן עלייהו – ושרי לר׳ יהודה דלא קניס.
ומסבירים: למאי נפקא מינה [למה, איזו מסקנה הלכתית יוצאת ממנה, משאלה זו] — לאכחושי סהדי [להכחיש עדים], שמעידים שמומים אלו היו בו בחייו, ולא נשתנו. אי אמרת [אם אתה אומר] שכולהו משתני [כולם משתנים] — שקרי נינהו [שקרנים הם], ואי אמרת [ואם אתה אומר] כי איכא דמשתני ואיכא דלא משתני [יש שמשתנים ויש שאינם משתנים] — סמכינן עלייהו [סומכים אנו עליהם]. אם כן מאי [מה] הדין?
The Gemara asks: What is the practical difference of this dilemma? The Gemara explains: The difference is with regard to contradicting witnesses who claim that the animal had the identical blemishes in its eye when it was alive. If you say that all corneas change after the death of the animal, they are liars. But if you say that there are some that change after death and there are others that do not change, the court relies on such witnesses. Therefore, what is the resolution of the dilemma?
הכל
(4) ת״ש תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה שָׂח לִי רַבִּי יֹאשִׁיָּה דְּמִן אוּשָׁא בֹּא וְאַרְאֶךָּ בְּדוּקִּין שֶׁהֵן מִשְׁתַּנִּים מִדְּקָאָמַר לֵיהּ בֹּא וְאַרְאֶךָּ מִכְּלָל דְּאִיכָּא דְּמִשְׁתַּנֵּי וְאִיכָּא דְּלָא מִשְׁתַּנֵּי.:
The Gemara answers: Come and hear a baraita, as Rabba bar bar Ḥana says: Rabbi Yoshiya from Usha told me: Come and I will show you the corneas that change. Since he said to him: Come and I will show you those that change, one can conclude by inference there are some corneas that change after death and there are others that do not change.
ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שאמר רבה בר בר חנה: שח (סיפר) לי ר׳ יאשיה דמן אושא: בא ואראך בדוקין שבעין שהן משתנים. מדקאמר ליה [ממה שאמר לו] ״בא ואראך״ — מכלל הדברים אתה למד דאיכא דמשתני ואיכא דלא משתני [שיש שמשתנים ויש שאינם משתנים], והראהו אותם שהם משתנים.
The Gemara answers: Come and hear a baraita, as Rabba bar bar Ḥana says: Rabbi Yoshiya from Usha told me: Come and I will show you the corneas that change. Since he said to him: Come and I will show you those that change, one can conclude by inference there are some corneas that change after death and there are others that do not change.
הכל
(5) מִי שֶׁאֵינוֹ מוּמְחֶה וְרָאָה אֶת הַבְּכוֹר וְנִשְׁחַט עַל פִּיו הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ.: לֵימָא תְּנַן סְתָמָא כר׳ כְּרַבִּי מֵאִיר דִּלְמָא בְּדוּקִּין שֶׁבָּעַיִן וְדִבְרֵי הַכֹּל.:
§ The mishna teaches: In a case involving one who is not an expert, and he examined the firstborn animal and it was slaughtered on the basis of his ruling, that animal must be buried, and the non-expert must pay compensation to the priest from his property. The Gemara asks: Shall we say that we learned the unattributed mishna in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who deems a firstborn animal forbidden in all cases where it was not slaughtered based on the ruling of an expert? The Gemara rejects this suggestion: No; perhaps this is referring only to a case where there was a blemish on the cornea of the eye, which changes after the death of the animal, and everyone agrees with the ruling of the mishna in such a case.
לימא תנן סתמא כר׳ מאיר – כלומר דאע״ג דמתחזי השתא אחר שחיטה מום גמור אפילו הכי יקבר היינו כר׳ מאיר דקניס:
לא בדוקין שבעין ודברי הכל – משום הכי יקבר דמשתנין:
סתמא כר׳ מאיר – דאמר לעיל אחד זה ואחד זה אסור דקתני יקבר ואע״ג דהשתא מיתחזי קבוע.
דלמא בדוקין שבעין – אמר יקבר דלדברי הכל משתנין.
א שנינו במשנה: מי שאינו מומחה להכיר במומי הבכור ולהתירו, וראה את הבכור ונשחט על פיו — הרי זה יקבר, וישלם לכהן מביתו. ושואלים: לימא תנן סתמא [האם לומר ששנינו בסוף משנתנו בסתם] כר׳ מאיר, בתחילת המשנה, שאוסר את הבכור בכל מקרה שנשחט שלא על פי מומחה? ודוחים: לא, דלמא [שמא] מדובר כאן בדוקין שבעין, שהם משתנים לאחר מיתה, ואז הוא דברי הכל, וגם לשיטת ר׳ יהודה.
§ The mishna teaches: In a case involving one who is not an expert, and he examined the firstborn animal and it was slaughtered on the basis of his ruling, that animal must be buried, and the non-expert must pay compensation to the priest from his property. The Gemara asks: Shall we say that we learned the unattributed mishna in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who deems a firstborn animal forbidden in all cases where it was not slaughtered based on the ruling of an expert? The Gemara rejects this suggestion: No; perhaps this is referring only to a case where there was a blemish on the cornea of the eye, which changes after the death of the animal, and everyone agrees with the ruling of the mishna in such a case.
הכל
(6) תָּנָא כְּשֶׁהוּא מְשַׁלֵּם אמְשַׁלֵּם רְבִיעַ לַדַּקָּה וּמֶחֱצָה לַגַּסָּה מַאי טַעְמָא אָמַר רַב פָּפָּא זֶה הֶפְסֵד מְרוּבֶּה וְזֶה הֶפְסֵד מוּעָט.
§ The Sages taught in a baraita: When one pays the priest for a firstborn that became forbidden, he pays one-quarter of the value of a small animal, i.e., a sheep or goat, or half of the value of a large animal, i.e., a bull. The Gemara asks: What is the reason for this discrepancy? Rav Pappa says: The loss of this bull is a relatively great loss, and the loss of that sheep or goat is a small loss.
משלם רביע לדקה – ואית דאמרי משום הכי משלם מחצה ולא יותר דהוי ממון מוטל בספק הואיל ואיכא דוקין דלא משתני. למ״ה1 ומחצה לגבוה משום דאמרינן דמשלם דמי בשר בזול:
מ״ט – להאי מחצה:
דזה בהמה גסה מפסידו הרבה הילכך משלם הרבה מחצה:
וזה – בהמה דקה דהפסדה מועט דאינה גדולה כ״כ משלם רביע:
אי הפסדה מועט לשלם לפום פסידה – כלומר מחצה מההוא מועט ומאי שנא רביע:
1. נראה דצ״ל ואית דאמרי דמשו״ה משלם מחצה לגסה משום דאמרינן וכו׳ ועי׳ בב״ב דף קמו ע״ב ובדברי רבינו שם ובדברי הרשב״ם בד״ה ושמין וצ״ע.
כשהוא משלם – לכהן נותן רביע דמיו משום בכור בהמה דקה ולבכור בהמה גסה חצי דמיו. משום הכי משלם מחצה דממון המוטל בספק הוא דאיכא למימר אפסדיה כוליה דאי לא הוה שרי ליה הכי כי הוה מייתי ליה קמי מומחה גמור ושרי ליה והוה אכיל ליה והשתא בעי קבורה ואיכא למימר דלאו מידי אפסדיה דדלמא לא הוה מומא ומומחה גמור לא הוה שרי ליה ושמא לא הוה נפיל ביה לעולם מום קבוע עד שימות.
מ״ט – רביע לדקה ומחצה לגסה.
גסה הפסידה מרובה – לפיכך תשלומין מרובין.
רביע לדקה ומחצה לגסה – ואע״פ שפי׳ בקונטרס משום דהוי ממון המוטל בספק שמא יתירנו חכם על מום ושמא לא יתירנו לאו משום דתיתי כסומכוס אלא תקנת חכמים בעלמא הוא ואע״ג דאיירי בכל מום אפילו ידוע שיתירנו מומחה על ידו מ״מ חשיב ליה ספק קצת דשמא לא מזקיק ליה מומחה וגם לא פליג בין מום ואי הוה מיירי הך ברייתא בדוקין שבעין דוקא הוה ניחא טפי דה״נ קיימא לן כרבי יהודה כדפרישית ולדידיה אינו נקבר אלא בדוקין שבעין ועוד יש לפרש דהיינו טעמא דמשלם מחצה ששיערו חכמים דאינו שוה יותר כ״ז שעומד בספק שעדיין לא הותר ובתרומה נמי אשכחן שאינו שוה אלא כמחצה של חולין כדאמרינן בפרק אף על פי (כתובות דף נח.) כל מקום שהוזכר תרומה נותן לה כפלים בחולין ומיהו לא דמי ממש לתרומה דאסורה לזרים ואסורה בטומאה אבל בכור מומין שרי לגמרי כצבי וכאיל.
תוס׳ בד״ה רביע לדקה ומחצה לגסה ואע״פ כו׳ דהוה ממון כו׳ דה״נ קי״ל כרבי כו׳ דהיינו טעמא דמשלם מחצה כו׳ נותן לה כפלים בחולין כו׳ ובד״ה דן את כו׳ דהא מיירי כולהו כו׳ כצ״ל:
ובענין תשלום זה ששנינו, תנא [שנה החכם]: כשהוא משלם לכהן על הבכור שאיבד ממנו — משלם רביע (רבע) מערכו של הבכור לבהמה דקה, ומחצה מערכו של הבכור לגסה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר רב פפא: זה, בבהמה גסה — הפסד הכהן מרובה, שהשקיע הרבה בגידולה, וזה, בבהמה דקה — הפסד מועט.
§ The Sages taught in a baraita: When one pays the priest for a firstborn that became forbidden, he pays one-quarter of the value of a small animal, i.e., a sheep or goat, or half of the value of a large animal, i.e., a bull. The Gemara asks: What is the reason for this discrepancy? Rav Pappa says: The loss of this bull is a relatively great loss, and the loss of that sheep or goat is a small loss.
הכל
(7) אִי הָכִי לְפוּם פְּסֵידָא לִישַׁלֵּם אָמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַחָא בַּר אִיקָא מִשּׁוּם גְּזֵירַת מְגַדְּלֵי בְּהֵמָה דַּקָּה נָגְעוּ בָּהּ.:
The Gemara raises a difficulty: If so, let him pay in accordance with the actual loss incurred. In other words, if he paid the same proportion of the value of a sheep or goat, he would still be paying less than half the value of a bull. Rav Huna bar Manoaḥ says in the name of Rav Aḥa bar Ika: The Sages touched upon it and determined that he should pay only one-quarter, due to the decree against those who raise small livestock in Eretz Yisrael, as these animals cause damage to the land. As a result, such animals may be raised only in specific areas, which means the priest was spared exertion, and therefore the Sages required one to pay only one-quarter of the value.
לא משום קנס מגדלי בהמה דקה – דאסור לגדל בהמה דקה בא״י:
ועסקינן דהאי בכור של בהמת כהן הוא והוא גידל הבהמה דקה:
לפום פסידא לישלם – לזה חצי דמיו המרובין ולזה חצי דמיו המעוטין.
משום גזירת מגדלי בהמה דקה נגעו בה – משום טורח מגדלי בהמה דקה שיש בה טורח גדול לגדלה וזה שהתיר הבכור הצילו לכהן מטורח גדול דשמא אם הראהו לאחר לא היה מתירו לו והיה לו עוד טיפול מרובה עד שיפול בו מום להכי נגעו בו דלא משלם אלא רביע. ל״א מפני גזירת מגדלי בהמה דקה שעוברין על דברי חכמים כדתנן (ב״ק דף עט:) אין מגדלין בהמה דקה בא״י קנסוהו חכמים דלא לישקל אלא ריבעא. ולא מפי המורה.
משום גזירת מגדלי בהמה דקה – פירוש שהחמירו עליהם חכמים שלא לגדלם כי אם בחורשין חוץ ליישוב ויש בה טורח גדול ואינו שוה אלא רביע דהיינו מחצה פחות מן הגסה וגם בקונטרס פירש כן מפני טורח גזרו לה אבל לא דקדק ליישב לשון גזירה.
ומקשים: אי הכי [אם כך], שהולכים לפי ההפסד — לפום פסידא לישלם [לפי ההפסד ישלם], ומדוע לא ישלם מחצית לדקה גם כן? אמר רב הונא בר מנוח משמיה [משמו] של רב אחא בר איקא: משום גזירת מגדלי בהמה דקה נגעו בה, שגזרו חכמים שלא לגדל בהמה דקה בארץ ישראל.
The Gemara raises a difficulty: If so, let him pay in accordance with the actual loss incurred. In other words, if he paid the same proportion of the value of a sheep or goat, he would still be paying less than half the value of a bull. Rav Huna bar Manoaḥ says in the name of Rav Aḥa bar Ika: The Sages touched upon it and determined that he should pay only one-quarter, due to the decree against those who raise small livestock in Eretz Yisrael, as these animals cause damage to the land. As a result, such animals may be raised only in specific areas, which means the priest was spared exertion, and therefore the Sages required one to pay only one-quarter of the value.
הכל
(8) מתני׳ מַתְנִיתִין : בדָּן אֶת הַדִּין זִיכָּה אֶת הַחַיָּיב וְחִיֵּיב אֶת הַזַּכַּאי טִימֵּא אֶת הַטָּהוֹר וְטִיהֵר אֶת הַטָּמֵא מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ וְאִם הָיָה מוּמְחֶה לב״ד לְבֵית דִּין פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.:
MISHNA: If a judge issued a judgment and erred, so that he exempted a liable party or found an innocent party liable, or if he ruled that a pure item is impure or ruled that an impure item is pure, and by doing so he caused a litigant a monetary loss, then what he did is done, i.e., the judgment stands, and the judge must pay damages from his home, i.e., from his personal funds. And if the judge was an expert for the court, he is exempt from liability to pay.
דן את הדין כו׳ – בפ״ק דסנהדרין (דף ו.) פריך מינה לר׳ אבהו שאמר שנים שדנו אין דיניהן דין ותימה מנא ליה דמיירי ביחיד אי משום דקתני דן את הדין לשון יחיד הא בריש אלו טריפות (חולין דף מד:) קתני דן את הדין ולא מיירי ביחיד כדקתני וכולן רשאין ליקח ויש לומר דהתם קתני דומיא דעדים אבל מתני׳ דהכא מיירי כולה ביחיד דקתני סיפא ואם היה מומחה לבית דין כו׳ ומעשה בר׳ טרפון כו׳ ורישא נמי מי שאינו מומחה וראה את הבכור.
ב משנה דיין שדן את הדין וטעה, כגון שזיכה בדיני ממונות את החייב וחייב את הזכאי, או שבאה לפניו שאלה בדיני טומאה וטהרה, וטימא את הטהור או טיהר את הטמא — מה שעשה עשוי, כלומר, הדין שדן — קיים, וישלם את ההפסד מביתו. ואם היה מומחה לבית דין, חכם שנטל רשות מבית דין לדון — פטור מלשלם.
MISHNA: If a judge issued a judgment and erred, so that he exempted a liable party or found an innocent party liable, or if he ruled that a pure item is impure or ruled that an impure item is pure, and by doing so he caused a litigant a monetary loss, then what he did is done, i.e., the judgment stands, and the judge must pay damages from his home, i.e., from his personal funds. And if the judge was an expert for the court, he is exempt from liability to pay.
הכל
(9) גמ׳ גְּמָרָא : לֵימָא תְּנַן סְתָמָא כר׳ כְּרַבִּי מֵאִיר דְּדָאֵין דִּינָא דְּגַרְמֵי א״ר אָמַר רַבִּי אִילְעָא אָמַר רַב גכְּגוֹן שֶׁנָּשָׂא וְנָתַן בַּיָּד.
GEMARA: The mishna teaches that a judge who errs must pay compensation for the damage he caused. The Gemara suggests: Shall we say that we learned the unattributed mishna in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who rules that there is liability for damage caused by indirect action? Rabbi Ile’a says that Rav says: This is referring to a case where a judge took the item in question from one litigant and gave it to the other litigant with his hand, and therefore he directly caused the damage.
דדאין דינא דגרמי – בב״ק בפרק הגוזל עצים. והאי גורם בדבורו לאבד ממון:
שנשא ונתן ביד – שנטל בידים מזה ונתן לזה. ולא גורם הוא אלא גוזל:
גמ׳ ר״מ דאין דינא דגרמי – בב״ק בפרק הגוזל עצים (דף ק.) מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור נתייאש הימנה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריותו. גרמי דגרם לאסור תבואתו של חבירו.
לימא תנן סתמא כרבי מאיר כו׳ – תימה דלא דייק הכא מרישא דמי שאינו מומחה ורואה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו דההיא מה נפשך כרבי מאיר אתיא דדאין דינא דגרמי דלא מתוקמא בנשא ונתן ביד דהא נשחט על פיו קתני ובהגוזל קמא (ב״ק דף ק.) לא משכח התם משנה דדאין ר״מ דינא דגרמי אלא מברייתא דמחיצת הכרם והוה ליה לאיתויי מהך ובהגוזל בתרא (שם דף קיז:) גבי ההוא דאחויי אחוי דסבר למיחייביה ממתניתין דדן את הדין וקדחי אמאי לא חייביה מהך.
ג גמרא שנינו במשנתנו שדיין שטעה בדינו צריך לשלם על הנזק שנגרם על ידי כך. ושואלים: לימא תנן סתמא [האם לומר ששנינו במשנתנו בסתם] כדעת ר׳ מאיר, דדאין דינא דגרמי [שהוא דן דין של גורמים], שמחייב אדם על נזק שהוא גורם, גם אם אינו עושה מעשה בידו? אמר ר׳ אילעא אמר רב: יש לפרש משנתנו גם למי שאינו דן ״דינא דגרמי״ וכגון באופן שנשא ונתן ביד, כלומר, שהוא בעצמו לקח חפץ מאדם אחד ונתן לשני, ואם כן עשה מעשה.
GEMARA: The mishna teaches that a judge who errs must pay compensation for the damage he caused. The Gemara suggests: Shall we say that we learned the unattributed mishna in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who rules that there is liability for damage caused by indirect action? Rabbi Ile’a says that Rav says: This is referring to a case where a judge took the item in question from one litigant and gave it to the other litigant with his hand, and therefore he directly caused the damage.
הכל
(10) בִּשְׁלָמָא חִיֵּיב אֶת הַזַּכַּאי כְּגוֹן שֶׁנָּשָׂא וְנָתַן בַּיָּד אֶלָּא זִיכָּה אֶת הַחַיָּיב הֵיכִי דָּמֵי אִי דַּאֲמַר לֵיהּ פָּטוּר אַתָּה וְהָא לֹא נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד אָמַר רָבִינָא כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ מַשְׁכּוֹן וּנְטָלוֹ הֵימֶנּוּ.:
The Gemara raises a difficulty: Granted, the case where he finds an innocent party liable is in a case where the judge took the item in question from the innocent party and gave it to the other litigant with his hand. But what are the circumstances of his giving the item from one to another with regard to the clause of: He exempts a liable party? It is if the judge said to the litigant only: You are exempt from liability to pay, but the judge did not take the item in question from one litigant and give it to the other litigant with his hand. Ravina said: It is referring to a case where the lender had collateral from the borrower, and the judge took it from him and gave it back to the other party.
בשלמא חייב את הזכאי משכחת נשא ונתן ביד – שנטל הוא המעות ממנו בידו ופרעו לבעל דין.
אלא זיכה את החייב היכי דמי – בעל כרחך לא משכחת לה דעביד מידי אלא פטור אתה קאמר ליה.
שהיה לו משכון – למלוה וזה פטר את הלוה ונטל את המשכון מיד המלוה והחזירו ללוה.
ושואלים: וכיצד יכול אתה להסביר כך את משנתנו? בשלמא [נניח] מה ששנינו שחייב את הזכאי — כגון שנשא ונתן ביד, שלקח מן הזכאי ונתן לידו של החייב. אלא זיכה את החייב היכי דמי [כיצד מדובר]? אי דאמר ליה [אם שאמר לו] ״פטור אתה״ — והא [והרי] לא נשא ונתן ביד שום דבר! אמר רבינא: כגון שהיה לו למלוה משכון של הלווה בידו, שעל ידו יכול היה להיפרע מן הלווה, ונטלו הדיין בידיו הימנו (ממנו), ונתנו ללווה בחזרה שלא כדין.
The Gemara raises a difficulty: Granted, the case where he finds an innocent party liable is in a case where the judge took the item in question from the innocent party and gave it to the other litigant with his hand. But what are the circumstances of his giving the item from one to another with regard to the clause of: He exempts a liable party? It is if the judge said to the litigant only: You are exempt from liability to pay, but the judge did not take the item in question from one litigant and give it to the other litigant with his hand. Ravina said: It is referring to a case where the lender had collateral from the borrower, and the judge took it from him and gave it back to the other party.
הכל
(11) טִימֵּא אֶת הַטָּהוֹר דְּאַגַּע בְּהוּ שֶׁרֶץ טִיהֵר אֶת הַטָּמֵא שֶׁעֵירְבָן עִם פֵּירוֹתָיו.:
In the case of: He ruled that a pure item is impure, how could he cause a loss with his own hands? It is where he had the litigant’s ritually pure item touch a creeping animal to emphasize that he believes it was already impure, and he thereby imparted impurity to it. In the case of: He ruled that an impure item is pure, how could he cause a loss with his own hands? It is where he mixed this impure produce of the litigant’s with the litigant’s ritually pure produce, and he thereby caused all of the produce to be considered impure. When an expert judge later rules that that produce is actually impure, the result is that the entire mixture contains impure produce, and the judge caused this damage directly.
דאגע בהו שרץ – בידים:
טיהר את הטמא – כגון שנטל פירות טמאין ואמר טהורין הן ועירבן בפירות חברו דקא עבד בידים דהפסיד פירותיו:
דאגע בהו שרץ – הביאו טהרות לפניו לישאל עליהן ואמר טמאות הן ונטל שרץ אחד ונגע בהן כדי שלא יהא עוד ספק בהן ויעמיד דבריו.
שעירבן עם פירותיו – שהביא טהרות לפניו לישאל עליהן ואמר טהורות ונטלן הוא עצמו ועירבן עם פירותיו של נשאל לסוף אמר חכם מומחה טמאות הן וטימאו את השאר שנתערבו בהן.
וכן מה ששנינו: טימא את הטהור — דאגע בהו [שהגיע בהם] שרץ בפירות, שהיה ספק אם הם טמאים, כדי להבטיח שינהגו בהם דין טומאה. וכיוצא בזה מה ששנינו: טיהר את הטמא — שעירבן את הפירות שהיה בהם ספק עם פירותיו הטהורים של השואל, להראות שטהורים הם, ואחר כך הוכרע על פי חכם מומחה שהם טמאים, ואם כן עשה נזק בידיו ממש.
In the case of: He ruled that a pure item is impure, how could he cause a loss with his own hands? It is where he had the litigant’s ritually pure item touch a creeping animal to emphasize that he believes it was already impure, and he thereby imparted impurity to it. In the case of: He ruled that an impure item is pure, how could he cause a loss with his own hands? It is where he mixed this impure produce of the litigant’s with the litigant’s ritually pure produce, and he thereby caused all of the produce to be considered impure. When an expert judge later rules that that produce is actually impure, the result is that the entire mixture contains impure produce, and the judge caused this damage directly.
הכל
(12) מתני׳ מַתְנִיתִין : וּמַעֲשֶׂה בְּפָרָה שֶׁנִּיטְּלָה הָאֵם שֶׁלָּהּ וְהֶאֱכִילָהּ רַבִּי טַרְפוֹן לִכְלָבִים וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים בְּיַבְנֶה וְהִתִּירוּהָ.
MISHNA: Apropos the previous mishna, which taught that a judge who was an expert for the court and who erred is exempt from payment, this mishna teaches: There was an incident involving a cow whose womb was removed, and when Rabbi Tarfon was consulted he ruled that it is an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [tereifa], which is forbidden for consumption. And based on the ruling of Rabbi Tarfon, the questioner fed it to the dogs. And the incident came before the Sages of the court in Yavne, and they ruled that such an animal is permitted and is not a tereifa.
ערך חמרא
חמרא – אדאכפא כבר פירשנו בערך אנקטמין. פירוש אחר עושין דמות חמור וקושרו בין ירכותיו דומה כמי שרוכב ומהלך (בכורות כח: סנהדרין לג.) מעשה בפרה שניטלה האם שלה והאכילה ר״ט לכלבים וכו׳ עד א״ר טרפון הלכה חמורך טרפון כלומר הפסדת חמורך שתפרע חמורך תחת פרתו שהפסדת (נדה לא) יששכר חמור גרם חמור גרם לו ליששכר כלומר כשחזר יעקב מן השדה נהק החמור ושמע׳ לאה רצא׳ לקראתו וקראתו (בראשית רבה סה) ריח בגדיו מה עשו לו נתנוהו בחמור של חרשים והיו מנסרין אותו והיה נוח ווי ווי דארגזית לבוראי. (בראשית רבה פרשה ע) ברחל בתך אפילו אתה נותן את הרשע בחמור של חרשים אין את מועיל ממנו כלום. (בבא בתרא יז) אלא הא דתניא יש לחמור שלש מן האסטרוביל שהן ד׳ מן הקלת פי׳ ריחים של חמור אין בהן טיריא שאין חמור טוען בה אלא נקראת ריחים של חמור על שם העצים שנושאין אותה כי העצים שהיא מוטלת עליהן נקראין כמו העץ שהמטה מוטלת עליו נקרא חמור כדתנן (פרק יח דכלים) נקליטי המטה וחמור וחפוי טהורים וכן העץ אשר מפוח של נפחים סומך עליו נקרא חמור דתנן (כלים פרק יד) חמור של נפחים טמא וכן העץ הסובל שידה או מגדל או תיבה דתנו רבנן חמור שתחת המלבן והספסלים שתחת הרגלים טהורין וכן חמרא דאוכפא וכך היא עשויה כמין כסא ועליה הריחים וזה אצטרוביל ואדם יושב כנגדה במקום גבוה ורגליו מתוחות למטה ומסבב הגלגל ברגליו וטוחן ולית ליה טיריא כלל ואין בהדבר אלא קול בלבד אבל ריחים דמתני׳ אית בם נדנוד וזהו דתנן (בפ״ד דזבין) ועל חמור של ריחים של ידו כל כלי שנסמך עליו דבר נקרא בטיית חמור.
א. [מאסקע. וענט.]
ד משנה שנינו במשנה הקודמת, שדיין שהוא מומחה לבית דין וטעה — פטור מלשלם. ומוסיפים: ומעשה בפרה שניטלה האם (רחם) שלה, ובא הדבר לפני ר׳ טרפון, וסבר שהיא טריפה, ואסורה באכילה לבני אדם, והאכילה ר׳ טרפון לכלבים, כלומר, עשו כן על פי פסיקתו. ובא מעשה זה לפני חכמים בבית הדין ביבנה, והתירוה משום טריפה,
MISHNA: Apropos the previous mishna, which taught that a judge who was an expert for the court and who erred is exempt from payment, this mishna teaches: There was an incident involving a cow whose womb was removed, and when Rabbi Tarfon was consulted he ruled that it is an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [tereifa], which is forbidden for consumption. And based on the ruling of Rabbi Tarfon, the questioner fed it to the dogs. And the incident came before the Sages of the court in Yavne, and they ruled that such an animal is permitted and is not a tereifa.
הכל
(13) (וְאָמַר) תּוֹדוֹס הָרוֹפֵא אֵין פָּרָה וַחֲזִירָה יוֹצְאָה מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם שֶׁאֵין חוֹתְכִין הָאֵם שֶׁלָּהּ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵּלֵד.
And Theodosius [Todos] the doctor said: A cow or pig does not emerge from Alexandria of Egypt unless the residents sever its womb so that it will not give birth in the future. The breeds of cows and pigs in Alexandria were of exceptional quality and the people of Alexandria did not want them reproduced elsewhere. The fact that these animals lived long lives after their wombs were removed proves that the hysterectomy did not render them tereifot.
שלא תלד – מפני שפרות וחזירות שלהן מעולין מאד ומוכרין אותן ביוקר ורוצין שלא ילדו במלכות אחרת כדי שיהו צריכין להם וחותכין האם שלה ואינה מתה הילכך לאו טריפה היא.
וטעמם, שהרי אמר תודוס הרופא: אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים שאין חותכין האם שלה קודם שתצא משם, בשביל שלא תלד במקום אחר. שהיו להם גזעים מובחרים של בהמות, שמחירם גבוה, ולא רצו שיתרבו במקומות אחרים. והואיל והפרות הללו חיות זמן רב לאחר מכן, הרי זה מוכיח שאינן נעשות טריפה על ידי כריתת הרחם.
And Theodosius [Todos] the doctor said: A cow or pig does not emerge from Alexandria of Egypt unless the residents sever its womb so that it will not give birth in the future. The breeds of cows and pigs in Alexandria were of exceptional quality and the people of Alexandria did not want them reproduced elsewhere. The fact that these animals lived long lives after their wombs were removed proves that the hysterectomy did not render them tereifot.
הכל
(14) אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן הָלְכָה חֲמוֹרְךָ טַרְפוֹן אָמַר לוֹ ר׳ רַבִּי עֲקִיבָא ר׳ רַבִּי טַרְפוֹן אַתָּה מוּמְחֶה לב״ד לְבֵית דִּין דוְכׇל הַמּוּמְחֶה לב״ד לְבֵית דִּין פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.:
Upon hearing this, Rabbi Tarfon said: Your donkey is gone, Tarfon, as he believed he was required to compensate the owner for the cow that he ruled to be a tereifa. Rabbi Akiva said to him: Rabbi Tarfon, you are an expert for the court, and any expert for the court is exempt from liability to pay.
ערך ממחה
ממחה – א(שבת ס.) ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה (בכורות כח:) כל המומחה לבית דין פטור מלשלם פי׳ בקי ומדקדק.
ערך קרח
קרח – בקרח קרחייכו כבר פירשנו בערך חר (כלאים פ״ד עירובין ג:) קרחת הכרם פי׳ מקום שאין בו זרע מלשון בקרחתו (א״ב גם היונים והרומיים קוראים בלשונם לכרם של גפנים מעטים ונפרדים זה מזה כרם קרח) (בריש מעשרות) העוזרדין משיקרחו (ירושלמי) כל הלבנים כגון אילין מרפייתא משיקרחו רבי חנינא בר פפא אמר משיעשו קרחות קרחות לבנות. וי״מ כשישליך הנץ שלו כעין קרח שאין לו שיער. קרחת וגבחת כבר פירשנו בערך גבח (בכורות מג.) הקרח פסול איזהו קרח כל שאין לו שיטה של שיער מקפת מאזן לאזן מפורש (בכורות כח) אמר בן עזאי כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה ומנו ר׳ עקיבא בן יוסף ור׳ יהושע בן קרחה הוא בן ר״ע הקרח כדגרסי׳ התם אמר לו ר׳ יהושע בנו של רבי עקיבא לר׳ עקיבא.
א. [ערפראבט, קינסטלער.]
ב. [קאהל ווערדען.]
אמר ר׳ טרפון על עצמו: הלכה חמורך טרפון, כלומר, הפסדת את חמורך, שתצטרך למוכרו כדי לשלם עבור הפרה שהטרפת! אמר לו ר׳ עקיבא: ר׳ טרפון, אתה מומחה לבית דין, וכל המומחה לבית דין פטור מלשלם.
Upon hearing this, Rabbi Tarfon said: Your donkey is gone, Tarfon, as he believed he was required to compensate the owner for the cow that he ruled to be a tereifa. Rabbi Akiva said to him: Rabbi Tarfon, you are an expert for the court, and any expert for the court is exempt from liability to pay.
הכל
(15) גמ׳ גְּמָרָא : וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּטָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה וְטָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה חוֹזֵר.
GEMARA: The Gemara asks: But let Rabbi Akiva derive his ruling from the fact that Rabbi Tarfon erred concerning a matter that appears in the Mishna, as the ruling permitting an animal whose womb has been removed is recorded in a mishna (see Ḥullin 54a), and with regard to anyone who erred concerning a matter that appears in the Mishna, the decision is revoked, as this is considered an obvious mistake. In other words, Rabbi Tarfon’s decision was not binding, and therefore when the owner fed the cow to the dogs, he acted on the basis of a ruling with no validity and thereby caused his own loss.
גמ׳ ותיפוק ליה – דאי נמי לאו מומחה הוא פטור דטועה בדבר משנה הוא דתנן באלו טריפות (חולין דף נד.) ניטלה האם כשירה וטעה בדבר משנה חוזר בדיבורו בסנהדרין (דף לג.) וכיון דאי קיימא פרה הוה מצי למיהדר ביה ולמשרייה אישתכח דמה שאמר לאו כלום הוא זה וזה שהאכילה לכלבים איהו הוא דאפסיד אנפשיה.
ה גמרא ושואלים על דברי ר׳ עקיבא: ותיפוק ליה [ותצא לו] שר׳ טרפון פטור, משום שטעה בדבר משנה, שהרי שנינו במשנה שבהמה שניטלה האם שלה אינה טריפה, וחכם שטעה בדבר משנה — הרי הוא חוזר בו, כלומר, אין תוקף למה שהורה. ומי שהאכילה לכלבים — מתוקף הוראה בטילה עשה!
GEMARA: The Gemara asks: But let Rabbi Akiva derive his ruling from the fact that Rabbi Tarfon erred concerning a matter that appears in the Mishna, as the ruling permitting an animal whose womb has been removed is recorded in a mishna (see Ḥullin 54a), and with regard to anyone who erred concerning a matter that appears in the Mishna, the decision is revoked, as this is considered an obvious mistake. In other words, Rabbi Tarfon’s decision was not binding, and therefore when the owner fed the cow to the dogs, he acted on the basis of a ruling with no validity and thereby caused his own loss.
הכל
(16) חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר חֲדָא דְּטָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה חוֹזֵר וְעוֹד א״נ אִי נָמֵי בְּשִׁיקּוּל הַדַּעַת טָעִיתָה מוּמְחֶה לב״ד לְבֵית דִּין אַתָּה וְכׇל הַמּוּמְחֶה לב״ד לְבֵית דִּין פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.:
The Gemara answers: Rabbi Akiva states one reason and adds another reason. One reason is that in the case of one who errs in a matter that appears in the Mishna, the decision is revoked. Another reason is that even if you erred in a deliberation, you are a judge accepted as an expert for the public, and any judge accepted as an expert for the public is exempt from liability to pay.
אי נמי בשיקול הדעת טעית – דאפילו הוה קיימא לא מצי למיהדר ביה ולמישרייה ואישתכח דאיסורו איסור ואתה הפסדתו אפילו הכי פטור אתה מלשלם דמומחה אתה. שיקול הדעת מפרש בפרק קמא דסנהדרין (דף ו.) כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי ולא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר וסוגייא דעלמא כחד מינייהו ואזיל האי ועבד כאידך מה שעשה עשוי ומשלם מביתו.
ומשיבים: חדא ועוד קאמר [טענה אחת ועוד אחת הוא אומר]: חדא [אחת] — שטעה בדבר משנה חוזר. ועוד, אי נמי [אם גם כן] בשיקול הדעת טעיתה, ולא בדבר משנה, ובמקרה זה אין הדין חוזר — בכל זאת מומחה לבית דין אתה, וכל המומחה לבית דין פטור מלשלם.
The Gemara answers: Rabbi Akiva states one reason and adds another reason. One reason is that in the case of one who errs in a matter that appears in the Mishna, the decision is revoked. Another reason is that even if you erred in a deliberation, you are a judge accepted as an expert for the public, and any judge accepted as an expert for the public is exempt from liability to pay.
הכל
(17) מתני׳ מַתְנִיתִין : ההַנּוֹטֵל שָׂכָר לִהְיוֹת רוֹאֶה אֶת הַבְּכוֹרוֹת אֵין שׁוֹחֲטִין עַל פִּיו אא״כ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מוּמְחֶה
MISHNA: In the case of an individual who takes payment to be one who examines firstborn animals to determine whether they are blemished, one may not slaughter the firstborn on the basis of his ruling, unless he was an expert
ו משנה הנוטל שכר להיות רואה את הבכורות, אם יש בהם מום, ולהתירם — אין שוחטין על פיו את הבכור, אלא אם כן היה מומחה
MISHNA: In the case of an individual who takes payment to be one who examines firstborn animals to determine whether they are blemished, one may not slaughter the firstborn on the basis of his ruling, unless he was an expert
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.