לאתויי חלבו – דאסור. ולאתויי שוחטו בחוץ דחייב לא אמרינן משום דא״כ איבעי לן למימר בדוקין שבעין ועוד סיפא קתני לקמן השוחטן בחוץ פטור. וכללא דרישא לא אצטריך לאיתויי חלבו דשרי דהשתא ולדן דכגופן דמי דעובר ירך אמו הוא שרי כל שכן חלבו דמיא בעלמא הוא.
(1) 
לְאֵתוֹיֵי חֲלָבוֹ.
לְאֵתוֹיֵי חֲלָבוֹ.serves to include its milk in the prohibition, i.e., it is prohibited to consume milk of disqualified consecrated animals that were redeemed.
לאתויי [להביא, לרבות] את חלבו, שהחלב של פסולי המוקדשים אסור גם לאחר פדיון. ודנים בברייתא זו.
serves to include its milk in the prohibition, i.e., it is prohibited to consume milk of disqualified consecrated animals that were redeemed.
הכל
(2) אָמַר מָר אֵין נִפְדִּין תְּמִימִין וְאֵין מַתְפִּיסָן לְכׇל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה תְּמִימִים הוּא דְּלָא מִיפַּרְקִי הָא בַּעֲלֵי מוּמִין מִיפַּרְקִי לְכׇל שֶׁיִּרְצֶה הוּא דְּאֵין מַתְפִּיסָן הָא לְאוֹתוֹ זֶבַח מַתְפִּיסָן.
The Gemara analyzes the baraita. The Master said above: With regard to disqualified sacrificial animals whose consecration preceded their blemish, their offspring are sacred and may not be redeemed while they are unblemished, and one may not dedicate them as any offering he desires. The Gemara infers: It is only unblemished offspring that one may not redeem, which indicates that one may redeem blemished offspring. Likewise, it is only for any offering he desires that he may not dedicate the offspring, but for the same offering as the mother, one may dedicate the offspring.
The Gemara analyzes the baraita. The Master said above: With regard to disqualified sacrificial animals whose consecration preceded their blemish, their offspring are sacred and may not be redeemed while they are unblemished, and one may not dedicate them as any offering he desires. The Gemara infers: It is only unblemished offspring that one may not redeem, which indicates that one may redeem blemished offspring. Likewise, it is only for any offering he desires that he may not dedicate the offspring, but for the same offering as the mother, one may dedicate the offspring.
הא בעלי מומין מיפרקי – אותם שנתעברו קודם פדיון ונולדו לאחר פדיון וכגון שתפסן לשום זבח דאלימא קדושתייהו למיתפס פדיונן וכשהוא מתפיסן לשם זבח אין מתפיסן לכל זבח שירצה הא לשם אותו זבח מתפיסן. והיכי משכחת לה פירושא הוא כלומר היכי משכחת תירוצא דמילתא דמשמע בעלי מומין נפדין ולשם זבח אחר לא יתפיסם אלא היכי עביד דמתפיסם לשם אותו הזבח ונפדין במומן כשיפול בהן מום.
אמר מר [החכם] בברייתא: קדשים שנפל בהם מום, ונפדו, ולאחר מכן ילדו — אין הולדות נפדין תמימין, ואין מתפיסן (מקדישם) לכל זבח שירצה. ונדייק: כשהם תמימים הוא דלא מיפרקי [שאינם נפדים], הא [אבל] אם נעשו הולדות בעלי מומין — מיפרקי [נפדים]. ועוד יש לדייק: לכל זבח שירצה הוא שאין מתפיסן, הא [אבל] לאותו מין זבח של אמם — מתפיסן.
The Gemara analyzes the baraita. The Master said above: With regard to disqualified sacrificial animals whose consecration preceded their blemish, their offspring are sacred and may not be redeemed while they are unblemished, and one may not dedicate them as any offering he desires. The Gemara infers: It is only unblemished offspring that one may not redeem, which indicates that one may redeem blemished offspring. Likewise, it is only for any offering he desires that he may not dedicate the offspring, but for the same offering as the mother, one may dedicate the offspring.
הכל
(3) הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דְּמַתְפִּיסָן לְאוֹתוֹ זֶבַח וְנִפְדִּין בְּמוּמָן נֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב הוּנָא.
The Gemara asks: How can you find a situation that includes both of these inferences? They apply in a case where one dedicates the unborn offspring as the same offering for which its mother was consecrated, and it may then be redeemed after having developed a blemish. The Gemara remarks: Shall we say that this is a conclusive refutation of the opinion of Rav Huna, who maintains that the offspring cannot be redeemed and rules that one must leave them to die?
The Gemara asks: How can you find a situation that includes both of these inferences? They apply in a case where one dedicates the unborn offspring as the same offering for which its mother was consecrated, and it may then be redeemed after having developed a blemish. The Gemara remarks: Shall we say that this is a conclusive refutation of the opinion of Rav Huna, who maintains that the offspring cannot be redeemed and rules that one must leave them to die?
היכי משכחת לה [כיצד מוצא אתה] מציאות כזו, שיחולו בה שני דינים אלה — במקרה שמתפיסן במעי אמם לשם אותו זבח של אמם, ומתוך שיש בהם קדושה גמורה לעצמם, לכשייולדו ויפול בהם מום — הריהם נפדין במומן, וכפי שאמר ר׳ חנינא בעמוד הקודם. ושואלים: נימא תיהוי תיובתא [האם לומר שתהיה זו קושיה] על דברי רב הונא, שאמר שלא ניתן לפדות ולדות אלה, אלא ימותו?
The Gemara asks: How can you find a situation that includes both of these inferences? They apply in a case where one dedicates the unborn offspring as the same offering for which its mother was consecrated, and it may then be redeemed after having developed a blemish. The Gemara remarks: Shall we say that this is a conclusive refutation of the opinion of Rav Huna, who maintains that the offspring cannot be redeemed and rules that one must leave them to die?
הכל
(4) אָמַר לְךָ רַב הוּנָא ה״ה הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ בַּעֲלֵי מוּמִין אֵין נִפְדִּין וְאַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא נִפְדִּין תְּמִימִים תְּנָא נָמֵי סֵיפָא אֵין נִפְדִּין תְּמִימִים וְאַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא לְכׇל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה תְּנָא נָמֵי סֵיפָא לְכׇל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה.:
Rav Huna could have said to you: The inferences upon which the refutation is based are false. Just as these unblemished offspring cannot be redeemed, the same is true with regard to blemished animals, as even blemished offspring cannot be redeemed. And since the former clause taught the phrase: They may be redeemed unblemished, the latter clause also taught the phrase: They may not be redeemed unblemished. And since the former clause taught: As any offering he desires, the latter clause also taught: As any offering he desires. According to Rav Huna, no inferences can be made from these rulings of the baraita because they were phrased in this manner for the sake of symmetry between its two sections, rather than to teach a specific halakha.
Rav Huna could have said to you: The inferences upon which the refutation is based are false. Just as these unblemished offspring cannot be redeemed, the same is true with regard to blemished animals, as even blemished offspring cannot be redeemed. And since the former clause taught the phrase: They may be redeemed unblemished, the latter clause also taught the phrase: They may not be redeemed unblemished. And since the former clause taught: As any offering he desires, the latter clause also taught: As any offering he desires. According to Rav Huna, no inferences can be made from these rulings of the baraita because they were phrased in this manner for the sake of symmetry between its two sections, rather than to teach a specific halakha.
והאי השוחטן בחוץ פטר אית ביה תימהא ולא אברייתא קא מהדר ולא אמתניתין דבהא ברייתא לא איירי בה משוחטן בחוץ ואי אמתניתין אהא דאבל אם קדם הקדשן את מומן קאי והשוחטן בחוץ חייב איבעי למימר הילכך (איכא) [ליכא] למיקם אמאי (לא) קא מהדר אבל אמר (לך) [לי] ר׳ מסתברא דאברייתא קאי אמאי דקאמר כללו דרישא לאתויי שוחטן בחוץ דפטור:
ומשיבים, אמר [יכול לומר] לך רב הונא: כשם שאינם נפדים כשהם תמימים — הוא הדין שאפילו בעלי מומין אין נפדין, ואיידי דתנא רישא [ומתוך ששנה בתחילה], לגבי ולדות קדשים שקדם מומם להקדשם, שהם נפדין תמימים — תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסוף], לגבי קדשים שקדם הקדשם למומם באותה לשון: אין נפדין תמימים. וכן איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בתחילה] שמקדיש ולדותיהם לכל זבח שירצה — תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסוף] שאין מקדישם לכל זבח שירצה, ואין לדייק מן הלשון שיכול להקדישם לשם אותו זבח.
Rav Huna could have said to you: The inferences upon which the refutation is based are false. Just as these unblemished offspring cannot be redeemed, the same is true with regard to blemished animals, as even blemished offspring cannot be redeemed. And since the former clause taught the phrase: They may be redeemed unblemished, the latter clause also taught the phrase: They may not be redeemed unblemished. And since the former clause taught: As any offering he desires, the latter clause also taught: As any offering he desires. According to Rav Huna, no inferences can be made from these rulings of the baraita because they were phrased in this manner for the sake of symmetry between its two sections, rather than to teach a specific halakha.
הכל
(5) וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר.: רַב הוּנָא מַתְנֵי חַיָּיב וּמוֹקֵים לַהּ בְּדוּקִין שֶׁבְּעַיִן וְאַלִּיבָּא דר״ע דְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר אִם עָלוּ לֹא יֵרְדוּ.:
It is stated: And one who slaughters them outside the Temple courtyard is exempt from karet. The Gemara notes: Rav Huna taught this as: One who slaughters them outside the Temple courtyard is liable to receive karet, and he interprets it as referring to a case involving an animal with a minor blemish, such as on the cornea of the eye. And the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says: Although animals with a minor blemish may not be sacrificed ab initio, if they ascended the altar they shall not descend and are sacrificed. Since an animal with a minor blemish is potentially suitable for sacrifice, one who slaughters it outside the Temple courtyard is liable to receive karet.
It is stated: And one who slaughters them outside the Temple courtyard is exempt from karet. The Gemara notes: Rav Huna taught this as: One who slaughters them outside the Temple courtyard is liable to receive karet, and he interprets it as referring to a case involving an animal with a minor blemish, such as on the cornea of the eye. And the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says: Although animals with a minor blemish may not be sacrificed ab initio, if they ascended the altar they shall not descend and are sacrificed. Since an animal with a minor blemish is potentially suitable for sacrifice, one who slaughters it outside the Temple courtyard is liable to receive karet.
ורב הונא מתני חייב ומוקים להאי בקדם (מום קבוע להקדישן) [הקדשן את מומן] במום בדוקין שבעין דאינו נראה בגלוי כשאר מומין:
ואליבא דרבי עקיבא דאמר במסכת זבחים אם עלו לא ירדו וכיון דלגבי מזבח אם עלו לא ירדו כי שחיט להו בחוץ מיחייב:
מכח קדושה דחויה קא אתי כיון דלאחר פדיון נעשו תמורה:
והשוחטן בחוץ פטור – סיפא דברייתא לעיל אקדשים שקדם הקדשן את מומן קאי ואפילו הכי פטור דאין חייבין על שחיטת חוץ אלא על המתקבל בפנים כדתנן בזבחים בפרק פרת חטאת (דף קיב.) בעלי מומין בין קבועין בין עוברין שהקריבן בחוץ פטור ומפיק טעמא מהאי קרא ואל פתח אהל מועד לא הביאו הא כל שאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו.
רב הונא מתני חייב – כדקתני מתני׳.
ומוקי לה בדוקין שבעין – דמתקבל בפנים הוא.
ואליבא דרבי עקיבא דאמר – בשחיטת קדשים בפ׳ המזבח מקדש (דף פד.) אם עלו לא ירדו. דוקין טיל״א כגון (ישעיהו מ) הנוטה כדוק שמים. ולהכי לא ירדו דאין מומן ניכר כל כך הכי תנן בזבחים בפ׳ המזבח מקדש הראוי לו (דף פד.) ר׳ עקיבא מכשיר בבעלי מומין כלומר דאם עלו לא ירדו ואמר רבי יוחנן בגמ׳ לא הכשיר רבי עקיבא אלא בדוקין שבעין הואיל וכשירין בעופות והוא שקדם הקדישן את מומן. ל״א דוקין שיש לו מום בעפעפים ולהכי קרי לעפעפים דוק על העין כרקיע דהכי אמרינן בספרי אגודות העין דומה לעולם קטן העפעפים כנגד הרקיע והתחתון כנגד הארץ והלבן שמקיף את העין כנגד ים אוקיינוס שסובב את העולם והשחור שבו שהוא עגול דומה לגלגל חמה.
א ועוד שנינו בענין בעלי מום שקדם הקדשם למומם: והשוחטן בחוץ פטור, לפי שאין חייבים משום שחיטת חוץ אלא על קדשים הראויים להקרבה, ואלו פסולים להקרבה. ומעירים: רב הונא מתני [היה שונה]: חייב, ומוקים לה [מעמיד אותה] במומים שאינם ניכרים, כגון בדוקין (קרומים, כתמים) שבעין, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר׳ עקיבא שאמר: בעלי מומים קלים אלה, אף שהם פסולים לכתחילה להקרבה, אם עלו על המזבח — לא ירדו ממנו, ולפיכך חייבים גם על שחיטתם בחוץ.
It is stated: And one who slaughters them outside the Temple courtyard is exempt from karet. The Gemara notes: Rav Huna taught this as: One who slaughters them outside the Temple courtyard is liable to receive karet, and he interprets it as referring to a case involving an animal with a minor blemish, such as on the cornea of the eye. And the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says: Although animals with a minor blemish may not be sacrificed ab initio, if they ascended the altar they shall not descend and are sacrificed. Since an animal with a minor blemish is potentially suitable for sacrifice, one who slaughters it outside the Temple courtyard is liable to receive karet.
הכל
(6) בֵּין לִפְנֵי פִּדְיוֹנוֹ בֵּין לְאַחַר פִּדְיוֹנוֹ עוֹשֶׂה תְּמוּרָה.: אָמַר ר״נ רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ וּתְמוּרָתוֹ לְאַחַר פִּדְיוֹנוֹ מֵתָה מַאי טַעְמָא הֵיכִי לֶיעְבֵּיד לַיקְרְבַיהּ מִכֹּחַ קְדוּשָּׁה דְּחוּיָה קָאָתְיָא לִיפְרְקַהּ לָא אַלִּימָא לְמִיתְפַּס פִּדְיוֹנָהּ הִלְכָּךְ מֵתָה.
The Gemara continues analyzing the baraita, which teaches: Whether before its redemption or after its redemption, an animal whose consecration preceded its blemish renders an animal that was a substitute for it sacred. Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: And its substitute that was imbued with sanctity after its redemption must die. What is the reason? The Gemara explains: What are we to do? Shall we sacrifice it? It cannot be sacrificed, as it received its status from the deferred sanctity of the redeemed blemished animal and is therefore unfit for the altar. Shall we redeem it? It cannot be redeemed, as its sanctity is not strong enough to be transferable to the money for its redemption. Therefore, it must die.
The Gemara continues analyzing the baraita, which teaches: Whether before its redemption or after its redemption, an animal whose consecration preceded its blemish renders an animal that was a substitute for it sacred. Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: And its substitute that was imbued with sanctity after its redemption must die. What is the reason? The Gemara explains: What are we to do? Shall we sacrifice it? It cannot be sacrificed, as it received its status from the deferred sanctity of the redeemed blemished animal and is therefore unfit for the altar. Shall we redeem it? It cannot be redeemed, as its sanctity is not strong enough to be transferable to the money for its redemption. Therefore, it must die.
ותמורה שלאחר פדיונו מתה – ואם תאמר מאי שנא מולדות דאיעבר ואתיליד לאחר פדיונן דחשבינן לעיל ולד צבי ואיל ויש לומר דולדות אין בהן קדושה אלא מכח אמן וכיון שנפדית פקעה קדושתו לגמרי כצבי וכאיל ואע״ג דאיכא איסור גיזה ועבודה אין כח לאיסור מועט כזה שיחול על ידו קדושה על הולדות אבל תמורת קדושה (בההיא) וכיון דגלי קרא שחלה על בעלת מום קבוע חלה ה״ה לאחר פדיונן אלא דלא קרבה אבל תמורה דלפני פדיונן קרבה ועדיפא מולדות דלפני פדיונן דאיכא מ״ד לעיל לרעייה וכן מוכח לשון הקונטרס דבסמוך גבי מנין לתמורת פסולי המוקדשין שמתה ופי׳ רש״י כגון לאחר פדיונו דלא מצי למיקרב והא דאצטריך קרא דממעלי הגרה בסמוך ללאו אתא דמסברא ידענו דלא קרבה כדאמר רב נחמן הכא וכה״ג אמר בסמוך גבי חמש חטאות ועוד יש לפרש דקרא וסברא צריכי דאי לאו קרא הוה אמינא לא קדשה כלל כצבי ואיל כולדות דאיעבר ואוליד לאחר פדיונן ואי לאו סברא הוה אמינא ירעה וטמא הוא דקרא הוי ימתין עד שיהא טמא ויפול בו מום כדפי׳ הקונטרס בסמוך והא דפריך רב עמרם ותיתכיל במומה לבעלים אסברא דרב נחמן פריך.
גמ׳ בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן. עושה תמורה צ״ל פיסקא:
בד״ה קדושה דחויה כו׳ שכבר נפדו הס״ד ואח״כ מ״ה ויאכלו כו׳ ליעבד הכא כו׳ עכ״ל כצ״ל ובד״ה והא בהמה כו׳ הלכך מתה הס״ד ואח״כ מ״ה מנין לתמורת:
תוס׳ בד״ה ותמורה שלאחר פדיונה מתה וא״ת כו׳ אלא מכח אימן וכיון שנפדית פקעה קדושתה לגמרי כצבי וכאיל ואע״ג כו׳ כזה שיחול על ידו קדושה בההיא כו׳ ה״ה לאחר פדיונן כו׳ ופירש״י כגון לאחר פדיונו כו׳ ה״א לרעייה וטמא הוא כו׳ טמא ויפול בו מום עוד עכ״ל כצ״ל:
ב עוד שנינו בברייתא: קדשים שנפל בהם מום לאחר שהוקדשו, בין לפני פדיונו בין לאחר פדיונו עושה תמורה, שאם אמר על בהמת חולין שתהא תחתיו — אף היא קדושה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ותמורתו שנעשתה לאחר פדיונו — מתה, שמכניסים אותה לחדר, והיא מתה מאליה מרעב, מאי טעמא [מה הטעם]? שכן היכי ליעביד [כיצד יעשה]? ליקרביה [יקריב אותה] — הרי מכח קדושה דחויה קאתיא [היא באה], שבעל מום זה כבר נפדה, ואינו קדוש בקדושת המזבח, ומכוחו היא קדושה. ליפרקה [שיפדה אותה] לאחר שיפול בה מום — לא אלימא [אין קדושתה חזקה דיה] כדי למיתפס [לתפוס] את דמי פדיונה בקדושתה. הלכך מתה, כדי שלא ייכשלו בה אנשים בהנאה מן הקדשים.
The Gemara continues analyzing the baraita, which teaches: Whether before its redemption or after its redemption, an animal whose consecration preceded its blemish renders an animal that was a substitute for it sacred. Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: And its substitute that was imbued with sanctity after its redemption must die. What is the reason? The Gemara explains: What are we to do? Shall we sacrifice it? It cannot be sacrificed, as it received its status from the deferred sanctity of the redeemed blemished animal and is therefore unfit for the altar. Shall we redeem it? It cannot be redeemed, as its sanctity is not strong enough to be transferable to the money for its redemption. Therefore, it must die.
הכל
(7) מַתְקֵיף לַהּ רַב עַמְרָם וְתִיתְּכִיל בְּמוּמָהּ לַבְּעָלִים וְכִי מָה בֵּין זוֹ לִתְמוּרַת בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר דִּתְנַן אתְּמוּרַת בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר הֵן וּוְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף כׇּל הָעוֹלָם הֲרֵי הֵן כִּבְכוֹר וּמַעֲשֵׂר וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָן לַבְּעָלִים.
Rav Amram objects to this: But let the substitute be eaten in its blemished state by the owners. After all, what is the difference between this substitute and the substitute of a firstborn or of an animal tithe offering, which may be eaten? The Gemara explains the question: As we learned in a mishna (Temura 21a): With regard to the substitute of a firstborn and of an animal tithe offering, both they, the substitutes themselves, and their offspring, and the offspring of their offspring, forever, i.e., for all future generations, are like the firstborn and the animal tithe offering, respectively, and therefore they are eaten in their blemished state by the owners. Why is the blemished substitute of a firstborn or an animal tithe permitted whereas the substitute of a disqualified consecrated animal remains forbidden?
Rav Amram objects to this: But let the substitute be eaten in its blemished state by the owners. After all, what is the difference between this substitute and the substitute of a firstborn or of an animal tithe offering, which may be eaten? The Gemara explains the question: As we learned in a mishna (Temura 21a): With regard to the substitute of a firstborn and of an animal tithe offering, both they, the substitutes themselves, and their offspring, and the offspring of their offspring, forever, i.e., for all future generations, are like the firstborn and the animal tithe offering, respectively, and therefore they are eaten in their blemished state by the owners. Why is the blemished substitute of a firstborn or an animal tithe permitted whereas the substitute of a disqualified consecrated animal remains forbidden?
ויאכלו במומן – ימתינו עד שיוממו ויאכלו לבעלים כבכור ומעשר שאין נפדין אלא נאכלין במומן. אלמא כיון דלא מצי קרבי כדאמר במס׳ תמורה (דף ה: ע״ש) אך בכור שור וגו׳ הן קריבין ואין תמורתן קריבין נאכלין במומן לבעלים הכי נמי ליעבד הכי.
מתקיף לה [מקשה על כך] רב עמרם: וימתין עד שיפול בתמורה זו מום, ותיתכיל [ותיאכל] במומה לבעלים, בלא שיפדו אותה! וכי מה בין זו, תמורת קדשים בעלי מום, לתמורת בכור ומעשר, שלא ניתן להקריבה, והיא נאכלת במומה? דתנן [ששנינו במשנה] במסכת תמורה: תמורת בכור ומעשר, הן וולדן וולד ולדן עד סוף כל העולם — הרי הן קדושים כבכור ומעשר, וכשיפול בהם מום — אין פודים אותם, אלא יאכלו במומן לבעלים! אמר ליה [לו] אביי: זה
Rav Amram objects to this: But let the substitute be eaten in its blemished state by the owners. After all, what is the difference between this substitute and the substitute of a firstborn or of an animal tithe offering, which may be eaten? The Gemara explains the question: As we learned in a mishna (Temura 21a): With regard to the substitute of a firstborn and of an animal tithe offering, both they, the substitutes themselves, and their offspring, and the offspring of their offspring, forever, i.e., for all future generations, are like the firstborn and the animal tithe offering, respectively, and therefore they are eaten in their blemished state by the owners. Why is the blemished substitute of a firstborn or an animal tithe permitted whereas the substitute of a disqualified consecrated animal remains forbidden?
הכל
(8) אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי זֶה שֵׁם אִמּוֹ עָלָיו וְזֶה שֵׁם אִמּוֹ עָלָיו זֶה כּוּלּוֹ תְּמוּרַת בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר מִיקַּרְיָא מָה בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר בְּמוּמָן מִיתְאַכְלָן לַבְּעָלִים אַף תְּמוּרָתָן מִיתְאַכְלָא.
Abaye said to Rav Amram: This one bears its mother’s name and that one bears its mother’s name, i.e., each substitute is subject to the same halakha as the animal for which it was substituted. This animal is entirely called a substitute of a firstborn or an animal tithe offering: Just as a firstborn and an animal tithe offering are eaten in their blemished state by the owners, so too, their substitute is eaten even when it is blemished.
Abaye said to Rav Amram: This one bears its mother’s name and that one bears its mother’s name, i.e., each substitute is subject to the same halakha as the animal for which it was substituted. This animal is entirely called a substitute of a firstborn or an animal tithe offering: Just as a firstborn and an animal tithe offering are eaten in their blemished state by the owners, so too, their substitute is eaten even when it is blemished.
מה בכור ומעשר במומן מתאכלין לבעלים – דבכור כי לית ביה מום מקריב אימורין דידיה על גבי מזבח ואינו אוכלן כהן וכי איתיליד ביה מומא נאכל כולו לכהן. בהמת מעשר דלית ביה מומא מסיק ליה לירושלים ואכיל ליה ישראל גופיה ומקריב אימורין למזבח:
וכי איתליד ביה מומא נאכל כולו לישראל והאי לבעלים דקתני הכא לאו לחד בעלים קאמר אלא כל חד וחד כדאיתיה האי לבעלים דידיה והאי לבעלים דידיה:
ממעלי הגרה טמא – כלומר יש בהמה שיש לה סימני טהרה והיא אסורה היינו תמורת בעלי מומין לאחר פדיונן:
שם אמו עליו וזה שם אמו עליו, כלומר, בכל תמורה נוהגים כדין הקרבן שמכוחו היא באה; זה כולו תמורת בכור ומעשר מיקריא [נקרא], ולפיכך, מה בכור ומעשר עצמם במומן מיתאכלן [נאכלים] לבעלים — אף תמורתן מיתאכלא [נאכלת] במומה לבעלים.
Abaye said to Rav Amram: This one bears its mother’s name and that one bears its mother’s name, i.e., each substitute is subject to the same halakha as the animal for which it was substituted. This animal is entirely called a substitute of a firstborn or an animal tithe offering: Just as a firstborn and an animal tithe offering are eaten in their blemished state by the owners, so too, their substitute is eaten even when it is blemished.
הכל
(9) וְזֶה שֵׁם אִמּוֹ עָלָיו תְּמוּרַת קָדָשִׁים מִיקַּרְיָא מָה קָדָשִׁים לָא מִיתַּכְלִי אֶלָּא בְּפִדְיוֹן אַף תְּמוּרָתָן נָמֵי לָא מִיתַּכְלִי אֶלָּא בְּפִדְיוֹן וְהָא לָא אַלִּימָא לְמִיתְפַּס פִּדְיוֹנַהּ.
And likewise, this substitute for a redeemed animal whose consecration preceded its blemish bears its mothers name, i.e., it is called the substitute of a sacrificial animal: Just as sacrificial animals are eaten only once they have been rendered permitted through redemption, so too, their substitutes are also eaten only through redemption. But the sanctity of this particular substitute is not strong enough to be transferable to money for its redemption, and therefore it cannot be redeemed. Consequently, it may not be eaten.
And likewise, this substitute for a redeemed animal whose consecration preceded its blemish bears its mothers name, i.e., it is called the substitute of a sacrificial animal: Just as sacrificial animals are eaten only once they have been rendered permitted through redemption, so too, their substitutes are also eaten only through redemption. But the sanctity of this particular substitute is not strong enough to be transferable to money for its redemption, and therefore it cannot be redeemed. Consequently, it may not be eaten.
וזה תמורת קדשים בעלי מום, שם אמו עליו, תמורת קדשים מיקריא [נקראת], ולפיכך, מה קדשים שנפל בהם מום לא מיתכלי [אינם נאכלים] אלא בפדיון — אף תמורתן נמי [גם כן] לא מיתכלי [אינה נאכלת] אלא בפדיון, והא לא אלימא למיתפס [וזו התמורה שנעשתה לאחר פדיון לא חזקה קדושתה כדי לתפוס] את פדיונה בקדושה, ומשום כך אינה יכולה להיפדות, ולכן תמות.
And likewise, this substitute for a redeemed animal whose consecration preceded its blemish bears its mothers name, i.e., it is called the substitute of a sacrificial animal: Just as sacrificial animals are eaten only once they have been rendered permitted through redemption, so too, their substitutes are also eaten only through redemption. But the sanctity of this particular substitute is not strong enough to be transferable to money for its redemption, and therefore it cannot be redeemed. Consequently, it may not be eaten.
הכל
(10) תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב נַחְמָן מִנַּיִן בלִתְמוּרַת פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין שֶׁמֵּתָה תַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא י״א:ד׳} מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה טָמֵא הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְחָמֵשׁ חַטָּאוֹת מֵתוֹת הָהוּא {ויקרא י״א:ד׳} מִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה טָמֵא נָפְקָא.
The Gemara notes that it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Naḥman: From where is it derived with regard to the substitute of disqualified consecrated animals that it must die? It is derived from a verse, as the verse states: “Nevertheless, these you shall not eat, of them that only chew the cud, or of them that only have a split hoof…it is impure to you” (Leviticus 11:4). The extraneous phrase “impure to you” indicates that there exists an animal which possesses the signs of a kosher animal but is nevertheless prohibited in consumption, and that is the substitute of a disqualified consecrated animal. The Gemara raises an objection: But isn’t that extraneous phrase necessary for the halakha of the five sin offerings that are left to die, which may not be eaten? The Gemara answers: No; that halakha is derived from the phrase: “Of them that only have a split hoof…is impure.”
The Gemara notes that it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Naḥman: From where is it derived with regard to the substitute of disqualified consecrated animals that it must die? It is derived from a verse, as the verse states: “Nevertheless, these you shall not eat, of them that only chew the cud, or of them that only have a split hoof…it is impure to you” (Leviticus 11:4). The extraneous phrase “impure to you” indicates that there exists an animal which possesses the signs of a kosher animal but is nevertheless prohibited in consumption, and that is the substitute of a disqualified consecrated animal. The Gemara raises an objection: But isn’t that extraneous phrase necessary for the halakha of the five sin offerings that are left to die, which may not be eaten? The Gemara answers: No; that halakha is derived from the phrase: “Of them that only have a split hoof…is impure.”
מנין לתמורת פסולי המוקדשים שמתה – כגון דלאחר שנפדו הקדשים התפיסן בתמורה דלא מצו למיקרב.
ממעלה הגרה טמא הוא – דסיפיה דקרא כתיב טמא הוא לכם ודרשינן הכי יש לך דבר שיש בו סימני טהרה ואסור באכילה ואיזו זו תמורת פסולי המוקדשין.
חמש חטאות – מפרש בתמורה (דף כא:).
תלמוד לומר ממעלי הגרה – והא דדרשינן בפ״ק (לעיל דף ו.) יש לך דבר שהוא מעלה גרה ואי אתה אוכלו כגון טהור שנולד מן הטמא התם דריש מרישיה דקרא ואת אלה לא תאכלו והכא דריש מסיפיה דקרא טמא הוא לכם אי נמי תרי קראי כתיבי.
בד״ה ת״ל ממעלי כו׳ והכא דריש כו׳ תרי קראי כתיבי עכ״ל הס״ד כצ״ל ור״ל תרי קראי חד בשמיני וחד בראה וק״ל:
ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב נחמן: מנין לתמורת פסולי המוקדשין (שנפדו) שמתה, ולא ניתן לפדותה ולאוכלה? תלמוד לומר: ״ממעלי הגרה... טמא הוא לכם״ (ויקרא יא, ד). וכך דורשים את הפסוק: גם מבעלי החיים הטהורים מעלי הגרה, יש כאלה הטמאים לכם ואסורים באכילה. והם תמורות פסולי המוקדשים שנפדו, שלא ניתן לפדותן ולאוכלן, אלא הן מתות. ושואלים: והרי האי מיבעי ליה [פסוק זה נצרך] לענין חמש חטאות (ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, ושנתכפרו בעליה, ושעברה שנתה הראשונה), ללמדנו שהן אסורות בהקרבה, ולכן מתות! ומשיבים: ההוא, אותו דין, ממה שנאמר שם ״ממפריסי הפרסה... טמא״ נפקא [יוצא, נלמד].
The Gemara notes that it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Naḥman: From where is it derived with regard to the substitute of disqualified consecrated animals that it must die? It is derived from a verse, as the verse states: “Nevertheless, these you shall not eat, of them that only chew the cud, or of them that only have a split hoof…it is impure to you” (Leviticus 11:4). The extraneous phrase “impure to you” indicates that there exists an animal which possesses the signs of a kosher animal but is nevertheless prohibited in consumption, and that is the substitute of a disqualified consecrated animal. The Gemara raises an objection: But isn’t that extraneous phrase necessary for the halakha of the five sin offerings that are left to die, which may not be eaten? The Gemara answers: No; that halakha is derived from the phrase: “Of them that only have a split hoof…is impure.”
הכל
(11) תַּנְיָא נָמֵי הָכִי מִנַּיִן גלְחָמֵשׁ חַטָּאוֹת מֵתוֹת תַּלְמוּד לוֹמַר מִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה טָמֵא חָמֵשׁ חַטָּאוֹת מֵתוֹת הִילְכְתָא גְּמִירִי לַהּ אֶלָּא כִּי אֲתָא קְרָא לִתְמוּרַת אָשָׁם.
The Gemara notes that this is also taught in a baraita: From where is it derived that there are five sin offerings that are left to die? The verse states: “Of them that have a split hoof…is impure to you,” which indicates that there is a second category of animals that possess the signs of a kosher animal, but that are nevertheless prohibited in consumption. The Gemara raises an objection: But isn’t the category of the five sin offerings that are left to die a halakha learned as a tradition, not from a verse? Rather, when that verse came, it came to teach that the substitute of a guilt offering may not be sacrificed and is left to graze until it develops a blemish.
The Gemara notes that this is also taught in a baraita: From where is it derived that there are five sin offerings that are left to die? The verse states: “Of them that have a split hoof…is impure to you,” which indicates that there is a second category of animals that possess the signs of a kosher animal, but that are nevertheless prohibited in consumption. The Gemara raises an objection: But isn’t the category of the five sin offerings that are left to die a halakha learned as a tradition, not from a verse? Rather, when that verse came, it came to teach that the substitute of a guilt offering may not be sacrificed and is left to graze until it develops a blemish.
ואי מהלכתא גרידתא הוה אמינא היכא דעבר ואיקרי ואכל כו׳ קמ״ל קרא דאיכא לאו דכתיב את זה לא תאכלו. לישנא אחרינא. ומאחר דהלכתא איכא קרא למה ליה למיקם עליה בעשה דכתיב אותה תאכלו ויש לך אחרת שהיא מפרסת פרסה דאית בה לאו אי אקרבה והיינו חמש חטאות ולאו הבא מכלל עשה עשה. והכי מסתברא כלישנא בתרא דהכי נמי גרסינן בתמורה בפרק אלו קדשים וכי איצטריך קרא דאי מקריב ליה קאי עליה בעשה. ואיבעית אימא חמש חטאות לא צריכי קרא אלא לאקושי דבר הבא ממעלי הגרה דהיינו תמורת בעלי מומין לדבר הבא ממפריסי פרסה דהיינו חמש חטאות דנפקי מהתם מה להלן בחמש חטאות מתות אף תמורת בעלי מומין שנפדו נמי והיינו כרב נחמן:
לתמורת אשם – שתהא רועה דאשם לא קרב נדבה הלכך תמורתו לא קרבה והא טמא דקרא ה״ק הניחוהו עד שיהא טמא כלומר שיפול בו מום.
אלא כי אתא קרא לתמורת אשם – והכי פירושא דברייתא מנין לחמש חטאות מתות וכנגדן באשם רועה וטמא הוא היינו שירעה עד שיסתאב כדפירש הקונטרס.
ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: מנין לחמש חטאות שהן מתות? תלמוד לומר: ״ממפריסי הפרסה... טמא״. ותוהים: חמש חטאות שהן מתות, הלוא הילכתא גמירי לה [מהלכה למשה מסיני, למדו אותה], במסורת שבעל פה, ולא מן הכתוב! אלא, כי אתא קרא [כאשר בא המקרא] ״ממפריסי הפרסה... טמא״ הרי זה לתמורת אשם, ללמדנו שהיא אסורה בהקרבה, ותרעה עד שיפול בה מום ותיפדה.
The Gemara notes that this is also taught in a baraita: From where is it derived that there are five sin offerings that are left to die? The verse states: “Of them that have a split hoof…is impure to you,” which indicates that there is a second category of animals that possess the signs of a kosher animal, but that are nevertheless prohibited in consumption. The Gemara raises an objection: But isn’t the category of the five sin offerings that are left to die a halakha learned as a tradition, not from a verse? Rather, when that verse came, it came to teach that the substitute of a guilt offering may not be sacrificed and is left to graze until it develops a blemish.
הכל
(12) תְּמוּרַת אָשָׁם נָמֵי הִילְכְתָא הִיא דכֹּל שֶׁבַּחַטָּאת מֵתָה בָּאָשָׁם רוֹעֶה.
The Gemara raises a further objection: The halakha of a substitute for a guilt offering is also a halakha learned as a tradition, as stated in the principle: In any case where a sin offering is left to die, a guilt offering is left to graze. Since the substitute of a sin offering is left to die, it is established by tradition that the substitute of a guilt offering is left to graze, and therefore no verse is required to teach this halakha.
The Gemara raises a further objection: The halakha of a substitute for a guilt offering is also a halakha learned as a tradition, as stated in the principle: In any case where a sin offering is left to die, a guilt offering is left to graze. Since the substitute of a sin offering is left to die, it is established by tradition that the substitute of a guilt offering is left to graze, and therefore no verse is required to teach this halakha.
כל שבחטאת מתה באשם רועה – אומר רבינו תם דרעייה מדרבנן היא ולפי שתקנו חכמים רעייה נקט בכל דוכתא באשם רועה אבל הילכתא הכי איתא מדאורייתא דכל שבחטאת מתה באשם קרב עולה כדאמר בפסחים שילהי (סוף) פרק אלו דברים (פסחים עג.) אשם שניתק לרעייה ושחטו כשר לעולה ושם פירשתי לה.
ומקשים: תמורת אשם נמי [גם כן] הילכתא [הלכה למשה מסיני] היא, ששנינו: כל שבחטאת מתה (ובכלל זה תמורת חטאת) — באשם רועה עד שיפול בו מום!
The Gemara raises a further objection: The halakha of a substitute for a guilt offering is also a halakha learned as a tradition, as stated in the principle: In any case where a sin offering is left to die, a guilt offering is left to graze. Since the substitute of a sin offering is left to die, it is established by tradition that the substitute of a guilt offering is left to graze, and therefore no verse is required to teach this halakha.
הכל
(13) אֶלָּא לְעוֹלָם חָמֵשׁ חַטָּאוֹת מֵתוֹת וְאִצְטְרִיךְ קְרָא וְאִצְטְרִיךְ הִילְכְתָא דְּאִי מִקְּרָא הֲוָה אָמֵינָא לִרְעִיָּיה קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן הִילְכְתָא לְמִיתָה וְאִי מֵהִילְכְתָא הֲוָה אָמֵינָא הֵיכָא דַּעֲבַד אִיקְּרִי וַאֲכַל מֵהָנֵי חָמֵשׁ חַטָּאוֹת אִיסּוּרָא אִיכָּא לָאו לֵיכָּא קָמַשְׁמַע לַן דְּאִיכָּא לָאו.
The Gemara answers: Rather, the verse is actually the source for a halakha that applies to the five sin offerings left to die. And both a verse is necessary and the halakha learned as a tradition is also necessary to determine the final course of action that one should take. The Gemara elaborates: If the concept of the five sin offerings had been derived from the verse alone, I would say that the five sin offerings are left to graze. Therefore, the halakha learned through tradition teaches us that they are left to die. And if this ruling were based only on the halakha learned as a tradition, I would say: In a case where one happened to eat from one of these five sin offerings, there is a prohibition that he violated, but not a negative mitzva, for which one is liable to receive lashes. The verse therefore teaches us that there is a negative mitzva here as well.
The Gemara answers: Rather, the verse is actually the source for a halakha that applies to the five sin offerings left to die. And both a verse is necessary and the halakha learned as a tradition is also necessary to determine the final course of action that one should take. The Gemara elaborates: If the concept of the five sin offerings had been derived from the verse alone, I would say that the five sin offerings are left to graze. Therefore, the halakha learned through tradition teaches us that they are left to die. And if this ruling were based only on the halakha learned as a tradition, I would say: In a case where one happened to eat from one of these five sin offerings, there is a prohibition that he violated, but not a negative mitzva, for which one is liable to receive lashes. The verse therefore teaches us that there is a negative mitzva here as well.
הא בעלי מומין מיפרק – אלמא דבני פדייה נינהו ולשם אותו הזבח מתפיסן משמע נמי דבני פדייה נינהו ואפילו תמימין ותיובתא דרב הונא בתרתי דאמר מתין שלא היו יכולין לבוא בשום ענין לידי פדייה:
המקבל צאן ברזל מן העובד כוכבים – כלומר דמקבל מיניה בהמה לשעבד עליו שיעבוד קשה כברזל. כגון שקיבל ישראל עליו אם יפחתו דמיה או תמות שישלם לעובד כוכבים כמה ששמין אותה עכשיו ואם תעשה ולדות שיהו בין שניהן הולדות:
אלא, לעולם הלימוד מ״מפריסי הפרסה״ הוא לחמש חטאות מתות. ולמרות שהלכה למשה מסיני היא, אצטריך קרא ואצטריך הילכתא [הוצרך המקרא והוצרכה ההלכה], דאי מקרא הוה אמינא [שאם מן המקרא לבד, הייתי אומר] שאסורות בהקרבה, אבל יצאו לרעייה עד שיפול בהם מום וייפדו, על כן קא משמע לן הילכתא [משמיע לנו הלכה] שדינן למיתה. ואי מהילכתא הוה אמינא [ואם מן ההלכה לבד, הייתי אומר]: היכא דעבד איקרי [היכן שעשה כן במקרה] ואכל מהני [מאותן] חמש חטאות — איסורא איכא [איסור יש בזה], אבל איסור לאו (לא תעשה) המפורש בתורה, שעונשו מלקות, ליכא [אין בזה], על כן קמשמע לן [משמיע לנו הכתוב] דאיכא [שיש בזה] לאו.
The Gemara answers: Rather, the verse is actually the source for a halakha that applies to the five sin offerings left to die. And both a verse is necessary and the halakha learned as a tradition is also necessary to determine the final course of action that one should take. The Gemara elaborates: If the concept of the five sin offerings had been derived from the verse alone, I would say that the five sin offerings are left to graze. Therefore, the halakha learned through tradition teaches us that they are left to die. And if this ruling were based only on the halakha learned as a tradition, I would say: In a case where one happened to eat from one of these five sin offerings, there is a prohibition that he violated, but not a negative mitzva, for which one is liable to receive lashes. The verse therefore teaches us that there is a negative mitzva here as well.
הכל
(14) וְאִיבָּעֵית אֵימָא לְאַקּוֹשֵׁי דָּבָר הַבָּא מִמַּעֲלֵי גֵּרָה לְדָבָר הַבָּא מִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה מָה לְהַלָּן בְּמִיתָה אַף כָּאן בְּמִיתָה.:
And if you wish, say instead that the halakha of the five sin offerings left to die is in fact a halakha learned as a tradition, and therefore no verse is required for its own sake. Rather, the verse: “Of them that have a split hoof,” serves to juxtapose an item that comes, i.e., that is derived, from the mention of animals who chew their cud, referring to the substitutes of disqualified consecrated animals, with an item that comes from animals who have a split hoof, referring to the five sin offerings: Just as there, the sin offerings are left to die, so too here, the substitutes are left to die.
And if you wish, say instead that the halakha of the five sin offerings left to die is in fact a halakha learned as a tradition, and therefore no verse is required for its own sake. Rather, the verse: “Of them that have a split hoof,” serves to juxtapose an item that comes, i.e., that is derived, from the mention of animals who chew their cud, referring to the substitutes of disqualified consecrated animals, with an item that comes from animals who have a split hoof, referring to the five sin offerings: Just as there, the sin offerings are left to die, so too here, the substitutes are left to die.
ואבע״א – להכי אתא ממפריסי הפרסה דמשתעי בחטאות המתות להקיש דבר הבא ממעלי הגרה תמורת פסולי המוקדשין לאחר פדיונן דנפקא ממעלי הגרה לדבר הבא ממפריסי הפרסה חטאות המתות.
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לא בא הכתוב ״ממפריסי הפרסה״ ללמד את דין חטאות המתות עצמו, שהוא הלכה למשה מסיני, אלא הוזכר בפסוק זה כדי לאקושי [להקיש, להשוות] דבר הבא (הנלמד) ממעלי גרה, כלומר, תמורת פסולי המוקדשים, לדבר הבא (הנלמד) ממפריסי הפרסה, כלומר, חטאות המתות, מה להלן חטאות המתות — דינן במיתה, אף כאן דינה במיתה.
And if you wish, say instead that the halakha of the five sin offerings left to die is in fact a halakha learned as a tradition, and therefore no verse is required for its own sake. Rather, the verse: “Of them that have a split hoof,” serves to juxtapose an item that comes, i.e., that is derived, from the mention of animals who chew their cud, referring to the substitutes of disqualified consecrated animals, with an item that comes from animals who have a split hoof, referring to the five sin offerings: Just as there, the sin offerings are left to die, so too here, the substitutes are left to die.
הכל
(15) מתני׳ מַתְנִיתִין : ההַמְקַבֵּל צֹאן בַּרְזֶל מִן הַגּוֹי1
MISHNA: With regard to one who receives animals as part of a guaranteed investment from a gentile, i.e., the Jew receives the animals to raise them and commits to pay a fixed price at a later date even if they die or their value decreases, and the offspring born in the interim are divided between the gentile and the Jew,
MISHNA: With regard to one who receives animals as part of a guaranteed investment from a gentile, i.e., the Jew receives the animals to raise them and commits to pay a fixed price at a later date even if they die or their value decreases, and the offspring born in the interim are divided between the gentile and the Jew,
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״העובד כוכבים״.
מתני׳ המקבל צאן ברזל – ששם לו עובד כוכבים בהמותיו בדמים קצובין ולתת לו אותן דמים עד עשר שנים בין מתו בין הוזלו ואותן ולדות שיהיו להן עד אותו זמן יהיו ביניהם.1
1. בדפוס וילנא מופיע כאן ד״ה שמופיע במהדורתנו בתחילת דף ט״ז:
ג משנה המקבל צאן ברזל מן הגוי, שהגוי נותן לישראל בהמות לגדלן והישראל מתחייב לשלם לו תמורתן בסכום קצוב לאחר זמן, גם אם ימותו או יוזלו דמיהן, והולדות שייוולדו להן עד זמן התשלום יחולקו ביניהם —
MISHNA: With regard to one who receives animals as part of a guaranteed investment from a gentile, i.e., the Jew receives the animals to raise them and commits to pay a fixed price at a later date even if they die or their value decreases, and the offspring born in the interim are divided between the gentile and the Jew,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
בכורות טז. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים בכורות טז., עין משפט נר מצוה בכורות טז. – מהדורת על־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לר׳ גרשום בכורות טז., רש"י בכורות טז., תוספות בכורות טז., מהרש"א חידושי הלכות בכורות טז., פירוש הרב שטיינזלץ בכורות טז., אסופת מאמרים בכורות טז.
Bekhorot 16a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Bekhorot 16a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Bekhorot 16a, Attributed to R. Gershom Bekhorot 16a, Rashi Bekhorot 16a, Tosafot Bekhorot 16a, Maharsha Chidushei Halakhot Bekhorot 16a, Steinsaltz Commentary Bekhorot 16a, Collected Articles Bekhorot 16a