Bekhorot 15b – בכורות טו:‏ – Shas HaMeforash

(1)

אִיכָּא דְּאָמְרִי {דברים י״ב:ט״ו} תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ אֵין לָךְ בָּהֶן הֶיתֵּר אֲכִילָה אֶלָּא מִשְּׁעַת זְבִיחָה וְאֵילָךְ אֲבָל פּוֹדִין אֶת הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים (ה״נהָכִי נָמֵי דְּאָמַר).:

The Gemara cites an alternative exposition. Some say that the phrase: “You may slaughter and eat,” teaches that you have permission to eat them only from the time of slaughter onward. Similarly, no benefit may be derived from them until after their slaughter. The Gemara notes: But according to this interpretation, so too, the tanna said that one may redeem sacrificial animals in order to feed them to dogs, as this prohibition is not derived from the term “you may eat.”

מיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

איכא דאמרי תזבח ואכלת בשר אין לך בהן היתר אלא משעת זביחה ואילך שראוי לאכילה אבל מעיקרא לא אין לך היתר בהן אלמא דאסירי בגיזה ועבודה:

אבל פודין את הקדשין – דלא אייתר ליה ואכלת למיסריה ובכל דוכתא דאמרינן הניחא למאן דאמר אין פודין אלא למאן דאמר פודין מהכא נפקא:

איכא דאמרי תזבח ואכלת וכו׳ – מהכא מפיק גיזה וחלב דאסור ובשר אורחיה דקרא ולא דריש ואכלת לאפוקי כלבים.

גמ׳ ואתיליד לאחר פדיונן הא לפני פדיונן מקדיש נמי כו׳ כצ״ל:

בפירש״י בד״ה איכא דאמרי כו׳ ובשר אורחיה כו׳ ולד בעלי מומין כו׳ את מומן הס״ד ואח״כ מ״ה אותן ולדות כו׳ כדמפרש רב הונא הס״ד ואח״כ מ״ה הנך דנולדו לפני פדיונן מפלג כו׳ הד״א ובד״ה למימרא כו׳ לא אלימי הס״ד ואח״כ מ״ה סמוך לפדיון אימן כו׳ ע״י פדיית אימן וממתין [עד] כו׳ ובד״ה וטעמא מאי אמר רב הונא מומתין כו׳ ובד״ה אמר ר׳ לוי כו׳ בין למ״ד מומתין כו׳ למומין גופייהו דשרינן דאי עבר כו׳ לא אתי לדחינהו עכ״ל ובד״ה מהו שיתפיס פסולי המוקדשין לאיזו זבח כו׳ הד״א ובד״ה אשר יבוכר כו׳ אלמא לא חל עליה כו׳ כצ״ל ובד״ה לפני פדיונן כו׳ בדק הבית הס״ד ואח״כ מ״ה ולדותיהן כו׳ וגולדו אחר פדיונן הס״ד וכצ״ל ואח״כ מ״ה ונפדין כו׳ קודם פדיונן הס״ד ואח״כ מ״ה אין לו כו׳ בדמים הס״ד ואח״כ מ״ה ובין לפני כו׳ כצ״ל:

איכא דאמרי [יש אומרים] שלמדים איסור גיזה וחלב מכתוב זה באופן אחר: ״תזבח ואכלת״ (דברים יב, טו) — אין לך בהן היתר אכילה אלא משעת זביחה (שחיטה) ואילך, ואילו גיזה וחלב, שהם הנאות שמחיים — אסורות. ומעירים: ולדרך זו, אבל פודין את הקדשים שנפסלו על מנת להאכילן לכלבים — הכי נמי דאמר [כך גם כן אומר] תנא זה, כלומר, מותר הדבר לשיטתו.

The Gemara cites an alternative exposition. Some say that the phrase: “You may slaughter and eat,” teaches that you have permission to eat them only from the time of slaughter onward. Similarly, no benefit may be derived from them until after their slaughter. The Gemara notes: But according to this interpretation, so too, the tanna said that one may redeem sacrificial animals in order to feed them to dogs, as this prohibition is not derived from the term “you may eat.”

מיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(2) וּוְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן.: הֵיכִי דָמֵי אִילֵּימָא דְּאִיעַבַּר וְאִיתְיְלִיד לְאַחַר פִּדְיוֹנָן אַמַּאי וְלַד צְבִי וְאַיָּל נִינְהוּ אֶלָּא דְּאִיעַבַּר לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן וְאִיתְיְלִיד לְאַחַר פִּדְיוֹנָן הָא לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן מִיקְדָּשׁ נָמֵי קָדְשִׁי.

§ The mishna teaches with regard to sacrificial animals: And their offspring and their milk are prohibited after their redemption. The Gemara asks: What are the circumstances of the offspring’s birth? If we say that the offspring was both conceived and born after its mother’s redemption, then why would it be prohibited? After all, they are like the offspring of a gazelle or a hart, i.e., they are completely non-sacred. Rather, it must be referring to a case where the offspring was conceived prior to its mother’s redemption and born after its mother’s redemption. One can infer: But if they were born before their mothers’ redemption, not only are they not prohibited, they are also imbued with inherent sanctity.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

אמאי וולד צבי ואיל הוא – כלומר חולין נינהו:

אבל איתיליד לפני פדיונן דהיינו לפני דלפני מקדש נמי קדשי כדאמר לקמן דאיכא למאן דאמר קדשי ליקרב ואיכא למאן דאמר קדשי לרעייה:

מנהני מילי – דאיתיליד לאחר פדיונו דאסורין:

אלא דאיעבר לפני פדיונן ואיתיליד לאחר פדיונן – הילכך אסירי וקדושה לית להו לא ליקרב ולא לדמיהן כדמפרש לקמן מה תהא עליהן.

הא לפני פדיונן – נולדו מיקדש נמי קדשי.

א שנינו במשנה: וולדן וחלבן של פסולי המוקדשים אסור בהנאה לאחר פדיונן. ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר] שולדם אסור? אילימא [אם תאמר] במקרה דאיעבר ואיתיליד [שגם התעבר, וגם נולד] לאחר פדיונן — אמאי [מדוע] הולדות אסורים? והרי כמו ולד של צבי ואיל נינהו [הם], כלומר, חולין גמורים! אלא צריך לומר דאיעבר [שהתעבר] לפני פדיונן ואיתיליד [ונולד] לאחר פדיונן. ויש לדייק מכאן: אלה אסורים, הא [אבל] אם גם נולדו לפני פדיונן — מיקדש נמי קדשי [הריהם קדושים גם כן].

§ The mishna teaches with regard to sacrificial animals: And their offspring and their milk are prohibited after their redemption. The Gemara asks: What are the circumstances of the offspring’s birth? If we say that the offspring was both conceived and born after its mother’s redemption, then why would it be prohibited? After all, they are like the offspring of a gazelle or a hart, i.e., they are completely non-sacred. Rather, it must be referring to a case where the offspring was conceived prior to its mother’s redemption and born after its mother’s redemption. One can infer: But if they were born before their mothers’ redemption, not only are they not prohibited, they are also imbued with inherent sanctity.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) מְנָא הָנֵי מִילֵּי דְּתָנוּ רַבָּנַן זָכָר לְרַבּוֹת אֶת הַוָּלָד וּנְקֵבָה לְרַבּוֹת אֶת הַתְּמוּרָה.

The Gemara asks: From where is this matter, that the offspring of a sacrificial animal is imbued with inherent sanctity, derived? It is derived from a verse, as the Sages taught in a baraita with regard to the verse: “And if his offering be a sacrifice of peace offerings: If he sacrifice of the cattle, whether male or female, he shall sacrifice it without blemish before the Lord” (Leviticus 3:1), that the words “male” and “female” are extraneous, as the term “cattle” includes both. Consequently, “male” serves to include the offspring of a peace offering; “or female” serves to include the female animal that is designated as a substitute for a peace offering.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

דת״ר זכר – אם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב וגו׳ מה צורך למימר אם זכר אם נקבה לאו ממילא ידענא דזכר ונקבה ראוין לזבח שלמים אלא זכר לרבות הוולד דוולד משמע זכר ונקבה לרבות את התמורה דתמורה משמע נקבה:

מנא ה״מ – דלפני פדיונן אם נולדו קדשי.

זכר לרבות את הולד – גבי שלמים כתיב (ויקרא ג) אם זכר אם נקבה תמים וקרא יתירא הוא דנישתוק קרא מיניה ומדלא קבע בה זכר כדקבע בעולה ממילא דנקבה נמי חזיא זכר ונקבה תו למה לי זכר לרבות ולד שלמים. ואי קשיא תיפוק ליה מאשר יהיו לך תריץ תנאי היא איכא דמייתי לה מהכא ואיכא דמייתי לה מהכא והכי מפרש במסכת תמורה בפרק אלו קדשים (דף יז:).

ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שולדות בעלי מומים גם הם קדושים? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר ביחס לקרבן שלמים: ״אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר אם נקבה תמים יקריבנו״ (ויקרא ג, א), ומדוע נתפרשו זכר ונקבה? והלא בכלל ״בקר״ זכר ונקבה! אלא ״זכר״ — לרבות את הולד, ו״נקבה״ — לרבות את התמורה, שאם המיר (החליף) בהמת שלמים בבהמת חולין — אף היא נעשית בהמת שלמים.

The Gemara asks: From where is this matter, that the offspring of a sacrificial animal is imbued with inherent sanctity, derived? It is derived from a verse, as the Sages taught in a baraita with regard to the verse: “And if his offering be a sacrifice of peace offerings: If he sacrifice of the cattle, whether male or female, he shall sacrifice it without blemish before the Lord” (Leviticus 3:1), that the words “male” and “female” are extraneous, as the term “cattle” includes both. Consequently, “male” serves to include the offspring of a peace offering; “or female” serves to include the female animal that is designated as a substitute for a peace offering.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) וְאֵין לִי אֶלָּא וְלַד תְּמִימִין וּתְמוּרַת תְּמִימִים וְלַדי בַּעֲלֵי מוּמִין וּתְמוּרַת בַּעֲלֵי מוּמִין מִנַּיִן כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר אִם זָכָר לְרַבּוֹת וְלַד בַּעֲלֵי מוּמִין אִם נְקֵבָה לְרַבּוֹת תְּמוּרַת בַּעֲלֵי מוּמִין.

The baraita continues: And I have derived this halakha only with regard to the offspring of unblemished animals and the substitute of unblemished animals. From where do I derive that the same halakha applies to the offspring of blemished animals and the substitute of blemished animals? When the verse states: “Whether male,” this serves to include the offspring of blemished animals, in a case where its consecration preceded its blemish, and when the verse states: “Or female,” it serves to include the substitute of blemished animals.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

¹ הכי כתב בתמורה וכו׳ אותן ולדות שלאחר פדיונן דאיעבר לפני פדיונן ואיתיליד לאחר פדיונן. דלפני פדיונן איעבר ואיתיליד מיפלג פליגי בהו בתמורה בפרק אלו קדשים. דמאי דאמרינן דקדשי הנך ולדות ותמורות של בעלי מומים. שמואל אמר קדשי ליקרב הואיל והן תמימין ובאין מכח קדושת הגוף דאיתיליד קודם פדיונן ובר פדא [אמר] קדשו לרעייה דאין נפדין תמימין אלא בעלי מומין אבל לא קדשו ליקרב שלא יהא טפל חמור מן העיקר. אלא אותן שנולדו לאחר פדיונן מה תהא עליהן כו׳ מכח קדושה דחויה קא אתו דכבר נפדו אימן כשנולדו:

1. נראה דצ״ל והכי איתא בתמורה (דף יז ע״ב) אותן וולדות וכו׳.

ולד תמימים – ולד בהמה תמימה.

ולד בעלי מומין – (וכולן) שקדם הקדשן את מומן.

ואין לי אלא ולד קדשים תמימין ותמורת תמימים, ואולם ולדי בעלי מומין ותמורת בעלי מומין, מנין שחלה אף עליהם קדושה, למרות שבעלי המומים עצמם פסולים להקרבה? כשהוא אומר ״אם זכר״, הרי ״אם״ לשון ריבוי היא — לרבות ולד בעלי מומין, וכן ״אם נקבה״ —לרבות תמורת בעלי מומין.

The baraita continues: And I have derived this halakha only with regard to the offspring of unblemished animals and the substitute of unblemished animals. From where do I derive that the same halakha applies to the offspring of blemished animals and the substitute of blemished animals? When the verse states: “Whether male,” this serves to include the offspring of blemished animals, in a case where its consecration preceded its blemish, and when the verse states: “Or female,” it serves to include the substitute of blemished animals.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(5) אוֹתָן וְלָדוֹת שֶׁלְּאַחַר פִּדְיוֹנָן מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶן לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן מִיפְלָג פְּלִיגִי בְּהוּ אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר קָדְשִׁי לִיקְרַב וְאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר קָדְשִׁי לִרְעִיָּיה.

The Gemara asks: With regard to those offspring that were born after their mother’s redemption, what will be with them, since they can be neither sacrificed nor redeemed? Before providing an answer, the Gemara notes: If they were born before their mother’s redemption, the Sages disagree with regard to the halakha. There is one who says: They are entirely consecrated, to the extent that they may be sacrificed, and there is one who says: They are consecrated to graze until a blemish befalls them so that they can be redeemed, but they may not be sacrificed.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

אותן ולדות שלאחר פדיונן – נולדו ונתעברו קודם פדיונן מה תהא עליהם דהא לא חזו לא לגופן ולא לדמי כדמפרש רב הונא.

הנך דנולדו לפני פדיונן מיפליג פליגי בהו – בהא דאמרן לעיל אם זכר לרבות ולד בעלי מומין.

איכא למאן דאמר – במס׳ תמורה בפרק אלו קדשים (שם) קדשי ליקרב.

ואיכא למאן דאמר קדשי לרעייה – עד שיוממו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה.

ב ושואלים: אותן ולדות שנולדו לאחר פדיונן של פסולי המוקדשים, ששנינו במשנה שהם אסורים בהנאה, מה תהא עליהן, מה יעשו בהם? ומסבירים: אם נולדו לפני פדיונן — מיפלג פליגי בהו [חלוקים בהם] חכמים מה דינם, איכא למאן דאמר [יש מי שאומר]: קדשי [קדושים הם] אפילו ליקרב על גבי המזבח, שהרי הם עצמם תמימים. ואיכא למאן דאמר [ויש מי שאומר]: לא יהא הנולד קדוש יותר מאמו, ולפיכך אינם קדושים להקרבה, אלא קדשי [קדושים הם] לרעייה, שירעו עד שייפול בהם מום, ויפדו אותם.

The Gemara asks: With regard to those offspring that were born after their mother’s redemption, what will be with them, since they can be neither sacrificed nor redeemed? Before providing an answer, the Gemara notes: If they were born before their mother’s redemption, the Sages disagree with regard to the halakha. There is one who says: They are entirely consecrated, to the extent that they may be sacrificed, and there is one who says: They are consecrated to graze until a blemish befalls them so that they can be redeemed, but they may not be sacrificed.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(6) דִּלְאַחַר פִּדְיוֹנָן מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶן אָמַר רַב הוּנָא כּוֹנְסָן לַכִּיפָּה וְהֵן מֵתִין דְּהֵיכִי לֶיעְבֵּיד לִיקְרְבִינְהוּ מִכֹּחַ קְדוּשָּׁה דְּחוּיָה קָאָתוּ לִיפְרְקִינְהוּ לָא אַלִּימִי לְמִיתְפַּס פִּדְיוֹנָן.

The Gemara returns to the previous inquiry: With regard to those that were born after their mother’s redemption, what will be with them? Rav Huna says: One gathers them into a chamber, and they die of starvation. The reason is that what are we to do? Shall we sacrifice them? They cannot be sacrificed, as they received their status from the deferred sanctity of the redeemed mother, and are therefore unfit for the altar. Shall we redeem them? They cannot be redeemed, as their sanctity is not strong enough to be transferable to money for their redemption.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

לא אלימא – קדושתן שיתפסו פדיונן וכיון דאין להן כח למיתפס אף הן אין יוצאין לחולין הילכך מתין (והא לא אלימא למיתפס פדיונן):

כונסן לכיפה – לחדר והם מתים ברעב.

קדושה דחויה – דאית בהו תרתי לריעותא חדא דאמותן בעלי מומין שנראו ונדחו ועוד דלאחר פדיונן נולדו והן עצמן אין יכול להתפיסן לקדושה גמורה להקריב הואיל ואידחו תו לא מיחזו.

לא אלימי למיתפס פדיונן – בקדושתן כדי שיצאו הן לחולין שכבר יצאו קדושתן אגב פדיון דאמן דהאי דאסורין גזרה בעלמא הוא כדלקמן אבל מדאורייתא עובר ירך אמו הוא ופקעה קדושתן לפדיון אמן כדאמרן לעיל גבי קדושת דמים דולדן מותר לאחר פדיונן קדושת הגוף נמי לא שנא דאין חילוק בין קדושת הגוף לקדושת דמים לענין פדיון אלא שזה צריך מום וזה אין צריך מום.

אבל אם נולדו לאחר פדיונן של אמותיהם מה תהא עליהן? אמר רב הונא: כונסן לכיפה (מכניסם לחדר סגור) והן מתין שם ברעב. וטעם הדבר, דהיכי ליעביד [שהרי איך נעשה]? ליקרבינהו [נקריב אותם] — אי אפשר, שהרי מכח קדושה דחויה קאתו [הם באים], שנולדו לבהמה שכבר נפדתה ויצאה לחולין. ליפרקינהו [שנפדה אותם] — לא אלימי למיתפס [אין הם חזקים, אין קדושתם חזקה דיה, כדי לתפוס] את פדיונן בקדושה תחתם, ולכן הם עצמם אינם יוצאים לחולין.

The Gemara returns to the previous inquiry: With regard to those that were born after their mother’s redemption, what will be with them? Rav Huna says: One gathers them into a chamber, and they die of starvation. The reason is that what are we to do? Shall we sacrifice them? They cannot be sacrificed, as they received their status from the deferred sanctity of the redeemed mother, and are therefore unfit for the altar. Shall we redeem them? They cannot be redeemed, as their sanctity is not strong enough to be transferable to money for their redemption.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(7) אָמְרִי בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא ^אסָמוּךְ לְפִדְיוֹנָן מַתְפִּיסָן לְשֵׁם אוֹתוֹ זֶבַח סָמוּךְ לְפִדְיוֹנָן לְמֵימְרָא דִּבְנֵי פְּדִיָּיה נִינְהוּ אֶלָּא אֵימָא סָמוּךְ לְפִדְיוֹן אִמָּן מַתְפִּיסָן לְשֵׁם אוֹתוֹ זֶבַח טַעְמָא מַאי אָמַר רַבִּי לֵוִי גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְגַדֵּל מֵהֶן עֲדָרִים עֲדָרִים.

They said in the West, Eretz Yisrael, in the name of Rabbi Ḥanina: Immediately before their redemption, one dedicates them for the sake of the same offering for which their mother was consecrated. The Gemara asks: Immediately before their redemption? Is that to say that they are fit to be redeemed? It was established that they cannot be redeemed. Rather, say: Immediately before their mother’s redemption, one dedicates them for the sake of the same offering. The Gemara asks: What is the reason that the offspring are not simply left as they are? Rabbi Levi says: It is a rabbinic decree, lest one raise flocks and flocks of them. In other words, if the offspring are left alive in their forbidden status, there is a concern that one might eventually derive benefit from them and thereby violate a Torah prohibition.

א. א רמב״ם הלכות איסורי מזבח א׳:י״א

עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

א רמב״ם הלכות איסורי מזבח א׳:י״א

אמרי הכי יש להן כח לפדות דסמוך לפדיונן של ולדות קודם שיפדם מתפיסן לשום אותו הזבח – כלומר דמקדישן לשם זבח אימן וההוא הקדש מהני להו להביאן לידי פדיון:

למימרא דבני פדייה נינהו – שיש לו כח להיתפס לשום אותו זבח. והא אמרן דלא אלימי למיתפס:

אלא סמוך לפדיון אימן – כלומר כשהן מעוברין קודם שנולדו הולדות מתפיסן אגב אימן לשם זבח אימן ובהכי הוי להן קדושה למיתפס פדיונן:

טעמא מאי – צריך לטרוח באילו עניינין שיבואו לידי פדייה:

גזרה שמא יגדל מהם עדרים – ויבא לידי תקלה אם אוכל מהם אדם או מקריבן:

למימרא דבני פדייה נינהו – בתמיה. כלומר דשייך למימר בהו לשון פדייה קודם שיתפיסן בתמיה והא לא אלימי.

סמוך לפדיון אמן מתפיסן לשם אותו זבח – דהשתא חיילא עלייהו קדושה לעצמן דחשבינהו ולא פקעה קדושתייהו על ידי פדיון אמן וממתין עד שיוממו ופריק להו.

וטעמא מאי – אמר רב הונא מומתין ולא מתקין להו כרבי חנינא.

אמר ר׳ לוי גזרו כו׳ – אי אמרת אית להו תקנתא לולדות אתי לגדל עדרים מפסולי המוקדשין דכי נפיל ביה מומא בבהמת קדשים לא פריק ליה (האי) ואתי למיכלינהו בלא פדיון אבל כי מפסדינן לולדות ממהר לפדות את האם מיד כשיפול בה מום מפי רבי אליעזר ובתשובתו. ל״א בין למ״ד מומתין בין למ״ד מתפיסן מאי טעמא אטרחוהו רבנן לשבקינהו באיסורייהו גזרה שמא יגדל עדרים עדרים שילדו גם אותן ולדות ולדות אחרים ואתי בהו לידי תקלה אבל לאחר שיפדם לא איכפת אם יולדין דוולד צבי ואיל נינהו. ל״א ועיקר מפי המורה וטעמא מאי אמתני׳ קא מהדר דמאי טעמא אסור אחר פדיון אמן הא פקע קדושתייהו בפדיון אמן כי היכי דפקעא גבי קדושת דמים דולדן מותר לאחר פדיון כדאמר לעיל גזירה שמא יגדל מפסולי המוקדשין שיפדו עדרים לצורך דולדות הנולדים לאחר פדיון ואתי בהו לידי גיזה ועבודה אבל לעיל גבי קדם מומן להקדישן לא גזרינן משום מילתא דלא שכיחא היא דהא אמרינן במסכת תמורה (דף ו:) המתפיס בעלי מומין למזבח עובר בחמשה לאוין ובקדם הקדשן למומן גופייהו דשרינן דאיעבר ואיתייליד לאחר פדיונן ולא גזרינן (דמילתא דלא שכיחא) כיון דאסרת להנך דאיעבר לפני פדיונן לא אתי לדחינהו.

ומעירים: אמרי במערבא משמיה [אמרו בארץ ישראל משמו] של רבי חנינא: ולדות אלו, סמוך לפדיונן מתפיסן (מקדישם) לשם אותו מין זבח של אמם. ותמהים: סמוך לפדיונן? למימרא [האם לומר] שבני פדייה נינהו [הם]? והרי אמרנו שלא ניתן לפדותם! אלא אימא [אמור]: סמוך לפדיון אמן, כשהם במעי אמם, מתפיסן (מקדישם) לשם אותו זבח של אמם, שאם היתה אם הולד בהמת שלמים — יתפיסו לשלמים. וכשאמו נפדית — הולד אינו נפדה ונדחה עמה, שהרי הוא קדוש בפני עצמו. ושואלים: טעמא מאי [טעם הדבר מהו]? מדוע לא להשאיר את ולדות הקדשים כפי שהם? אמר ר׳ לוי: גזירה שמא יגדל מהן עדרים עדרים, ויבוא לידי תקלה של הנאה מקדשים.

They said in the West, Eretz Yisrael, in the name of Rabbi Ḥanina: Immediately before their redemption, one dedicates them for the sake of the same offering for which their mother was consecrated. The Gemara asks: Immediately before their redemption? Is that to say that they are fit to be redeemed? It was established that they cannot be redeemed. Rather, say: Immediately before their mother’s redemption, one dedicates them for the sake of the same offering. The Gemara asks: What is the reason that the offspring are not simply left as they are? Rabbi Levi says: It is a rabbinic decree, lest one raise flocks and flocks of them. In other words, if the offspring are left alive in their forbidden status, there is a concern that one might eventually derive benefit from them and thereby violate a Torah prohibition.

עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(8) בְּעָא מִינֵּיהּ רָבִינָא מֵרַב שֵׁשֶׁת מַהוּ שֶׁמַּתְפִּיסָן לְכׇל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה א״לאֲמַר לֵיהּ אֵין מַתְפִּיסָן מַאי טַעְמָא אֲמַר לֵיהּ גָּמַר בִּשְׁעָרֶיךָ בִּשְׁעָרֶיךָ מִבְּכוֹר מָה בְּכוֹר אֵין מַתְפִּיסָן לְכׇל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה דִּכְתִיב {ויקרא כ״ז:כ״ו} אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבוּכַּר לַה׳ בִּבְהֵמָה וְגוֹ׳ לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אוֹתוֹ אַף הָנֵי אֵין מַתְפִּיסָן לְכׇל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה.

Ravina raised a dilemma before Rav Sheshet: According to Rabbi Ḥanina, what is the halakha with regard to the following matter: Can one dedicate the unborn offspring as any offering he desires? Rav Sheshet said to him: He may not dedicate them as any offering other than that for which the mother was consecrated. Ravina asked: What is the reason? Rav Sheshet said to him: It is derived by a verbal analogy between the phrase: “Within all your gates” (Deuteronomy 12:15), and: “Within your gates” (Deuteronomy 15:22), written with regard to a firstborn. Just as one cannot dedicate a firstborn as any offering he desires, as it is written: “But the firstborn among animals, which is born as a firstborn to the Lord, no man shall sanctify it” (Leviticus 27:26), so too, one cannot dedicate these offspring as any offering he desires.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

מה בכור אין מתפיסו לכל זבח שירצה דכתיב אך בכור וגו׳ לא יקדיש איש אותו – כלומר לשם זבח אחר:

אף – ולד פסולי המוקדשין וכו׳:

מהו שיתפיסן – לאותן ולדות שבמעי פסולי המוקדשין לאיזו זבח שירצה.

אין מתפיסן – אלא לאותו זבח.

בשעריך – כתיב בבכור וכי יהיה בו מום וגו׳ בשעריך תאכלנו (דברים טו) ובפסולי המוקדשין כתיב אשר נתן לך בכל שעריך (שם יב).

אשר יבוכר לא יקדיש איש אותו – אלמא לא חל עליה שום קדושה אחריתי.

מה בכור אין מתפיסו לכל זבח שירצה – פי׳ משנולד אבל במעי אמו יכול לשנותו לזבח אחר כדתנן פרק כיצד מערימין (תמורה דף כד:) ומכ״מ ילפינן מיניה שפיר ולדות פסולי המוקדשין דאין משנן לזבח אחר אפי׳ במעי אמן למ״ד במעי אמן הן קדושין כמו שאין יכול לשנות בכור משחלה עליו קדושת בכור הכי נמי פסולי המוקדשין שהרי קדושין כבר אין יכול לשנות בזבח אחר אפילו למ״ד בהוייתן קדושין לא דמו לבכור קודם שנולד דהני עומדין ליקדש מכח אמן שקדושה כבר.

תוס׳ בד״ה מה בכור כו׳ אפילו במעי אימן למ״ד במעי אימן הן כו׳ יכול לשנות בזבח אחר ואפי׳ כו׳ כצ״ל:

בעקבות דברי ר׳ חנינא, בעא מיניה [שאל אותו] רבינא מרב ששת: מהו שמתפיסן את ולדות בעלי המומים כשהם במעי אמם לכל זבח שירצה, ולאו דווקא למין זבח של אמם? אמר ליה [לו]: אין מתפיסן. שאל אותו: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר ליה [לו]: גמר [הריהו למד] גזירה שווה ״בשעריך״ ״בשעריך״ מבכור, שבבכור נאמר: ״בשעריך תאכלנו״ (דברים טו, כב), ובפסולי המוקדשים נאמר: ״בכל שעריך״ (דברים יב, טו), ללמדנו: מה בכור — אין מתפיסן לכל זבח שירצה, דכתיב [שנאמר]: ״אך בכור אשר יבכר לה׳ בבהמה (וגו׳) לא יקדיש איש אתו״ (ויקרא כז, כו), אלא הריהו נשאר בקדושת בכור, אף הני [אלה], ולדי פסולי המוקדשים — אין מתפיסן לכל זבח שירצה, אלא למין זבח של אמם, שהרי קדושה שיש בהם — קדושת אמם היא.

Ravina raised a dilemma before Rav Sheshet: According to Rabbi Ḥanina, what is the halakha with regard to the following matter: Can one dedicate the unborn offspring as any offering he desires? Rav Sheshet said to him: He may not dedicate them as any offering other than that for which the mother was consecrated. Ravina asked: What is the reason? Rav Sheshet said to him: It is derived by a verbal analogy between the phrase: “Within all your gates” (Deuteronomy 12:15), and: “Within your gates” (Deuteronomy 15:22), written with regard to a firstborn. Just as one cannot dedicate a firstborn as any offering he desires, as it is written: “But the firstborn among animals, which is born as a firstborn to the Lord, no man shall sanctify it” (Leviticus 27:26), so too, one cannot dedicate these offspring as any offering he desires.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(9) תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת קֳדָשִׁים ^בשֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּישָׁן וְנִפְדּוּ חַיָּיבִין בַּבְּכוֹרָה וּבַמַּתָּנוֹת בֵּין לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן בֵּין לְאַחַר פִּדְיוֹנָן הַגּוֹזֵז וְהָעוֹבֵד בָּהֶן אֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים בֵּין לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן בֵּין לְאַחַר פִּדְיוֹנָן אֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה.

The Gemara notes: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Sheshet: Sacrificial animals whose permanent blemish preceded their consecration and that were redeemed, are obligated in the mitzva of a firstborn, and obligated in the gifts. Whether before their redemption or after their redemption, one who shears them or utilizes them for labor does not incur the forty lashes. Similarly, whether before their redemption or after their redemption, they do not render an animal that was a substitute for them sacred.

ב. ב רמב״ם הלכות בכורות ה׳:ח׳

עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ב רמב״ם הלכות בכורות ה׳:ח׳

בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן הגוזז והעובד בהן אין סופג את הארבעים – ואי אמרת הא תנן במתניתין דלאחר פדיון מותרין אלמא דקודם לא. הא לא קשיא הכא נמי אינו סופג קתני אבל איסורא מיהא איכא:

ואין סופג את הארבעים – ואע״ג דאסירי בגיזה קודם פדייה לא לקי עליה דכי כתיב לא תגוז אקדשים גמורין כתיב ואיסורא מיהא איכא כשאר נהנה מן ההקדש.

בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן אין עושין תמורה – דטוב מעיקרו בעינן כדפרישית לעיל.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב ששת: קדשים שקדם מום קבוע להקדישן — מתחילתם אין גופם קדוש להקרבה, ולכן, לאחר שנפדו חייבין בבכורה ובמתנות. והואיל ואין להם דין קרבן, על כן בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן — הגוזז והעובד בהן אינו סופג את הארבעים. וכן בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן — אין עושין תמורה, שאם אמר על בהמת חולין שתהא תחתיה — אין היא קדושה.

The Gemara notes: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Sheshet: Sacrificial animals whose permanent blemish preceded their consecration and that were redeemed, are obligated in the mitzva of a firstborn, and obligated in the gifts. Whether before their redemption or after their redemption, one who shears them or utilizes them for labor does not incur the forty lashes. Similarly, whether before their redemption or after their redemption, they do not render an animal that was a substitute for them sacred.

עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(10) וְלִפְנֵי פִּדְיוֹנָן מוֹעֲלִין בָּהֶן וּלְאַחַר פִּדְיוֹנָן אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן וּוַלְדוֹתֵיהֶן חוֹל וְנִפְדִּין תְּמִימִים וּמַתְפִּיסָן לְכׇל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר הֲרֵי הֵן כְּחוּלִּין לְכׇל דִּבְרֵיהֶם אֵין לְךָ בָּהֶם אֶלָּא מִצְוַת עִלּוּי בִּלְבָד.

And before their redemption, one who benefits from them is liable for misuse of consecrated property, and after their redemption, one who benefits from them is not liable for misuse of consecrated property. And their offspring are non-sacred if they were born after their mother’s redemption; and they may be redeemed while they are unblemished if they were born before their mother’s redemption; and one can dedicate the offspring as any offering he desires. The principle of the matter is that animals whose permanent blemish preceded their consecration are like non-sacred animals in all matters, and you have only the mitzva of value alone, i.e., they must be valuated and redeemed with money, unlike non-sacred animals.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

וולדותיהן חולין לאחר פדיונן:

ונפדין – אפילו תמימין:

אלא מצות עילוי – כלומר חומרא דבעי פדייה:

לפני פדיונן מועלין בהן – דהא נהנה מן ההקדש דלא גרעי מקדשי בדק הבית.

וולדותיהן חולין – אפילו נתעברו קודם פדיונן ונולדו אחר פדיונן.

ונפדין תמימים – אם נתעברו וילדו קודם פדיונן.

אין לך בהם אלא מצות עילוי בלבד – שמעלין אותן בדמים.

ולפני פדיונן — מועלין בהן, יש בהם דין מעילה כשאר נכסי הקדש, ולאחר פדיונן— אין מועלין בהן. וולדותיהן שנולדו לאחר פדיונם — הריהם חול, ואם נולדו קודם הפדיון — נפדין הולדות למרות שהם תמימים, ואם רוצה להקדיש את הולדות — מתפיסן לכל זבח שירצה. כללו של דבר: הרי הן כחולין לכל דבריהם, לכל דיניהם, ואין לך בהם שינוי מכל בהמת חולין, אלא מצות עלוי (הערכה) ופדייה בלבד.

And before their redemption, one who benefits from them is liable for misuse of consecrated property, and after their redemption, one who benefits from them is not liable for misuse of consecrated property. And their offspring are non-sacred if they were born after their mother’s redemption; and they may be redeemed while they are unblemished if they were born before their mother’s redemption; and one can dedicate the offspring as any offering he desires. The principle of the matter is that animals whose permanent blemish preceded their consecration are like non-sacred animals in all matters, and you have only the mitzva of value alone, i.e., they must be valuated and redeemed with money, unlike non-sacred animals.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(11) אֲבָל קָדַם הֶקְדֵּישָׁן אֶת מוּמָן אוֹ מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּישָׁן וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹלַד מוּם קָבוּעַ וְנִפְדּוּ פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת בֵּין לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן בֵּין לְאַחַר פִּדְיוֹנָן הַגּוֹזֵז וְהָעוֹבֵד בָּהֶן סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּבֵין לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן בֵּין לְאַחַר פִּדְיוֹנָן עוֹשִׂין תְּמוּרָה.

The baraita continues: But if their consecration preceded their blemish, or they had a temporary blemish prior to their consecration and afterward developed a permanent blemish, and they were redeemed, they are exempt from the mitzva of the firstborn and from the gifts. Furthermore, whether before their redemption or after their redemption, one who shears them or utilizes them for labor incurs the forty lashes. And whether before their redemption or after their redemption, they render an animal that was a substitute for them sacred.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

אבל קדם כו׳ – ובין לפני ובין לפני דקאמר הכא לא צריך אלא משום דאמר ברישא אמר בסיפא:

ובין לפני פדיונן ובין לאחר פדיונן עושין תמורה – ולקמן קאמר דתמורה שלאחר פדיונן מתה.

אבל קדשים בעלי מום שקדם הקדישן את מומן, או שקדם מום עובר להקדישן ורק לאחר מכאן נולד מום קבוע — כבר נתקדש גופם למזבח, ולכן כשנפדו הרי הם פטורין מן הבכורה ומן המתנות. בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן — הגוזז והעובד בהן סופג את הארבעים. ובין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן — עושין תמורה.

The baraita continues: But if their consecration preceded their blemish, or they had a temporary blemish prior to their consecration and afterward developed a permanent blemish, and they were redeemed, they are exempt from the mitzva of the firstborn and from the gifts. Furthermore, whether before their redemption or after their redemption, one who shears them or utilizes them for labor incurs the forty lashes. And whether before their redemption or after their redemption, they render an animal that was a substitute for them sacred.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(12) לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן מוֹעֲלִין בָּהֶן וּלְאַחַר פִּדְיוֹנָן אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן וּוַלְדוֹתֵיהֶן קוֹדֶשׁ וְאֵין נִיפְדִּין תְּמִימִין וְאֵין מַתְפִּיסָן לְכׇל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר הֲרֵי הֵן כְּהֶקְדֵּשׁ לְכׇל דִּבְרֵיהֶם וְאֵין לָךְ בָּהֶן אֶלָּא הֶיתֵּר אֲכִילָה בִּלְבָד.

The baraita concludes: Before their redemption, one who derives benefit from them is liable for misuse of consecrated property, and after their redemption, one who derives benefit from them is not liable for misuse of consecrated property. And their offspring are sacred and may not be redeemed while they are unblemished, and one may not dedicate them as any offering he desires. The principle of the matter is that redeemed animals whose consecration preceded their permanent blemish are like redeemed sacrificial animals in all matters, and you have only the permission of consumption alone, i.e., once they have been redeemed they may be eaten. Like Rav Sheshet, this tanna rules that the offspring of animals whose consecration preceded their blemish may not be dedicated as any offering one desires.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ולדותיהן קדוש – דאיעבר לפני פדיון ואיתיליד לאחר פדיונן:

לאחר פדיונן אין מועלין בהן – דאיתקוש לצבי ואיל אבל לענין גיזה לא דכתיב תזבח ולא גיזה.

וולדותיהן קודש – אם נתעברו קודם פדיונן.

ואין מתפיסן לכל זבח שירצה – והיינו דרב ששת.

לפני פדיונן — מועלין בהן, יש בהם דין מעילה, ולאחר פדיונן — אין מועלין בהן, שכבר אינם רכוש ההקדש או המזבח. וולדותיהן שנתעברו בהם קודם פדיונן, גם אם נולדו לאחר פדיונם — קודש, שכבר נתקדשו בקדושת אמם למזבח, ואין ולדות אלה ניפדין כל עוד הם תמימין. ואם ברצונו להקדישם אין מתפיסן את הולדות לכל זבח שירצה, אלא למין זבח של אמם (וכדברי רב ששת). כללו של דבר: קדשים שנפל בהם מום ונפדו הרי הן כהקדש לכל דבריהם, ואין לך בהן אלא היתר אכילה בלבד.

The baraita concludes: Before their redemption, one who derives benefit from them is liable for misuse of consecrated property, and after their redemption, one who derives benefit from them is not liable for misuse of consecrated property. And their offspring are sacred and may not be redeemed while they are unblemished, and one may not dedicate them as any offering he desires. The principle of the matter is that redeemed animals whose consecration preceded their permanent blemish are like redeemed sacrificial animals in all matters, and you have only the permission of consumption alone, i.e., once they have been redeemed they may be eaten. Like Rav Sheshet, this tanna rules that the offspring of animals whose consecration preceded their blemish may not be dedicated as any offering one desires.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(13) כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר דְּרֵישָׁא לְאֵתוֹיֵי שׁוֹחֲטָן בְּחוּץ דְּפָטוּר כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר דְּסֵיפָא

It is accepted that whenever a tanna states: The principle of the matter, he is adding certain cases that one might have thought were excluded from the halakha in question. Accordingly, the Gemara notes that the phrase: The principle of the matter, in the former clause of the baraita, which states that that animals whose permanent blemish preceded their consecration are like non-sacred animals, serves to add the case of one who slaughters such an animal outside the Temple courtyard, teaching that he is exempt. The phrase: The principle of the matter, in the latter clause, which states that that redeemed animals whose consecration preceded their permanent blemish are like redeemed sacrificial animals in all matters,

מיוחס לר׳ גרשוםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

כללו של דבר דסיפא לאיתויי חלבו – דאסור באכילה כדאמרינן תזבח ואכלת וכו׳ ולא יכול למימר לאיתויי שוחטן בחוץ דחייב משום דנימא דשוחטן בחוץ נמי פטור דהא אין מתקבל דמן בפנים משום דקא אתי מכח קדושה דחויה דכבר נפדו האימהות:

ומבארים: ״כללו של דבר״ דרישא [שנאמר בהתחלה], באלו שקדם מומם להקדשם — לאתויי [להביא, לרבות] דין שוחטן בחוץ שהוא פטור, ״כללו של דבר״ דסיפא [שנאמר בסוף], באלו שקדם הקדשם את מומם

It is accepted that whenever a tanna states: The principle of the matter, he is adding certain cases that one might have thought were excluded from the halakha in question. Accordingly, the Gemara notes that the phrase: The principle of the matter, in the former clause of the baraita, which states that that animals whose permanent blemish preceded their consecration are like non-sacred animals, serves to add the case of one who slaughters such an animal outside the Temple courtyard, teaching that he is exempt. The phrase: The principle of the matter, in the latter clause, which states that that redeemed animals whose consecration preceded their permanent blemish are like redeemed sacrificial animals in all matters,

מיוחס לר׳ גרשוםפירוש הרב שטיינזלץהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון