Steinsaltz Commentary Beitzah 35a – ביאור שטיינזלץ ביצה לה.‏ – Shas HaMeforash

גמרא

פירוש

וַהֲלֹא מוֹתָרוֹ חוֹזֵר וְשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר כׇּל הֵיכָא דְּמוֹתָרוֹ חוֹזֵר לָא קָבַע. דִּתְנַן ^אהַנּוֹטֵל זֵיתִים מִן הַמַּעֲטָן טוֹבֵל אַחַת אַחַת בְּמֶלַח וְאוֹכֵל וְאִם טָבַל וְנָתַן לְפָנָיו עֲשָׂרָה חַיָּיב ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר מִן הַמַּעֲטָן טָהוֹר חַיָּיב מִן הַמַּעֲטָן טָמֵא פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיר אֶת הַמּוֹתָר. וְהָוֵינַן בַּהּ מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא וא״רוְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ רֵישָׁא בְּמַעֲטָן טָהוֹר וְגַבְרָא טָמֵא דְּלָא מָצֵי מַהְדַּר לֵיהּ. סֵיפָא בְּמַעֲטָן טָמֵא וְגַבְרָא טָמֵא דְּמָצֵי מַהְדַּר לֵיהּ. מַתְנִיתִין נָמֵי בְּמוּקְצֶה טָהוֹר וְגַבְרָא טָמֵא דְּלָא מָצֵי מַהְדַּר לֵיהּ וַהֲלֹא מוּחְזָרִין וְעוֹמְדִין הֵן. אֶלָּא אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר קָא אָמְרַתְּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר תְּרוּמָה קָבְעָה וכ״שוְכׇל שֶׁכֵּן שַׁבָּת דִּתְנַן פֵּירוֹת שֶׁתְּרָמָן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר לֶאֱכוֹל מֵהֶן עֲרַאי ^בוַחֲכָמִים מַתִּירִין. ת״שתָּא שְׁמַע מִסֵּיפָא וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים עַד שֶׁיִּרְשׁוֹם וְיֹאמַר מִכָּאן וְעַד כָּאן טַעְמָא דע״שדְּעֶרֶב שַׁבָּת בַּשְּׁבִיעִית דְּלָאו בַּר עַשּׂוֹרֵי הוּא הָא בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ דִּבְנֵי עַשּׂוֹרֵי נִינְהוּ אֲסוּרִים מ״טמַאי טַעְמָא לָאו מִשּׁוּם דְּשַׁבָּת קָבְעָה. לָא שָׁאנֵי הָתָם כֵּיוָן דְּאָמַר מִכָּאן וְעַד כָּאן אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר קָבַע לֵיהּ אִי הָכִי מַאי אִרְיָא שַׁבָּת אֲפִילּוּ בְּחוֹל נָמֵי הָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דְּטֶבֶל מוּכָן הוּא אֵצֶל שַׁבָּת שֶׁאִם עָבַר וְתִקְּנוֹ מְתוּקָּן. וּרְמִינְהִי הָיָה אוֹכֵל בָּאֶשְׁכּוֹל וְנִכְנַס מִגִּנָּה לֶחָצֵר ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יִגְמוֹר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר ^גלֹא יִגְמוֹר. חָשְׁכָה בְּלֵילֵי שַׁבָּת ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יִגְמוֹר ר׳רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר ^דלֹא יִגְמוֹר. הָתָם כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא ר׳רַבִּי נָתָן אוֹמֵר לֹא כְּשֶׁאָמַר ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר יִגְמוֹר בֶּחָצֵר יִגְמוֹר אֶלָּא יוֹצֵא חוּץ לֶחָצֵר וְיִגְמוֹר וְלֹא כְּשֶׁאָמַר ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר יִגְמוֹר בְּשַׁבָּת יִגְמוֹר אֶלָּא מַמְתִּין לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיִגְמוֹר. כִּי אֲתָא רָבִין א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן ^האֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד תְּרוּמָה וְאֶחָד חָצֵר וְאֶחָד מִקָּח כּוּלָּן אֵין קוֹבְעִין אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן. שַׁבָּת לְאַפּוֹקֵי מִדְּהִלֵּל דְּתַנְיָא הַמְעַמֵּר פֵּירוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לִקְצוֹר וְקִדֵּשׁ עֲלֵיהֶן הַיּוֹם א״ראָמַר רַבִּי יְהוּדָה הִלֵּל לְעַצְמוֹ אוֹסֵרמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)

הערות

^א רמב״ם הלכות מעשר ה׳:י״ח

^ב רמב״ם הלכות מעשר ב׳:ד׳

^ג רמב״ם הלכות מעשר ד׳:י״ז

^ד רמב״ם הלכות מעשר ה׳:כ״ב

^ה רמב״ם הלכות מעשר ג׳:ג׳

ומקשים: כיצד יכול אתה לומר שעצם העובדה שהחליט לאכול מן הפירות כבר נחשבת כעושה אותם קבע, והלא אף אם אמר שיאכל מהם למחר, מכל מקום מותרו, הפירות שנשארו ולא אכלם, חוזר מן הסתם לערימה. ושמעינן ליה [ושמענו אותו] את ר׳ אליעזר שאמר במפורש: כל היכא [היכן] שמותרו חוזר — לא קבע למעשר בכל מקרה! דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת מעשרות: הנוטל זיתים מן המעטן (כלי גדול שבו מאכסנים את הזיתים לפי שעה), טרם מיצוי שמנם — טובל אחת אחת מהן במלח ואוכל בלא לעשרם קודם לכן, ואף על פי שאוכלם במלח, אין הדבר מחשיבם כאכילת קבע, כיון שאוכלם אחד אחד. ואם טבל ונתן לפניו זיתים אחדים, כגון עשרה — הרי זה חייב במעשר, שנראה שהכין לעצמו סעודה שלימה מהם, ובכך נקבעו למעשר. ואילו ר׳ אליעזר אומר: האוכל מן המעטן הטהור — חייב במעשר, ואם אוכל מן המעטן הטמא — פטור מן המעשר, מפני שהוא מחזיר את המותר למעטן. והוינן בה [היינו עוסקים, מתקשים, בשאלה זו]: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [במה שונה ההתחלה ובמה שונה הסוף], כלומר: מה ענין טומאה וטהרה לכאן? ואמר ר׳ אבהו: רישא [בראש מדובר] במעטן טהור וגברא [ואיש] טמא שכשנוגע בהם הריהו מטמאם, דלא מצי מהדר ליה [שאינו יכול להחזירו] את הזיתים שנותרו, שאם יחזירם — הלא יטמא את כל הזיתים שבמעטן. ומכיון שכך, הריהו נוטל מלכתחילה רק כפי המידה שרוצה לאכול, ודי בכך כדי להחשיבם כאכילת קבע, ולכן חייב לעשרם. אולם סיפא [בסוף מדובר] במעטן טמא וגברא [ואיש] טמא, שאף שטימא את הזיתים במגעו, דמצי מהדר ליה [שיכול עדיין להחזירו] למעטן, שהרי הזיתים שבתוכו טמאים בגללו, ואינו מוסיף בכך כל טומאה. ומכיון שכך, אף מלכתחילה אינו מדייק ליטול בדיוק כפי המידה אותה הוא רוצה לאכול, ולכן אין בכך כדי לקובעם למעשר. ולענייננו למדנו, שכל שיכול להחזיר, הרי לדעת ר׳ אליעזר אינו נקבע עד גמר מלאכה! ומשיבים: מתניתין נמי [משנתנו גם כן] מדברת במוקצה טהור וגברא [ואיש] טמא, דלא מצי מהדר ליה [שאינו יכול להחזיר אותם]. ומקשים: והלא מוחזרין ועומדין הן! שהרי כאן אין צורך שיקח אותם לביתו ויחזיר את השאר, אלא מדובר שלוקח כל מה שהכין לעצמו באמירה מפורשת מבעוד יום, ונמצא המותר שלא לקח מוחזר ועומד. אלא אמר רב שימי בר אשי יש לדחות מה שאמרנו, וכך יש להבין: ר׳ אליעזר קא אמרת [אומר אתה]? לשיטתו אין זו קושיה כי ר׳ אליעזר לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שהרי הוא שאמר כי הפרשת תרומה גדולה היא עצמה כבר קבעה פירות אלו להיחשב כאילו נגמרה מלאכתם, ואסור לאוכלם אפילו באופן ארעי אלא אם כן הפריש מהם את שאר המעשרות, ואסור לאוכלו קודם לכן. וכל שכן שעצם ביאת יום השבת קובעת למעשר. דתנן [שכן שנינו במשנה]: פירות שתרמן (הרים מהם תרומה גדולה) עד שלא נגמרה מלאכתן, ר׳ אליעזר אוסר לאכול מהן עראי בלא לעשר שהתרומה כבר קבעתם, וחכמים מתירין. ומציעים פתרון אחר לשאלת רבא; תא שמע מסיפא [בוא ושמע פתרון לענין מסופה של משנתנו], ששנינו בה, וחכמים אומרים: אף בשמיטה שאין צורך בהפרשת תרומות ומעשרות מן הפירות, אמירה מבעוד יום אין בה כדי להכינם לשבת, עד שירשום (יסמן את הפירות אותם הוא מכין) ויאמר במפורש: ״מכאן ועד כאן״. ונדייק: טעמא [הטעם דווקא] שערב שבת בשנת השביעית דלאו בר עשורי [שלא בן מעשר] הוא, הא [הרי] בשאר שני שבוע [שנות שמיטה] שבני עשורי נינהו [עישור הם], שהם חייבים במעשר — אסורים. מאי טעמא [מה טעמם הדבר] לאו [האם לא] משום שהשבת עצמה קבעה? וכיון שדעת חכמים היא אין מקום לדחות על פי שיטות מיוחדות, כשל ר׳ אליעזר. ודוחים: לא, משם אין ראיה, כי שאני התם [שונה שם], כיון שאמר: ״מכאן ועד כאן אני אוכל למחר״ — בכך קבע ליה [לו] את הסעודה ולא בשל השבת. ושואלים: אי הכי, מאי אריא [אם כך, מה שייך, מדוע דווקא] כשזה שבת, אפילו ביום חול נמי [גם כן] שייכת הלכה זו! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] כפי שאמרנו לעיל; שטבל אין אומרים עליו שהוא מוקצה במהותו, כיון שאסור לתקנו ולאוכלו, אלא מוכן הוא אצל שבת, שכן אם עבר על דברי חכמים ותקנו — מתוקן. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממקום אחר, ששנינו: היה אוכל באשכול ענבים, שאינו נחשב לגמר מלאכה, שהלא מיועד הוא לסחיטה, ונכנס מגנה, שבה אפשר לאכול פירות עראי בלי לעשר, אל החצר, ר׳ אליעזר אומר: יגמור לאכול את האשכול, כיון שאין בחצר כדי לקבוע את הפירות למעשר אם לא נגמרה מלאכתם קודם לכן, ור׳ יהושע אומר: לא יגמור, שלדעתו יש בחצר כדי לקבוע את הפירות למעשר אף שלא נגמרה מלאכתם. וכן אם חשכה לו בלילי שבת באמצע אכילת האשכול, ואכילת שבת הלא כאכילת קבע היא, ר׳ אליעזר אומר: יגמור, כיון שאף בשבת אין כדי לקבוע למעשר פירות שלא נגמרה מלאכתם קודם, ור׳ יהושע אומר: לא יגמור, שיש לדעתו בשבת כדי לקבוע את הפירות למעשר אף אם לא נגמרה מלאכתם קודם לכן. הרי שר׳ אליעזר סובר שאין בשבת כדי לקבוע למעשר, ואילו ממשנתנו נראה שר׳ אליעזר מסכים שכניסת השבת קובעת! ומשיבים: התם כדקתני טעמא [שם כפי ששנינו במפורש את הטעם] שר׳ נתן אומר: לא כשאמר ר׳ אליעזר ״יגמור״ הכוונה שבחצר עצמה יגמור, אלא התכוון לומר: יצא חוץ לחצר ויגמור. ולא כשאמר ר׳ אליעזר ״יגמור״, כוונתו היתה שבשבת עצמה יגמור, אלא ממתין למוצאי שבת ואז יגמור. ואם כן אין סתירה בין דבר זה למשנתנו. ולפסק ההלכה בענין זה, כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר׳ יוחנן: אחד שבת, ואחד הרמת תרומה מן הפירות, ואחד חצר שנכנסו הפירות לתוכה, ואחד מקח (קניה), אם מכרן לחבירו — כולן אין קובעין למעשר אלא בדבר שנגמרה מלאכתן. ומעירים: שבכל אחד מהפרטים שהזכיר יש חידוש הלכה. כיצד? שבת — לאפוקי [להוציא] מדברי הלל, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: המעמר (אוסף) פירות ממקום למקום לקצור, וקדש עליהם היום שנכנסה בינתיים השבת, אמר ר׳ יהודה: הלל לעצמו אוסר. כלומר: הלל לבדו היה אוסר בכגון זה לאוכלן עד שיפריש מהם מעשר, שלדעתו כניסת השבת היא עצמה גורמת לפירות שיחשבו כגמורים. והשמיענו ר׳ יוחנן שאין הלכה כהלל.מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)

הערות

Gemara

Peirush

כותרת הגיליון

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144

לא להציג שובDon't show again

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון