לא ידעינן במאי – קאמר רחמנא מוצא שפתיך תשמור דהא לא כתיב בהדי׳ בהאי קרא עבודות לשמן ודלמא לאו בלשמן משתעי קרא כתב רחמנא זאת התורה למילף משלמים דמפרשה בהו לשמן.
(1) 
לָא יָדַע בְּמַאי כְּתַב רַחֲמָנָא זֹאת הַתּוֹרָה וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא זֹאת הַתּוֹרָה הֲוָה אָמֵינָא לִיפַּסְלוּ כְּתַב רַחֲמָנָא מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ.
לָא יָדַע בְּמַאי כְּתַב רַחֲמָנָא זֹאת הַתּוֹרָה וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא זֹאת הַתּוֹרָה הֲוָה אָמֵינָא לִיפַּסְלוּ כְּתַב רַחֲמָנָא מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ.that we do not know what requirement does not disqualify the offering if not fulfilled. Therefore, the Merciful One writes the verse: This is the law, juxtaposing all offerings with a peace offering, which must be performed for its own sake. And if the Merciful One had written only the verse: This is the law, I would say that offerings sacrificed not for their sake should be disqualified. Therefore, the Merciful One writes the verse: That which is gone out of your lips, teaching that they are accepted, though they do not satisfy their owners’ obligations.
לא ידע במאי [אין אנו יודעים במה] נאמר הדבר, שהרי לא נאמר באיזה אופן משנה מן הנדר שנדר — לכן כתב רחמנא [כתבה התורה]: ״זאת התורה״ להקיש את כל הקרבנות לקרבן שלמים, שצריך להעשות לשמו ולבעליו. ואי כתב רחמנא [ואילו היתה כותבת התורה] רק: ״זאת התורה״, הוה אמינא ליפסלו [הייתי אומר שייפסלו לגמרי] על ידי שינוי זה ששינה בהם, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה]: ״מוצא שפתיך״ ללמד שבכל זאת הריהו נרצה כנדבה, אף שאינו עולה לבעליו.
that we do not know what requirement does not disqualify the offering if not fulfilled. Therefore, the Merciful One writes the verse: This is the law, juxtaposing all offerings with a peace offering, which must be performed for its own sake. And if the Merciful One had written only the verse: This is the law, I would say that offerings sacrificed not for their sake should be disqualified. Therefore, the Merciful One writes the verse: That which is gone out of your lips, teaching that they are accepted, though they do not satisfy their owners’ obligations.
הכל
(2) רְמֵי רֵישׁ לָקִישׁ עַל מְעוֹהִי בֵּי מִדְרְשָׁא וּמַקְשֵׁי אִם כְּשֵׁרִים הֵם יְרַצּוּ וְאִם אֵין מְרַצִּין לָמָּה בָּאִין.
§ Reish Lakish raised a difficulty while lying on his stomach in the study hall: If offerings that were sacrificed for the sake of the wrong type of offering or someone other than the owner are fit, let them propitiate God, i.e., let them satisfy the obligation of their owners; and if they do not propitiate God, why are they brought as offerings at all?
הכי גרסי׳ רמי ריש לקיש על מעוהי – שוכב על בטנו פניו (על) כלפי קרקע.
למה הן באין – ואכתי לא קמא ליה טעמא דמתני׳ דילפינן ממוצא שפתיך.
א מספרים כי שאלה זו עלתה באופן אחר: רמי ריש לקיש על מעוהי בי מדרשא, ומקשי [מוטל היה ריש לקיש על בטנו בבית המדרש, והיה מקשה] כך: קרבנות אלה שעשה בהם שינוי קודש או שינוי בעלים, אם כשרים הם — ירצו לבעליהם, ויצאו בהם ידי חובה, ואם אין מרצין — למה באין?
§ Reish Lakish raised a difficulty while lying on his stomach in the study hall: If offerings that were sacrificed for the sake of the wrong type of offering or someone other than the owner are fit, let them propitiate God, i.e., let them satisfy the obligation of their owners; and if they do not propitiate God, why are they brought as offerings at all?
הכל
(3) אָמַר לוֹ ר׳ רַבִּי אל(י)עזר מָצִינוּ בְּבָאִין לְאַחַר מִיתָה שֶׁהֵן כְּשֵׁרִין וְאֵין מְרַצִּין דִּתְנַן אהָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה חַטָּאתָהּ וּמֵתָה יָבִיאוּ יוֹרְשִׁין עוֹלָתָהּ עוֹלָתָהּ וּמֵתָה לֹא יָבִיאוּ יוֹרְשִׁין חַטָּאתָהּ.
Rabbi Elazar said to him: We have found a precedent for this in the case of offerings brought after the death of their owners, as they are fit, but they do not propitiate God, as they do not have owners requiring atonement. This is as we learned in a mishna (Kinnim 2:5): With regard to a woman after childbirth who brought her sin offering and then died, the heirs shall bring her burnt offering. If she brought her burnt offering and then died, the heirs shall not bring her sin offering. Evidently, a burnt offering is sacrificed even if it does not satisfy its owner’s obligation.
ואין מרצין – שאין כפרה למתים ואף אתה אל תתמה על אלו.
האשה – יולדת.
לא יביאו יורשין חטאתה – דהויא לה חטאת שמתו בעליה והלכתא גמירי לה דלמיתה אזלה.
הג״ה מצינו בבאין לאחר מיתה שכשרין ואין מרצין – וא״ת מי דמי הני לא עלו אבל באין לאחר מיתה עלו לגמרי לשם חובה דלמ״ד שיעבודא דאורייתא אם היה הקרבן נפסל היו היורשין זקוקין להביא אחר ואפילו למ״ד לאו דאורייתא אם הפריש שניהם לאחריות אם נפסל הראשון חייבין להקריב את השני נמצא דבאין לאחר מיתה מרצין לענין שעולין לשם חובה משא״כ בשינוי קודש י״ל דמ״מ דמיא קצת להדדי לענין דאין מרצין ריצוי גמור דאין כפרה למת ולאו בר חיוב הבאה הוא אלא שנתחייב מחיים ובשינוי קודש ובעלים נמי אין רצוי גמור וא״ת ומה ראיה מייתי מבאין לאחר מיתה אטו מי ילפינן מינה בכל מקום שלא שנה הכתוב דאינו אלא למצוה דנימא כשרין ולא עלו וי״ל דדוקא שנוי קודש ושנוי בעלים דוקא מדמי דהוי באין לאחר מיתה שאין לו בעלים וכמו שלשם כשר ואינו מרצה כמו כן כאן ששנה אותו מבעליו והוי כאין לו בעלים.
עולתה ומתה לא יביאו יורשין חטאתה – משמע אבל אם היתה יכולה להביא חטאתה אחר עולתה עלתה לה עולתה לשם עולה וכן משמע בתורת כהנים בפרשת אשה כי תזריע שאם הביאה עולתה תחילה תביא חטאתה ממין עולתה וכן במס׳ קינים (ספ״ב) ותימה דבפרק תמיד נשחט (פסחים דף נט.) אמרי׳ זה בנין אב שכל חטאות קודמות לעולת העוף אפי׳ חטאת העוף לעולת בהמה ואפי׳ דיעבד קאמר דפסול מדמשני שאני עולת מצורע דרחמנא אמר והעלה שהעלה כבר והיינו דיעבד דלכתחילה חטאת קודמת כדכתיב בהדיא בקרא ש״מ דבעלמא דיעבד לא ותירץ ה״ר חיים דה״ה דבעלמא כשר דיעבד והא דבעי קרא במצורע משום דכתיב ביה הוויה זאת תהיה בהוויתו יהא דמשמע עיכובא כדאמר פ״ק דמנחות (דף ה.) ונראה לי דילפי׳ חטאת ועולה של יולדת מחטאת ועולה של מצורע דגילה הכתוב דאם עשה עולה תחלה כשירה מוהעלה כדאיתא בפ׳ תמיד נשחט (פסחים נט.) ואי לא קרא דוהעלה דמכשר היה פוסל בכל מקום מטעם דיש מחוסר זמן לבו ביום שאמר הכתוב להקריב חטאת קודם לעולה אפי׳ בעלמא דליכא תהיה דמשמע עיכובא תדע דתניא בפ״ק דמנחות (דף ה.) הקדים חטאתו לאשמו לא יהא אחד ממרס בדמו אלא תצא לבית השריפה וקאמר הא דמיפסיל לאו משום תהיה דהא לא קאי אשחיטה משום דלאו עבודה היא אלא מטעם דיש מחוסר זמן לבו ביום שאמר הכתוב להקדים אשם תחילה וזה הטעם למה לא יהיה גבי חטאת ועולה בעלמא ולכך איצטריך והעלה במצורע להכשיר וגמרינן מיניה בעלמא (פסחים דף נט.) להכשיר אם הקדים עולה לחטאת אבל לא גמרינן מיניה בחטאת ואשם כי אם קרבנות כמותם. ברוך.
לא יביאו יורשין חטאתה – הגירסא משובשת בתורת כהנים ופירשתי במנחות בפ״ק (מנחות ד:).
אמר לו ר׳ (אליעזר) [אלעזר]: מצינו (מצאנו) דין דומה לזה בקרבנות הבאין לאחר מיתה של הבעלים, שהן כשרין ואולם אין הם מרצין, שהרי אין להם בעלים לרצות ולכפר עליהם. ומנין שהם כשרים? דתנן [ששנינו במשנה]: האשה (יולדת, שצריכה להביא כקרבן חטאת ועולה) שהביאה חטאתה ומתה — יביאו יורשין עולתה, הביאה עולתה ומתה — לא יביאו יורשין חטאתה. הרי שמביאים את קרבן העולה, למרות שאינו מרצה.
Rabbi Elazar said to him: We have found a precedent for this in the case of offerings brought after the death of their owners, as they are fit, but they do not propitiate God, as they do not have owners requiring atonement. This is as we learned in a mishna (Kinnim 2:5): With regard to a woman after childbirth who brought her sin offering and then died, the heirs shall bring her burnt offering. If she brought her burnt offering and then died, the heirs shall not bring her sin offering. Evidently, a burnt offering is sacrificed even if it does not satisfy its owner’s obligation.
הכל
(4) א״ל אֲמַר לֵיהּ מוֹדֵינָא לָךְ בְּעוֹלָה דְּאָתְיָא לְאַחַר מִיתָה אָשָׁם דְּלָא אָתֵי לְאַחַר מִיתָה מְנָלַן.
Reish Lakish said to him: I concede to you with regard to a burnt offering that it is sacrificed even if it does not satisfy its owner’s obligation, since it is brought even after its owner’s death in the case of the woman who died after bringing her sin offering. But from where do we derive that a guilt offering, which is brought for atonement and therefore not brought after its owner’s death, is brought even in a case where it was slaughtered not for its sake and therefore will not satisfy its owner’s obligation?
מודינא לך בעולה – שאם שחטה שלא לשמן שתתקרב אע״פ שאינה מרצה הואיל ומצינו שבאה לאחר מיתה ואינה מרצה וה״ה לשלמים ושאר קרבנות חוץ מחטאת ואשם מיהו דלא אתי לאחר מיתה דקי״ל (תמורה דף יח.) דכל שבחטאת מתה באשם רועה מנא לן דקרב שלא לשמן הואיל ואינו מרצה דלא אפיק תנא דמתני׳ אלא פסח וחטאת.
אשם דלא אתא לאחר מיתה מנא לן – תימה כיון דעולה ושלמים ניחא ליה נילף אשם מינייהו בהיקישא דזאת התורה ולמה לי מוצא שפתיך וי״ל דאדרבה הוה אמינא איפכא דנילף שאר קדשים מאשם דלא אתו כלל.
אמר ליה [לו] ריש לקיש: מודינא [מודה אני] לך בעולה, דאתיא [שהרי היא באה] לאחר מיתה שאם מפריש בהמה לעולה, אפשר להקריב אותה גם לאחר מותו, אבל אשם דלא אתי [שאינו בא] לאחר מיתה, שהרי הוא בא לכפרת עוון, מנלן [מנין לנו] שכאשר נשחט שלא לשמו הריהו כשר?
Reish Lakish said to him: I concede to you with regard to a burnt offering that it is sacrificed even if it does not satisfy its owner’s obligation, since it is brought even after its owner’s death in the case of the woman who died after bringing her sin offering. But from where do we derive that a guilt offering, which is brought for atonement and therefore not brought after its owner’s death, is brought even in a case where it was slaughtered not for its sake and therefore will not satisfy its owner’s obligation?
הכל
(5) א״ל אֲמַר לֵיהּ הֲרֵי מַחְלוֹקְתְּךָ בְּצִידּוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אַף הָאָשָׁם.
Rabbi Elazar said to him: Your side of the dispute is written in the mishna next to the opinion that you find difficult. Following the opinion in the mishna (2a) that only a sin offering and a Paschal offering are disqualified if they are slaughtered for the sake of the wrong type of offering, the mishna teaches that Rabbi Eliezer says: The guilt offering too is unfit when sacrificed not for its sake.
אמר ליה [לו] ר׳ אלעזר: הרי מחלוקתך בצידו כלומר, יש מי שבאמת מעלה סברה זו, כשיטתך, כמו ששנינו במשנה, ר׳ אליעזר אומר: אף האשם נפסל לגמרי שלא לשמו.
Rabbi Elazar said to him: Your side of the dispute is written in the mishna next to the opinion that you find difficult. Following the opinion in the mishna (2a) that only a sin offering and a Paschal offering are disqualified if they are slaughtered for the sake of the wrong type of offering, the mishna teaches that Rabbi Eliezer says: The guilt offering too is unfit when sacrificed not for its sake.
הכל
(6) אָמַר זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין עָלָיו אָדָם גָּדוֹל הוּא קָאָמֵינָא אֲנָא מִשְׁנָה שְׁלֵימָה וְאַתְּ אָמְרַתְּ לִי ר׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
Reish Lakish said in reference to Rabbi Elazar: Is he the one of whom people say that he is a great man? I am referring to the entire mishna, specifically to the opinion of the first tanna, which is the accepted halakha. And you say to me that the opinion of Rabbi Eliezer resolves my difficulty?
אמר ריש לקיש על ר׳ אלעזר: זהו שאומרין עליו אדם גדול הוא? קאמינא אנא [אומר אני] משנה שלימה שהיא מסקנת ההלכה, ואת אמרת [ואתה אומר] לי ומוכיח משיטת יחיד של ר׳ אליעזר!
Reish Lakish said in reference to Rabbi Elazar: Is he the one of whom people say that he is a great man? I am referring to the entire mishna, specifically to the opinion of the first tanna, which is the accepted halakha. And you say to me that the opinion of Rabbi Eliezer resolves my difficulty?
הכל
(7) אֶלָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ אֶפְתַּח אֲנָא פִּתְחָא לְנַפְשַׁאי {דברים כ״ג:כ״ד} מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ וְגוֹ׳ הַאי נְדָבָה נֶדֶר הוּא כּוּ׳ כְּדִלְעֵיל.
Rather, Reish Lakish said: I will introduce a solution to my own difficulty. He then recited the exegesis stated above: The verse states: “That which has gone out of your lips you shall observe and do, etc.” How can this be referring to a gift offering? It is already referred to as a vow offering; and so on, as stated above. In other words, it is derived from a verse that although the offering does not satisfy the obligation of its owner, it is fit to be sacrificed as a gift offering.
אלא אמר ריש לקיש: אפתח אנא פתחא לנפשאי [אפתח אני פתח לעצמי], כלומר, אמצא אני עצמי פתרון לשאלתי, שנאמר: ״מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה׳ אלקיך״ (דברים כג, כד), ויש לתמוה: האי [וכי זה] נדבה? נדר הוא! כו׳ כדלעיל [כמו שאמרנו למעלה], שמכאן עולה שאף שאין קרבן שנשחט שלא לשמו מועיל למלאות חובת נדרו של המקריב, מכל מקום הריהו כנדבה.
Rather, Reish Lakish said: I will introduce a solution to my own difficulty. He then recited the exegesis stated above: The verse states: “That which has gone out of your lips you shall observe and do, etc.” How can this be referring to a gift offering? It is already referred to as a vow offering; and so on, as stated above. In other words, it is derived from a verse that although the offering does not satisfy the obligation of its owner, it is fit to be sacrificed as a gift offering.
הכל
(8) יָתֵיב רַבִּי זֵירָא וְרַבִּי יִצְחָק בַּר אַבָּא וְיָתֵיב אַבָּיֵי גַּבַּיְיהוּ וְיָתְבִי וְקָאָמְרִי קַשְׁיָא לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ אָשָׁם דְּלָא אָתֵי לְאַחַר מִיתָה וְנָסֵיב לַהּ תַּלְמוּדָא מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ אֵימָא הַבָּא בְּנֶדֶר וּבִנְדָבָה לֵייתֵי וְלָא לִירַצֵּי אָשָׁם לָא לֵייתֵי כְּלָל.
Rabbi Zeira and Rabbi Yitzḥak bar Abba were sitting, and Abaye was sitting with them. And they were sitting and saying: The case of a guilt offering was difficult for Reish Lakish, as a guilt offering is not brought after the owner’s death, and he adduced the derivation from the verse: “That which has gone out of your lips,” as a solution to it. This resolution is difficult: Why not say that only an offering that is brought for a vow or a gift is brought even in a case where it does not propitiate, since the verse mentions a vow and a gift; but a guilt offering, which is not brought voluntarily, should not be brought at all if it was slaughtered for the sake of the wrong type of offering. How does the verse resolve Reish Lakish’s difficulty?
יתיב רבי זירא וכו׳ – וקמתמה אפירוקיה דר״ל.
וקשיא ליה לריש לקיש אשם – אמאי קרב שלא לשמו שלא לרצות הא לא אתי לאחר מיתה.
ונסיב תלמודא – כלומר נסיב קרא לתלמודא דמילתיה.
אימא הבא בנדר ונדבה – כדמשמע קרא לייתו ולא לירצו כו׳.
אשם לא ליתי כלל – תימה הא לא איצטריך מוצא שפתיך כלל אלא לאשם דלשאר קדשים אתו מסברא כדאמרינן דלא צריכי קרא דהא אתו לאחר מיתה וי״ל דהשתא הדר ביה מההוא טעמא דאע״ג דאמר ליה מודינא לך בעולה לא היה אומר כן אלא מתוך דוחק.
מסופר, יתיב [יושב היה] ר׳ זירא ועמו ר׳ יצחק בר אבא ויתיב [ויושב היה] אביי גבייהו [אצלם], ויתבי וקאמרי [ויושבים היו ואומרים] כך: קשיא ליה [קשה היה לו] לריש לקיש מדין אשם שלא אתי [בא] לאחר מיתה, ונסיב לה תלמודא [והביא לו תלמוד, הסבר וטעם] מ״מוצא שפתיך״. אבל אין מכאן ראיה, אימא [אמור] כך: דווקא דבר הבא בנדר ובנדבה, המוזכרים באותו פסוק, לייתי [שיביא] אותו ולא לירצי [ירצה], אבל אשם שאינו בא בנדר, אלא חובה הוא — לא לייתי [יביא] כלל אם עשאו שלא לשמו!
Rabbi Zeira and Rabbi Yitzḥak bar Abba were sitting, and Abaye was sitting with them. And they were sitting and saying: The case of a guilt offering was difficult for Reish Lakish, as a guilt offering is not brought after the owner’s death, and he adduced the derivation from the verse: “That which has gone out of your lips,” as a solution to it. This resolution is difficult: Why not say that only an offering that is brought for a vow or a gift is brought even in a case where it does not propitiate, since the verse mentions a vow and a gift; but a guilt offering, which is not brought voluntarily, should not be brought at all if it was slaughtered for the sake of the wrong type of offering. How does the verse resolve Reish Lakish’s difficulty?
הכל
(9) אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי רֵישׁ לָקִישׁ מֵהָכָא פְּתַח {ויקרא ד׳:ל״ג} וְשָׁחַט אוֹתָהּ לְחַטָּאת אוֹתָהּ לִשְׁמָהּ כְּשֵׁרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ פְּסוּלָה הָא שְׁאָר קֳדָשִׁים שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כְּשֵׁירִין יָכוֹל יְרַצּוּ ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ.
Abaye said to them: Although Reish Lakish cited that verse, he actually introduced the solution to his difficulty from here: “And slaughter it for a sin offering” (Leviticus 4:33). It is derived from the word “it” in this verse that if a sin offering is slaughtered for its sake, it is fit; if it is slaughtered not for its sake, it is unfit. Consequently, other offerings slaughtered not for their sake, including a guilt offering, are fit. And since one might have thought that once they are fit, they also propitiate God, the verse states: “That which has gone out of your lips,” from which it is derived that such an offering does not satisfy its owner’s obligation.
ריש לקיש מהכא פתח – לה (מהכא) לא נפקא ליה ממוצא שפתיך דליקרב אלא דלא לירצי והקרבתו מהאי קרא יליף ושחט אותה לחטאת אותה מיעוטא הוא אותה הוא דבעינן לשמה ואי לא פסולה כדיליפינן לקמן הא שאר קדשים כו׳.
הא שאר כל הקדשים אפילו שלא לשמן כשירין – ואם תאמר ל״ל אותה הא מדצריכי קראי לעכב בפסח וחטאת מכלל דשאר קדשים כשרין וכי תימא נילף מינייהו מה להנך שכן צד כרת ובהיקישא דזאת התורה נמי לא אתו דא״כ לא ליכתוב עיכובא אלא באחד בפסח או בחטאת ואידך לייתו מהיקשא.
אמר להו [להם] אביי, ריש לקיש אמנם השתמש בפסוק זה לפתרון בעייתו, אבל מהכא [מכאן] פתח, שנאמר בקרבן חטאת: ״ושחט אותה לחטאת״ (ויקרא ד, לג), ויש כאן הדגשה: דוקא אם שחט ״אותה״ — את החטאת — לשמה כשרה, שלא לשמה פסולה לגמרי. הא [אבל] שאר קדשים שלא לשמן — כשרין; יכול ירצו לגמרי, שיצא בהם ידי חובתו? תלמוד לומר: ״מוצא שפתיך״ — שלמדנו מכאן שאם שינה — אינו עולה לו משום נדרו.
Abaye said to them: Although Reish Lakish cited that verse, he actually introduced the solution to his difficulty from here: “And slaughter it for a sin offering” (Leviticus 4:33). It is derived from the word “it” in this verse that if a sin offering is slaughtered for its sake, it is fit; if it is slaughtered not for its sake, it is unfit. Consequently, other offerings slaughtered not for their sake, including a guilt offering, are fit. And since one might have thought that once they are fit, they also propitiate God, the verse states: “That which has gone out of your lips,” from which it is derived that such an offering does not satisfy its owner’s obligation.
הכל
(10) וְאֵימָא הַבָּא בְּנֶדֶר וּנְדָבָה לֵייתֵי וְלָא לִירַצֵּי אָשָׁם (נָמֵי) אַרְצוֹיֵי נָמֵי לִירַצֵּי.
Rabbi Zeira and Rabbi Yitzḥak bar Abba asked him: But since the phrase in the verse “that which has gone out of your lips” is referring to offerings brought for a vow or a gift, why not say that only these offerings do not propitiate God even though one must bring them if slaughtered for the sake of the wrong offering, but a guilt offering slaughtered for the sake of the wrong offering propitiates God as well?
והקשו: ומכל מקום פסוק זה עוסק בדבר הבא בנדר ונדבה, ואם כן אימא [אמור] לצד ההפוך: אותו קרבן הבא בנדר ונדבה — לייתי [שיביא] ולא לירצי [ירצה], אבל אשם ששחטו שלא לשמו ארצויי נמי לירצי [גם כן ירצה]!
Rabbi Zeira and Rabbi Yitzḥak bar Abba asked him: But since the phrase in the verse “that which has gone out of your lips” is referring to offerings brought for a vow or a gift, why not say that only these offerings do not propitiate God even though one must bring them if slaughtered for the sake of the wrong offering, but a guilt offering slaughtered for the sake of the wrong offering propitiates God as well?
הכל
(11) אָמַר אַבָּיֵי אָשָׁם דְּמִירַצֵּי לָא מָצֵית אָמְרַתְּ קַל וָחוֹמֶר מֵעוֹלָה וּמָה עוֹלָה שֶׁאֵינָהּ מְכַפֶּרֶת אֵינָהּ מְרַצָּה אָשָׁם שֶׁמְּכַפֵּר אֵינוֹ דִּין שֶׁאֵינוֹ מְרַצֶּה.
Abaye said in response: You cannot say that a guilt offering that was slaughtered for the sake of the wrong offering propitiates God, due to an a fortiori inference from a burnt offering: Just as a burnt offering, which does not atone for a sin as it is brought as a vow or gift offering, still does not propitiate God if it was slaughtered for the sake of the wrong offering, so too, with regard to a guilt offering, which atones for a sin and is therefore treated more stringently, is it not logical that it does not propitiate God?
אמר אביי: אשם דמירצי לא מצית אמרת [שירצה אין אתה יכול לומר], קל וחומר מעולה, ומה עולה שאינה מכפרת אינה מרצה כפי שאמרנו, שהרי היא באה בנדר ונדבה, אשם שהוא חמור יותר, שמכפר על עוון — אינו דין שאינו מרצה?
Abaye said in response: You cannot say that a guilt offering that was slaughtered for the sake of the wrong offering propitiates God, due to an a fortiori inference from a burnt offering: Just as a burnt offering, which does not atone for a sin as it is brought as a vow or gift offering, still does not propitiate God if it was slaughtered for the sake of the wrong offering, so too, with regard to a guilt offering, which atones for a sin and is therefore treated more stringently, is it not logical that it does not propitiate God?
הכל
(12) מָה לְעוֹלָה שֶׁכֵּן כָּלִיל.
The Gemara challenges the inference: What is unique about a burnt offering? It is unique in that it is totally consumed on the altar. By contrast, the meat of a guilt offering is eaten by priests. Since in some ways a burnt offering is treated more stringently than a guilt offering, no a fortiori inference can be derived from one to the other.
ואומרים: יש לדחות את הקל וחומר, כי מה לעולה שהיא חמורה יותר שכן היא קריבה כליל על המזבח, מה שאין כן באשם שנאכל לכהנים!
The Gemara challenges the inference: What is unique about a burnt offering? It is unique in that it is totally consumed on the altar. By contrast, the meat of a guilt offering is eaten by priests. Since in some ways a burnt offering is treated more stringently than a guilt offering, no a fortiori inference can be derived from one to the other.
הכל
(13) שְׁלָמִים יוֹכִיחוּ.
The Gemara answers: A peace offering can prove that this aspect is not relevant, since it is not totally consumed on the altar, and still if slaughtered for the sake of the wrong offering it does not satisfy its owner’s obligation. The inference can therefore be drawn from a peace offering rather than a burnt offering.
The Gemara answers: A peace offering can prove that this aspect is not relevant, since it is not totally consumed on the altar, and still if slaughtered for the sake of the wrong offering it does not satisfy its owner’s obligation. The inference can therefore be drawn from a peace offering rather than a burnt offering.
הכל
(14) מָה לִשְׁלָמִים שֶׁכֵּן טְעוּנִין נְסָכִין וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק.
The Gemara rejects this as well: What is unique about a peace offering? It is unique in that it requires libations, and the waving of the breast and the right hind leg.
מה לשלמים שכן טעונין נסכים – לא גרסינן סמיכה דאשם נמי טעון סמיכה כדאמר לקמן בפירקין (זבחים יא.) וה״ר חיים פירש דמשום אשם מצורע מצי למינקט סמיכה למ״ד בריש כל הפסולים (לקמן דף לג.) סמיכה לאו דאורייתא.
ודוחים: יש לפרוך גם הוכחה זו, מה לשלמים שיש בהם חומרה מיוחדת, שכן טעונין נסכין ותנופת חזה ושוק, מה שאין באשם!
The Gemara rejects this as well: What is unique about a peace offering? It is unique in that it requires libations, and the waving of the breast and the right hind leg.
הכל
(15) עוֹלָה תּוֹכִיחַ וְחָזַר הַדִּין לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁהֵן קֳדָשִׁים וּשְׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כְּשֵׁירִין וְאֵין מְרַצִּין אַף אֲנִי אָבִיא אָשָׁם שֶׁהוּא קוֹדֶשׁ וּשְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ כָּשֵׁר וְאֵינוֹ מְרַצֶּה.
The Gemara answers: If so, a burnt offering can prove the point, since these stringencies do not apply to it. And the inference has reverted to its starting point. At this stage the halakha is derived from a combination of the two sources: The aspect of this case, a burnt offering, is not like the aspect of that case, the peace offering. And the aspect of that case is not like the aspect of this case. Their common element is that they are offerings and if one slaughtered them not for their sake, they are fit but they do not propitiate. So too, I shall include a guilt offering in this halakha, as it is an offering, and therefore if one slaughtered it not for its sake, it is fit but it does not propitiate.
שם עולה תוכיח. תמוה לי הא גם עולה צריכה נסכים ואי דעולת עוף יוכיח א״כ איך פרכינן עלה מה לעולה שיש בציבור הא עולת עוף אינה בציבור ואי דשם עולה איתא בצבור הכי נמי נימא דשם עולה טעונה נסכים וצריך עיון:
ומשיבים: עולה תוכיח שאף בה אין תנופת חזה ושוק, ומכל מקום אינה מרצה. וחזר הדין כלומר, חוזרת ההוכחה למקומה, שהרי לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה כל אחת מן ההוכחות אינה דומה לחברתה, שיש בה צד חמור יותר, אבל הצד השוה שבהן הן בעולה והן בשלמים — שהן קדשים, ואם שחטן שלא לשמן כשירין ואין מרצין, אף אני אביא אשם שהוא קודש, ולפיכך אם שחטו שלא לשמו — כשר ואינו מרצה.
The Gemara answers: If so, a burnt offering can prove the point, since these stringencies do not apply to it. And the inference has reverted to its starting point. At this stage the halakha is derived from a combination of the two sources: The aspect of this case, a burnt offering, is not like the aspect of that case, the peace offering. And the aspect of that case is not like the aspect of this case. Their common element is that they are offerings and if one slaughtered them not for their sake, they are fit but they do not propitiate. So too, I shall include a guilt offering in this halakha, as it is an offering, and therefore if one slaughtered it not for its sake, it is fit but it does not propitiate.
הכל
(16) מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן יֶשְׁנוֹ בְּצִיבּוּר.
The Gemara rejects this as well: What is unique about their common element, i.e., the common element of a burnt offering and a peace offering? These offerings are unique in that they are brought by the public. There are communal burnt offerings and peace offerings, but there are no communal guilt offerings.
ודוחים לימוד זה: מה להצד השוה שבהן בעולה ושלמים, המבדילם מן האשם, שכן ישנו בציבור גם עולה וגם שלמים, ואין אשם ציבור!
The Gemara rejects this as well: What is unique about their common element, i.e., the common element of a burnt offering and a peace offering? These offerings are unique in that they are brought by the public. There are communal burnt offerings and peace offerings, but there are no communal guilt offerings.
הכל
(17) תּוֹדָה תּוֹכִיחַ
The Gemara responds: A thanks offering can prove the point, since there are no communal thanks offerings, and still a thanks offering slaughtered not for its sake does not satisfy its owner’s obligation.
תודה יוכיח – אע״ג דאשכחן עולה שבאה בנדבת ציבור שמקייצין בהן את המזבח (תודה) ושלמים לא אתו בנדבת ציבור דהא ממעטינן להו בתורת כהנים בפרשת ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים.
The Gemara responds: A thanks offering can prove the point, since there are no communal thanks offerings, and still a thanks offering slaughtered not for its sake does not satisfy its owner’s obligation.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.