גמרא
פירוש
אפֶּסַח בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה דְּאֵינוֹ כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ וְכָשֵׁר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ פֶּסַח בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה שְׁלָמִים נִינְהוּ.
לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אַף עוֹלַת מְחוּסַּר זְמַן בִּבְעָלִים וַאֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
פסח בשאר ימות השנה – אינו כשר לשמו דתנן שחטו קודם חצות פסול שנאמר בין הערבים.
שלמים הוא – ואין זה אלא לשמו. לימא מסייע ליה – לרב חלקיה.
יכול שאני מוציא – מאל פתח שלא יתחייב בחוץ על עולת מחוסר זמן בבעלים כגון של יולדת ומצורע הואיל ואינה ראויה לבא לפנים למצותה.
ואשם נזיר ואשם מצורע – שיש בה פסול ולקמיה מפרש ואזיל מאי פסולה. שור מ״מ כו׳ – דמצי למימר אשר ישחט במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח וגו׳ ואנא ידענא דשור או כשב או עז הוא.
ואילו חטאת שייריה – ולא רבייה לחיובא. אי נימא בזמנו – ולשמו.
מאי איריא – אשם דרבייה חטאת נמי מחייב דלא בעי רבוייא ואפילו אשם דהא חזי בפנים.
אלא שלא בזמנו – רבייה לחיובא באשם. אי לשמו אשם אמאי חייב – והא אינו כשר ליקרב ומתני׳ תנא פטור ואי משום דראוי לשלא לשמו בפני׳ הא מחוסר עקיר׳ וכולהו מודו בו אלא לאו שלא לשמו רבי לחיובא בחוץ כרב חלקיה אלמא דבר שאינו כשר לשמו בפנים כשר לשלא לשמו ומחייב עליה שלא לשמו בחוץ.
ה״ג: לעולם בזמנו ושלא לשמו – א״נ ה״ג לעולם בזמנו ותו לא וממילא אשלא לשמו דאוקימנא קאי ושכתבו בספרים ולשמו מפרש טועה כתבו ולפום ריהטא משום דפרכינן לעיל אי נימא בזמנו מאי איריא כו׳ וקא בעי לשנויי לעולם בזמנו ולשמו ודקא קשיא לך אי הכי חטאת נמי אין ה״נ ותנא אשם והוא הדין לחטאת ולאו מילתא היא דא״כ ר״א מאי בעי הכא מכדי ר״א לענין שלא לשמו אקשיה בפ״ק (לעיל י:) בפסול אשם שלא לשמו כחטאת אבל לענין לשמו מאי עיקר ומאי טפל איכא תרוייהו כתיבי להכשיר בפנים וחיוב בחוץ ותו ל״ל לרבויי להאי משור וכשב ועז הרי כשר ליקרב וכמצותו בפנים הוא שוחטו בחוץ אלא קא משני לעולם בזמנו ושלא לשמו ואיצטריך לרבוייה משום דשלא לשמו פסול הוא. ור״א היא – דמקיש אשם לחטאת דמיפסיל בשלא לשמו בפנים באשמות דאפ״ה מחייב עלה בחוץ אע״ג דעקר מיניה שם אשם אכתי אי הוה מעייל ליה לפנים הוה כשר למישחטיה סתמא וכשר לשם אשם ועולה לשם חובה דמשום דיבוריה לא מיעקר שמיה מיניה וכל כמה דלא שחטיה ליה בעיקרה קאי סתמא לשמו הלכך כי שחיט ליה ראוי לפנים לשמו היה וה״ה דאחטאת שלא לשמו נמי חייב אלא תנא טפל ואשמעינן אע״ג דכה״ג פסול בפנים מיחייב עליה בחוץ וה״ה לעיקר דמ״ש סוף סוף תרוייהו פסילי שלא לשמן ובת״כ קתני בה בהדיא שלא לשמו וע״כ מוקי לה כר״א דאילו לרבנן לא איצטריך ליה לרבויי דהא כי האי גוונא מתקבלת בפנים היא. ת״ש – סייעתא לרב חלקיה ותיובתא דרב הונא.
בגופה – כגון תוך שמונה ללידתה.
יכול שאני מרבה – גרס הכא דרישא דלעיל היא ובתורת כהנים הכי תניא לה אוציא את אלו שאינן מיוחדין לשם ולא אוציא עולה מחוסרת זמן בגופה וחטאת בין בגופה כו׳ והגרסנין שינו את הלשון וגרסינן הכא יכול שאני מרבה את כו׳ לפי שהביאוה בלימודא אחרינא וסברי דסיפא דההיא דלעיל היא: יכול שאני מרבה משום מכ״מ אף עולה מחוסר זמן וכו׳.
וחטאת בין בגופה בין בבעלים – כגון של נזיר ומצורע שלא מלאו ימיהם ואילו אשם נזיר ומצורע מחוסרי זמן בעלים שייריה ולא רבייה לפטורא שמע מינה ס״ל דחייב. ובמאי אי נימא בלשמו אשם נמי ניפטריה – דהא לא חזי.
אלא שלא לשמו – הלכך חטאת פטור דלא חזי לפנים ואשם חייב דחזי לפנים ואף על גב דאין ראוי לשמו והיינו כרב חלקיה ודלא כרב הונא. ה״ג: הא מני ר״א היא כו׳ ולא גרסינן לעולם בלשמו.
הא מני ר״א היא – כלומר ודאי בשלא לשמו היא כדקאמרת הלכך חטאת פטור דלא חזי בפנים לא בלשמו ולא בשלא לשמו דמחוסר זמן הוא ואשם נמי פטור דלא חזי לפנים לשמו במחוסר זמן ולא לשלא לשמו דר״א קאמר דפסול באשם שלא לשמו והאי דשייריה לאשם לאו דס״ל דחייב אלא כיון דחד טעמא הוא משום דתרוייהו פסולין שלא לשמו בפנים הוא תנא עיקר חטאת דפטור וכ״ש טפל אשם והאי כ״ש גמגום ודוחקיה דרב הונא לאוקמיה כר״א משום סיפא דעל כרחיך כרבי אליעזר מיתוקמא כדפרישנא לעיל ועוד משום דלרבנן לא ילפינן אשם מחטאת ליכא למימר תנא האי והוא הדין להאי ואף על גב דלרבנן נמי קאמר דפטור דאין לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו לא מצי לאוקומא כרבנן דא״כ נשמעינן אשם דפטור דנשמעינן בה תרתי וכ״ש חטאת. ת״ש דכי אתא רב דימי כו׳ ואילו חטאת שיירא ובמאי כו׳ – כדאותיבנא בקמייתא. ומאי קושיא – לסיועה לרב חלקיה דלמא ה״נ כדאמרינן דבזמנו קאי כדאוקמא בקמייתא לעיל ור״א היא. אמר ר״נ בר יצחק – לא מצי לאוקומי להא בזמנו משום דרב דימי קשיא ליה דתני (ליה) בר ליואי אדתני לוי שחטן מחוסר זמן בבעלים פסולין ובחוץ נמי נפטר. ומשני: ליה רב דימי – הא דתני חייב שלא לשמו והא דתני פסולין ודכוותיה בחוץ פטור בששחטן לשמו ומדקשיא ליה דתני לוי אבר ליואי ש״מ שמיע ליה לרב דימי דמתני׳ דבר ליואי נמי במחוסר זמן וקאמר חייב ואע״ג דאינו ראוי לשמו בפנים ראוי לשלא לשמו וסייעתא לרב חלקיה. רב אשי רמי מתני׳ – דקתני לשמו פטור אברייתא קמייתא דתניא לעיל חייב.
ומשני: מתני׳ לשמו וברייתא שלא לשמו – כרב חלקיה. נימא תהוי תיובתיה דרב הונא – מדכי אתא רב דימי כדאמרן דליכא לאוקומא בזמנו מדקשיא ליה תני לוי אדתני בר ליואי. הכא במאי עסקינן – דמחוסר זמן חייב בשלא לשמו.
כגון שהפריש שני אשמות לאחריות – שאם יאבד האחד יתכפר בשני ושחט אחד מהם בחוץ קודם זמנו לשם עולה דהאי כיון דסופו לרעייה קאי דאשם שכיפרו בעליו רועה ודמיו לקיץ המזבח שהיא עולה חזי לדוכתיה בפנים אי שחיט לגופיה לעולה.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
שלמים הוא – ואין זה אלא לשמו. לימא מסייע ליה – לרב חלקיה.
יכול שאני מוציא – מאל פתח שלא יתחייב בחוץ על עולת מחוסר זמן בבעלים כגון של יולדת ומצורע הואיל ואינה ראויה לבא לפנים למצותה.
ואשם נזיר ואשם מצורע – שיש בה פסול ולקמיה מפרש ואזיל מאי פסולה. שור מ״מ כו׳ – דמצי למימר אשר ישחט במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח וגו׳ ואנא ידענא דשור או כשב או עז הוא.
ואילו חטאת שייריה – ולא רבייה לחיובא. אי נימא בזמנו – ולשמו.
מאי איריא – אשם דרבייה חטאת נמי מחייב דלא בעי רבוייא ואפילו אשם דהא חזי בפנים.
אלא שלא בזמנו – רבייה לחיובא באשם. אי לשמו אשם אמאי חייב – והא אינו כשר ליקרב ומתני׳ תנא פטור ואי משום דראוי לשלא לשמו בפני׳ הא מחוסר עקיר׳ וכולהו מודו בו אלא לאו שלא לשמו רבי לחיובא בחוץ כרב חלקיה אלמא דבר שאינו כשר לשמו בפנים כשר לשלא לשמו ומחייב עליה שלא לשמו בחוץ.
ה״ג: לעולם בזמנו ושלא לשמו – א״נ ה״ג לעולם בזמנו ותו לא וממילא אשלא לשמו דאוקימנא קאי ושכתבו בספרים ולשמו מפרש טועה כתבו ולפום ריהטא משום דפרכינן לעיל אי נימא בזמנו מאי איריא כו׳ וקא בעי לשנויי לעולם בזמנו ולשמו ודקא קשיא לך אי הכי חטאת נמי אין ה״נ ותנא אשם והוא הדין לחטאת ולאו מילתא היא דא״כ ר״א מאי בעי הכא מכדי ר״א לענין שלא לשמו אקשיה בפ״ק (לעיל י:) בפסול אשם שלא לשמו כחטאת אבל לענין לשמו מאי עיקר ומאי טפל איכא תרוייהו כתיבי להכשיר בפנים וחיוב בחוץ ותו ל״ל לרבויי להאי משור וכשב ועז הרי כשר ליקרב וכמצותו בפנים הוא שוחטו בחוץ אלא קא משני לעולם בזמנו ושלא לשמו ואיצטריך לרבוייה משום דשלא לשמו פסול הוא. ור״א היא – דמקיש אשם לחטאת דמיפסיל בשלא לשמו בפנים באשמות דאפ״ה מחייב עלה בחוץ אע״ג דעקר מיניה שם אשם אכתי אי הוה מעייל ליה לפנים הוה כשר למישחטיה סתמא וכשר לשם אשם ועולה לשם חובה דמשום דיבוריה לא מיעקר שמיה מיניה וכל כמה דלא שחטיה ליה בעיקרה קאי סתמא לשמו הלכך כי שחיט ליה ראוי לפנים לשמו היה וה״ה דאחטאת שלא לשמו נמי חייב אלא תנא טפל ואשמעינן אע״ג דכה״ג פסול בפנים מיחייב עליה בחוץ וה״ה לעיקר דמ״ש סוף סוף תרוייהו פסילי שלא לשמן ובת״כ קתני בה בהדיא שלא לשמו וע״כ מוקי לה כר״א דאילו לרבנן לא איצטריך ליה לרבויי דהא כי האי גוונא מתקבלת בפנים היא. ת״ש – סייעתא לרב חלקיה ותיובתא דרב הונא.
בגופה – כגון תוך שמונה ללידתה.
יכול שאני מרבה – גרס הכא דרישא דלעיל היא ובתורת כהנים הכי תניא לה אוציא את אלו שאינן מיוחדין לשם ולא אוציא עולה מחוסרת זמן בגופה וחטאת בין בגופה כו׳ והגרסנין שינו את הלשון וגרסינן הכא יכול שאני מרבה את כו׳ לפי שהביאוה בלימודא אחרינא וסברי דסיפא דההיא דלעיל היא: יכול שאני מרבה משום מכ״מ אף עולה מחוסר זמן וכו׳.
וחטאת בין בגופה בין בבעלים – כגון של נזיר ומצורע שלא מלאו ימיהם ואילו אשם נזיר ומצורע מחוסרי זמן בעלים שייריה ולא רבייה לפטורא שמע מינה ס״ל דחייב. ובמאי אי נימא בלשמו אשם נמי ניפטריה – דהא לא חזי.
אלא שלא לשמו – הלכך חטאת פטור דלא חזי לפנים ואשם חייב דחזי לפנים ואף על גב דאין ראוי לשמו והיינו כרב חלקיה ודלא כרב הונא. ה״ג: הא מני ר״א היא כו׳ ולא גרסינן לעולם בלשמו.
הא מני ר״א היא – כלומר ודאי בשלא לשמו היא כדקאמרת הלכך חטאת פטור דלא חזי בפנים לא בלשמו ולא בשלא לשמו דמחוסר זמן הוא ואשם נמי פטור דלא חזי לפנים לשמו במחוסר זמן ולא לשלא לשמו דר״א קאמר דפסול באשם שלא לשמו והאי דשייריה לאשם לאו דס״ל דחייב אלא כיון דחד טעמא הוא משום דתרוייהו פסולין שלא לשמו בפנים הוא תנא עיקר חטאת דפטור וכ״ש טפל אשם והאי כ״ש גמגום ודוחקיה דרב הונא לאוקמיה כר״א משום סיפא דעל כרחיך כרבי אליעזר מיתוקמא כדפרישנא לעיל ועוד משום דלרבנן לא ילפינן אשם מחטאת ליכא למימר תנא האי והוא הדין להאי ואף על גב דלרבנן נמי קאמר דפטור דאין לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו לא מצי לאוקומא כרבנן דא״כ נשמעינן אשם דפטור דנשמעינן בה תרתי וכ״ש חטאת. ת״ש דכי אתא רב דימי כו׳ ואילו חטאת שיירא ובמאי כו׳ – כדאותיבנא בקמייתא. ומאי קושיא – לסיועה לרב חלקיה דלמא ה״נ כדאמרינן דבזמנו קאי כדאוקמא בקמייתא לעיל ור״א היא. אמר ר״נ בר יצחק – לא מצי לאוקומי להא בזמנו משום דרב דימי קשיא ליה דתני (ליה) בר ליואי אדתני לוי שחטן מחוסר זמן בבעלים פסולין ובחוץ נמי נפטר. ומשני: ליה רב דימי – הא דתני חייב שלא לשמו והא דתני פסולין ודכוותיה בחוץ פטור בששחטן לשמו ומדקשיא ליה דתני לוי אבר ליואי ש״מ שמיע ליה לרב דימי דמתני׳ דבר ליואי נמי במחוסר זמן וקאמר חייב ואע״ג דאינו ראוי לשמו בפנים ראוי לשלא לשמו וסייעתא לרב חלקיה. רב אשי רמי מתני׳ – דקתני לשמו פטור אברייתא קמייתא דתניא לעיל חייב.
ומשני: מתני׳ לשמו וברייתא שלא לשמו – כרב חלקיה. נימא תהוי תיובתיה דרב הונא – מדכי אתא רב דימי כדאמרן דליכא לאוקומא בזמנו מדקשיא ליה תני לוי אדתני בר ליואי. הכא במאי עסקינן – דמחוסר זמן חייב בשלא לשמו.
כגון שהפריש שני אשמות לאחריות – שאם יאבד האחד יתכפר בשני ושחט אחד מהם בחוץ קודם זמנו לשם עולה דהאי כיון דסופו לרעייה קאי דאשם שכיפרו בעליו רועה ודמיו לקיץ המזבח שהיא עולה חזי לדוכתיה בפנים אי שחיט לגופיה לעולה.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush