יתומים קטנים שבאו לחלוק בנכסי אביהם בית דין מעמידין להם אפוטרופוס ובוררין להם חלק יפה ואם הגדילו אין יכולין למחות וכבר ביארנוה בשני של קדושין
(מ״ב.) ויש למדין מכאן שדין אפוטרופוס לחלק אף מה שאין ראוי ליחלק כעבדים ואינה ראיה שהרי בזו איפשר לברור לעובר קרקע כנגד עבדים שהרי אמרו שמוכרין להם עבדים ולוקחין קרקע כדאיתה בפרק השולח:
כבר ידעת שבנכסים מרובים הבנים יירשו והבנות ניזונות ובמועטים שהבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים אלא שאם קדמו יתומים ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו יש למדים מכאן שאפילו קדמו הבנות וגבו הנכסים בבית דין אם עמדו הבנים קודם שאכלום ומכרו מה שמכרו מכרו שאם לא כן היה להם לתרץ כאן שמגבין להם העבדים ושוב אין היתומים יכולין למכור ואף בתוספות כתבוה כן בפרק מי שמת
(ב״ב ק״מ.) ואין נראה כן שמאחר שזכו בהם מכח בית דין אין להם כלום בנכסים וראיה זו יש לומר שאי אפשר להגבותם כלם לנקבות הילודות משום מזונות דשמא העובר נקבה היא:
לענין ביאור הצעה של שמועה כך היא הניח בנים אלו ואלו אוכלין ר״ל באשת כהן ואפילו היא בת ישראל והיא אוכלת בשביל בניה ועבדיה כמותה ועבדי צאן ברזל בשביל בנים הניחה מעוברת אלו ואלו אין אוכלין היא אינה אוכלת דעובר אינו מאכיל וכן הדין בעבדיה ואף עבדי צאן ברזל לא יאכלו שאין העובר מאכיל הניח בנים והניחה מעוברת היא אוכלת בשביל בנים ועבדיה כמותה עבדי צאן ברזל לא יאכלו מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל מצד שהוא במעי זרה וכל שכן שאינו מאכיל דברי ר׳ יוסי ר׳ ישמעאל אומר הבת מאכלת הבן אינו מאכיל כדמפרש לקמיה ר׳ שמעון אומר זכרים יאכלו כלם נקבות לא יאכלו ואין גורסין כלם זכרים אלא כך פירושו אם יש שם זכר בין הנולדים יאכלו עבדי צאן ברזל בשביל אותו הבן ואין חוששין לחלקו של עובר אבל אם כל הנולדים נקבות לא יאכלו שמא העובר זכר ואין לבנות בעבדים כלום עד שיאכלו מכחן וקא בעי תיפוק לי׳ דנקבה נמי פסלה הואיל ואין זכר בין הנולדים שהרי אף אם העובר נקבה יורשת עמהן ותירץ דאין הכי נמי וחדא ועוד קאמר ואמאי דקאמר זכרים יאכלו קא מקשה והא איכא עובר כלומר ויש לחוש שמא זכר הוא ויורש עם הזכרים הנולדים ויפסלו משום חלקו ותירץ קא סבר אין חוששין למיעוט ורוב נשים יולדות מקצת זכרים ומקצת נקבות וקצת נשים מפילות וכי מצרפת קצת נקבות בקצת הפלה הוה ליה לידת בנים מיעוטא שהרי נמצא רוב עוברין שבמעי אמן או נקבות או נפלים הילכך אין חוששין לחלקו של עובר ויאכלו בשביל הזכרים הנולדים ואפילו תמצא לומר דליחוש למיעוטא סמכינן אדרב נחמן לברור שאר נכסים לחלקו של עובר וכל העבדים מגיעין לחלק הנולדים אבל בכלן נקבות אין כאן תקנה זו שמא העובר זכר והכל שלו ומקשה לימא דרב נחמן תנאי היא דהא לר׳ יוסי לא יאכלו אלמא לא סמיך אתקנתא דרב נחמן ותירץ דכולי עלמא אית להו תקנתא דרב נחמן ואי עבוד הכי הכי נמי דמהני ואכלי הואיל וביררו משאר הנכסים לחלקו של עובר אלא הכא בדלא עבוד ולר׳ יוסי לא אכלי דחייש למיעוטא ואע״ג דבחליצת קטנה אשכחן דר׳ יוסי לא חייש למיעוטא וקטנה לדעתו חולצת ואין חוששין שמא תמצא אילונית כדאיתה בהדיא בפרק מצות חליצה
(יבמות ק״ה:) התם משום דאי אתי אליהו ואמר לאו אילונית היא משגחינן ביה כדאיתה בהחולץ
(יבמות מ״א:) ומה שאמרו בראשון של כתובות
(י״ד:) בתינוקת שירדה למלאת מים מן המעין ואמר ר׳ יוסי אם רוב העיר משיאין לכהונה וכו׳ התם משום דאיכא תרי רובי אי נמי פירושא דר׳ יוסי חייש למיעוטא דהכא כלומר דלא חשיב ליה מיעוטא והשתא הדר לפרושי מאי דקאמר ר׳ ישמעאל הבת מאכלת כו׳ וקא בעי מאי שנא דכי הניח בן עם זה העובר אינו מאכיל מפני חלקו של עובר וכי הניח בת עם העובר יאכלו והלא אם תלד בת יש לה חלק בה וכל שכן שמא תלד זכר ויהא הכל שלו ואוקמה בשעבדי צאן ברזל אלו נכסים מועטין דתקינו רבנן דליהוו לנקבות וכגון דאיכא בן בתוך הנולדים דמדאוריתא לדידיה הוו ומדרבנן הוא דזכו בהו נקבות הילכך הבת מאכלת דאי האי עובר זכר הוא לא עדיף מהאי דאיתיליד ואי נקבה היא הואיל ומתקנתא דרבנן הוא דזכיא כל דלא איתילידא לא פסלא וסיפא דקאמר שמא ימצא עובר זכר ואין לבנות במקום בן כלום בנכסים מרובין ומקשי ליה ואפילו במועטין הרי אם קדמו ומכרו מכרו והילכך קיימי להו ברשותיה אלא מאי הבת דקתני האם ר״ל אותה בת ישראל שנשאת לכהן כלומר שהיא מאכלת בעבדי מלוג שלה אם יש לה בנים כדרך שהיא אוכלת והבן אינו מאכיל בעבדי צאן ברזל מפני חלקו של עובר וכההיא דר׳ יוסי וכלה ר׳ ישמעאל היא כלומר דהכי קאמר וכן היה ר׳ ישמעאל אומר וכו׳:
המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר העובר והיבם הארוסים והחרש ובן תשע שנים ויום אחד פוסלין ולא מאכילין ספק שהוא בן תשע שנים ויום אחד ספק שאינו ספק שהביא שתי שערות ספק שלא הביא נפל הבית עליו ועל בת אחיו ואין ידוע אי זה מהן מת ראשון צרתה חולצת ולא מתיבמת אמר הר״ם פוסלין ולא מאכילין ענינו שהיא אם היתה בת ישראל מעוברת מכהן או שומרת יבם לכהן או מאורסת לכהן או בעלה כהן חרש או בן תשע שנים ויום אחד לא תאכל בתרומה כי הם לא יקנו קנין שלם ואם היתה בת כהן מעוברת מישראל ושאר הדברים הנזכרים נפסלו מלאכול בתרומה שאם יבאו יקנו קצת קנין ואמרו לבן ט׳ שנים ויום אחד שהעקר אצלנו בן ט׳ שנים ויום אחד פוסל אמנם זה בפסול כהונה כמו שיהיה חלל ט׳ שנים ויום אחד ובא על הנכרית פסלה מלאכול בתרומה או תהיה גרושה וחלוצה ובא עליה גם כן בן ט׳ שנים ויום אחד שהיא גם כן נפסלה ונפסלה מן הכהונה ואם נפל הספק אם הוא בן ט׳ שנים או פחות מבן תשע שנים פסל מן התרומה ומן הכהונה כמו שביארנו אבל מספק וכן כאשר בא על יבמתו ונפל הספק אם הוא בן ט׳ שנים ויום אחד וקנה על מה שיתבאר או הוא פחות ואין ביאתו ביאה או כאשר חלץ האיש ליבמתו ונפל הספק אם הביא שתי שערות והחליצה נעשית או לא וידון בזה כלו לחומרא והוא אמרו חולצת ולא מתיבמת כי היו שם הלכות ישפטו זה הדין אחר זה חזרו אל מין ממיני הספקות והוא אמרו נפל הבית עליו ועל בת אחיו אשר לא יודע מי מת קודם כי אם ידענו שמתה בת אחיו תחלה היתה צרתה לאחיו כמו שקדם לנו וכלן שמתו וכו׳ וכן אם ידענו שהוא מת קודם היתה צרתה פטורה מן החליצה ומן היבום וכאשר התחדש הספק חולצת ולא מתיבמת:
אמר המאירי העובר והיבם והאירוסין והחרש ובן תשע שנים ויום אחד פוסלין ולא מאכילין פי׳ כבר ידעת שבת ישראל הנשאת לכהן אוכלת בתרומה ואם מת הבעל ואין לה זרע ממנו אינה אוכלת עוד בתרומה ואם יש לה זרע ממנו אוכלת בשביל אותו זרע בין שהוא זכר בין שהוא נקבה אפילו טומטום ואנדרוגינוס ואפילו זרע של זרע עד כמה דורות ובת כהן הנשאת לישראל ומת הבעל ואין לה זרע ממנו חוזרת לאכילת תרומה ואם יש לה זרע ממנו נפסלה בשביל הזרע על הדרך שהזכרנו וביאר עכשו שכל אלו פוסלין בבת כהן הנשאת לישראל שלא לשוב לאכילת תרומה בבית אביה ואין מאכילין בבת ישראל הנשאת לכהן:
ופי׳ העובר שאם היתה בת כהן לישראל ומת והניחה מעוברת ואין לה עוד זרע אותו העובר פוסלה מן התרומה ונחשב זרע לפסול ואם היתה בת ישראל לכהן אין העובר מאכילה שלא נחשב זרע להאכיל:
ופי׳ היבם שאם היתה בת כהן הנשאת לישראל ומת ואין לה זרע ממנו אלא שנזדקקה ליבם ישראל אותה זיקת ישראל פוסלת מן התרומה עד שיחלוץ אפילו היבם קטן שבקטנים ואם היתה בת ישראל ונשאת לכהן ונזדקקה ליבם אין זיקת יבם כהן מאכילה אפילו היה גדול שבגדולים עד שיכנוס:
ופי׳ האירוסין שאם היתה בת כהן ונתארסה לישראל נפסלה מן התרומה מצד אירוסי הישראל עד שתתגרש או תתאלמן שהרי יש לו בה קנין ובת ישראל לכהן אינו מאכילה עד שיכנוס וזו אינה תורה שהרי דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה אלא שגזרו בה שמא תאכיל לבני בית אביה:
ופי׳ החרש שאם היתה בת כהן ונשאת לישראל חרש נפסלה אפילו מן האירוסין מפני שקנאה מן התורה אע״פ שאינו בן דעת ואם היתה בת ישראל ונתארסה או נשאת לכהן חרש אינה אוכלת הואיל ובשעת כניסה היה חרש הא אם כנסה כשהוא פקח ונתחרש לאחר נשואין אוכלת כמו שביארנו בפרק הבא על יבמתו:
ופי׳ בן תשע שנים ויום אחד אתה צריך לפרש פוסלין בדרך אחד ולא מאכילין בדרך אחרת ואתה מפרש פוסלין בין בבת כהן בין בבת ישראל ובבעילת פסול לומר שכל שנבעלה לפסול לה כגון עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי נתין חלל וממזר או אלמנה שבא עליה כהן גדול או גרושה שבא עליה כהן הדיוט פסולה לכהונה משום זונה אפילו לא היה הבא עליה גדול הואיל והוא בן תשע שנים ויום אחד שביאתו ביאה הא בפחות מבן תשע אין ביאתו ביאה ואינה פוסלת ואין מאכילין אתה מפרש שאם היתה בת ישראל הנשאת לכהן בן תשע שנים ויום אחד אינה אוכלת בשביל בעל זה לפי שאינו קונה עד שיגדיל ואע״פ שאם היה הוא גדול אפילו היתה היא קטנה כל שהיא מבת שלש ויום אחד אוכלת בתרומה אין הדבר מתהפך וכן אם היא זקקה ליבם כהן בן תשע שנים ויום אחד ובא עליה שקנאה אינו מאכילה שאין ביאתו אלא כמאמר בגדול:
ואמר אחר כן שאם היה ספק בן תשע ספק אינו בן תשע דנין להחמיר ופוסל ואינו מאכיל וכן בענין אירוסין ספק הביא שתי שערות וקדושיו קדושין ספק לא הביא ואין קדושיו קדושין דנין להחמיר ופוסלין ואין מאכילין ואם אירעו ספיקות אלו לענין חליצה כגון שחלץ היבם ונסתפקו אם הביא שתי שערות והחליצה כשרה או לא הביא ואין החליצה כלום חולצת ולא מתיבמת ומכל מקום לא הוזכרה במשנתנו אלא לענין תרומה ושתיהן ר״ל ספק בן תשע וספק הביא שתי שערות חוזרות למה שסמוך להן ר״ל שאף אלו פוסלין ולא מאכילין והא דנפל הבית מילתא אחריתי הלא באפי נפשה והוא שנתגלגל מזו לספיקא אחרת לענין חליצה ואמר שאם נשא ראובן בתו של שמעון אחיו ולו אשה אחרת ונפל הבית על ראובן ועל בת אחיו שהיא אשתו ונשארה השניה זקוקה לשמעון ואין ידוע אם ראובן מת תחלה ובשעת הזיקה היתה זו צרת ערוה ודינה כערוה או שמא בת האח מתה תחלה ובשעת זיקה לא היתה צרת ערוה ומותרת לו להתיבם הרי צרה זו חולצת ולא מתיבמת ואלו ואלו לא פוסלין ולא מאכילין:
משנה האונס והמפתה והשוטה לא פוסלין ולא מאכילין ואם אינן ראויין לבא בישראל הרי אלו פוסלין כיצד היה ישראל שבא על בת כהן תאכל בתרומה עיברה לא תאכל נתחתך העובר במעיה תאכל היה כהן שבא על בת ישראל לא תאכל בתרומה עיברה לא תאכל ילדה תאכל נמצא כחו של בן גדול משל אב מבואר לר״ם:
אמר המאירי האונס והמפתה והשוטה ר״ל שאם היא בת כהן ואנסה ישראל או פיתה לא נפסלה בביאתו דפנוי הבא על הפנויה לא עשאה זונה ואישות אין כאן שתהא פסולה בו כבת כהן הנשאת לישראל והוא שאמר ואם אינן ראויים לבא בקהל הרי אלו פוסלין בביאתן אף בלא אישות שהרי נבעלה לפסול לה ונעשית זונה הא כל שאינן פסולין אין פוסלין בביאתן וכן אם היא בת ישראל ואנסה כהן או פתה אין מאכילה שאין באונס ופתוי קנין וכן אם היא בת כהן ונשאת לישראל שוטה לא נפסלה שאין כאן אישות כלל ואם היא בת ישראל ונשאת לכהן שוטה אינה אוכלת שאין כאן קנין כלל:
ומכל מקום חדש קצת דינין בדברים אלו והוא שבבת כהן שאנסה ישראל או פיתה או נשאת לישראל שוטה אם נתעברה העובר פוסלה וכל שכן אם ילדתו הא אם נתחתך העובר אוכלת והוא הדין לילדתו ומת ובת ישראל שאנסה כהן או פתה או נשאת לכהן שוטה אפילו עיברה ממנו אינה אוכלת שאין העובר מאכיל הא אם ילדתו אוכלת בשביל בנה אע״פ שלא היו נשואי אביו נשואין דכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי ביה יאכילו ונמצא כחו של בן גדול משל אב שהבן מאכיל את אמו בלא נשואין ואין אביו מאכילה בלא נשואין ודוקא בשלא יצא עליה קול מאחר אלא הכל לועזים עליה בכהן זה שאם לא כן הואיל ואין כאן צד אישות שמא מאחר עיברה וכדאסיקנא בגמרא דמתניתין בדלא דיימא מעלמא ומכל מקום יש פוסקים בה אע״ג דדיימא נמי מעלמא כמו שיתבאר:
משנה העבד פוסל משום ביאה ואינו פוסל משום זרע כיצד בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וילדה ממנו בן והלך הבן ונכבש על השפחה וילדה ממנו בן הרי זה עבד אם היתה אם אביו בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה בת כהן לישראל תאכל בתרומה אמר הר״ם פי׳ אמרו פוסל משום ביאה מפני שהוא כאשר בא על אשה עשאה זונה ונפסלה מן הכהונה מפני שהוא אינו ראוי לבא בישראל ולזה בעילתו בעילת זנות ואינו פוסל משום זרע כמו שיתבאר לפי שהעקר אין חייס לעבדים:
אמר המאירי העבד פוסל משום ביאה כלומר שהרי האשה נעשית זונה בביאתו ונפסלה לכהונה ולתרומה אבל כל שאין שם פסול ביאה אינו פוסל משום זרע וכיצד הוא דבר זה ר״ל שאינו פוסל משום זרע הרי בת כהן שנשאת לישראל וילדה ממנו בן ונכבש אותו הבן על השפחה ר״ל שנדבק בה וילדה לו בן והרי אותו בן הנולד מן השפחה עבד שהרי שפחה ונכרית ולדה כמוה ואינו מתיחס אחר האב כלל וכן אביו שילדה בת כהן לישראל כבר מת ונמצא שאין לכהנת זו זרע מן הישראל אלא עבד זה שהוא בן בנה ואמר שאינו מעכבה שלא לשוב לתרומת אביה שהרי אינו מתיחס אחר אביו כלל עד שיהא קרוי זרע שלה ולמדת שאינו פוסל משום זרע וכל שכן אף בת ישראל שנשאת לכהן והוליד ממנה בן ואותו בן הוליד בן מן השפחה ומת הבן הראשון שילדתו בת הישראל לכהן אין עבד זה מאכיל את אם אמו ולמדת שאף זה לא פוסל ולא מאכיל:
משנה ממזר פוסל ומאכיל כיצד בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וילדה ממנו בת הלכה הבת ונשאת לעבד או נשאת לנכרי וילדה ממנו בן הרי זה ממזר אם היתה אם אמו בת ישראל לכהן תאכל בתרומה ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה אמר הר״ם זאת ההלכה על דעת מי שיאמר גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וכבר הרבה בתלמוד המשא ומתן בזה דפסקו גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש ובין באונס בין ברצון:
אמר המאירי ממזר פוסל ומאכיל דבר זה אינו אלא לדעת האומר גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וכבר ידעת שאין הלכה כן אלא שלענין ביאור כך היא הצעה של משנה בת ישראל שנשאת לכהן וילדה ממנו בת ונשאת הבת לעבד או נכרי וילדה ממנו בן שהוא ממזר לדעת זה ומתה הבת הרי אמה של בת שהיתה אשת הכהן אוכלת בתרומה אע״פ שמת הבעל והבת אוכלת בשביל ממזר זה שהוא בן בתה והרי שהממזר מאכיל ואם היתה אם אמו בת כהן לישראל ומת הבעל והבת והיתה ראויה לחזור לבית אביה הרי ממזר זה שהוא בן בתה מעכבה ולא נקטה בבת כהן הנשאת לישראל ובא עליה כהן והוליד ממנה בן שהוא ממזר שיהא הממזר מאכיל שהרי נפסלה בביאתו של זה הואיל ונבעלה לפסול לה ומכל מקום אע״פ שמשנתנו שלא כהלכה דהא גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אתה מוצא בה צד אחר לענין פסק והוא שבמקום נשאת לעבד או לנכרי אתה שונה נשאת לממזר או לאחד מחייבי כריתות וילדה ממנו בן ומכאן כתבו בקצת חדושין שהממזר אוכל בתרומה הואיל ואינו חלל שאם לא כן הואיל ואינו אוכל היאך יאכיל ואי אפשר לומר כן שהרי אמרו בראש הפרק והרי ממזר דאינו אוכל ומאכיל ואף גדולי ספרד ראיתי שכתבו שהממזר אינו אוכל אלא שהם מתמיהים בה היאך הוא מאכיל ומכל מקום אין כאן תימה ומצינו כיוצא בה שהרי אם היתה לזקנה בת מן הכהן והבת נשאת לישראל או אפילו נתחללה אין הבת אוכלת והאם אוכלת בשבילה:
משנה כהן גדול פעמים שהוא פוסל כיצד בת כהן שנשאת לישראל וילדה ממנו בת והלכה הבת ונשאת לכהן וילדה ממנו בן הרי זה ראוי להיות כהן גדול עומד ומשמש על גבי המזבח מאכיל את אמו ופוסל את אם אמו וזאת אומרת לא כבני כהן גדול שהוא פוסלני מן התרומה אמר הר״ם מן העקרים אשר אצלנו כל זמן שישאר לכהנת זרע מישראל והיו זכרים או נקבות לא תאכל בתרומה ולשון סיפרא ובן אין לה אין לי אלא בנה בתה ובן בנה מנין תלמוד לומר וזרע אין לה עיין עליה ר״ל תדון על זרע הזרע כאשר תמצאה ועל זה ההיקש בעצמו אם היתה ישראלית לכהן כל מה שימצא לו זרע הזרע אחריו תאכל בתרומה:
אמר המאירי כהן גדול פעמים שפוסל כלומר כשם שמצינו שזרע פסול מאכיל כך לפעמים אף זרע שהוא כהן פוסל כיצד בת כהן שנשאת לישראל וילדה בת והלכה הבת ונשאת לכהן וילדה ממנו בן הרי זה ראוי להיות כהן גדול ומשמש על גבי המזבח ומאכיל את אמו ופוסל את אם אמו אפילו מתה אמו שהיא בת הזקנה והרי זו אומרת לא כבני כהן גדול שפוסלני מן התרומה כלומר אל ירבו כמותו שנוח לי בזרע פסול שמאכילני מזרע כהונה שפוסלני וכבני לאו דוקא אלא בן בני וכבר ביארנו שבני בנים כבנים ואף כבני בנות ובגמרא אמרוה בלשון מבואר יותר והוא שהזקנה אומרת הריני כפרת בן בתי כוזא ממזר שמאכילני בתרומה כלומר יהי רצון שאהא אני כפרת משכבו להיות תחתיו והזכיר בו כוזא שהוא כלי קטן ופחות ואיני כפרת בן בתי כדא כהן גדול שפוסלני מן התרומה:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שביארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
זה שביארנו שהיבם פוסל ואינו מאכיל אנו מפרשים פוסל אף מן האירוסין ולא מאכיל אף מן הנשואין וכדאסיקנא בפירקין דלעיל
(יבמות נ״ו.) דמן האירוסין לא אכלה בביאה פחותה אבל מן הנשואין אכלה בביאה פחותה של יבם אלמא דבלא שום ביאה מיהא אף מן הנשואין שכבר אכלה בחיי הבעל אינה אוכלת כשהיא שומרת יבם ומכל מקום אחרוני הרבנים כתבו בפרק אע״פ ששומרת יבם מן הנשואין אוכלת כשהיא שומרת יבם מדקתני התם
(יבמות נ״ז.) עשתה ששה חדשים ר״ל מאותם י״ב שנותנין לבתולה בפני הבעל ר״ל הארוס וששה בפני היבם ואפילו כלם בפני הבעל או כלם בפני היבם אינה אוכלת והקשו שם השתא כלם בפני הבעל אמרת לא בפני היבם מיבעיא ותירץ זו ואין צריך לומר זו קתני והם גורסים שם כלם בפני הבעל חסר יום אחד שעשתה לפני יבם כלומר שלא אכלה בחיי הבעל שהרי לא הגיע זמן וקא דייקי למילתייהו מדקתני התם היבם אינו מאכיל ר״ל שאינו מאכיל בתחלה דהיינו כשלא אכלה עם בעלה שהרי חסר מהן יום אחד אבל אם אכלה עם בעלה תאכל עם היבם דאי לאו הכי מאי האי דקתני היבם אינו מאכיל ליתני שומרת יבם אינה אוכלת דבשלמא הכא משום עובר ואירוסין דפוסלין ולא מאכילין תנא ליה יבם דפוסל ולא מאכיל אבל התם מדלא קתני שומרת יבם אלמא דכל שאכלה בחיי הבעל אוכלת וכבר ביארנו שם שאין הגירסא כדבריהם וראיה ברורה לדברינו זו שכתבנו כאן ואין בה פקפוק:
