גמרא
פירוש
וּמִנַּיִן לַעֲשׂוֹת (אָלָה שֶׁאֵין עִמָּהּ שְׁבוּעָה כְּאָלָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ שְׁבוּעָה) וּשְׁבוּעָה שֶׁאֵין עִמָּהּ אָלָה כִּשְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ אָלָה תַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא ה׳:א׳} וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְשָׁמְעָה אָלָה וְשָׁמְעָה קוֹל.
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ מִנַּיִן לְאָלָה שֶׁהִיא שְׁבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר {יחזקאל י״ז:י״ג} וַיָּבֹא אִתּוֹ בְּאָלָה וְגוֹ׳ וּכְתִיב {דברי הימים ב ל״ו:י״ג} וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים.
תָּנָא אאָרוּר בּוֹ נִידּוּי בּוֹ קְלָלָה בּוֹ שְׁבוּעָה.
בּוֹ נִידּוּי דִּכְתִיב {שופטים ה׳:כ״ג} אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה׳ אוֹרוּ אָרוֹר יוֹשְׁבֶיהָ וְאָמַר עוּלָּא בְּאַרְבַּע מְאָה שִׁיפּוּרֵי שַׁמְּתֵיהּ בָּרָק לְמֵרוֹז.
בּוֹ קְלָלָה דִּכְתִיב {דברים כ״ז:י״ג} וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה וּכְתִיב {דברים כ״ז:ט״ו} אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וְגוֹ׳.
בּוֹ שְׁבוּעָה דִּכְתִיב {יהושע ו׳:כ״ו} וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה׳ וְגוֹ׳ וְדִלְמָא תַּרְתֵּי עֲבַד לְהוּ אַשְׁבְּעִינְהוּ וְלַיְיטִינְהו.
אֶלָּא מֵהָכָא {שמואל א י״ד:כ״ד} וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ בַּיּוֹם הַהוּא וַיּוֹאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל וְגוֹ׳ וּכְתִיב {שמואל א י״ד:כ״ז} וִיהוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם וְדִלְמָא הָכָא נָמֵי תַּרְתֵּי עֲבַד לְהוּ אַשְׁבְּעִינְהוּ וְלַיְיטִינְהו.
מִי כְּתִיב וְאָרוּר הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי הָתָם נָמֵי לָא כְּתִיב וְאָרוּר.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא באָמֵן בּוֹ שְׁבוּעָה בּוֹ קַבָּלַת דְּבָרִים בּוֹ הַאֲמָנַת דְּבָרִים.
בּוֹ שְׁבוּעָה דִּכְתִיב {במדבר ה׳:כ״ב} וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן.
בּוֹ קַבָּלַת דְּבָרִים דִּכְתִיב {דברים כ״ז:כ״ו} אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כׇּל הָעָם אָמֵן.
בּוֹ הַאֲמָנַת דְּבָרִים דִּכְתִיב {ירמיהו כ״ח:ה׳,ו׳,ט״ו,י״א} וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה [הַנָּבִיא] (אֶל חֲנַנְיָהוּ) אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה׳ יָקֵם ה׳ אֶת דְּבָרֶיךָ.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר גלָאו שְׁבוּעָה דהֵן שְׁבוּעָה בִּשְׁלָמָא לָאו שְׁבוּעָה דִּכְתִיב {בראשית ט׳:ט״ו} וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל וּכְתִיב {ישעיהו נ״ד:ט׳} כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי אֶלָּא הֵן שְׁבוּעָה מְנָא לַן סְבָרָא הוּא מִדְּלָאו שְׁבוּעָה הֵן נָמֵי שְׁבוּעָה.
אָמַר רָבָא הוְהוּא דְּאָמַר לָאו לָאו תְּרֵי זִימְנֵי וְהוּא דְּאָמַר הֵן הֵן תְּרֵי זִימְנֵי דִּכְתִיב {בראשית ט׳:י״א} וְלֹא יִכָּרֵת כׇּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל וּמִדְּלָאו תְּרֵי זִימְנֵי הֵן נָמֵי תְּרֵי זִימְנֵי.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כ״ו:ג׳
רמב״ם הלכות שבועות ב׳:ב׳
רמב״ם הלכות תלמוד תורה ז׳:ב׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ר״ח
טור חושן משפט כ״ז:א׳
טור יורה דעה של״ד
שולחן ערוך חושן משפט כ״ז:א׳
רמב״ם הלכות שבועות ב׳:ב׳
רמב״ם הלכות תלמוד תורה ז׳:ב׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ר״ח
טור חושן משפט כ״ז:א׳
טור יורה דעה של״ד
שולחן ערוך חושן משפט כ״ז:א׳
ג רמב״ם הלכות שבועות ב׳:א׳
רמב״ם הלכות שבועות ב׳:ו׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״א
טור יורה דעה רל״ו:ה׳
שולחן ערוך יורה דעה רל״ו:ה׳
רמב״ם הלכות שבועות ב׳:ו׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״א
טור יורה דעה רל״ו:ה׳
שולחן ערוך יורה דעה רל״ו:ה׳
ד רמב״ם הלכות שבועות ב׳:א׳
רמב״ם הלכות שבועות ב׳:ו׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״א
טור יורה דעה רל״ו:ה׳
שולחן ערוך יורה דעה רל״ו:ה׳
רמב״ם הלכות שבועות ב׳:ו׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״א
טור יורה דעה רל״ו:ה׳
שולחן ערוך יורה דעה רל״ו:ה׳
ומנין לעשות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה, ושבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה? תלמוד לומר: ״ושמעה קול אלה״ (ויקרא ה, א), שהצירוף ״קול אלה״ הוא כמיותר, ויש לפרשו כאילו נכתב: ״ושמעה אלה״, ״ושמעה קול״.
אמר ר׳ אבהו: מנין לאלה שהיא שבועה? שנאמר: ״ויקח מזרע המלוכה וכו׳ ויבא אתו באלה״ וגו׳ (יחזקאל יז, יג), וכתיב [ונאמר] בצדקיהו : ״וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים״ (דברי הימים ב לו, יג). משמע ש״אלה״ הנזכרת ביחזקאל — שבועה היא.
א אגב כך מביאים בנושאים דומים. תנא [שנה החכם]: ״ארור״ — בו יש לשון נידוי, בו יש לשון קללה, בו לשון שבועה.
ומפרטים: בו נידוי — דכתיב [שנאמר] בשירת דבורה: ״אורו מרוז אמר מלאך ה׳ ארו ארור ישביה״ (שופטים ה, כג), ואמר עולא: בארבע מאה שיפורי שמתיה [בתקיעה של ארבע מאות שופרות נידה, החרים אותו] ברק לעיר מרוז, כדרך שעושים בנידוי, הרי שארור הוא נידוי.
בו קללה — דכתיב [שנאמר]: ״ואלה יעמדו על הקללה״ (דברים כז, יג), וכתיב [ונאמר]: ״ארור האיש אשר יעשה פסל״ וגו׳ (דברים כז, טו).
בו שבועה — דכתיב [שנאמר]: ״וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה׳ אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו״ (יהושע ו, כו). ושואלים: ודלמא תרתי עבד להו [ושמא שני דברים יחד עשה להם] יהושע, אשבעינהו ולייטינהו [השביע אותם וקילל אותם]!
אלא מהכא [מכאן] הראיה: שנאמר ״ואיש ישראל נגש ביום ההוא ויאל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי מאויבי״ (שמואל א יד, כד), ״ויואל״ — מלשון אלה ושבועה, וכתיב [ונאמר]: ״ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם״ (שמואל א יד כז), הרי ש״ארור״ הוא שבועה. ושואלים: ודלמא הכא נמי תרתי עבד להו [ושמא גם כאן שנים דברים עשה להם] שאול, אשבעינהו ולייטינהו [השביע אותם וקילל אותם]!
ומתרצים: מי כתיב [האם נאמר שם] ״וארור״ בו׳ החיבור? אלא כתוב ״ארור״, משמע שהוא הפירוט של ״ויואל״. ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכאן], לתירוץ זה, התם נמי [שם גם כן] בפסוק האמור ביהושע, אפשר לתרץ כן: לא כתיב [נאמר] ״וארור״ אלא ״ארור״, משמע שהוא אותו ענין.
ב ובדומה לזה אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא: ״אמן״ — בו לשון שבועה, בו לשון קבלת דברים והסכמה להם, בו האמנת דברים, שהוא מאמין ומתפלל לקיום הדברים.
ומפרט: בו שבועה — דכתיב [שנאמר]: ״והשביע הכהן את האשה... ואמרה האשה אמן אמן״ (במדבר ה, כב), ואמירת ״אמן״ כאן היא שבועתה של האשה עצמה.
בו קבלת דברים — דכתיב [שנאמר]: ״ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן״ (דברים כז, כו), שמקבלים עליהם לקיים כל אלה.
בו האמנת דברים — דכתיב [שנאמר]: ״ויאמר ירמיה [הנביא] (אל חנניהו) אמן כן יעשה ה׳ יקם ה׳ את דבריך״ (ירמיהו כח, ו). כלומר, ולוואי שכך יהיה.
ג אמר ר׳ אלעזר: ״לאו״ יכול להיות לשון שבועה, וכן ״הן״ הוא לשון שבועה. ומעירים: בשלמא [נניח] ״לאו״ שהוא שבועה, דכתיב [שנאמר]: ״ולא יהיה עוד המים למבול״ (בראשית ט, טו), וכתיב [ונאמר]: ״כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי״ (ישעיהו נד, יט), והיכן נשבע? אלא שאמירת ״לא יהיה״ כמוה כשבועה. אלא ״הן״ שהוא שבועה, מנא לן [מנין לנו]? ומשיבים: סברא הוא בדבר, מכיון ש״לאו״ הוא שבועה, ״הן״ נמי [גם כן] שבועה.
אמר רבא: והוא שאמר ״לאו״ ״לאו״ תרי זימני [שתי פעמים]. והוא שאמר ״הן״ ״הן״ תרי זימני [שתי פעמים]. וכן יש להוכיח מן מקראות, דכתיב [שנאמר]: ״ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול״ (בראשית ט, יא) ואחר כך חזר ואמר: ״ולא יהיה עוד המים למבול״ (בראשית ט, טו), ומכיון ש״לאו״ הוא תרי זימני [שתי פעמים], ״הן״ נמי תרי זימני [גם כן שתי פעמים].
ד שנינו במשנה: המקלל את השם בכולן (בכל השמות והכינויים) — חייב, דברי ר׳ מאיר, וחכמים פוטרין.
תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר ״איש [איש] כי יקלל אלהיו ונשא חטאו״ (ויקרא כד, טו), מה תלמוד לומר בפסוק זה? והלא כבר נאמר: ״ונקב שם ה׳ מות יומת״ (ויקרא כד טז)! ומסבירים: יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד, שם הויה, מנין לרבות את הכינויין? תלמוד לומר: ״איש איש כי יקלל אלהיו״ וגו׳ — מכל מקום, אף שלא בשם המיוחד. אלו דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים: על שם מיוחד — חייב במיתה כמפורש בכתוב, ועל הכינויין שמקלל — חייב רק באזהרה (באיסור לאו), אבל אין בזה חיוב מיתה.
ועוד שנינו במשנה: והמקלל אביו ואמו בכינויים — חייב, דברי ר׳ מאיר, וחכמים פוטרים. ושואלים: מאן [מי הם] החכמים הנזכרים כאן?
ומשיבים: שיטת ר׳ מנחם בר יוסי היא. דתניא [ששנויה ברייתא], ר׳ מנחם בר יוסי אומר: נאמר במקלל את השם ״בנקבו שם יומת״ (ויקרא כד, טו), מה תלמוד לומר ״שם״? והרי כבר נאמר בתחילת פסוק זה ״ונוקב שם ה׳ יומת״! לימד יתור זה גם על המקלל אביו ואמו, שאינו חייב סקילה עד שיקללם בשם.
ועוד שנינו במשנה: והמקלל עצמו וחבירו בכל הכינויים עובר בלא תעשה. אמר ר׳ ינאי: ודברי הכל הם, וגם חכמים הסבורים במקלל את השם ומקלל אביו ואמו שאינו חייב אלא בשם המיוחד, גם הם מודים שבזה חייב מלקות כשמקלל בכינויים. ומביאים את המקור בתורה לאיסורים אלה.
האיסור לקלל את עצמו — דכתיב [שנאמר]: ״רק השמר לך ושמר נפשך מאד״ (דברים ד, יט), ויש להבין זאת כדברי ר׳ אבין אמר ר׳ אילעא, שאמר: כל מקום שנאמר ״השמר״ או ״פן״ או ״אל״ — אינו אלא למצוות של לא תעשה, ולכן הפוגע בעצמו, על ידי הקללה, עובר בלאו. ומקלל חבירו — דכתיב [שנאמר]: ״לא תקלל חרש״ (ויקרא יט, יד), והוא הדין לכל אדם.
ה שנינו במשנה: ״יכך ה׳ אלהים״, וכן ״יככה אלהים״ — זו היא אלה הכתובה בתורה. מסופר יתיב [יושב היה] רב כהנא קמיה [לפני] רב יהודה, ויתיב וקאמר הא מתניתין כדתנן [ויושב היה ואומר את המשנה הזו כמו שהיא שנויה], בדיוק בלשון הזו. אמר ליה [לו] רב יהודה: כנה כלומר, אל תאמר לשון זו, אלא אמור אותם בכינוי (״יכהו ה׳ ״) שלא תישמע כמקלל את רבך.
ומביאים עוד מעשה דומה, יתיב ההוא מרבנן קמיה [יושב היה אחד מהחכמים לפני] רב כהנא, ויתיב וקאמר [ויושב היה ואומר] פסוק זה בתוך לימודו: ״גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה״ (תהלים נב, ז), אמר ליה [לו]: כנה. אל תאמר כלשון הכתוב בלשון נוכח, אלא בגוף שלישי, נסתר.
ושואלים: תרתי [פעמיים] למה לי לספר אותו ענין עצמו? ומשיבים: נחוץ זה המקרה השני, כי מהו דתימא [שתאמר]: הני מילי מתניתין [דברים אלה אמורים במשנה] שהעיקר בה הוא התוכן, ולא צירוף המילים, ולכן יכול לשנות את הלשון, אבל בקראי אימא לא מכנינן [במקראות אמור שאין מכנים], אלא אומרים אותם ככתבם, לכן קא משמע לן [משמיע לנו] שגם כשהוא קורא מקרא יכול לכנות.
ו שנינו במשנה: האומר ״אל יכך, ויברכך, וייטיב לך אם תבוא ותעיד״ — ר׳ מאיר מחייב משום שבועת העדות, שהרי זה כאומר ״יכך אם לא תבוא ותעיד״, וחכמים פוטרין.
ותוהים: והא לית ליה [והרי אין לו] לר׳ מאיר את השיטה הזו של מכלל לאו אתה שומע הן, והוא מצריך לפרש בהסכם גם את צד החיוב וגם את צד השלילה! ואומרים: איפוך [הפוך] את השיטות, ואמור שכאן חכמים הם המחייבים ור׳ מאיר פוטר.
מסופר, כי אתא [כאשר בא] ר׳ יצחק מארץ ישראל תנא כדתנן [שנה כמו ששנינו במשנתנו]. אמר רב יוסף: השתא דאנן תנן הכי [עכשיו שאנו שונים כך] כנוסח זה, וכי אתא [וכאשר בא] ר׳ יצחק תני הכי [שנה גם כן כך], שמע מינה דוקא תנן [מכאן אתה למד שבדיוק שנינו]. שכך הנוסחה האמיתית במשנה, שר׳ מאיר הוא המחייב.
ומתקשים: אלא קשיא [קשה], שהרי ר׳ מאיר אינו סובר שמכלל לאו אתה שומע הן! ומשיבים: כי לית ליה [כאשר אין לו] מכלל לאו אתה שומע הן, הרי זה בענייני ממונא [ממונות], אבל בענייני איסורא [איסור] והיתר — אית ליה [יש לו], ואדם מתחייב אף באופן זה.
ומקשים: הרי סוטה דאיסורא [שאיסור] הוא, ושם נאמר רק מה יעשה לאשה אם לא חטאה, ולא נאמר צד השלילה.
והקשינו על כך על שיטת ר׳ מאיר, ואמר ר׳ תנחום בר חכינאי כדי לתרץ את הדברים: ״הנקי״ כתיב [כתוב] (במדבר ה, יט), שאנו דורשים אותו כאילו נאמר ״חנקי״. ויש לדייק: טעמא [הטעם, דווקא] משום דכתיב [שכתוב] ״הנקי״, מובן הדבר לשיטת ר׳ מאיר, הא לאו הכי [הרי בלא זה] מכלל לאו אתה שומע הן לא אמרינן [אומרים אנו], ואף שמדובר באיסור!מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush