גמרא
פירוש
אֶלָּא אֵיפוֹךְ אֲפִילּוּ בְּאִיסּוּרָא לֵית לֵיהּ.
מַתְקֵיף לֵיהּ רָבִינָא וּבְאִיסּוּרָא לֵית לֵיהּ אֶלָּא מֵעַתָּה שְׁתוּיֵי יַיִן וּפְרוּעֵי רֹאשׁ דִּבְמִיתָה הָכִי נָמֵי דְּלֵית לֵיהּ הדרן עלך שבועת העדות
פרק ה – שבועת הפקדון
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
אלא בכל זאת איפוך [הפוך] את השיטות במשנתנו, ואמור שר׳ מאיר הוא הפוטר, אפילו באיסורא לית ליה [באיסור אין לו] מכלל לאו אתה שומע הן.
מתקיף ליה [מקשה על כך] רבינא: ובאיסורא לית ליה [ובענייני איסורים אין לו] מכלל לאו אתה שומע הן? אלא מעתה, שתויי יין ופרועי ראש שדינם במיתה, הכי נמי דלית ליה [כך גם כן שאין לו] לר׳ מאיר הלכה זו? שהרי אין הדבר מפורש בלשון זו בכתוב, ונלמד רק בדרך מכלל לאו אתה שומע הן. והתנן [והרי שנינו במשנה], אלו שבמיתה: שתויי יין ופרועי ראש, ולא נחלקו בזה כלל!
אלא לעולם תיפוך [תהפוך] את השיטות במשנתנו, ואמור שלדעת ר׳ מאיר אין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן, ואולם כי לית ליה [כאשר אין לו] לר׳ מאיר מכלל לאו אתה שומע הן — הרי זה בענין ממונא [ממון], אבל באיסורא אית ליה [באיסור יש לו], ומשום כך אינו חולק בענין שתויי יין, ושאני [ושונה] סוטה שאינו סבור בעניינה מכלל לאו אתה שומע הן, למרות שהוא איסור — משום דאיסורא דאית ביה ממונא [שאיסור שיש בו ממון] הוא, שהרי יש בזה השלכות לענין תשלום כתובתה.
פרק ה
א משנה שבועת הפקדון שנשבע לשקר שאין בידו פקדון של חבירו (או כל ממון אחר שחבירו תובעו). ודיניה מפורשים בכתוב (ויקרא ה, כ—כו) שמשיב את החפץ לבעליו בתוספת חומש, ומביא קרבן אשם, נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים גם אם בעל הפקדון (המשביע) קרוב לנפקד, בכשרים ובפסולים,
בין בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין — מפי עצמו כשנשבע הוא בעצמו, ואם מושבע מפי אחרים, אינו חייב עד שיכפרנו בבית דין, דברי ר׳ מאיר.
וחכמים אומרים: בין מפי עצמו בין מפי אחרים — כיון שכפר בו חייב, ואפילו שלא בבית דין.
וחייב קרבן על זדון השבועה, וכן חייב על שגגתה של השבועה, שאינו יודע שמתחייב על כך קרבן, עם זדון הפקדון, שהוא יודע שהוא נשבע לשקר. ואינו חייב על שגגתה גרידתא [בלבד], אם שכח וחשב שבאמת אינו חייב לחבירו דבר. ומה חייב על זדונה? קרבן אשם בכסף שני שקלים לפחות.
ב שבועת הפקדון כיצד? אמר לו: ״תן לי פקדוני שיש לי בידך״, ואמר הנפקד: ״שבועה שאין לך בידי״; או שאמר לו הנפקד: ״אין לך בידי״, ואמר לו המפקיד: ״משביעך אני״, ואמר: ״אמן״ — הרי זה חייב קרבן, אם שיקר.
השביע עליו חמש פעמים, בין בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין, וכפר — חייב על כל אחת ואחת. אמר ר׳ שמעון: מה טעם הדבר? מפני שיכול לחזור ולהודות בכל פעם, לאחר שנשבע, ולשלם, ואם כן בכל שבועה חוזר וכופר.
ג היו חמשה תובעים אותו, אמרו לו: ״תן לנו פקדון שיש לנו בידך״, ואמר להם: ״שבועה שאין לכם בידי״ — אינו חייב אלא משום שבועה אחת. אבל אמר להם ״שבועה שאין לך בידי, ולא לך, ולא לך״ — חייב על כל אחת ואחת. ר׳ אליעזר אומר: עד שיאמר לשון שבועה באחרונה, שיאמר ״ולא לך ולא לך בשבועה״, שברור מכאן שנשבע לכל אחד. ר׳ שמעון אומר: עד שיאמר לשון שבועה במפורש לכל אחד ואחד: ״...ושבועה שאין לך, ושבועה שאין לך״.
אמר לו חבירו: ״תן לי פקדון ותשומת יד גזל ואבידה שיש לי בידך״, ואמר לו: ״שבועה שאין לך בידי״ — אינו חייב אלא משום שבועה אחת, אבל אם נשבע לו: ״שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה״ — חייב על כל אחת ואחת.
אמר לו: ״תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך״, ואמר לו: ״שבועה שאין לך בידי״ — אינו חייב אלא אחת, ואם פירש: ״שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין״ — חייב על כל אחת ואחת. ר׳ מאיר אומר: אפילו אמר ״חטה ושעורה וכוסמת״ — חייב על כל אחת ואחת.
ד אם אמר לו חבירו: ״אנסת ופיתית את בתי״, והוא אומר: ״לא אנסתי ולא פיתיתי״, ״משביעך אני״, ואמר: ״אמן״ — חייב. ר׳ שמעון פוטר, לפי שאינו משלם קנס על פי עצמו, כיון שאם היה מודה לא היה מתחייב — אינו חייב על כפירתו. אמרו לו: אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו, מכל מקום הריהו משלם בשת ופגם על פי עצמו, שהם תשלומי ממון ולא קנס, ועל כך הוא חייב.
וכיוצא בזה, אמר לחבירו: ״גנבת את שורי״, והוא אומר: ״לא גנבתי״, ״משביעך אני״, ואמר: ״אמן״ — חייב קרבן, אם שיקר, שהרי מתחייב גם על פי עצמו בהחזרת השור. אבל אם האשימו שגנב את שורו וטבחו או מכרו, ואמר האיש: ״גנבתי, אבל לא טבחתי ולא מכרתי״, ואמר לו: ״משביעך אני״, ואמר: ״אמן״, והיה הדבר שקר — פטור על הארבעה והחמישה של טביחה ומכירה, משום שהם קנס.
טען כנגדו: ״המית שורך את שורי״, והוא הנתבע אומר: ״לא המית״, אמר לו: ״משביעך אני״ ואמר: ״אמן״ — הרי זה חייב. אבל אם אמר לו: ״המית שורך את עבדי״ ואתה חייב לי קנס של שלושים שקלים, והוא אומר: ״לא המית״, ״משביעך אני״, ואמר: ״אמן״ — הרי הוא פטור, משום שהתשלום עבור העבד הוא קנס.
כיוצא בזה, אמר לו: ״חבלת בי ועשית בי חבורה״, והוא אומר: ״לא חבלתי ולא עשיתי בך חבורה״, ״משביעך אני״, ואמר: ״אמן״ — הרי הוא חייב. אבל אם אמר לו עבדו: ״הפלת את שיני וסימית את עיני״, והוא אומר: ״לא הפלתי ולא סימיתי״, אמר לו העבד: ״משביעך אני״, ואמר: ״אמן״, אף על פי ששיקר — פטור, משום ששחרור העבד בגלל סיבה זו קנס הוא.
זה הכלל: כל המשלם על פי עצמו כלומר, בהודאת עצמו — חייב, ושאינו משלם על פי עצמו אלא רק על פי עדים — פטור גם אם הוא כופר בדבר זה בשבועה.
ה גמרא רב אחא בר הונא ורב שמואל בריה [בנו] של רבה בר בר חנה ורב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה תנו [שנו, למדו] מסכת שבועות בי [בבית] רבה, פגע בהו [פגש אותם] רב כהנא, אמרמהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)הערות
הערות
Gemara
Peirush