1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום "בַּעֲבוֹדָה זָרָה") מופיע הטקסט המצונזר: "בעכו״ם".
(1) 
אֶלָּא לָאו רֵישָׁא בַּעֲבוֹדָה זָרָה 1 וְסֵיפָא בִּשְׁאָר מִצְוֹת וְשָׁגַג בְּלֹא מִתְכַּוֵּין בִּשְׁאָר מִצְוֹת ה״ד הֵיכִי דָּמֵי דְּסָבוּר דְּשׁוּמָּן הוּא וַאֲכָלוֹ משא״כ מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשַׁבָּת דְּפָטוּר דְּנִתְכַּוֵּון לַחְתּוֹךְ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחוּבָּר פָּטוּר וְאַבָּיֵי שָׁגַג בְּלֹא מִתְכַּוֵּין ה״ד הֵיכִי דָּמֵי אדְּסָבוּר רוֹק הוּא וּבְלָעוֹ משא״כ מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשַׁבָּת דְּפָטוּר דְּנִתְכַּוֵּון לְהַגְבִּיהַּ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחוּבָּר פָּטוּר אֲבָל נִתְכַּוֵּון לַחְתּוֹךְ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחוּבָּר חַיָּיב.:
אֶלָּא לָאו רֵישָׁא Rather, is it not that the first clause of the baraita is dealing with the contrast between Shabbat and idolatry, and the latter clause of the baraita is dealing with contrasting Shabbat and other mitzvot? And what are the circumstances of: Unwitting without intent, with regard to other mitzvot? It is in a case where one thought that it was permitted fat, and ate it, and later discovered that it was forbidden fat. This is one example of other mitzvot where one is liable. That is not the case with regard to Shabbat, where he is exempt, as one who intended to cut a detached plant and unwittingly severed a plant still attached to the ground is exempt. And according to Abaye, who holds that he is liable in that case, what are the circumstances of: Unwitting without intent, with regard to other mitzvot? It is in a case where one had something in his mouth and he thought it was spittle and swallowed it with no intention to eat it, and it turned out to be forbidden fat that he swallowed. This is one example of other mitzvot, where he is liable. That is not the case with regard to Shabbat, where the phrase: He is exempt, is referring to the case of one who intended to lift a plant detached from the ground and mistakenly severed a plant still attached to the ground. In that case, even Abaye agrees that he is exempt. However, one who intended to cut a detached plant and unwittingly severed a plant still attached to the ground is liable since he intended to perform a standard act of cutting. Therefore, no proof can be cited from this baraita.
וחזרנו לפרק פירוק אחר משום דקשיא, דלא [משום]1 מיתוקמא סיפא דהא מתניתא בע״ז, אוקמי׳ הכא רישא בע״ז דקתני: עשה שתים בהעלם אחד – בשבת {חייב שתים}2, מה שאין כן בע״ז שאם זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת כר׳ אמי. אבל סיפא דקתני: בשאר מצוות שגג בלא מתכוון חייב, מה שאין כן בשבת דפטור. בשאר מצוות דלאו ע״ז היא והיכי דמי? כגון שהיה סבור שהוא שומן ואכלו ונמצא חלב. כגון זה בשאר מצות הוא דחייב. אבל בשבת כי האי גוונא, נתכוון לחתוך בתלוש וחתכו ונמצא דמחובר לקרקע – פטור.
ודחי אביי ואמר: לא, כי האי גוונא לעולם אימא לך חייב. והיכי דמי שגג בלא מתכוין דבשאר מצוות חייב ובשבת פטור? כגון שנתכוון בבליעה דרוק, ובלעה ונמצא חלב, שאף על פי שלא נתכוון לאכילה דחייב בשאר מצוות. ובשבת כי האי גוונא נתכוון להגביה3 דבר תלוש, והגביהו ונמצא שחתכו מן המחובר – {פטור}4. אבל אם נתכוון לחתיכה בעלמא – חייב. {כ״ש}5 בשאר מצוות אם נתכוון לאכילה בעלמא. וכדרב נחמן דאמר המתעסק בחלבין ובעריות אף על פי שלא נתכוון חייב שכבר נהנה. והמתעסק בשבת פטור, מלאכות מחשבת אסרה תורה. ור׳ יוחנן התם בפרק ארבע מיתות (בבלי סנהדרין ס״ב:) כדתנא תונא הדא מתניתא קמיה דחאה ואמר ליה פוק תני לברא. דכל מתניתין דלא מיתוקמא רישא וסיפא בחד טעמא, לאו מתניתא מתרצתא היא. ר׳ יוחנן לטעמיה דאמר בסוף פרק המפקיד (בבלי בבא מציעא מא.): מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא, מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא.
1. מלה זו נוספה בגיליון בכ״י וטיקן 128, וצ״ע בפיענוחה ובהבנתה.
2. מה שבסוגריים הושלם בדפוס וילנא וחסר בכ״י וטיקן 128.
3. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״לגביה״.
4. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128 חסר.
5. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״כגון״.
1. המעמר: דפוסים: ״והמעמר״. בגפא ובגלד כל המלאכות בו׳ החיבור, פרט ל-״הקושר״. כ״י נ הפסיק את העתקת המשנה ב״והקוצר״.
2. הטוחן והמרקיד הלש: דפוסים, רמב״ם פיהמ״ש: ״והטוחן והמרקד והלש״.
3. המלבנו: וכן בפי׳ ר׳ פרחיה. דפוסים, רמב״ם פיהמ״ש: ״והמלבנו״
4. המסיך: דפוסים, רמב״ם פיהמ״ש: ״והמיסך״, וכן בפי׳ ר׳ פרחיה.
5. שתי: רמב״ם פיהמ״ש: ״שני״ אך להלן: והאורג שתי חוטין. ונחלקו הנוסחאות בכה״י של הרמב״ם שם.
6. והבוצע: דפוסים , רא״ש: והפוצע .
7. הקושר: דפוסים: והקושר .
8. התופר: דפוסים, רמב״ם פיהמ״ש: ״והתופר״, וכן בפי׳ ר׳ פרחיה.
9. עד כאן העתקת המשנה ב-גפא .
10. בדפוסים ממשיכים להעתיק עד סוף רשימת המלאכות. בכ״י א רשימת המלאכות מחולקת לשלש בבות, עד כאן הבבא הראשונה.
11. צבי: גלא , גמח , גסו , גפא , כ״י נ , עתים (סי׳ רלא), דפוסים, ר״ח, רמב״ם פיהמ״ש. כ״י א : ״את הצבי״.
12. השוחטו: רמב״ם פיהמ״ש: ״והשוחטו״.
13. והמולחו והמעבדו: כ״י נ : ״והמעבדו והמולחו״.
14. והמוחקו: בדפוסים (לעיל): והממחקו .
15. והמכבה והמבעיר: במשנה בדפוסים, ובגמרא בדיבור המתחיל בדפוס קושטא : המבעיר והמכבה .
16. אבות מלאכות ארבעים: דפוסים: ארבעים מלאכות .
דסבור שומן הוא ואכלו – והיינו דשגג דסבור שומן הוא ולא נתכוין לאכול חלב וחייב ואף על פי דמתעסק הוא לרבא דהא לא מתכוין לאכילת איסור חייב דאמר שמואל בכריתות (פ״ד דף יט:) בחלבי׳ ועריות מתעסק חייב שכן נהנה אבל בשבת פטור דלא נהנה והיינו סייעתא לדידיה דאמר נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור.
אלא לאו רישא בע״ז וסיפא בשאר מצות – תימה לר״י דלוקמא כולה בשאר מצות ומאי מה שאין כן בשאר מצות כגון שחט וזרק בחוץ דאינו חייב אלא אחת כדאמר אביי בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לד:) שם תעשה עשאן הכתוב עשיה אחת ור׳ אבהו נמי דפליג מודה דלרבי ישמעאל בשחיטה וזריקה ולר׳ עקיבא בהעלאה וזריקה דאינו חייב אלא אחת דמחד קרא נפקי ושגג בלא מתכוין כגון שנתכוין לשחוט בהמת חולין והיה צריך לשל חולין ונמצאת של קדשים דכוותה בשבת נתכוין לחתוך תלוש ונמצא מחובר ולא היה צריך אלא לתלוש דפטור דמלאכת מחשבת בעינן וי״ל דלא מצינן לפרושי הכי דמשמע דפטור בשבת לפי ששגג בלא מתכוין דכה״ג אפילו נתכוין למחובר זה ונמצא מחובר אחר פטור דאין זה מלאכת מחשבת וליכא לאוקמי נמי דמיירי כשנעשה מחשבתו כגון שהיה צריך לחתוך מה שחתך אלא שהיה סבור שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר הא ליכא למימר דכה״ג אם פטור לענין שבת מאשר חטא בה פטור נמי לענין חוץ ומיהו עוד קשה דלוקמא כולה בשאר מצות כגון נרבע לזכר ורבע את הזכר והבא על הבהמה והביא בהמה עליו דבין לאביי ובין לר׳ אבהו לר׳ עקיבא אינו חייב אלא אחת והשתא שגג בלא מתכוין מיתוקם שפיר דמיפטר בשבת מאשר חטא בה וכגון שנעשית מחשבתו וגבי עריות לא מיפטר שכן נהנה.
מתני׳ אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכו׳
[דף עג:]
קתני מעיקרא הזורע וקימ׳ לן דחרישה קדמה. והדרי האי תנא בארץ ישראל קאיי דזרעא ברישא והדר (בר/כי) [כרבי] לה כדי שיתכסה הזרע.
[דף עג.]
המרקד, בנפה.ב פיר׳ הוא אלדי ינכל [=המנפה].
המנפץ,ג ינפצה.ד
המסיך,ה פיר׳ אלדי (יסרי) [יסדי] [=המותח את השתי].
העושהו שתי בתי נירין, פיר׳ מכניס ראשי השתי בנירין שיעלה זה ויורדז זה ויבא הערב, ויחזיר השתי יעלה [התחתון] ויורדח העליון ויבוא הערב.
והבוצעט שני חוטין, פיר׳ (כאנה) [כאיה] וקיל עקדה פי(ר׳) ראסהא (פיר׳) [פלא י]צלח תבקא עלי וגה אל (נאקם) [נאקס] פיקטעהא [=לולאה ויש אומרים קשר בראשיהם ואין ראוי שישאר על פניו פגם וחותכן].
א. נדצ״ל, דזרעי
ב. לשון רש״י.
ג. לפנינו, והמנפצו
ד. תרגום מילולי. והיינו שחובטו כדי להפרידו לסיבים.
ה. בד״ס, והמסיך. ולפנינו, והמיסך
ו. לפנינו, והעושה
ז. נדצ״ל, וירד
ח. נדצ״ל, וירד
ט. כ״ה בד״ס אות פ׳. ולפנינו, והפוצע
שתחב לו חברו לתוך פיו כסבור רוק היא ובולעו – פירש המורה: שהיה חלב נימוח ובלעו דלא איכון לאכילה דרוק לאו אכילה הוא אלא בליעה דכתבי עד בלעי רוקי ועלתה בידו אכילה. וקשיא לי אטו בבליעת חלב לא מיחייב ואכתי נתכון לבליעה דהיתירא ועלתה בידו בליעה דאיסורא הוא והינו שנתכון לחתיכה דהיתירא ועלתה בידו חתיכה דאיסורא דמחייב אביי. ונראה לי לפרש כך כגון שתחב לו חברו לתוך פיו והוא לא הרגיש ששם בפיו שום דבר והיה סובר מה שיש בפיו רוקו הוא והיה רוק קרוש כמו כיחו וניעו ובלעו וכיון שלא סבר שיש בפיו שום דבר אחר כי אם רוקו זה ודאי הוי מתעסק ודמי למתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר שלא נתכון לשום חתיכה.
גמ׳ ושגג בלא מתכוין בשאר מצות כו׳. המחובר פטור ואביי שגג כו׳ פטור אבל נתכוין כו׳ פטור דהא לא קמיכוין כו׳ לזריקה דארבע אביי כו׳ ל״ל ואמר ר״י כו׳ בשלמא לאביי דאמר כה״ג כו׳ אלו אבות מלאכות כו׳ את עורו והממחקו והמחתכו כו׳ כצ״ל:
רש״י בד״ה דסבור כו׳ פטור ואביי כו׳ הד״א:
בד״ה דהא לא כו׳ במלאכה אבל כו׳ הד״א:
תוס׳ בד״ה אלא לאו כו׳ ור׳ אבהו נמי דפליג כו׳. נ״ב פי׳ וסבר דלר״ע מחייב שתים ולא דרש שם תעשה וק״ל:
בד״ה אלא לאו כו׳ ושגג בלא מתכוין כגון שנתכוין לשחוט בהמת חולין כו׳ וליכא לאוקמא נמי דמיירי כשנעשה כו׳ עכ״ל כל מה שיש לדקדק בדבריהם בארנוהו בחדושנו פרק ד׳ מיתות ע״ש באורך:
בא״ד דבין לאביי ובין לר׳ אבהו לרבי עקיבא אינו חייב כו׳ כצ״ל ועיין בפ׳ ד׳ מיתות:
בד״ה העושה ב׳ בתי כו׳ באורג ובפוצע ובתופר כו׳ עכ״ל כצ״ל:
בגמרא אלא לאו רישא בעכו״ם וסיפא בשאר מצות ה״ד דסבר שומן הוא ואכלו. ולכאורה יש לתמוה דאחר כל האריכות שהאריך רבא בפירושא דהך ברייתא דבלאו הכי לא סלקא אליבא דהלכתא כדפרישית אלא משום דאכתי לא ניחא ליה לרבא למימר דמשבשתא היא ומש״ה מוקי לה רישא כרבי אמי וכ״ז היינו למידק מינה מיהו מבבא דסיפא דבנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור דלא כאביי דמחייב ואחר כל האריכות הזה אכתי לא העלה בידו כלום כיון דבפשיטות איכא לאוקמי הברייתא כדאביי דמסקינן אליביה דהיינו נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר וכיוצא בזה אפילו בשאר מצות והיינו דסבר רוק הוא ובלעו. ולכאורה היה נראה בזה דפשיטא ליה לרבא בכה״ג דסבר רוק הוא ובלעו אפילו בחלבין פטור כיון שלא נתכוין לאכילה כלל וכאנוס דמי ואף לשמואל דאמר מתעסק בחלבין ועריות חייב שכן נהנה היינו כשנתכוין מיהא להנות אלא שטעה ונתחלף לו בין היתר לאיסור או אפילו בין איסור לאיסור מה שא״כ הכא שלא נתכוין להנות כלל לעולם דכאנוס דמי אע״ג דבפרק כל שעה פליגי אביי ורבא בהנאה הבאה לו לאדם בע״כ ומחמיר רבא טפי מדאביי מ״מ נראה דשאני התם דבמזיד איירי ולענין איסור גרידא ואפ״ה אמרינן התם דבלא אפשר ולא קמיכווין כ״ע לא פליגי דשרי א״כ בהאי דהכא כלא אפשר ולא קמכווין דמי והוי נמי פסיק רישא דלא ניחא ליה וא״כ לא מסתבר לרבא לומר דבכה״ג חייב כרת ואם כן ממילא דבשוגג כה״ג לא מחייב חטאת וא״כ ע״כ שפיר מדייק רבא דשוגג בלא מתכוין דשאר מצות ע״כ היינו דסבר דשומן הוא ואכלו ולפ״ז מדייק שפיר דהא דקאמר מה שא״כ בשבת היינו נמי בכה״ג דנתכוין לחתוך את התלוש דנתכוין מיהא לחתיכה בעלמא אפ״ה פטור כך היה נראה לכאורה אלא דמל׳ הרמב״ם פי״ד מהמ״א הלכה י״ב שכתב האוכל ממאכלות אסורות דרך שחוק או כמתעסק אע״פ שלא נתכוין לגוף אכילה הואיל ונהנה חייב אם כן משמע שרוצה לומר דברוק הוא ובלעו חייב וסובר דרבא לא פליג בהא אדאביי וכן נראה מסתימת לשון רש״י ותוס׳ בשמעתין ובפרק ד׳ מיתות ועוד דהתם בפ״ד מיתות דמייתי נמי הך סוגיא דברייתא דהכא אהא דאמר רבי יוחנן פוק תני לברא וקאמר נמי התם דשגג בלא מתכוין דשאר מצוות דכסבור רוק הוא ובלעו אע״ג דמייתי התם פלוגתא דאביי ורבא א״כ ממילא משמע דמילתא דפסיקא נקיט דברוק ובלעו בין לאביי ובין לרבא חייב ונתכוון להגביה את התלוש לתרווייהו פטור ואם כן לפ״ז צריך לומר דהא דלא מוקי רבא לברייתא בהכי היינו כדפרישית אי משום דלא שכיח או משום דל׳ שגג בלא מתכוין לא משמע ליה הכי ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך:
בתוס׳ בד״ה אלא לאו רישא בעבודת כוכבי׳ וכו׳ תימה לר״י דלוקמי כולה בשאר מצות וכו׳ כגון שחוטי חוץ וכו׳ ומיהו עוד קשה וכו׳ עס״ה. כאן הניחו בקושיא ובפרק ד׳ מיתות תירצו דלא שייך לשון בשאר מצות אלא בשאר כל מצות או בעכו״ם דשקולה כנגד כולן וא״כ בזה מתורץ נמי הך קושיא קמייתא דשחוטי חוץ ולולי דבריהם היה נ״ל ליישב דבלא״ה לא שייך לאוקמי הא דקתני חומר בשבת מבשאר מצות לענין שחוטי חוץ דמאי רבותא איכא בהא פשיטא דשבת חמיר משחוטי חוץ שיש בה חיוב מיתת ב״ד ובסקילה ושקולה נמי כנגד כל המצות דמה״ט איכא למ״ד בפ״ק דחולין דחמירא שבת כעכו״ם ובשלמא למאי דבעי לאוקמי לעיל מעיקרא בחלב ודם הוי א״ש דהכי קאמר דאע״ג דאשכחן שהחמירה תורה בשגגת חלבים יותר מבשגגת שבת לענין שגג בלא מתכוין והיינו ע״כ משום טעמא דנהנה אפילו הכי אשכחן נמי איפכא דלענין שגגת חילוק מלאכות החמירה תורה בשבת אף ע״ג דאינו נהנה יותר מבחלבים אע״ג דנהנה אלא כיון דלקושטא דמילתא לא מצי לאוקמי רישא דברייתא בחלבים כיון דלא אשכחן בה חילוק מלאכות כלל משום הכי מוקמינן רישא בעכו״ם דלפ״ז איכא רבותא טובא דאשכחן שהחמירה תורה בשגגת שבת יותר משגגת עבודת כוכבים מיהו כיון דלא מצי לאוקמי סיפא בעבודת כוכבים משום הכי מוקי לה בחלבים וא״כ ברישא איכא רבותא להחמיר בשבת מבעבודת כוכבים ובסיפא איכא רבותא להחמיר בחלבים מבשבת והיינו משום דנהנה וא״כ לפ״ז לא שייך לאוקמי כלל בשחוטי חוץ דלא שייך בה טעמא דנהנה כמו בשבת. כנ״ל ליישב אף לפי סברת התוס׳ דפשיטא להו דלענין שגג בלא מתכוין שייך לחלק בין שבת לשחוטי חוץ משום דבשבת במלאכת מחשבת תליא מילתא מה שא״כ בשחוטי חוץ:
מיהו למאי דפרישית לעיל בתחלת הסוגיא דלשיטת רש״י פלוגתא דאביי ורבא היינו בדרשא דבה דמר מוקי לה בהכי ומר בהכי א״כ ממילא דשייך הך פלוגתא גופא נמי בשחוטי חוץ ומש״ה לא מצי לאוקמי ברייתא בהכי:
ומה שהקשו בתוספות לעיל בתחלת הסוגיא מסוגיא דכריתות דאמר שמואל דמתעסק בשבת פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה ומש״ה משמע להו דלטעמא דשמואל אין לפטור במתעסק אלא לענין שבת לחוד ולענ״ד אין זה מוכרח דסוף סוף כיון דאפילו בשבת דחמיר טובא ושייך בו קצת טעמא דנהנה כמ״ש התוס׳ ספ״ב דשבועות אפ״ה פטרה רחמנא במתעסק כ״ש בשחוטי חוץ וכיוצא בו דלא נהנה כלל וקילא נמי טובא משבת כ״ש דיש לפטור במתעסק:
ועוד נ״ל דשמואל גופא דקאמר מלאכת מחשבת אסרה תורה סירכא דלישנא בעלמא נקיט אלא דעיקר טעמא דמתעסק פטור לשמואל נמי היינו מדרשא דבה כדמשמע התם במתניתין דבין לר״א ובין לר״ש אליבא דר׳ יהושע דרשינן בה פרט למתעסק ולענין שבת איירי התם אלא הא דנקיט שמואל האי טעמא דמלאכת מחשבת היינו כי היכי דלא נימא דכי היכא דלא ממעטינן חלבים ועריות ממיעוטא דבה משום דנהנה ה״ה דלא נדרוש נמי לענין שבת כמ״ש התוספות בשבועות ואהא קאמר שמואל דאפ״ה אין להחמיר בשבת כיון דכתיב ביה מלאכת מחשבת במשכן ואם כן כ״ש בשלא נתכוין לא הוי דומיא דמשכן ושפיר יש למעוטי מדרשא דבה אף לענין שוגג וא״כ לפ״ז ממילא דשבת ושחוטי חוץ וכיוצא בהן שאין נהנה שפיר איכא למעטינהו ממיעוטא דבה והכי משמע נמי לישנא דברייתא דקרי למתעסק שגג בלא מתכוין אלמא דדא ודא אחת היא דמתעסק דמי לדבר שאינו מתכוין דשייך בכל התורה כולה כמו שהעתקתי לעיל בל׳ הרמב״ם וכן נראה ג״כ מלשון התוספות לקמן דף ע״ה בד״ה מתעסק דשייך לשון מתעסק בטעמא דדבר שאינו מתכוין כמו שאבאר שם. ותדע עוד שכן הוא דעיקר טעמא דשמואל לאו משום מלאכת מחשבת לחוד דמנ״ל הא מילתא דהא בספ״ק דחגיגה קתני דהלכות שבת כהררים התלוים בשערה ומסיק בגמרא דהינו לענין דרשא דמלאכת מחשבת ולענין מלאכה שאצ״ל וא״כ מה״ת נדרוש הך דרשא גופא דמלאכת מחשבת נמי לענין מתעסק אי ס״ד דמתעסק חייב בכל התורה ועוד דאפילו במלאכה שאצ״ל לא סבר שמואל הך דרשא דמלאכת מחשבת כדאיתא לעיל פרק כירה דף מ״ב אע״כ כדפרישית דהאי טעמא דמלאכת מחשבת לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא לאוקמי דרשא דבה נמי לענין שבת כמו לענין שאר מצות דלא שייך בה טעמא דנהנה:
ובזה נתיישב מה שהקשיתי לעיל בתחילת הסוגיא במימרא דשמואל דקשיין דיוקי דידיה אהדדי לענין שאר מצות ולמאי דפרישית א״ש טובא דהא דקאמר דבשבת פטור לאו למימרא דבשבת לחוד פטור אלא דאפי׳ בשבת פטור אף ע״ג דנהנה קצת וחמיר טובא וכ״ש בשאר מצות ולפ״ז ממילא נתיישבה גירסת הספרים שלנו בסוגיא דכריתות בשקלא וטריא דהתם לפי גירסת רש״י וע״ש בספר ברכת הזבח לפי שיש לי לדקדק על הגהתו טובא ואין להאריך כאן יותר והנלע״ד כתבתי לפי שיטת רש״י דוק היטב ובעיקר המשך לשון התוס׳ עי׳ בחידושי מהרש״א בפרק ד׳ מיתות ובחידושי מהר״ם ז״ל בשמעתין ובספר מג״ש למ״ז ז״ל:
אלא לאו [האם לא] ודאי שהרישא [ראשה של הברייתא] דן בהשוואה בין שבת לעבודה זרה, וסיפא [וסוף הברייתא] מדבר בהשוואה לשאר מצות. ושגג בלא מתכוין בשאר מצות היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? — כגון שסבור בדבר מסויים ששומן הוא, ומותר באכילה, ואכלו, ולבסוף נודע שחלב הוא. מה שאין כן בשבת שבכגון זה פטור, שאם נתכוון לחתוך את התלוש ולעשות דבר המותר וחתך את המחובר הרי זה פטור, ואם כן קשה מכאן לדברי אביי! ואילו אביי מסביר ששגג בלא מתכוין בשאר מצוות היכי דמי [איך הוא בדיוק]? — הריהו במקרה של מתעסק ממש, שהיה לו לאדם דבר בפיו, וסבור היה שרוק הוא, ובלעו ולא נתכוון כלל לאכילה ונמצא שבלע חלב, והרי זה חייב בשאר מצוות. מה שאין כן בשבת כיוצא בזה, שפטור, שאם נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר אף אביי מודה שפטור. אבל מי שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, כיון שנתכוון למלאכת חיתוך — חייב. ואין להוכיח מברייתא זו.
Rather, is it not that the first clause of the baraita is dealing with the contrast between Shabbat and idolatry, and the latter clause of the baraita is dealing with contrasting Shabbat and other mitzvot? And what are the circumstances of: Unwitting without intent, with regard to other mitzvot? It is in a case where one thought that it was permitted fat, and ate it, and later discovered that it was forbidden fat. This is one example of other mitzvot where one is liable. That is not the case with regard to Shabbat, where he is exempt, as one who intended to cut a detached plant and unwittingly severed a plant still attached to the ground is exempt. And according to Abaye, who holds that he is liable in that case, what are the circumstances of: Unwitting without intent, with regard to other mitzvot? It is in a case where one had something in his mouth and he thought it was spittle and swallowed it with no intention to eat it, and it turned out to be forbidden fat that he swallowed. This is one example of other mitzvot, where he is liable. That is not the case with regard to Shabbat, where the phrase: He is exempt, is referring to the case of one who intended to lift a plant detached from the ground and mistakenly severed a plant still attached to the ground. In that case, even Abaye agrees that he is exempt. However, one who intended to cut a detached plant and unwittingly severed a plant still attached to the ground is liable since he intended to perform a standard act of cutting. Therefore, no proof can be cited from this baraita.
הכל
(2) אִיתְּמַר נִתְכַּוֵּון לִזְרוֹק שְׁתַּיִם וְזָרַק אַרְבַּע רָבָא אָמַר פָּטוּר אַבָּיֵי אָמַר חַיָּיב רָבָא אָמַר פָּטוּר דְּלָא קָמִיכַּוֵּין לִזְרִיקָה דְאַרְבַּע אַבָּיֵי אֲמַר חַיָּיב דְּהָא קָמִיכַּוֵּין לִזְרִיקָה בְּעָלְמָא כְּסָבוּר רְשׁוּת הַיָּחִיד וְנִמְצֵאת רְשׁוּת הָרַבִּים רָבָא אָמַר בפָּטוּר וְאַבָּיֵי אָמַר חַיָּיב רָבָא אָמַר פָּטוּר דְּהָא לָא מִיכַּוֵין לִזְרִיקָה דְאִיסּוּרָא וְאַבָּיֵי אֲמַר חַיָּיב דְּהָא קָא מִיכַּוֵין לִזְרִיקָה בְּעָלְמָא.
A similar dispute between Abaye and Rava was stated. In the case of one who intended to throw an object two cubits in the public domain, for which he would not be liable by Torah law, and it turned out that he threw it four cubits, in violation of the prohibition by Torah law against carrying an object four cubits in the public domain, Rava said: He is exempt. Abaye said: He is liable. The Gemara elaborates: Rava said: He is exempt, as he does not intend to execute a throw of four cubits, and, consequently, does not intend to perform a prohibited act. Abaye said: He is liable, as he intends to execute a standard throw, and ultimately a throw that traveled a prohibited distance was executed. Another dispute between them was stated. In the case of one who thought that he was in the private domain and threw an object more than four cubits, and, ultimately, it was found to be the public domain, Rava said: He is exempt. And Abaye said: He is liable. The Gemara elaborates: Rava said: He is exempt, as he does not intend to execute a prohibited throw. In a private domain, he may throw an object as far as he chooses. And Abaye said: He is liable, as he intends to execute a standard throw.
נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע אמות – רבא1 אמר: {פטור}2, אביי אמר: {חייב}3, פשוטה הוא.
1. כן בכ״י וטיקן 128. אולם בסוגיה בדף ע״ב.: ״רבה״.
2. כן תיקנו בדפוס וילנא, וכן בהמשך הסוגיה כאן ובסוגיה לעיל דף ע״ב:. בכ״י וטיקן 128: ״חייב״.
3. כן תיקנו בדפוס וילנא, וכן בהמשך הסוגיה כאן ובסוגיה לעיל דף ע״ב:. בכ״י וטיקן 128: ״פטור״.
ואביי – אמר לך לעולם כי האי גוונא אף בשבת חייב דלאו מתעסק הוא והיכי דמי מתעסק דשאר מצות חייב קסבר רוק הוא שהיה חלב נימוח ובלעו דלא איכוין לאכילה דרוק לאו בר אכילה הוא אלא בליעה דכתיב (איוב ז) עד בלעי רוקי ועלתה בידו אכילה דהא לא איכוין לאכילה ודכוותייהו דשבת דפטור נתכוין להגביה ועלתה בידו חתיכה.
דהא לא איכוין לזריקה דאיסור – ויהא שוגג בשבת או במלאכה אבל זה אינו שוגג לא בשבת ולא במלאכות אלא מתעסק בדבר אחד של היתר ועלתה בידו איסור.
כסבור רשות היחיד ונמצאת רשות הרבים רבא אמר פטור ואביי אמר חייב [נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע רבא אמר פטור אביי אמר חייב] ודוקא שנח במקום כונתו אלא שהיה סבור שאין בו אלא ב׳ אמות, אבל אם לא נח במקום כונתו כגון שנתכוין [שינוח] בסוף שתים ולא נחה במקום ההוא אלא בסוף ד׳, אפילו נתכוין לזרוק ד׳ וזרק ח׳ אמרו בפרק הזורק דפטור אי לא [אמר] במקום שתרצה תנוח. גרסינן במסכת כריתות בפרק ספק אכל חלב תניא אמר ר׳ יהודה אפילו נתכוין ללקט ענבים ולקט תאנים שחורות ולקט לבנות ר׳ אליעזר מחייב חטאת ור׳ יהושע פוטר. תניא היו לפניו שתי נרות דולקות או כבות ונתכוין לכבות את זו וכבה את זו להדליק את זו והדליק את זו חייב, להדליק ולכבות וכבה והדליק בנשימה אחת חייב בשתי נשימות פטור, פשיטא, מהו דתימא לא אתעבידא מחשבתו דהא להדליק מעיקרא בעי ולבסוף לכבות וכי עבד מעשה כבה ולבסוף הדליק הוא ולפטר, קמ״ל נהי דאקדומי לא מקדים אחורי נמי לא מאחר.
א איתמר [נאמר] בברייתא שנחלקו אביי ורבא בענין דומה: מי שנתכוון לזרוק דבר ברשות הרבים שתים, שתי אמות, שמדין תורה אינו חייב, ואירע לו שזרק ארבע אמות ובכך עבר על איסור מן התורה בטלטול חפץ ארבע אמות ברשות הרבים, רבא אמר: פטור. אביי אמר: חייב. וביאור דבריהם: רבא אמר שפטור — משום דלא קמיכוין [שאינו מתכוין] לזריקה של ארבע אמות, ולא נתכוון אם כן למעשה של איסור. ואביי אמר: חייב, דהא קמיכוין [שהרי מכל מקום התכוין] לזריקה בעלמא [בכלל], ומכיון שבסופו של דבר היתה הזריקה למקום אסור — חייב. ועוד נחלקו: כסבור היה אדם שהוא ברשות היחיד וזרק שם יותר מארבע אמות, ונמצאת בסופו של דבר רשות הרבים — רבא אמר: פטור, ואביי אמר: חייב. וטעמם: רבא אמר שפטור — דהא לא מיכוין [אינו מתכוין] לזריקה דאיסורא [שיש בה איסור], שהרי ברשות היחיד מותר לו לזרוק חפץ לכל מרחק שירצה. ואביי אמר שחייב — דהא קמיכוין [שהרי הוא מתכוין] לזריקה בעלמא [בכלל] ומעירים:
A similar dispute between Abaye and Rava was stated. In the case of one who intended to throw an object two cubits in the public domain, for which he would not be liable by Torah law, and it turned out that he threw it four cubits, in violation of the prohibition by Torah law against carrying an object four cubits in the public domain, Rava said: He is exempt. Abaye said: He is liable. The Gemara elaborates: Rava said: He is exempt, as he does not intend to execute a throw of four cubits, and, consequently, does not intend to perform a prohibited act. Abaye said: He is liable, as he intends to execute a standard throw, and ultimately a throw that traveled a prohibited distance was executed. Another dispute between them was stated. In the case of one who thought that he was in the private domain and threw an object more than four cubits, and, ultimately, it was found to be the public domain, Rava said: He is exempt. And Abaye said: He is liable. The Gemara elaborates: Rava said: He is exempt, as he does not intend to execute a prohibited throw. In a private domain, he may throw an object as far as he chooses. And Abaye said: He is liable, as he intends to execute a standard throw.
הכל
(3) וּצְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמְעִינַן קַמַּיְיתָא בההוא קָאָמַר רָבָא דְּהָא לָא קָמִיכַּוֵּין לַחֲתִיכָה דְאִיסּוּרָא אֲבָל נִתְכַּוֵּון לִזְרוֹק שְׁתַּיִם וְזָרַק אַרְבַּע דְּאַרְבַּע בְּלָא תַּרְתֵּי לָא מיזרקא לֵיהּ אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְאַבָּיֵי וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא בְּהָא קָאָמַר רָבָא דְּהָא לָא קָמִיכַּוֵּין לִזְרִיקָה דְאַרְבַּע אֲבָל כְּסָבוּר רה״י רְשׁוּת הַיָּחִיד וְנִמְצָא רה״ר רְשׁוּת הָרַבִּים דְּמִכַּוֵּין לִזְרִיקָה דְאַרְבַּע אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְאַבָּיֵי צְרִיכָא.
The Gemara comments: And it is necessary to mention these three disputes, despite their similarities, because each one teaches a unique element. As, had the Gemara taught us only the first, the case of one who intended to lift a plant detached from the ground and mistakenly severed a plant still attached to the ground, we would have said that it was only in that case that Rava said he is exempt, as he does not intend to perform an act of prohibited severing. He had no intention to perform an action that entails desecration of Shabbat. However, the ruling in the case of one who intended to throw an object two cubits in the public domain and he threw it four cubits would be more stringent, as an object cannot be thrown four cubits without being thrown two cubits. A throw of two cubits is a component part of the four-cubit throw. Consequently, say that in that case Rava agrees with Abaye, as he performed an act that has a prohibited dimension to it. And, had the Gemara taught us the dispute in this case of throwing two cubits as well, we would have said that it is only in that case that Rava says that he is exempt, as he does not intend to execute a throw of four cubits. A throw of fewer than four cubits does not constitute a transgression. However, in the case of one who thought that he was in the private domain, and ultimately it was found to be the public domain where the individual intends to execute a throw of four cubits, which is a prohibited distance, say that Rava agrees with Abaye that he is liable. Therefore, it is necessary to mention all three cases in which they disagree.
וצריכא – לאיפלוגי בכולהו אף על גב דדמי להדדי.
דארבע בלא תרתי לא מזדריק – וזה שנתכוין לשתים וזרק ארבע נעשית מחשבתו דהא יש בכלל ד׳ שתים הלכך לאו מתעסק הוא.
דלא איכוין לזריקה דארבע – ובציר מהני לא שם זריקה עלה.
אבל כסבור רה״י הוא וכו׳ – דנתכוין לזריקה גמורה.
וצריכא [וצריך] להודיענו את שלוש המחלוקות שביניהם, שאף שהן דומות זו לזו, מכל מקום אינן זהות, ובכל אחת יש חידוש. דאי אשמעינן קמייתא [שאילו היה משמיע לנו רק את הראשונה] בענין הרוצה לחתוך תלוש וחתך את המחובר, הייתי אומר כי דווקא בדין ההוא, במקרה שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר קאמר [אמר] רבא שפטור דהא לא קמיכוין [שהרי אינו מתכוין] לפעולת חתיכה דאיסורא [שיש בה איסור], ולא נתכוון אם כן לדבר שיש בו חילול שבת. אבל במקרה שעמד ברשות הרבים ונתכוון לזרוק שתים, שתי אמות, וזרק ארבע אמות, חמור יותר, שהרי ארבע בלא תרתי [שתים] לא מיזרקא ליה [אינן נזרקות], נמצא שזריקה של שתי אמות אינה דבר נפרד מזריקה של ארבע אמות, אלא חלק ממנה, ואימא [אמור] כי בכגון זה מודה רבא לאביי, כיון שעשה דבר שיש בו צד איסור. ואי אשמעינן בהא [ואילו השמיענו גם בזו] של זריקת שתי אמות, עדיין הייתי אומר כי דווקא בהא קאמר [בזו אמר] רבא שפטור — דהא לא קמיכוין [שהרי אינו מתכוין] בכך לזריקה של ארבע אמות, ובפחות מארבע אמות אין זו עבירה, אבל במקרה שכסבור שהיא רשות היחיד ונמצא שהיא רשות הרבים, דמכוין [שהתכוין] לזריקה של ארבע אמות שהיא זריקת איסור אימא מודי ליה [מודה לו] רבא לאביי שחייב, על כן צריכא [צריך] להודיענו שלוש מחלוקות אלה.
The Gemara comments: And it is necessary to mention these three disputes, despite their similarities, because each one teaches a unique element. As, had the Gemara taught us only the first, the case of one who intended to lift a plant detached from the ground and mistakenly severed a plant still attached to the ground, we would have said that it was only in that case that Rava said he is exempt, as he does not intend to perform an act of prohibited severing. He had no intention to perform an action that entails desecration of Shabbat. However, the ruling in the case of one who intended to throw an object two cubits in the public domain and he threw it four cubits would be more stringent, as an object cannot be thrown four cubits without being thrown two cubits. A throw of two cubits is a component part of the four-cubit throw. Consequently, say that in that case Rava agrees with Abaye, as he performed an act that has a prohibited dimension to it. And, had the Gemara taught us the dispute in this case of throwing two cubits as well, we would have said that it is only in that case that Rava says that he is exempt, as he does not intend to execute a throw of four cubits. A throw of fewer than four cubits does not constitute a transgression. However, in the case of one who thought that he was in the private domain, and ultimately it was found to be the public domain where the individual intends to execute a throw of four cubits, which is a prohibited distance, say that Rava agrees with Abaye that he is liable. Therefore, it is necessary to mention all three cases in which they disagree.
הכל
(4) תְּנַן אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת וְהָוֵינַן בַּהּ מִנְיָנָא לְמָה לִי וא״ר וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁאִם עֲשָׂאָן כּוּלָּם בְּהֶעְלֵם אֶחָד חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת בִּשְׁלָמָא לְאַבָּיֵי דְּאָמַר כִּי הַאי גַוְונָא חַיָּיב מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דְּיָדַע דאסורא שבת וְיָדַע לַהּ אִיסּוּר מְלָאכוֹת וְקָא טעה בְּשִׁיעוּרִין אֶלָּא לְרָבָא דְּאָמַר פָּטוּר הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בִּזְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת.
We learned in a mishna: The primary categories of labor are forty-less-one, and we discussed it and asked: Why do I need this tally of forty-less-one? And Rabbi Yoḥanan said: The tally was included to teach that if one performed all of the prohibited labors in the course of one lapse of awareness during which he was unaware of the prohibition involved, he is liable for each and every one. Granted, according to Abaye, who said that in a case like that one mentioned above, where one intended to throw an object two cubits and it traveled four cubits he is liable, you find that circumstance in a case where he was aware that the prohibition of Shabbat applies to certain labors, and he was aware that particular labors were prohibited, and was mistaken with regard to measures. He intended to perform an act involving less than the prohibited measure, and it turned out that the action he performed involved an amount equal to or greater than the prohibited measure. That is an unwitting act that renders him liable to bring a sin-offering, according to Abaye. However, according to Rava, who said that he is exempt in a case where one intended to throw an object two cubits and it traveled four cubits, in what circumstances do you find that he would be liable for each and every one? Is it in a case where, with regard to Shabbat, his actions were intentional, and, with regard to the prohibited labors, his actions were unwitting?
ומקשינן לרבא ממתני׳ דקתני ארבעים חסר אחת, ואמר ר׳ יוחנן עלה: שאם עשאן כולן בהעלם אחד – חייב על כל אחת, ולא משכחת כי האי גוונא דחייב בכולן1 אלא בזדון שבת ושגגת מלאכות. בשלמא לאביי דאמר כי האי גוונא חייב בשיעורין, כגון זריקת שתי אמות וזריקת ארבע וכיוצא בהן. אלא לרבא דאמר כל כי האי גוונא פטור, היכי משכחת? בזדון {שבת}2 ושגגת מלאכה.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״בכולה״.
2. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128 חסר.
משכחת לה – להאי שנשתכחה תורת כל הלכות שבת ממנו ואפילו הכי חשיבא ליה כזדון שבת ושגגת מלאכות לחיוביה אכל חדא כגון דידע ליה לשבת באיסורין וטעה בשיעורין שנתכוין לפחות מכשיעור ועשה כשיעור דלכולן יש שיעור.
אלא לרבא דאמר פטור היכי משכחת לה – דמיחייב שום אדם על כל מלאכה ומלאכה שבהעלם אחד על כרחך בזדון שבת ושגגת מלאכות הוא דבעית לאשכוחיה והכא דאיעלימו כולהו מיניה מאי זדון שבת איכא במה ניכר לו שבת משאר ימים.
פר״חא (ר״ח שבת מ״ט:) הא דתנן (שבת עג ע״א) אבות מלאכות ארבעים חסר אחת מפרש בירושלמי (ירושלמי שבת ז׳:ב׳) כנגד מלאכה ומלאכות שכתוב בתורה והן ס״אב. כשתוציא ג׳ מלאכתו שבויכלו השמים, וד׳ שכת׳ בהן ועשית ויעשה ותעשה, ולרגל המלאכה, וי״ג שכת׳ בהן כל מלאכת עבודה לא תעשו, הרי כ״א, נשארו מ׳. ובכלל הנשארים ששת ימים תאכל מצות עד לא תעשה מלאכהג. ולמה זכה בפירוש אמרו בתלמוד ארץ ישראל (ירושלמי שבת ז׳:ב׳) שבא זה הכתוב להשלים ל״ט מלאכות שבתורה. ויש שמוציא מכלל המ׳ ויבא הביתה לעשות מלאכתו ויש שמוציא והמלאכה היתה דים, ונשארו ל״ט.
ועתה אפרשם. ס״א מלאכות שכת׳ בתורה: ג׳ דויכלו השמיםד. ולרגל המלאכהה ד׳. ויבא הביתה לעשות מלאכתוו ה׳. בהחדש הזה לכםז כל מלאכה לא יעשה בהם, ו׳. ב׳ בעשרת דברות הראשונותח וב׳ בדברות האחרונותט. הרי י׳. באלה המשפטיםי במלאכת רעהו. בכי תשאכ, ה׳. בויקהל משה, י״חל. באלה פקודי, ד׳מ. הרי ל״ח. בצו את אהרןנ יעשה לכל מלאכה. בויהי ביום השמיניס כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם. באשה כי תזריע, ב׳ע. באחרי מותפ כל מלאכה לא תעשו. הרי מ״בצ. ובפרשת שור או כשב, י״אק. הרי נ״ג. בפנחס, ז׳ר. הרי ס׳. בראה אנכיש לא תעשה מלאכה. תהוצא מהן ג׳ דויכלו, דלאו מלאכה היא כי בדיבור ובמאמר נעשוא, ועשית כל מלאכתך דדברות ראשונות ואחרונותב, וששת ימים יעשה מלאכה דכי תשאג, וששת ימים תעשה מלאכה דויקהלד דהם עשה ולא לאוה, וי״ג כל מלאכת עבודה שנאמרו במועדותו, שאוכל נפש מותר בהן ובשבת אסור, הרי כ״א, נשארו מ׳. הוצא לעשות מלאכתוז, שהוא לעשות צרכיו ולא מלאכה ממש, הרי ל״ט נשארו. כנגד מ׳ מלאכות חסר אחת.
א. בדף מט ע״ב והובא ברמב״ן שם וברשב״א ובריטב״א.
ב. וכבר העירו שבפרטן אתה מוצא ס״ה. ואין לומר שט״ס כאן, שהרי ר״ח ורבינו מפרשים מספר זה להלן, וכך העתיקו הרמב״ן והרשב״א והריטב״א וכן בערכי תנאים ואמוראים עמ׳ שיד.
ג. דברים טז ח. וביאר הר״ב אב״ש: דשם לא כתיב בצדו התירא דאוכל נפש [משא״כ הי״ג דלעיל שהותר בהן וכדמפרש רבינו להלן] וגם לא כתיב מלאכת עבודה וכבר כת׳ הרמב״ן פ׳ אמור דכל היכא דכת׳ מלאכת עבודה ר״ל שאינו אוכל נפש.
ד. ברא׳ ב פסוקים ב ג.
ה. שם לג פסוק יד.
ו. שם לט יא.
ז. שמות יב ב.
ח. שמות כ׳:ח׳-ט׳.
ט. דברים ה׳:י״ב-י״ג.
י. שמות כב פסוק ז. בכ״י: במלאכת רעהו ב׳. וכנ׳ ר״ל דפסוק ז׳ ודפסוק י׳. אבל אינו מתאים עם מה שאומר להלן הרי ל״ח.
כ. שמות לא פסוקים ג ה יד ובפסוק טו פעמיים.
ל. שמות לה פסוק ב פעמיים ופסוקים כא כד כט לא לג ופסוק לה פעמיים. לו פסוקים א ב ג ופסוק ד פעמיים ופסוקים ה ו ופסוק ז פעמיים ופסוק ח. הרי י״ט. וצ״ע איזה מהן אין רבינו מונה.
מ. לח פסוק כד פעמיים. לט פסוק מג. מ פסוק לג.
נ. ויקרא ז כד.
ס. שם יא לב.
ע. יג פסוקים מח נא. [ב׳ גם בכתה״י, לאפוקי ממה שפקפק בה הר״מ גטינגר בהדרום תשכו חוב׳ כב משום שנמצאת בקצה שורה בד׳ פראג ואינה אלא תחילת המילה שבשורה הבאה. שוב כתב שם שמסתבר שאינה שגויה, שבמקום שיש רק מלאכה אחת מביא רבינו לשון הפסוק. אבל באבן שלמה מחקה].
פ. שם טז כט.
צ. צ״ע דהו״ל מ״ג. וכנראה מה״ט מחק באבן שלמה ב׳ בכי תזריע. עיין הערה דלעיל.
ק. ויקרא כג פסוק ג פעמיים ופסוקים ז ח כא כה כח ל לא לה לו.
ר. במדבר כח פסוקים יח כה כו. כט פסוקים א ז יב לה.
ש. דברים טז ח.
ת. השתא מפרש מש״כ ר״ח כשתוציא וכו׳.
א. וכ״כ הריטב״א כאן.
ב. שמות כ ח; דברים ה יב.
ג. שמות לא טו.
ד. שם לה ב.
ה. נראה שמדולג כאן ולרגל המלאכה שמנה ר״ח לעיל. ובלי זה אין כ״א. והר״ב אב״ש הוסיף (להשלים לכ״א) תעשה מלאכה דויקהל [ודאמור]. אבל אם כך הרי אין זה פירוש לדברי ר״ח, שר״ח מונה ׳ד׳ שכת׳ בהן ועשית ויעשה ותעשה׳ ורבינו מונה אותן [אם נוסיף דאמור] ה׳, ור״ח מונה ולרגל המלאכה ורבינו משמיטו. ואמנם צ״ב למה לא מנו ר״ח ורבינו הך דאמור, אבל אעפ״כ לא יתכן שיתעלם רבינו בשתיקה מלשון ר״ח שאותו בא לפרש מילה במילה, ויפרש פירוש חדש.
ו. לא נמצא במועדות כל מלאכת עבודה רק י״ב, ששה בפ׳ פנחס וששה בפ׳ אמור. ושאר מלאכה שכ׳ שם הוא בשבת ויוהכ״פ דאוכל נפש ג״כ אסור. אמנם כונת רבינו להאי דכת׳ בפ׳ בא בהחדש הזה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם. (הר״ב אב״ש).
ז. ר״ל פסוק זה או פסוק והמלאכה היתה דיים. כמש״כ ר״ח וכמו שאמרו בסוגיין דמ״ט ע״ב. ועי׳ בכ״ז ביפה עינים כאן ובתו״ש בראשית לט אות צז וככ״ג עמ׳ קיט ובהדרום הנ״ל.
[מתני׳] ב. אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. ותולדותיהן רבים.
וכל אלו הארבעים אבות מלאכות, ממשכן גמרינן להו, ולהכי כתיבא מלאכת שבת גבי מלאכת המשכן, להודיענו שכל אותה מלאכה שהיא חשובה במשכן דכתיב ביה מלאכת מחשבת, הוא אותה [מלאכה האמורה] בשבת ובבנין המשכן. והיריעות שש ועזים, ועורות האילים והתחשין והסמנין הצריכים לצבעם בתכלת, היו כל אלו ארבעים חסר אחת.
בשלמא לאביי דאמר חייב כי האי גונא משכחת לה דידע לאיסורא דמלאכות וקא טעי בשיעורי – פירוש: זהו מתעסק שהיה סבור לעשות פחות מכשיעור ועלה בידו שיעור שלם ואביי קרי ליה לההיא מתעסק שוגג ובכי האי גוונא תמצא זדון שבת ושגגות מלאכות אלא לרבא דאמר כל מתעסק פטור ולא מיקרי שוגג היאך יימצא זדון שבת ושגגת מלאכות אליבא דריש לקיש ולמימר דשגג השיעורין בלא מתעסק שסבר כגרוגרת מותר ואינו אסור אלא כשתי גרוגרות ועשה כולן כגרוגרת. זה אי איפשר כדפרישית לעיל דלריש לקיש כיון שיודע איסור שתי גרוגרות קרוב למזיד הוא ואיבעי ליה לאיזדהורי שמא יתחייב גם על הגרוגרת.
מתניתין אבות ארבעים חסר אחת – ירושלמיא ולמה לא תנינן הושטה עמהון, רבי סימון בשם ר׳ יהושע ב״ל מפני (ה)מחלוקת ר״ע וחכמים, ר׳ יהודה בן לוי ר׳ יהושע ב״ל בשם ר׳ יתר עליהון הושטה, ולמה לא תניתוה עמהון, שכל המלאכות באחת וזו בשתיםב שכל המלאכות יש להן תולדות וזו אין לה תולדות ע״כ. וטעם נכון הוא זה.ג ומעביר ארבע אמות ברשות הרבים היינו טעמא דלא תני ליה, משום דתולדה דמוציא הוא,ד דכל ארבע אמות של אדם רשותו הוא, וכשהוא מוציא חוץ לד״א שלו, מוציא מיקרי, והאי הוא דגמרא גמירי לה לחייבו משום מוציא.ה תדע דאלו לא סמכו ליה אמוציא אינו חייב מיתה,ו שאין עונשין מהלמ״מ,ז אלא א״כ נסמכה לתורה שבכתב.
א. בפרקין סוף הלכה ב.
ב. בנד׳ וכי״נ: באחד וזו בשנים. והביאור כמו שכתב בירושלמי לקמן פי״א ה״ב הובא בתוס׳ לעיל ג, א ד״ה בעשותה ה, א ד״ה אמאי שבכל אתר שנים פטורין והכא שנים חייבין דמצריך שיקבלנו שני מידו. ועי׳ ריטב״א ערובין לג, א.
ג. מבואר דרבנו ס״ל דהא דס״ל להירושלמי דמושיט הוי אב, ש״ס דילן לא פליג עלה, והוי כדין הכנסה דס״ל לרבנו והרבה ראשונים בריש המסכת דהוי אב. והא דלא אקשי׳ אמאי לא תני הכנסה במשנה דהוא בכלל המוציא מרשות לרשות כדלעיל ב, ב. מיהו אע״ג דהוי הושטה אב בפני עצמו מ״מ אם עשאו ביחד עם מוציא אינו חייב אלא א׳. וכ״ה להדיא בריטב״א הנדמ״ח (עמ׳ שנב) דהוו להו כזורע ונוטע ומבריך שאינו חייב אלא אחת אם עשאם כלם דאי לא נפישי להו אבות לחיובא, [וכ״כ במגן אבות עמ׳ ד, ד מדעתו]. ומיהו הר״ן בפי׳ הרי״ף ובמיוחס לריטב״א כתב מדלא חשו לאקשויי הכי בש״ס דילן מסתברא דס״ל דאף הושטה בכלל המוציא מרשות לרשות.
ד. כ״מ נמי לקמן צז, ב אתולדה במקום אב לא מחייב ע״ש [מיהו אפשר דהיינו דלא מחייב שנים אפילו הוי אב]. ואע״ג דעיקר מעביר מהלכה גמרי׳ לאו לעיקר חיובא אלא כיון דלא הוי גדר האב אלמלא ההלכה דהוי בכלל מוציא ל״ה ידעינן מעצמנו דחייב עליה מגדר תולדה. וכ״מ ברמב״ם פי״ב משבת ה״י שכ׳ דזורק ומושיט ד״א ברה״ר הוי תולדה. מיהו שם בה״ח וה״ט משמע קצת דהוי אב דלמדו מהלכה, וכ״כ במנ״ח מצוה לב אות לט [וכ״ז אינו מוכרח, ועי׳ מ״מ שם בה״ט שכתב שהמעביר הוי תולדה דמוציא]. ובירוש׳ ריש הזורק דרק ר׳ יהודה ס״ל דמעביר הוי אב. ובריטב״א הנדמ״ח (עמ׳ שנב, א) משמע דמסתפק בזה, ובתי׳ קמא שם ס״ל דהוי אב והא דלא תנן במתני׳ דהוי נמי בכלל המוציא מרשות לרשות ע״ש. ועי׳ בסמוך מהמאירי.
ה. לקמן צו, ב. ועי׳ מאירי שם עמ׳ 362 ויש גורסין הלכתא גמירי לה, ר״ל הלכה למשה מסיני עד שפרשו מתוכה שהזורק או המעביר והמוציא בהעלם אחד חייב שתים ואין זה כלום וכו׳ ולמדת לפי דרכך שהעברה תולדה היא. ודברי רבנו מקור למאירי לקמן ריש פ׳ הזורק, ועי׳ מהרש״א שאפשר שגם דעת תוס׳ כן.
ו. כלומר דהא בגמ׳ לקמן שם מבואר דמקושש דנסקל משום דהוי מעביר ד״א.
ז. עי׳ רש״י סנהדרין פד רע״א. ועי׳ ציון ירושלים לירוש׳ סוכה פ״ד ה״ו בדברי רבנו.
כבר ידעת בענין שבת שמלאכת מחשבת אסרה תורה מעתה לא סוף דבר נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר שפטור מחטאת שהרי לא נתכוון לשום חתיכה בעולם אלא אפי׳ נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר שהוא מתכוין מיהא לחתיכה הואיל ומ״מ אינו מתכוין לחתיכה של איסור פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה וזה חומר בשאר מצות מבשבת ששאר מצות אף במתעסק חייב חטאת כגון אם היה מתעסק עם האשה ונתקע בה בלא כונה או שהיה חלב בפיו ודמה שהוא רוק ובלעו בלא כוונת שום אכילה חייב ואין צריך לומר אם היה סבור שהוא שומן ובשבת כיוצא בה פטור על הדרך שביארנו וכן אם נתכון בשבת לזרוק שנים וזרק ארבע אע״פ שמתכוין לזריקה הואיל ולא נתכון לזריקת איסור פטור מקרבן וכן בסבור רה״י ונמצא רה״ר:
ב תנן [שנינו במשנה] ״אבות מלאכות ארבעים חסר אחת״, והוינן [ועסקנו] בה בשאלה זו, ושאלנו: מנינא [מנין] זה ששנינו למה לי? ואמר ר׳ יוחנן: לומר שאם עשאן כולם בהעלם אחד — חייב על כל אחת ואחת, בשלמא [נניח] לשיטת אביי שאמר כי האי גוונא [שבמקרה כגון זה] שדובר מקודם חייב, משכחת לה [מוצאים אנו אותה] אפשרות באופן שידע דאסורא [שאסורה] שבת בעשיית מלאכות שונות וידע לה [ויודע הוא] איסור מלאכות, שיודע על מלאכות מסויימות שהן האסורות בעשייה בשבת, וקא טעה [אלא שטעה] בשיעורין שנתכוון לעשות פחות מכשיעור האיסור, ועלה בידו כשיעור. שלשיטת אביי הרי זו שגגה המחוייבת בקרבן. אלא לרבא שאמר שבכגון זה פטור, היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותה] אפשרות של זדון שבת ושגגת מלאכות שזכר ששבת היום וידע שאסורות בה מלאכות שונות, ואולם שכח את כל איסורי המלאכות.
We learned in a mishna: The primary categories of labor are forty-less-one, and we discussed it and asked: Why do I need this tally of forty-less-one? And Rabbi Yoḥanan said: The tally was included to teach that if one performed all of the prohibited labors in the course of one lapse of awareness during which he was unaware of the prohibition involved, he is liable for each and every one. Granted, according to Abaye, who said that in a case like that one mentioned above, where one intended to throw an object two cubits and it traveled four cubits he is liable, you find that circumstance in a case where he was aware that the prohibition of Shabbat applies to certain labors, and he was aware that particular labors were prohibited, and was mistaken with regard to measures. He intended to perform an act involving less than the prohibited measure, and it turned out that the action he performed involved an amount equal to or greater than the prohibited measure. That is an unwitting act that renders him liable to bring a sin-offering, according to Abaye. However, according to Rava, who said that he is exempt in a case where one intended to throw an object two cubits and it traveled four cubits, in what circumstances do you find that he would be liable for each and every one? Is it in a case where, with regard to Shabbat, his actions were intentional, and, with regard to the prohibited labors, his actions were unwitting?
הכל
(5) הָנִיחָא אִי סָבַר לַהּ כר׳ כְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר כֵּיוָן שֶׁשָּׁגַג בְּכָרֵת אע״פ אַף עַל פִּי שֶׁהֵזִיד בְּלָאו מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דְּיָדַע לַהּ לְשַׁבָּת בְּלָאו אֶלָּא אִי סָבַר לַהּ כרשב״ל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּאָמַר עַד שֶׁיִּשְׁגּוֹג בְּלָאו וְכָרֵת דְּיָדַע לַהּ לְשַׁבָּת בְּמַאי דְּיָדַע לַהּ בִּתְחוּמִין וְאַלִּיבָּא דר״ע דְּרַבִּי עֲקִיבָא .:
It works out well if he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, who said: Once he was unwitting with regard to the fact that the punishment for his transgression is karet, even though he was aware that his action was in violation of a Torah prohibition and performed the transgression intentionally, he is considered to have sinned unwittingly. If he holds in accordance with that opinion, you find a case where one could be liable for each and every prohibited labor when he was aware that performing labor on Shabbat involves violation of a Torah prohibition, but he was unaware that the punishment for violating that prohibition is karet. However, if he holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish, who said: It is not considered unwitting until he was unwitting with regard to both the prohibition and karet, the result is that he is completely unaware of all the prohibited labors of Shabbat. The question then arises: With regard to what aspect of Shabbat was he aware? If he was completely unaware of all the labors prohibited on Shabbat, in what sense were his actions intentional with regard to Shabbat? The Gemara answers: He was aware of the halakhot of the prohibition of Shabbat boundaries, in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who holds that this prohibition is by Torah law.
הניחא אליבא דר׳ יוחנן דאמר: כיון ששגג בכרת, אף על פי שהזיד בלאו, משכחת לה דידע דאסור השבת בלאו. אלא לריש לקיש דאמר: עד שישגוג בלאו וכרת, היכי משכחת לה?
ושנינן: דידע לה בתחומין, ואליבא דר׳ עקיבא כמו שאמרנו למעלה. דאביי אליבא דר׳ יוחנן פשוטה היא, אלא אפילו לריש לקיש כיון דסבר אביי כשנתכוון למקצת האיסור בשגגת איסורו, ונזדמן לו כל האיסור – חייב. כגון המתכוון לזרוק שתי אמות, שהן מקצת איסרו כי האיסור ד׳ אמות, ונתכוון לזרוק שתים מתוך ארבע, וניזדמן1 לו שזרק ארבע – חייב.
מוקים לה אליבא דריש לקיש במכיר את השבת באיסור מלאכות, ויודע בשיעורין2, ושוגג בלאו שבשיעור.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״וניזרוק״.
2. כן בכ״י וטיקן 128, וצ״ע. בדפוס וילנא תיקנו: ״בכולן״.
הניחא אי סבר לה זה נוח אם סבור הוא כשיטת ר׳ יוחנן שאמר כי כיון ששגג אדם בעבירה ולא ידע שיש בעשייתה עונש כרת, אף על פי שהזיד בלאו שידע שאסור לעשותה והעושה אותה עובר על מצות לא תעשה — אף זה נקרא שוגג, הרי משכחת לה [מוצא אתה אותה] אפשרות בכגון שידע לה [אותה] את השבת שידע שאיסורה הוא בלאו (לא תעשה), אלא אי סבר לה [אם סבור הוא] רבא כשיטת ר׳ שמעון בן לקיש שאמר שאין שגגה אלא עד שישגוג בלאו וכרת שבה, אם כן שידע לה [אותה] את השבת שבכך יהיה זדון שבת במאי [במה] מוצא אתה כאן אפשרות כזו? ומשיבים: שיכול להיות שידע לה [אותה] בכך שידע שיש בה איסור תחומין, ואליבא [ועל פי שיטתו] ר׳ עקיבא הסבור שאיסור זה מן התורה.
It works out well if he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, who said: Once he was unwitting with regard to the fact that the punishment for his transgression is karet, even though he was aware that his action was in violation of a Torah prohibition and performed the transgression intentionally, he is considered to have sinned unwittingly. If he holds in accordance with that opinion, you find a case where one could be liable for each and every prohibited labor when he was aware that performing labor on Shabbat involves violation of a Torah prohibition, but he was unaware that the punishment for violating that prohibition is karet. However, if he holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish, who said: It is not considered unwitting until he was unwitting with regard to both the prohibition and karet, the result is that he is completely unaware of all the prohibited labors of Shabbat. The question then arises: With regard to what aspect of Shabbat was he aware? If he was completely unaware of all the labors prohibited on Shabbat, in what sense were his actions intentional with regard to Shabbat? The Gemara answers: He was aware of the halakhot of the prohibition of Shabbat boundaries, in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who holds that this prohibition is by Torah law.
הכל
(6) מתני׳ מַתְנִיתִין : גאֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת הַזּוֹרֵעַ וְהַחוֹרֵשׁ וְהַקּוֹצֵר וְהַמְעַמֵּר וְהַדָּשׁ וְהַזּוֹרֶה הַבּוֹרֵר הַטּוֹחֵן וְהַמְרַקֵּד וְהַלָּשׁ וְהָאוֹפֶה.
MISHNA: This fundamental mishna enumerates those who perform the primary categories of labor prohibited on Shabbat, which number forty-less-one. They are grouped in accordance with their function: One who sows, and one who plows, and one who reaps, and one who gathers sheaves into a pile, and one who threshes, removing the kernel from the husk, and one who winnows threshed grain in the wind, and one who selects the inedible waste from the edible, and one who grinds, and one who sifts the flour in a sieve, and one who kneads dough, and one who bakes.
ערך זר
זר – אבפרק כלל גדול (שבת עג.) הזורה והבורר והמרקד פי׳ כולן מלאכה אחת שכולם העברת פסולת שהיא מעורבת באוכל ואינה מחוברת ואינה דומה לקליפה שצריכה פירוק או עפרורית שצריכה ניפוץ אלא כל אחת מהן יש לה דרך כל דבר שהיא משלימו להפרחת הרוח הוא חייב עליו משום זורה ואלו נטל בידו אוכל שיש בו פסולת או עפר ונפחו בפיו זהו זורה והבורר הוא שנוטל הפסולת מבין האוכל ומשליכו או שנוטל האוכל מבין הפסולת והמרקד שהוא מניח האוכל והפסולת בכלי כגון נפה וכיוצא בה כדי שיצא זה מזה אם האוכל דק יצא האוכל למטה ותשאר הפסולת למעלה ואם האוכל גס יפול הפסולת למטה וישאר האוכל. (נדה לא.) ארחי ורבעי זרית מלמד שלא מכל הטיפה אדם נוצר אלא מהברור שבה משל לאדם שזורה תבואה בבית הגרנות נוטל את האוכל ומניח את הפסולת רבי אבהו רמי כתיב ותאזרני חיל וכתיב ותזרני אמר דוד לפני הקב״ה זיריתני וזירותני.
ערך לש
לש – ב(שבת עג.) הלש והאופה.
א. [צערשטרייען.]
ב. [קנעטען.]
מתני׳ הזורה – ברחת לרוח.
הבורר – פסולת בידיו.
המרקד – בנפה ובגמ׳ פריך הני כולהו חדא היא דלהפריש פסולת מתוך אוכל נעשות שלשתן.
האופה – לא הוה במשכן דלא שייך אלא בפת ופת לא שייכא במלאכת המשכן אבל כולהו קמייתא הואי בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני ובגמרא פריך דשביק תנא מבשל דהוי בסממנים ונקט אופה ושיעורן של אלו כגרוגרת חוץ מחורש דבכל שהוא לקמן בפרק הבונה (שבת קג.).
הזורע. הוא אב בזרעים, וכנגדו באילנות נוטע או מבריך או מרכיב, אבל זומר תולדה. ואם עשה כל אלו הארבעה בהעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת. ולאילו הנזכרים יש תולדות רבות.
והחורש. הקרקע לזרוע בתוכו. ובגמ׳ פריך אמאי לא נקט ברישא החורש קודם הזורע, שהרי אין דרך העולם כן. ומתרץ להודיענו שאם היה בארץ קשה ונחרשה ונזרעה, אם חזר וחרשה אחר כך, מיחייב נמי משום חורש.
והקוצר. הוא אב לזרעים. ובאילנות, הבוצר בכרמים, והמוסק בזיתים, והגודר בתמרים, והאורה בתאנים.
והמעמר. מי שמאסף הזרעים הנתלשים שהניחום הקוצרים, והאוסף אותם וצוברם במקום אחד וקושרן נקרא מעמר.
הדש. בפירות להוציא הבר מן הפסולת שעליו. והכותש להסיר קליפת החטה והשעורה הדקה [ה]מחוברת עמו לגמרי, לפי שרוצה לאכלם במעשה קדירה, הוא מיקרי בגמ׳ כותש, והוי תולדה דדש.
הזורה. ברחת לרוח, או בכברה שנקביה גסין, להפריש בין התבן ובין האוכל.
הבורר. פסולת מתוכו, כגון צרורות ועפר.
המרקד. בנפה, להסיר הסובין והמורסן. ואע״פ שכל אלו השלשה זורה ובורר ומרקד כולם דומין זה לזה, שכולן להסיר הפסולת מן האוכל, אפי׳ הכי חשבינן להו כשלשה, לפי שאין מעשיהן שוין, ואינן בזמן אחד ובבת אחת, אלא זה אחר זה.
הלש והאופה. וסדורא דפת נקט, ובסמנין. הבולל והמבשל והמגיס בקערה של בשר העומדת על האש, מיחייב משום מבשל, לפי שהוא ממהר בישולו. וכן המשים כיסוי של קדירה על הקדירה, מיחייב משום מבשל.
ושיעור הלש והאופה הוי כגרוגרת, דבהני חשיב לענין שבת.
במסכת כריתות התבאר שאפילו נתכון למחובר שבמין א׳ וחתך מחובר שבמין אחר כגון עסוק ללקט תאנים ולקט ענבים או אפי׳ מתכוין לתאנים שחורות ולקט לבנות פטור אפי׳ נתכון ללקט ענבים תחלה ואח״כ תאנים ונהפך הדבר ולקט תאנים תחלה ואח״כ ענבים אע״פ שלקט כל מה שחשב עליו הואיל ולא לקט כסדר שחשב פטור שהרי בשעה שלקט תאנים מחשבתו היתה לענבים אבל אם היו לפניו שתי נרות דולקות או כבות ונתכון לכבות את זו וכבה את זו או להדליק את זו והדליק את זו חייב שהרי מלאכת מחשבת היא אין זה אלא כמתכוין ללקוט תאנה זו ולקט זו שבצדה או נתכוון להרוג את זה והרג את זה שהרי קיים מלאכת מחשבת הא אם נתכוון להדליק ראשונה ולכבות שניה אחריה ונהפך הדבר וכבה ואח״כ הדליק פטור כבה והדליק בנשימ׳ אחת חייב אע״פ שלא הקדים את ההדלקה מ״מ אף הוא לא אחרה וכן כל כיוצא בזה ובפרק הזורק יתבאר שאף בנתכוון לזרוק ארבעה וזרק שמנה פטור אם לא אמר למקום שתרצה תנוח כמו שיתבאר ומעתה יש שואלין בסוגיא זו מה הוצרכה ללמדנו כאן בנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע ותירצו שזו שבכאן בנתכון לזרוק עד מקום פלוני וקיים מחשבתו אלא שטעה בשיעור שהיה חושב שאין שם אלא שני אמות והיו שם ארבע אמות וזו של פרק הזורק הלכה יותר מכדי מחשבתו והיה ראוי לפוטרה יותר מזו:
במשנה אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הזורע והחורש וכו׳ ויש לדקדק למה שנאן בזה הסדר דלכאורה לכתחילה הו״ל לאקדומי המוציא מרשות לרשות דכתיב בפרשת המן וכדפרישית בריש מכילתין דמה״ט פתח בהאי בתחילת המסכתא ואם נאמר דאדרבה מה״ט קתני לה בסוף כיון דכתיבא בהדיא כדאמרינן בריש יבמות ובכמה דוכתי דהנך דאתי מדרשא חביבין ליה דא״כ בסיפא אמאי קתני המבעיר מקמי המכה בפטיש דהא מכה בפטיש לא כתיב בהדיא ומבעיר כתיב בהדיא וכ״ש דבלא״ה לא א״ש מה שהפסיק במכבה ומבעיר בין בונה וסותר למכה בפטיש דשייכי כולהו בענינא דבנין כדאמרי לקמן המסתת האבן חייב משום מכה בפטיש וכה״ג טובא ר״פ הבונה והנראה לענ״ד בזה דתנא לפי סדר חשיבותן נקיט לה דודאי עיקר מלאכת עבודה שייך טפי בעבודת קרקע כדאשכחן בשביעית ובשבת נמי כתיב ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות ועוד דהנך מלאכות שכיחי טפי שהן לקיום העולם בדבר השוה לכל נפש לחם לאכול ובגד ללבוש שעליהם התפלל יעקב אבינו וכתיב נמי כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו׳ וסמיך ליה שמלתך לא בלתה מש״ה קתני מעיקרא הנך י״א מלאכות בעבודת הלחם ובתר הכי קתני כל המלאכות השייכות מעניני בגדים ובתר הכי קתני נמי כל הנך מלאכות חשובות שמצויין יותר לקיום עולם והיא למלאכת הכתיבה על ס״ת בקלף והיינו מן הנך מלאכות הצד צבי עד הכותב כדאמרינן נמי באגדות דהפועלים דקאמר רבי חייא לרבי חנינא אנא עבידנא דלא משתכחא תורה מישראל זרענא כיתנא ועבדינא נישבי וציידנא טביא ומאכילנא בשרא ליתמי ואמשכיה כתיבנא ה׳ חומשי תורה נמצא שכל אלו הן מהמלאכות השנויין כסדר במשנתינו מן הזורע עד הכותב והמוחק ע״מ לכתוב ובתר הכי קתני הנך מלאכות דכתיבי בהדיא במלאכת המשכן היינו הבונה והסותר ומכה בפטיש ומכ״ש למ״ד והמלאכה היתה דים היינו רדידי טסין שהיה מכה בפטיש ומבעיר ומוציא כתיבא נמי בהדיא בפרשת המשכן כנ״ל כפתור ופרח בעזה״י במה ששנה רבינו הקדוש במשנתינו ומשתעי בלשון חכמה. והיינו נמי דקחשיב מכה בפטיש לבסוף לפי שהוא גמר מלאכה ולא תבערו נמי כתיב ברישא מקמי קרא דוהמלאכה היתה דים ועיין עוד בסמוך:
ג משנה משנה יסודית זו מונה את אבות (יסודות) המלאכות האסורות בשבת, שהן ארבעים חסר אחת, והן מסודרות בקבוצות לפי שימושיהן: הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר (אוסף את התבואה לערימה), והדש (מוציא את הגרעין מן המוץ), והזורה את התבואה הנידושה ברוח, והבורר את הפסולת מן הראוי לאכילה, והטוחן, והמרקד (מסנן את הקמח בנפה), והלש את הבצק, והאופה.
MISHNA: This fundamental mishna enumerates those who perform the primary categories of labor prohibited on Shabbat, which number forty-less-one. They are grouped in accordance with their function: One who sows, and one who plows, and one who reaps, and one who gathers sheaves into a pile, and one who threshes, removing the kernel from the husk, and one who winnows threshed grain in the wind, and one who selects the inedible waste from the edible, and one who grinds, and one who sifts the flour in a sieve, and one who kneads dough, and one who bakes.
הכל
(7) הַגּוֹזֵז אֶת הַצֶּמֶר הַמְלַבְּנוֹ וְהַמְנַפְּצוֹ וְהַצּוֹבְעוֹ וְהַטּוֹוֶה וְהַמֵּיסֵךְ וְהָעוֹשֶׂה שְׁתֵּי בָתֵּי נִירִין וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין וְהַפּוֹצֵעַ שְׁנֵי חוּטִין הַקּוֹשֵׁר וְהַמַּתִּיר וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת הַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפּוֹר [שְׁתֵּי תְפִירוֹת].
Additional primary categories of prohibited labor are the following: One who shears wool, and one who whitens it, and one who combs the fleece and straightens it, and one who dyes it, and one who spins the wool, and one who stretches the threads of the warp in the loom, and one who constructs two meshes, tying the threads of the warp to the base of the loom, and one who weaves two threads, and one who severs two threads for constructive purposes, and one who ties a knot, and one who unties a knot, and one who sews two stitches with a needle, as well as one who tears a fabric in order to sew two stitches.
ערך רקד
רקד – א(שבת עג.) הטוחן והמרקיד פי׳ מטיל אוכל ופסולת בכברה אם הפסולת כמין עפרורית היא יוצא מכבר׳ ונשאר האוכל ואם האוכל דק והפסולת עבה כמין תבן יוצא האוכל ונשאר הפסולת.
ערך לבן
לבן – ב(שביעית פרק ב) עד אימתי חורשין בשדה הלבן פי׳ שדה תבואה שהיא לבנה ואין בה אילן שיעשה צל. (שבת עג.) המלבנו והמנפצו. (יומא לט:) למה נקרא שמו לבנון שמלבין עונותיהם של ישראל הה״ד אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. רב טביומי אמר על שם שכל לבבות שמחים בו הה״ד יפה נוף משוש כל הארץ רבנן אמרי על שם והיו עיני ולבי שם כל הימים (ובריש ויקרא רבה) כמו כן יער הלבנון מה יער מלבלב וכו׳. (זבין פרק ב) ומטמאין באודם כאשה ובלובן כאיש וטומאתן בספק פירוש לובן מטמא באיש ולא באשה ואודם מטמא באשה ולא באיש כמפו׳ (נדה לד. ובסיפרא בפרשת זבין) וטומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם אין חייבין על ביאת מקדש ואין שורפין עליהן את התרומה מפני שטומאתן בספק וכן מפורש לענין בנות כותים (נדה לד. בויקרא רבה אשה כי תזריע) אין הקב״ה צר את האדם אלא מטיפה של לבונית שבו. (פרק ח דמקואות) לבנים ונמשכים טמא רבי יוסי אומר לבנים כעכורים. (פרק ד דנגעים) עיקרן מלבין וראשן משחיר טמאה כמה יהא בלבנונית פי׳ במקום לבן כלומר השיער שמקצתו לבן ומקצתו שחור כמה יהא אורך הלבן שבשיער.
ערך סך
סך – ג(שבת עג.) הצובעו והטווה והמסיך מן שבע מחלפות ראשי עם המסכת.
ערך פץ
פץ – ד(שבת עג.) אמרו הגוזז את הצמר המלבנו והמנפצו ספר אחר והמנפסו וכבר פירשנו בערך נפס (שבת עג.) תנא הדש והמנפץ והמנפס כולן מלאכה אחת הן פירש גאון המנפץ את האוכל מן עפרוריתו חייב משום דש וכן המנפס מולל שבולי׳ (יומא כ:) אתגרת ליה פוץ עמריה פי׳ פעם אחת נשכר עני בן טובים אצל בעל הבית שלא היה מכירו נתן לו צמר לנפצו ונעצב הנשכר שהגיעו לזו הפחיתה והרגיש בעל הבית ואמר לו הניחו והשיב לו מאחר שנשכר הנח לנפץ הצמר (בבא בתרא כו) רבי מריון בריה דרבין נפצי כתנא הוו (נדה סו) אמר שמואל זו ממלא דם ונופצת ואין לה תקנה ומפורש בירושלמי תמן אמרי כמעשה ער ואינן שהיו משחיתין שכבת זרע שלהן (נדה לא) היינו דאמרי אנשי פוץ מלתא ושדי לכלבא כלומר אם יסיר המלח לא יצלח אלא לכלב וימץ טל מן הגיזה תרגומו ונפץ טלא מן גזתא התנערי מעפר תרגומו איתנפצי מעפרא. הציגני כלי ריק תרגומו נפצני כמו ריקן.
א. [זיפען.]
ב. [ווייס.]
ג. [וועבען.]
ד. [ווערפען, שיטטעלען.]
הגוזז צמר – וכל שאר מלאכות שייכי בצמר של מלאכת המשכן.
המלבנו – מכבסו בנהר.
המנפצו – קרפי״ר בלעז.
המיסך – אורדי״ר.
בתי נירין – ליצ״ש שנתן שני חוטין בתוך הבית ניר ובגוזז ובמלבן וכולהו אינך מפרש שיעורן לקמן בפרק האורג.
הפוצע – מנתק פעמים שיש בשני חוטין יותר מדאי ומנתק מהן ומקלישן לצורך והני כולהו ממיסך ואילך עד קושר ומתיר שייכי ביריעות ולקמן מפרש מאי קושר ומאי מתיר איכא.
ותופר וקורע – ביריעות הוא.
על מנת לתפור – פעמים שהנקב עגול ואינו יכול לתופרו יפה אא״כ קורעו כדמפרש בגמרא אבל קורע שלא לתפור לא הוי במשכן.
העושה שני בתי נירין – צריך לפרש למה פירש כאן ובאורג ובפוצע ובתופר ובכותב שיעור טפי מבשאר.
הקושר והמתיר – צ״ע אי מיחייב במתיר שלא על מנת לקשור אי לא ומדלא תני ליה כדתני מוחק ע״מ לכתוב אין לדקדק דהכי נמי לא קתני סותר ע״מ לבנות ובפ׳ במה מדליקין (לעיל לא:) אמרינן בהדיא דבעינן סותר ע״מ לבנות ולפי מה שפירש רש״י בגמרא (דף עד:) דאי מתרמי ליה תרי קיטרי בהדי הדדי בשני חוטין זה אצל זה שרי חד ומניח חד משמע דמיחייב בלא על מנת לקשור ולשון קטר לא משמע כפירושו אבל ר״ח פירש וכן משמע בירושלמי כשנפסק חוט בשני מקומות ונקשר מתירין ב׳ הקשרים ומשליכין לחוץ האמצעי וחוזרין וקושרין שתי הראשים זה בזה ואין בו אלא קשר א׳ ולפי זה משמע דבעי מתיר ע״מ לקשור והא דלא תני ליה במתיר ובסותר פירשתי בפרק ב׳ (שבת לא:) ד״ה וסותר.
הגוזז את הצמר. כגון צמר רחלים וכבשים. ותולש אב בנוצה של עזים וכן בכנף העוף.
המלבנו. מכבסו בנתר.
מנפצו. אשקכפיר בלעז. במסרקות של ברזל שיש להן שינים הרבה.
המסיך. אורדייר בלעז.
בתי נירין. ליצש [בלעז] שנתן שני חוטין בתוך בית ניר.
ושיעור מלבן ומנפץ וצובע וטווה מפורש בפרק האורג. וגוזז שלא נזכר שם, נראה שהוא כשיעורם, ושיעורם כמלוא רוחב הסיט כפול. הסיט הוא הפרש שבין אצבע לאמה, כמה שאדם [יכול] להרחיבם, ופי שנים כזה הוי שיעורם.
האורג שני חוטין. אע״פ שלא יארוג אותן ברוחב כל היריעה, אלא כשיעור מלא רוחב הסיט כפול מיחייב.
הפוצע שני חוטין. שני ראשי חוטין, שמשנפסק החוטין באמצע היריעה, ורוצה לחבר לו ולהשלימו, פוצע שני חוטין ושוזר אותן בראשי אצבעותיו. ואע״פ שלא יקשרם יתקיים עד שיושמו ביריעה. ופעמים שקושר אותן בלא פציעה, (והקושר) והוא הקושר הנזכר בזו המשנה.
והמתיר. פעמים שה[ו]צרך האורג להתיר קשרים הנמצאים בחוטי האריגה שנקשרו בשעת הטויה, וכשאינן מתוקנים ונקשרים כהוגן, מתירו ומתקנו כרצונו.
התופר שתי תפירות. ובגמ׳ פריך הא לא קאי, ומשני בקושר בו קשר עד שאינו יכול לצאת, ומיחייב תרתי משום תופר ומשום קושר.
הקורע על מנת לתפור שתי תפירות. אע״פ שמקלקל הוא, כיון שכוונתו לתקן בסוף מיחייב. ופעמים שהנקב עגול ואינו יכול לתפרו יפה אלא אם כן קורעו. וכענין זה [היה] במשכן, שכן יריעה שנפל בה דרנא, קורעין אותה ותופרין אותה. וכל מקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן. אבל מקלקל לגמרי שאין סופו לתקן, פטור אבל אסור. והקורע בחמתו אע״פ שפטור משום שבת, מיחייב משום שנראה כעובד ע״ז, שהיום אומר לו יצר הרע עשה כן, ולמחר אומר לו עבוד ע״ז. ואם קורע למירמא אימתא אאינשי ביתיה, או על מי שנתחייב לקרוע עליו במותו, מיחייב משום שבת, שהרי מתקן הוא.
כשם שחלוק מלאכות מחלקות חטאות לשבת וכן בשאר עבירות כגון קצירה וטחינה בהעלם אחד או חלב ודם בהעלם אחד שמחייב שתי חטאות כך הדין בע״ז זבח וקטר ונסך בהעלם אחד חייב אחר שהוא שוגג בעבדות ר״ל שהיה יודע שהיא ע״ז ושאסור לעבוד לה אלא שלא היה סבור שעבודות אלו אסורות שגג בה בלא מתכוין כגון שהיה סבור שהיא בית הכנסת והשתחוה לה פטור שהרי לבו לשמים ולא עוד אלא אפי׳ היה סבור שהיא אינדרוטא בעלמא ר״ל צלם העשוי לכבוד המלך והשתחוה לכבוד המלך לא לקבלת אלהות פטור ואפי׳ סרך איסור אין כאן ואם קבלו לאלוה חייב עבדה מאהבה או מיראה ר״ל מאהבת מי שעשאה או יראתו הואיל ואינו מקבלו עליו באלוה אפי׳ אין לבו לשמים פטור ממיתה או קרבן אלא שיש בדבר איסור ויש מפרשים מאהבה או מיראה בצדדים אחרים וכבר ביארנום במקומה בשביעי של סנהדרין טעה בגוף הענין כגון שהיה סבור שמותר לעבוד ע״ז אינה חייב אלא אחת על כלן על הדרך שביארנו בענין שבת ולענין ביאור הסוגיא יש שואלים במה שאמרו בכאן שגג בלא מתכוין היכי דמי מפני מה לא העמידוה בנתכוון ללקוט לבנות ולקט שחורות שכתבנו בו שהוא פטור אע״פ ששניהם תאנים מה שאין כן בשאר מצות שאם אכל חלב של כבש וסבור שהוא של שור חייב עד שמפקפקין מזה לפסוק שחורות ולקט לבנות לחיוב אלא שיש מתרצים בסוגיא זו הואיל ודבר זה לא נתברר לו עדיין וכן שחולקים עליה במסכת כריתות לא רצה להעמידה במחלקת:
ועוד באבות המלאכות: הגוזז את הצמר, והמלבנו (מכבסו) והמנפצו (סורק ומיישר את גיזת הצמר), והצובעו, והטווה את הצמר, והמיסך (מותח את חוטי השתי בתוך הנול), והעושה שני בתי נירין (שיוצר את הקשרים הראשונים בין חוט השתי ובסיס הנול), והאורג שני חוטין, והפוצע (קורע לצורך המלאכה) שני חוטין, הקושר קשר, והמתיר קשר, והתופר שתי תפירות במחט, וכן הקורע על מנת לתפור שתי תפירות.
Additional primary categories of prohibited labor are the following: One who shears wool, and one who whitens it, and one who combs the fleece and straightens it, and one who dyes it, and one who spins the wool, and one who stretches the threads of the warp in the loom, and one who constructs two meshes, tying the threads of the warp to the base of the loom, and one who weaves two threads, and one who severs two threads for constructive purposes, and one who ties a knot, and one who unties a knot, and one who sews two stitches with a needle, as well as one who tears a fabric in order to sew two stitches.
הכל
(8) הַצָּד צְבִי הַשּׁוֹחֲטוֹ וְהַמַּפְשִׁיטוֹ הַמּוֹלְחוֹ וְהַמְעַבֵּד אֶת עוֹרוֹ וְהַמְמַחֲקוֹ וְהַמְחַתְּכוֹ.
One who traps a deer, or any living creature, and one who slaughters it, and one who flays it, and one who salts its hide, a step in the tanning process, and one who tans its hide, and one who smooths it, removing hairs and veins, and one who cuts it into measured parts.
ערך פץ
פץ – א(שבת עג.) אמרו הגוזז את הצמר המלבנו והמנפצו ספר אחר והמנפסו וכבר פירשנו בערך נפס (שבת עג.) תנא הדש והמנפץ והמנפס כולן מלאכה אחת הן פירש גאון המנפץ את האוכל מן עפרוריתו חייב משום דש וכן המנפס מולל שבולי׳ (יומא כ:) אתגרת ליה פוץ עמריה פי׳ פעם אחת נשכר עני בן טובים אצל בעל הבית שלא היה מכירו נתן לו צמר לנפצו ונעצב הנשכר שהגיעו לזו הפחיתה והרגיש בעל הבית ואמר לו הניחו והשיב לו מאחר שנשכר הנח לנפץ הצמר (בבא בתרא כו) רבי מריון בריה דרבין נפצי כתנא הוו (נדה סו) אמר שמואל זו ממלא דם ונופצת ואין לה תקנה ומפורש בירושלמי תמן אמרי כמעשה ער ואינן שהיו משחיתין שכבת זרע שלהן (נדה לא) היינו דאמרי אנשי פוץ מלתא ושדי לכלבא כלומר אם יסיר המלח לא יצלח אלא לכלב וימץ טל מן הגיזה תרגומו ונפץ טלא מן גזתא התנערי מעפר תרגומו איתנפצי מעפרא. הציגני כלי ריק תרגומו נפצני כמו ריקן.
ערך עבד
א. [ווערפען, שיטטעלען.]
ב. [בעארבייטען, דינען, ווירקען, גערבען.]
הצד את הצבי – וכל מלאכת עורו נוהגת בתחשים למשכן בעורותיהן.
המולחו – לעור.
ממחקו – מגרר שערו.
מחתכו – מקצעו ומחתכו לרצועות וסנדלים.
הצד את הצבי. וכל מלאכות אלו נוהג[ו]ת בתחשים ובעורותיהם, שהיו צדין תחש.
השוחטו. לפי שתחש בימי משה עור של בהמה טהורה היה, ובשרו היה כשר, ולכך היו שוחטין אותן. גם באילים המאודמים, ומיחייב משום נטילת נשמה. והוא הדין למנבלו [או] לעוקרו.
המולחו. לעור אע״פ שלא נשלם עבודו בכך והוא ראש עבודו. ובגמ׳ פריך היינו מעבדו היינו מולחו, ובמעבדו סגי ליה, ומשני אין הכי נמי, וכי תימא בצרי להו, עייל שרטוט במקומו, שכשהוא בא לחתכו, משרטטו תחלה כפי שהיה רוצה להאריך ולהרח[י]ב ולקצר, ואחר כך מעביר הסכין דרך השירטוט.
המעבדו. בסיד ובשאר עבודי העורות לעשותו קלף או לעשותו עור.
המוחקו. מגרד שערו, או הבשר שנשאר בעור מצד הבשר.
מחתכו. מקצצו ומחתכו לרצועות שוות זו כזו, וכן לסנדלים. וכל דבר הנחתך לשני דברים שווין זה כזה, מיחייב משום מחתך. ובמשכן היו חותכין עורות האילים המאדמים ועורות התחשים שיהיו שוין זה כזה, (מיחייב משום מחתך ובמשכן היו חותכין עורות האילים המאדמים) שאם היו עושין (כדי) [כפי] שיזדמן זה רחב וזה קצר, וזה ארוך וזה קצר, השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כך, לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה על אחת כמה וכמה.
ואבות נוספים: הצד בעל חיים כגון צבי, והשוחטו, והמפשיטו והמולחו את עורו שהוא חלק מן העיבוד, והמעבד את עורו, והממחקו (מחליק ומישר את העור על ידי הורדת שערות ורירים) והמחתכו לחלקים קצובי מידה.
One who traps a deer, or any living creature, and one who slaughters it, and one who flays it, and one who salts its hide, a step in the tanning process, and one who tans its hide, and one who smooths it, removing hairs and veins, and one who cuts it into measured parts.
הכל
(9) הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת וְהַמּוֹחֵק עַל מְנָת לִכְתּוֹב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת הַבּוֹנֶה וְהַסּוֹתֵר הַמְכַבֶּה וְהַמַּבְעִיר הַמַּכֶּה בְּפַטִּישׁ הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת הֲרֵי אֵלּוּ אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת.:
One who writes two letters and one who erases in order to write two letters. One who builds a structure, and one who dismantles it, one who extinguishes a fire, and one who kindles a fire. One who strikes a blow with a hammer to complete the production process of a vessel (Rabbeinu Ḥananel), and one who carries out an object from domain to domain. All these are primary categories of labor, and they number forty-less-one.
כותב ומוחק – לקמן (דף קג:) מפרש למאי מיבעיא למשכן שכן רושמין על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו וכותב אות בזו ואות בזו ומוחק פעמים שטעה.
מכבה ומבעיר – באש שתחת הדוד של סממנין.
מכה בפטיש – הוא גמר כל מלאכה שכן אומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו בגמר מלאכה ומתניתין נמי לא מיחייב ליה אלא בגמר מלאכה.
הכותב שתי אותיות. שכן היו כותבין בקרשי המשכן באחת אות אחת, ובשנית שתי אותיות לידע אי זה הוא בן זוגו, והאות באחת לא היה סימן, אם לא יבא השנית שכתוב (בם) [בה] שתי אותיות, או שתי סמנין. אי נמי היו כותבין בשני קרשים שני אלפין אחת בזו ואחת בזו, ובשני קרשים הסמוכין להן שני בתין אחת בזו ואחת בזו. אבל בזה הענין יש לטעות, אלא א״כ כותבין הראשונה למעלה ובקרש(י) השני למטה הרבה, שלא יטעה בין אלף לאלף ובין בית לבית.
המוחק על מנת לכתוב שתי אותיות. שפעמים במשכן היו טועין בכתיבתן כשרושמין הקרשים, והיו מוחקין אותו סימן על מנת לתקן.
הבונה והסותר. על מנת לבנות, שכן היתה סתירת המשכן על מנת לבנותו בשעה שהן חונין. ויש מן התנאין שאומר כשסותר על מנת לבנות במקומו מחייב, כגון חס על הפתילה להדליק בה פעם אחרת, אבל חס על השמן או על הנר שאין הבנין במקום הסתירה פטור, ואם תאמר הלא משכן סותר על מנת שלא לבנות במקומו הוא, ומתרץ כיון דכתיב על פי י״י יחנו ועל פי י״י יסעו כסותר על מנת לבנות במקומו דמי. ויש מי שמחייב גם כחס על השמן ועל הנר אע״ג דאינו על מנת לבנות במקומו, דדמי לגמרי למשכן, וכיון דסופו לתקן מיחייב.
המכבה והמבעיר. באש שתחת הדוד של סממנין, פעמים שמכבה האש שלא יקדחו הסממנין שבקדירה, ומבעירן אחר כך כדי לבשלם, וזהו כמו הבונה והסותר, והוא מכבה על מנת להבעיר במקומו. אי נמי מכבה על מנת לעשות פחמין ולהבעירם כשמתיכין אדני המשכן וקרסיו וטבעותיו.
המכה בפטיש. שכן דרך האומנין כשגמרו מלאכתן מעיינין בה אם דבר מעט נשאר לתקן, ומתקנה בקורנס שבידו, לעגל אותה או להרחיבה במקום שאינו רחב כשאר החתיכה, או לקצר אותה אם הוא רחב משאר החתיכה, והוא נקרא מכה בפטיש, לפי שבפעם אחת בלא טורח גדול (לתקן) [נתקן]. וכל דבר שהוא גמר מלאכה נקרא מכה בפטיש ומתחייב עליו. וכן אמרי׳ בגמ׳ מי שמסיר הקשרים הנעשים ביריעה בשעה אריגתה, מיחייב משום מכה בפטיש, שזה גמר מלאכת האריגה לעיין ולתקן מה שנשאר בה לתקן.
והמוציא מרשות לרשות. מרשות היחיד לרשות הרבים כדאשכחן במשכן, איקרי [נ״א: נקרא] מלאכה, כשהיו מוציאין נדבתן מרשותן ומביאין אותה [נ״א: אותם] לרשות הרבים [ל]מחנה לוייה שהוא מחנה משה שהיה רשות לכל ישראל לעמוד שם יומם ולילה ולבוא לפניו לדין ולשאול איסור והיתר וכל (שכן) ספיקותיהם, וקאמר להו משה לישראל, איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה, כלומר שלא יוציאו מרשותם עוד נדבה להביאה אל מחנה לוייה, וכדכתיב [נ״א: כדכתוב] ויכלא העם מהביא. נמצא שקורא הוצאה מלאכה אע״פ שאין בה טורח מרובה, שיש מישראל שהיה מתנדב עלה של זהב או גרגיר למלאכת המשכן, וקא קרי ליה (מלאכת) [מלאכה]. הם הכי נמי כשנכתב בשבת לא תעשה כל מלאכה, הוצאה בכלל מלאכה היא. והכנסה תולדה לה, (וכן זורק ארבע אמות ברשות הרבים לה) וכן זורק ד׳ אמות ברשות הרבים, או מעביר ד׳ אמות ברשות הרבים.
הרי אלו אבות מלאכות וכו׳. ומקשינן בגמ׳ למה לי למיהדר ומתני אלו אבות מלאכות הא תנא להו כולהו, ומשני אלו למעוטי מדר׳ אליעזר דמחייב תולדה במקום אב, קמ״ל דמי שעשה אלו הארבעים חסר אחת עם כל תולדותיהן, לא מיחייב אלא כחשבון האבות. אע״ג דסתים נמי לעיל לאפוקי מדעתו של ר׳ אליעזר, כדקתני העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת.
חסר אחת. לאפוקי מדר׳ יהודה שמוסיף עליהם שתים שובט ומדקדק, קמ״ל דשובט ומדקדק תולדות הן, דשובט תולדת מיסך, ומדקדק תולדת אורג. שובט משוה השתי בכרכר שקורין ריו״ל. מדקדק כשמותח חוט הערב מכה בכרכר עליו במקומות הרבה כדי לישבו שלא יהיה מתוח יותר מדאי, שהמתיחה מעכבתו מלהתחבר יפה על הארוג. שובט הוי בכלל מיסך ממש, שמסדר חוטי השתי, ומדקדק בכלל אורג [ממש], ולא דמי לזורה ובורר [ומרקד ד]חשבינן להו בשלשה אבות מלאכות, אע״ג דדמי להדדי, דהתם בשלשה ענינין הן, דזה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח.
מכה בפטיש – פירש רש״יא הוי גמר מלאכה שכן האומן מכה על הסדן בשעת גמר מלאכה. ואיני יודע טעם לזה שאין זו גמר מלאכה אלא אימון ידיו של אומן הוא. וכה״ג לאו מלאכה היא כדאי׳ בהדיא בר״פ הבונה.ב אלא מכה בפטיש היינו שהאומן מכה בפטיש על הכלי להשוות עקמימותו, וכן על האבן שבבנין להשוותה לחברותיה, והיינו גמר מלאכה, כך פיר״ח ז״ל.ג
א. וכעי״ז כ׳ הרמב״ם בפי׳ המשנה ״ומכה בפטיש אפילו בשעת גמר מלאכה כאשר עושין המכין בפטישין כי מנהגם להכות הכאות על עצם הסדן בשעת ההכאה״.
ב. קב, ב קג, א. ודברי רבנו צ״ב, וכנראה עיקר כוונתו דרק רשב״ג ס״ל דמחייב עליה אבל רבנן פליגי עלי׳ דס״ל דמכה על הסדן בגמר מלאכה אינו חשובה לחייב עליה דלא הוי אלא כמאמן ידיו. ועי׳ ריטב״א.
ג. עי׳ תוס׳ קב, ב ד״ה המכה, ועי׳ רש״י שם. ונבאר בזה עיקר יסוד דין מכה בפטיש ובהא נתרץ גם דברי רש״י. דהנה לקמן עד, ב גבי מאן דעבד חביתא חייב משום שבע חטאות וכ׳ רש״י דמשום מכה בפטיש ליכא דמאליה נגמרה מלאכתו בתנור, ורק בתנור שטח עליו טפילה שהוא גמר מלאכתו חייב משום מכה בפטיש. ועי׳ במנ״ח מצוה לב אות יא דבשופת את הקדירה אמרי׳ בביצה לד, א דחייב משום ליבון רעפים וברא״ש כתב דהוא משום מכה בפטיש, והא בשעת שפיתה לא נגמר עדיין רק אח״כ כשמתחמם מאד וא״כ למה יתחייב משום מכה בפטיש לדעת רש״י [עי׳ ״ברכת שמעון״ סי׳ כג, ועי׳ גם מה שכ׳ בזה ידידי הר״א ליכטנשטיין בקובץ ״בנתיבות-ים״]. ועי׳ במפרשים שהקשו שמבשל בחמה או בחמי טבריה שפטור שיתחייב עכ״פ מצד מכה בפטיש, עי׳ מנ״ח בזה ובירושלמי בסוגיין משמע דאיכא מכה בפטיש אף באוכלין ע״ש גבי שחק תומא. [עי׳ בה״ל שי״ח סעי׳ ד, שביתת השבת, מנחת סולת על מנ״ח מלאכת האופה וברכת שמעון שם]. ולכאורה מכאן ראיה לרש״י דבנגמר מאליה אין חיוב מכב״פ וקשה על הרא״ש. מיהו אינו מובן דא״כ קשה הכי בכל מבשל דיתחייב שנים משום מבשל ומשום גמר מלאכה דהוי מכב״פ, וכן בכל המלאכות. וע״כ נראה דגדר מכה בפטיש הוא דאף דמצד מלאכה אין בזה חשיבות לעצמה דכבר נשלמה עיקר המלאכה, מכל מקום מצד גמר המלאכה הוי חשיבות לאחשובי למלאכה, מיהו כ״ז שעל פעולה זו אין גדר מלאכה אחרת ושייך ליחסר מצד הגמר למכב״פ דעיקרה שזו פעולה הבאה לאחר גמר המלאכות ולכן כל שיש על המעשה שם מלאכה ל״ש ביה מכה בפטיש. ולקמן קב, ב איפלגו רב ושמואל בעושה נקב בלול תרנגולין או במסתת דרב כיון ששייך לחייבו משום בונה תו ליכא בהא דין מכב״פ, ושמואל דחולק דלא חשיב בונה דל״ה פתח להוציא ולהכניס או דמשום בנין כל דהו לא מחייב וכמש״כ התוס׳ שם לכן ס״ל דחייב משום מכב״פ. [ומה שכ׳ בלח״מ פ״י משבת הי״ד דרב ס״ל דחייב אף משום בונה וה״ה משום מכב״פ לכאורה אין דבריו מוכרחים וגם מהר״ם אין נראה כך ע״ש]. וכעין סברא זו גם במאירי קד, ב שכתב אות א והשלים בו ספר דחייב משום כותב, הא דלא חייב גם משום מכה בפטיש משום דלא נאמר מכב״פ אלא במלאכה שנשלמה כלה, אבל כל שלא נשלם הספר והבגד עדיין וכל שהוא עושה לצורך השלמה אינו מכה בפטיש שאל״כ אף המלאכות שתחילתן וסופן בא כאחד כגון קצירה וכיוצ״ב היה ראוי להתחייב בה משום מכה בפטיש, ועי׳ יראים במלאכת מכב״פ. ולפי״ז אין להקשות דמבשל בחמה או בחמי טבריה יתחייב משום מכב״פ, דהא ודאי דעיקרה הוי מלאכת בישול, ואע״פ דפטור בדין שבת שאינו תולדות האור או שאין דרך בישול בכך, מ״מ כל שהוא בגדר מלאכה ואפילו מלאכת פטור ל״ש ליחסו למכה בפטיש, וכ״ש שאר מלאכות החייבות ומבשל דכיון שיש עליהם שם מלאכה מצד עצמן שאין חל עליהם שם מכב״פ. [מיהו אפשר דהמנ״ח מפרש הסברא ע״פ מה שכ׳ הרמב״ם שם הט״ז דהאב מלאכה במב״פ הוא ההכאה, וכל דבר שהוא גמר מלאכה הוי תולדה דמב״פ, ועי׳ אבן האזל על הרמב״ם שביאר בארוכה, ולכן כל שעדיין עיקר חלות המלאכה מצד עצמה ומצד אב מלאכה, אין ליחסה אל תולדה של מלאכה אחרת, ולכן אם מצד מלאכת אב עצמו הוי מלאכת פטור שוב אפשר שיש ליחסה לחייבה מטעם תולדה דמכב״פ]. ולפי״ז אפשר ליישב מה שכתב רש״י דבחבית ליכא משום מכה בפטיש דמאליה נגמרה מלאכתו בתנור, אין הכוונה דבמלאכה הנמשכת אין דין מכב״פ אלא עיקר הכוונה כיון שעדיין עסוק בעשיית הכלי הוי כל זמן העשיה המשך עשיית הכלי ואין יכול לחול שם מכה בפטיש בזה, ורק בתנור דטח הטפילה אחר גמר הכלי [וצ״ל דאין בזה דין ממרח] וגומר כדי לחזקה הוי פעולת גמר מלאכה וחשובה כתולדה דמכב״פ וכן בביצה ששופת הקדירה מיירי בקדירה שכבר נגמרה לפני זה ועתה שם על האש לחממה ושייך בזה חיוב מכב״פ, וכן צ״ל בהא דאמרי׳ בירוש׳ פ״ז ה״ב כן בצר צורה דחייב על כל דהוא לקמן קג, ב וברש״י וברמב״ם דהיינו אפילו על מקצת צורה ובירושלמי כאן ה״ב בצר צורה וחיסר בה אבר ובא אחר וגמרה חייב בה משום מכב״פ, היינו נמי כשעיקר הכלי גמור וליכא בונה או עשית מנא ורק כדי לגמור יופיו של כלי עושה בה צורה, וכיון דאין זו בכלל מלאכה אלא בכלל גמר הוי מכב״פ [ועי׳ ר״ח עה, ב דאי צר בה אותיות חייב משום כותב וליכא מכב״פ], וכן המנפח בכלי זכוכית שם עה, ב צ״ל דמנפח אחר שנעשה כלי [וכ״מ בריטב״א הנמ״ח שפי׳ שהכלי עשוי כבר אלא שעושים בו לנאותו צורה והוא גמר מלאכה וכן המנפח בכלי זכוכית גמר מלאכה, ועי׳ תוס׳ עד, ב ד״ה חביתא].
המשנה השניה אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הזורע החורש הקוצר המעמר הדש הזורה הבורר הטוחן המרקד הלש האופה הגוזז את הצמר המלבנו המנפצו הצובעו הטווה המסיך והעושה שתי בתי נירין הפוצע שני חוטין הקושר המתיר התופר שתי תפירות הקורע על מנת לתפור שתי תפירות הצד צבי השוחט המפשיט המולחו המעבדו המוחקו המחתכו הכותב שתי אותיות המוחק על מנת לכתוב שתי אותיות הבונה והסותר המכבה המבעיר המכה בפטיש המוציא מרשות לרשות אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת אמר הר״ם פי׳ מעמר הוא הגודש העמרים הקצורים אחת על אחת ועמיר שם האגודה מן החטה והשעורה וזולתם מכל מה שיקצרו בני אדם בורר הוא מי שמנקה ובורר האבנים והצרורות ודומיהם מהזרע מרקד הוא המנפה הקמח להפרישו ממורסנו מנפצו בשבט כמו חובטו והמסיך והוא המושך השתי והיא ההסכה נגזר מן המסכה הנסוכה ובתי נירין הם חוטים תלוים קצתם בקצתם והוא מין מן האריגה בהם יארוג האורג ושם הנירין עצמם מפורסם אצל האורגים והמולחו ר״ל המולח העור והמעבדו ר״ל הנותנו בעבוד והמוחקו ר״ל הגורר שער ממנו והמחתכו מי שיחתוך העור וסותר כמו הורס והמכה בפטיש הוא כלי שמשתמשין בו הצורפים ואומני ברזל ונחשת והוא ידוע כמו וכפטיש יפוצץ סלע ומכה בפטיש אפי׳ בשעת גמר מלאכה כאשר עושים המכים בפטישים כי מנהגם להכות הכאות על עצם הסדן בשעת ההכאה ולפיכך כל תקון מלאכה והשלמתה כמו המירוט והחכוך ומיני היפוי כלם הם תולדות מכה בפטיש והוא אמרם כל מה דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש ואלו האבות כלם הם דמיונות והוא כי אמרם קוצר הוא מאבות מלאכות וכמו כן כל התולש (צמר) [צמח] מחובר לארץ כשכונתו באותו דבר שתולש כמו שאורה תאנים או בוצר ענבי׳ או חובט זיתים כל אחת מאלו המלאכות לא נאמר בהן שהן תולדות בוצר אבל הוא קוצר ממש כאשר לא נאמר במי ששחט כבש או שור שהוא תולדת השוחט או במי שבשל תבשיל מן התבשילים שהוא תולדת האופה אבל הוא אופה עצמו אבל התולדה שתוף ענין אותה המלאכה המנויה באבות בלבד ובאי זה מקום שתמצא אותו הענין הוא תולדה לאותו האב המשל על זה אמרנו כי הטוחן מאבות מלאכות וענין הטחינה הוא כתיתת החלק הגדול ועשיתו חלקים קטנים ולפיכך חתוך הירקות בשבת או נסורת עץ לקבל הנסורת שלו או שפיית חתיכת מתכת לקחת טחינתו או (או) כריתת עצים לשרפה כל זה תולדת טוחן וכמו כן ענין הבשול הוא רפיון העצמים הקשים ולפיכך כל מי שיתיך דבר מן המתכות או יחם אותם הוא תולדת אופה אע״פ שאינו מדליק אש ואינו מבעיר אותה אלא שנתן החתיכה באש עד שתתחמם ועל זה הדרך תקח הסברא כי ענין האריגה קבוץ החלקים הנפרדי׳ ודבוקם והכנסת קצתם בקצתם וענין העבוד חזוק הדברים הרפים כדי שלא יפסדו במהרה והבן זה הענין ושמרהו וזכור אותו תמיד כשתראה מלאכה מן המלאכות תעיין תולדת אי זה אב הוא ולא יתערב עליך המעשה שהוא אב מן האבות עם התולדה כאשר ביארתי לך ואמרם המולחו והמעבדו אינן שתי מלאכות כי מליחת העור הוא מין ממיני העבוד וזכר אותו ללמדך כי המליחה עבוד והשלים מנין התשעה ושלשים במלאכת הסטירה ופשע התנא בזכירתה בשעת הכתיבה ושם אותה מעניני הכותב ואמרם ארבעים חסר אחת ואחר כך מנאם להשמיענו כי מי שעשה אותם כלם בשגגה אחת בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ובתנאי שתהיה השגגה במלאכה כמו שביארנו בתחלת הפרק וכאלו אמר כי אלו המלאכות השוגג בהם כלם בהעלם אחד יביא ארבעים חטאות חסר אחת ואמרו אחר שמנאם אלו אבות מלאכות לפרש שאינו חייב שני חטאות אלא על שתים מאלו המנויות אבל כשעשה אב ותולדה אינו חייב אלא אחת וכמו כן כשעשה תולדות הרבה אלא שהן כלן תולדות אב אחד אינו חייב אלא חטאת אחת ומה שכפל ואמר ארבעי׳ חסר אחת לדחות ר׳ יהודה שהוא מונה שובט ומדקדק מאבות מלאכות ושובט הוא המכה בשבט או בקנה על השתי כשימשך על מנוד האורגים כדי להפריד החוטין ומדקדק הוא המפריד החוטין בידו בשעת האריגה וחכ״א כי אלו המלאכות ודומיהם הם כלם תולדות המכה בפטיש כאשר ביארנו קודם לכן וכל אלו האבות שמנה מפני זה קראום אבות כמו שהן שמושן במעשה המשכן שזכר אותם הכתו׳ בשם מלאכה וכל דבר הנתלה או הדומה באחד מהן יקרא תולדה כמו שחלקנו:
אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השני לבאר פרטי הדברים שנקראים מלאכה אצל שבת ואמר על זה אבות מלאכות ר״ל שחייבין עליהן סקילה במזיד ובהתראה וכרת במזיד ובלא התראה וחטאת בשוגג ארבעים חסר א׳ ולהן תולדות כל אחת בדומה לה ואין הפרש בין תולדה לאב אלא שאם עשה אב ותולדותיו בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת הא אם עשה תולדה חייב כאלו עשה אב בעצמו ואם עשה שתי תולדות היוצאות משני אבות חייב כאלו עשה שני אבות ולמדת שאלו עשה כל ארבעים חסר אחת בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ואלו עשה אלף מלאכות אינה חייב אלא ארבעים חסר אחת שכל המלאכות נכללות באבות אלו שהשנויות כאן הם חשובות ליקרא אבות ושאר המלאכות תולדות להן ולא נמנית בכאן העברת ארבע אמות ברה״ר מפני שהיא תולדה של מוציא שכל ארבע אמות של אדם רשותו הם וכשמעביר חוץ מהם נקרא מוציא וזהו שאמרו עליה גמרא גמירי לה פירושו לחייבו משום מוציא שאלמלא כן לא חייבוהו מיתה שאין עונשין מהלכה למשה מסיני אלא שעשאוה תולדת הוצאה וכן יראה לי בהושטה ומ״מ בירושלמי אמרו יתר עליהן הושטה ולמה לא תניתה עמהם שכל המלאכות באחד וזו בשנים שכל המלאכות יש להם תולדה וזו אין לה תולדה ובסותר מיהא שהיא מנויה בכלל יש אומרים שצריך לפרשה אליבא דר׳ יהודה שהרי סותר אי אתה מוצא בה מלאכה צריכה לגופה והרי ר׳ שמעון פוטר על כל מלאכה שאינה צריכה לגופה ומ״מ לפי מה שכתבנו בפרק שני בענין כחס על הנר אינך צריך לכך:
ומלאכות אלו כלן יצאו לנו ממשכן שלא נסמכה מלאכת שבת למלאכת המשכן אלא שהמלאכות העשויות במשכן שנאמר בהם מלאכת מחשבת הם מלאכה לענין שבת הן שנעשית בבנין המשכן הן שנעשית ביריעות שש ועזים או בעורות האילים והתחשים או בסמנין הצריכים לצבעם והתחיל במנין המלאכות:
א׳ הזורע והוא אב לכל מיני הצמחה ותולדות שלו נטיעה והברכה והרכבה ודומיהם ב׳ החורש בקרקע לרפותו כדי לזרוע בתוכו ושאלו בגמ׳ מכדי מכרב כרבי ברישא והדר זרעי ליתני החורש ברישא ותירץ תנא בארץ ישראל קאי דזרעי והדר כרבי כלומר שבא להשמיענו שכל שהוא בארץ קשה ונחרשה ונזרעה אם חרשה אחר הזריעה חייב אף על חרישה שניה ג׳ הקוצר והוא אב לזרעים ותולדות שלו בוצר בענבים וגודר בתמרים ומוסק בזיתים ואורה בתאנים ודומיהן ד׳ המעמר והוא שמאסף העמרים אחר שהניחום הקוצרים במקומם וצוברם במקום אחד וקושרם והוא הדין אם אסף השבלים אחת אחת ועשה מהם עמרים וכן כל כיוצא בזה ה׳ הדש כלומר שדש בבהמות או במקל להוציא התבואה מתוך השבלים ותולדה שלו מי שכותש להסיר קליפת החטה כגון אלו שמתקנים אותם לצורך מעשה קדירה ו׳ הזורה ר״ל ברחת לרוח או בכברה שנקביה גסים להפריש התבן מן הבר ז׳ הבורר ר״ל שבורר בידיו פסולת מתוך האוכל כגון צרורות ועפר ח׳ הטוחן ט׳ המרקד בנפה להסיר הסובין והמורסן מתוך הקמח ובגמ׳ שאלו שהרי זורה ובורר ומרקד שלשתן מין אחד הן להפריש אוכל מתוך פסולת ולמה נחלקו לשלשה ותירץ כל מילתא דהויא במשכן אע״ג דאיכא אחריתי דדמיא לה חשיב להו ופירוש הדברים אחר שאין מעשיהם שוים ולא בזמן אחד ובענין אחד אלא זה בתבן וזה בצרורות וזה בסובין י׳ הלש י״א האופה ומ״מ אפיה לא היתה במשכן שאין אפיה אלא בפת ופת לא היה צריך למלאכת המשכן ואל תשיבני לחם הפנים שאין הכונה במה שנעשה שם אחר השלמת בנין המשכן אלא מה שנעשה שם בעוד שהיו בונין אותו אבל כל שאר המנויות היו במשכן בסמנין של צבע תכלת וארגמן ושאלו בגמ׳ שביק בישול סמנין דהוה במשכן ונקיט אפיה דפת דלא הואי במשכן ופי׳ סידורא דפת נקט ונקיט ליה במקום בישול של סמנים שהבישול והאפייה מין א׳ הוא וכל שממהר לאפות או לבשל כגון בולל ומגיס בקדירה או משים כסוי של קדרה על הקדירה חייב משום מבשל ועד כאן גמרו מלאכות הנעשות במשכן לצורך הסמנים ומתחיל אח״כ באותם העשויות לצורך היריעות:
י״ב הגוזז את הצמר ובכללו התולש בנוצה של עזים או בנוצת העוף י״ג המלבנו ר״ל המכבסו בנהר כדי ללבנו י״ד המנפצו במסרקות של ברזל ונקרא קרמינא״ר ט״ו הצובעו י״ו הטווהו י״ז המיסך והוא הנקרא אורדיר והוא מתיחת חוטי השתי על המסכה שרוצין לארוג בה י״ח העושה שתי שני בתי נירין ר״ל באלו שאורגים בגדים דקים וקצרים דרך אריגה ביד כדרך שעושין נפה וכברה והדומים לאלו מן העשויים בתים בתים ומשיעשה בהם שני בתים נקרא מלאכה ועשיית נפה וכברה וסל וסבכה וסירוג מטה בחבלים כלם תולדת עשיית בתי נירין הם ומשעשה בהם שנים חייב י״ט האורג שני חוטין במעשה אריגה ואף במעשה הנירין בחוט ראשון נתחייב בעשיית נירין בשני בתים וכשהשלים אותו החוט וחבר עליה חוט שני הוא נעשה אורג ואין שיעורו צריך למלא רוחב הבגד או האריגה אלא כמלא רוחב הסיט כפול ורחב הסיט כפול הוא ההבדל שבין אצבע לאמה כמה שאדם יכול להרחיבם ושיעורם בכפל שיעור זה כמו שיתבאר בפרקים הבאים בשיעור כולם כ׳ הפוצע שני חוטין ר״ל שכשנפסק החוט באמצע היריעה ורוצה לחברו ולהשלימו פוצע שני ראשי החוטים וטווה אותם בראשי אצבעותיו ואע״פ שאינו קושרם לגמרי מ״מ מתקיים הוא עד שיוכללו בתוך היריעה וי״מ פוצע מנתק החוטין לצורך שפעמים שהיריעה רחבה יותר מדאי ומנתק ממנה חוטין להשוותה ונתוק שני חוטין ממנה נקרא מלאכה כ״א הקושר ר״ל קשר של קיימא והוא שלפעמים כשנפסק החוט באמצע היריעה קושרם במקום פציעה שאמרנו תחלק כ״ב המתיר ר״ל מה שהיה כבר קשר של קיימא והוא שפעמים שהוצרך האורג להתיר קשרים שמוצאן בחוטי האריגה שנקשרו בשעת הטויה וכשאינם נקשרים כהוגן כגון שיש מהם הרבה במקום אחד מתירן ומתקנן כרצונו ובגמ׳ שאלו קשירה במשכן היכי הואי שאם תאמר שכן קושרים ביתדות אהלים ר״ל שנועצים היתדות בקרקע וקושרין היריעות בהם אין זה קשר של קיימא וקושר על מנת להתיר הוא וא״ת שכן אורגי יריעות שנפסקה להם נימא קושרין כדרך שביארנו למעלה תינח קושר מתיר מאי איכא למימר וא״ת שאם יזדמנו לו שני קשרים מקטר חד ושרי חד כלומר שמניח האחד קשור ומתיר האחר על הדרך שביארנו שלא יראה כבולט יותר מדאי השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן שהרי נראית התרה זו כנקב ביריעה וכל שכן ביריעת המשכן שחוטיה כפולים ששה והיא גסה ונראה כנקב גדול וודאי נזהרים היו מתחלה שלא יזדמן להם כך ותירץ שכן צדי חלזון קושרין ומתירין וחלזון הזה כעין דג קטן וצדין אותו לצבוע תכלת בדמו ופעמים שצריך ליטול חוטין מרשת זו ולהוסיף ברשת זו ונמצא מתיר כאן וקושר כאן כ״ג התופר שתי תפירות ושאלו בגמ׳ והא לא קאי והיאך הוא נקרא מלאכה ותירץ בה שקשרן כלומר וחייב שתים אחת משום תופר ואחת משום קושר ומ״מ בשלשה תפירות אינו צריך קשירה וחייב בתפירה לבד כ״ד הקורע על מנת לתפור שתי תפירות שכל מקלקל על מנת לתקן דינו ושיעורו כמתקן ופעמים שהנקב עגול וצריך לקרוע כדי לתפרו כהוגן וכן היה במשכן שכל יריעה שנפל בה דרנא קורעין אותה ותופרין אותה ומ״מ קורע שלא על מנת לתפור מקלקל גמור הוא ופטור אבל אסור ומ״מ יתבאר במסכתא זו שהקורע להטיל אימה על אנשי ביתו או על מי שנתחייב עליו לקרוע חייב משום שבת שמתקן הוא ומ״מ קורע בחמתו אף במקום שאין שם משום שבת כגון מקרע בחול חייב מפני שנראה כעובד עבודה זרה וכל שכן שהוא חייב בשבת שהרי חמתו שוככת בכך ועד כאן נמנו מלאכות שביריעות ומתחיל אח״כ באותן העשויות במשכן בתחשים ובעורותיהם:
כ״ה הצד את הצבי על הדרך שהיו צדין שם את התחש והוא הדין לשאר חיות ודברים הצריכין צידה כ״ו והשוחטו שהרי תחש שבימי משה טהור היה וכן שהיו שם אלים מאדמים וחיובו משום נטילת נשמה ובכללם מנבל או מעקר כ״ז המפשיטו כ״ח המולחו ר״ל שמולח את העור שהוא תחלת עיבודו כ״ט המעבדו פי׳ בסיד ושאר מיני עיבוד ושאלו בגמ׳ היינו מולחו היינו מעבדו כלומר שהרי במליחה לא נתחייב אלא ממה שהוא תחלת עיבוד ותירץ אפיק עבוד ועייל שרטוט והוא שכשבא לחתכו משרטטו תחלה על הדרך שרוצה להאריך או להרחיב ואח״כ חותך דרך השרטוט ל׳ הממחקו ר״ל שמגרר את שערו ומחליקו לעשותו קלף או עור ל״א המחתכו ר״ל לרצועות כלומר שמכוין לחתכם שוות זו בזו על הדרך שהיו מחתכין שם עורות האלים והתחשים להיות שוים זה כזה ועכשיו מתחיל בשאר מלאכות שהיו שם:
ל״ב הכותב שתי אותיות שכך היו כותבים בקרשי המשכן לידע איזה בן זוגו א׳ בזו וב׳ בזו ואין האחת סימן אלא בסמיכות בת זוגו אצלה שכל עצמו של רושם אינו אלא לידע איזו היא בת זוג לחברתה ל״ג המוחק על מנת לכתוב שתי אותיות שפעמים שהיו טועים במשכן בכתיבתם והיו מוחקים על מנת לתקן ל״ד הבונה ל״ה הסותר פי׳ על מנת לבנות שכך היתה סתירת המשכן מפרקין אותו על מנת לבנותו בשעת חנייה ל״ו המכבה ל״ז המבעיר ונמצאו במשכן באור שתחת דוד הסמנין פעמים שמכבה שלא יקדיחו הסמנין בקדרה ואח״כ מבעירם בכדי הצורך כדי לבשלם ולסיבה זו גם כן אפשר שהזכירו תחלה כבוי ואח״כ הבערה וי״מ בהקדמת הכיבוי שכן דרך הצורפים מכבין גחלת לעשות ממנה פחם ומבערין אותה ל״ח המכה בפטיש ובכללו כל גמר מלאכה שזו היא דרך האומנים כשגומרים מלאכתם מעיינים בה אם נשאר בה דבר מועט להשלים תקונו ומתקן בקורנס שבידו לעגלה או להרחיבה וכל שהוא גמר מלאכה באיזה ענין נתחייב מתולדת מכה בפטיש וי״מ שכן דרך האומן להכות על הסדן בקורנס תיכף שנגמרה מלאכתו ל״ט המוציא מרשות לרשות כגון מרשות היחיד לרשות הרבים או בהפך והיא מלאכה במשכן כמו שביארנו בראש המסכתא הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכל שאר המלאכות בכלל אלו והרבה דברים אתה צריך לידע בפרטי מלאכות אלו הן בשיעורן של כל אחת מהן הן בכמה דברים וכלם מתבארים בפרקים הבאים בארוכה:
וזהו ביאור המשנה דרך קצרה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות. ועוד: הבונה בנין והסותר אותו, המכבה אש והמבעיר, המכה בפטיש על הכלי בסיום המלאכה ובהבאתה לגמר שכלולה (ר״ח), והמוציא חפץ מרשות לרשות הרי כל אלו אבות הן מלאכות, ומניינן ארבעים חסר אחת.
One who writes two letters and one who erases in order to write two letters. One who builds a structure, and one who dismantles it, one who extinguishes a fire, and one who kindles a fire. One who strikes a blow with a hammer to complete the production process of a vessel (Rabbeinu Ḥananel), and one who carries out an object from domain to domain. All these are primary categories of labor, and they number forty-less-one.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.