(1) 
נִתְכַּוֵּין אלְהַגְבִּיהַּ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחוּבָּר פָּטוּר לַחְתּוֹךְ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחוּבָּר רָבָא אָמַר בפָּטוּר אַבָּיֵי אָמַר חַיָּיב רָבָא אָמַר פָּטוּר דְּהָא לָא נתכוון לַחֲתִיכָה דְאִיסּוּרָא אַבָּיֵי אֲמַר חַיָּיב דְּהָא קָמִיכַּוֵּין לַחֲתִיכָה בְּעָלְמָא.
נִתְכַּוֵּין אלְהַגְבִּיהַּ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחוּבָּר פָּטוּר לַחְתּוֹךְ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחוּבָּר רָבָא אָמַר בפָּטוּר אַבָּיֵי אָמַר חַיָּיב רָבָא אָמַר פָּטוּר דְּהָא לָא נתכוון לַחֲתִיכָה דְאִיסּוּרָא אַבָּיֵי אֲמַר חַיָּיב דְּהָא קָמִיכַּוֵּין לַחֲתִיכָה בְּעָלְמָא.One who intended to lift a plant detached from the ground on Shabbat and mistakenly severed a plant still attached to the ground, which under other circumstances constitutes performance of the prohibited labor of reaping, is exempt from bringing a sin-offering for his mistaken act, since he did not intend to perform an act of cutting. One who performs an action unawares [mitasek], i.e., he had no intention to perform the act at all, incurs no liability whatsoever. One who intended to cut a detached plant and unwittingly severed a plant still attached to the ground, Rava said: He too is exempt. Abaye said: He is liable. The Gemara elaborates: Rava said that he is exempt because he did not intend to perform an act of prohibited severing. He intended to perform an action completely permitted on Shabbat. He had no misconception with regard to the halakhot of Shabbat. It was merely a mistaken act. And Abaye said that he is liable because he intended to perform a standard act of cutting. Since he intended to perform that act, and he carried out his intent, the Torah characterizes it as unwitting and not as unawares.
איתמר נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר – לכולי עלמא לא מיחייב קרבן, דהא לא אתכוון למילתא דאית בה איסורא, אלא להגביה בעולם נתכוון. אף על פי שחותך את המחובר לא קרינא ביה נפש כי תחטא בשגגה, ולא הוי חוטא בשגגה אלא מתכוין1 למעשה מביא לידי חטא. והוא אינו יודע שהוא חוטא. אבל אם נתכוון לחתוך את התלוש שהוא מותר, ונזדמן לו מחובר וחתכו – רבה2 אמר: פטור דסבירא ליה, שאינו קורא ביה נפש כי תחטא בשגגה אלא בזמן שמתכוון לדבר אסור כשיקרא שוגג באיסורו, וזה לא נתכוון אלא לחתיכת תלוש. אביי אמר: חייב דהוא מיכוון לחתיכה בעלמא, ויש בחתיכה איסור. וסבר אביי שאין צריך להתכוון במעשיו לדבר שהוא באיסורו, אלא כל מעשה שיש במינו איסור אף על פי שלא נתכוון לדבר שיש בה איסור, כיון שנזמן לו דבר איסור הריני קורא בו כי תחטא בשגגה. וכך לעיניין נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע – לרבה3 פטור דהא לא נתכוון לדבר האסור בשגגת איסורו, אף על פי שמתכוון למקצתו, דסבר ליה צריך להתכוון לכל האיסור בשגגת איסרו. ולאביי חייב דהא נתכוון לזריקה, ונזדמנה לו זריקה אסרה.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״מתכיון״.
2. כן בכ״י וטיקן 128, אולם בהמשך הסוגיה כאן, וכן בסוגיה בדף ע״ג.: ״רבא״.
3. כן בכ״י וטיקן 128, אולם בהמשך הסוגיה כאן, וכן בסוגיה בדף ע״ג.: ״רבא״.
נתכוין להגביה את התלוש – כגון דנפל סכין בערוגת הירק ונתכוין להגביהו.
וחתך את המחובר פטור – דכתיב אשר חטא בה ודרשינן בכריתות פרט למתעסק בדבר אחר ועשה דבר זה ושוגג היכי דמי כגון שנתכוין לכך אבל שגג דסבר שאין היום שבת או סבר שמלאכה זו מותרת וזה מתעסק בהגבהה היה ולא בחתיכה.
דהא לא איכוין אחתיכה דאיסורא – בשגגת שבת או בשגגת מלאכות אלא מתעסק בחתיכת היתר הוה שיודע שהוא שבת ויודע שחתיכת מחובר אסור.
נתכוין להגביה את התלוש – פירש בקונטרס כגון סכין מוטל בערוגת ירק ונתכוין להגביה וחתך את המחובר א״כ הא דפליגי בנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר היינו לחתוך תלוש וחתך מחובר אחר אבל לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר משמע דחייב לכ״ע וקשה לר״ת דבסוף פ׳ ספק אכל (כריתות יט:) אמר שמואל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה בשבת פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה ומוכח התם דאפילו בנתכוין ללקוט תאנה זו וליקט תאנה אחרת פטר שמואל ולקמן בפרק הזורק (שבת צז:) פטר רבא נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמנה כי לא אמר כל מקום שתרצה תנוח וכל שכן בנתכוין לזרוק בצד זה וזרק בצד אחר דלא נעשה כלל רצונו או נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דפטור ונראה לר״ת דהכא מיירי בנתכוין לחתוך תלוש ונמצא שהוא מחובר וחותך מה שהיה מתכוין אלא שלא היה יודע שהיה מחובר ופליגי אביי ורבא בקרא דאשר חטא בה דמוקי ליה רבי אליעזר בפרק ספק אכל (שם יט:) פרט למתעסק והכי איתא התם בהדיא דקאמר עלה לרבא משכחת לה שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר לאביי שנתכוין להגביה את התלוש כו׳ ושמואל דפטר מטעם מלאכת מחשבת היינו בנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דלא נעשה מחשבתו והשתא אתי שפיר דקאמר לקמן דמפרש שגג בלא מתכוין דשאר מצות היכי דמי כגון דסבור שומן הוא ואכלו דהיינו ממש דומיא דשבת לפר״ת.
רבא אמר פטור – ואם תאמר והא אמר בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף עד.) דע״ז וגילוי עריות ושפיכות דמים יהרג ואל יעבור אם כן אפילו לא מקבל ליה חייב ואין לומר דרבא לטעמיה דאמר במס׳ ע״ז בפרק ר׳ ישמעאל (עבודה זרה נד.) דאפילו בע״ז בצינעא וחי בהם ולא שימות בהם והא דקאמר רבא בפ״ב דכתובות (דף יט.) גבי עדים שאמרו להם חתמו שקר כו׳ שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע״ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ה״פ אפילו מאן דמחמיר לא מחמיר אלא בע״ז ג״ע ושפיכות דמים דאם כן דטעמא דרבא דפטר הוי משום הכי מאי מייתי אביי בפ׳ ד׳ מיתות (סנהדרין סא:) מכמה ברייתות לימא דאתיא כמ״ד בפרק בן סורר (כם עד.) יהרג ואל יעבור דפלוגתא דתנאי היא וי״ל דסבר רבא דאפי׳ למ״ד דחייב למסור את עצמו אם לא מסר עצמו לא מיחייב מיתה בבית דין וקשה לרשב״א דאמר רבא במסכת ע״ז הכל היו בכלל לא תעבדם כשפרט לך הכתוב וחי בהם יצא אונס משמע דלא מפיק אלא אונס מיתה אבל שאר אונסין הוו בכלל לא תעבדם וחייב) והכא פטור אפי׳ מאהבה דליכא אונס מיתה וי״מ דההיא דאמר יהרג ואל יעבור היינו בסתם אע״ג דלא מקבל עליה לאלוה אבל הכא במפרש דקעביד מאהבה ומיראה אי נמי אפילו בסתם ובע״ז שהכל אין עובדין אותה אלא מאהבה ומיראה דומיא דהמן דמייתי עלה התם להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם כמותך יכול אפי׳ נעבד כהמן ת״ל לא תעבדם [וקאמר רבא כהמן ולא כהמן דאילו התם מיראה והכא לאו מיראה] ומההיא גופא נמי יש לדקדק דחייב אע״ג דלא קבל עליה באלוה דמשמע דאסר נעבד כהמן דומיא דאדם שכמותך דשרי והיינו בלא קיבלו עליו באלוה ועוד דאמר בפרק ד׳ מיתות (סנהדרין דף ס:) הפוער עצמו לפעור זו היא עבודתו אע״ג דקא מכוין לבזוייא הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו אע״ג דקא מכוין למירגמיה אלמא דחייב אע״פ שאין מקבל עליו באלוה ומיהו יש לפרש אע״ג דקא מכוין לבזוייא מכוין לעובדה דרך בזיון וברגימה זו והא דלא דחי ראיות דאביי בעובד מאהבה ומיראה סתם משום דסתם עובד כמדעתו דמי וא״ת ולמאי דפטר רבא אמאי לא השתחוה מרדכי להמן וי״ל כדאמרינן במדרש ששתי צורות היו על לבו ועוד משום קידוש השם כדאשכחן בירושלמי במסכת שביעית בפ״ד כגון פפוס ולולינוס אחיו שנתנו להם מים בזכוכית צבועה ולא קבלו מהם.
פרק כלל גדול
אתמר נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור, נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אביי אמר חייב ורבא אמר פטור.
נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר – פירש רש״י ז״ל כגון סכין המוטל בערוגת ירק ונתכוין להגביהו וחתך את הירק. וכן יש עליו לפרש לחתוך תלוש זה וחתך מחובר זה.א ואין זה מחוור ונכון, וקשיא עליה הא דגרסי׳ בפרק הזורקב נתכוין לזרוק ד׳ וזרק שמנה אם אמר כ״מ שתרצה תנוח חייב ואם לאו פטור, ואצ״ל נתכוין לזרוק במזרח וזרק במערב, ולקמן בשמעתיןג נמי שוגג בלא מתכוין כגון דסבר שומן הוא ואכלו דהיינו נתכוין לחתיכה זו שהיא שומן ואכלה, דכוותה גבי שבת נתכוין לחתוך תלוש זה ונמצא שהוא מחובר וחתכו. ועוד דנתכוין לזה ועשה מלאכה בזה אפילו מחיוב לחיוב מלתא אחריתא במס׳ כריתותד דרב נחמן ושמואל פטרי ליה משום מתעסק, ואפילו בחד מינא כגון נתכוין ללקוט תאנים ולקט תאנים וכל שכן תאנים וענבים כולה, כדאי׳ התם.ה
א. עי׳ רבנו בשבועות יט, א ד״ה ורבי אליעזר, ועי׳ בסוגיא דמתעסק במגן אבות, מנחת ברוך הל׳ שבת סי׳ ט־י, עונג יו״ט סי׳ כא, חלקת יואב או״ח סי׳ ז אבן האזל פ״א מהל׳ שבת.
ב. לקמן צז, ב.
ג. עג, א.
ד. יט, ב.
ה. בסוגיא יש לנו כמה דברים בדעת רבנו ובדעת שאר רבותינו הראשונים, ונאריך בזה בע״ה. א) הנה רבנו הבין בדעת רש״י דס״ל תרתי, חדא דפלוגתא דמתעסק הוא בנתכוין לחתוך תלוש זה וחתך מחובר ומשמע דבתלוש ונמצא מחובר הוי שוגג ולא מתעסק [וכ״ה בהדיא ברש״י כריתות יט, ב ד״ה מתעסק שכתב דשוגג היינו שנתכוין לחתיכה זו עצמה אבל סבור שהוא שומן]. וע״ז הקשה רבנו [ועי׳ תוס׳ ד״ה נתכוין ותוס׳ כריתות ד״ה לשון] מלקמן עג, א דמדמינן פלוגתא דמתעסק לקסבר שומן ונמצא חלב, וכן יש להוסיף מהא דפליגי אביי ורבא בקסבר רה״י ונמצא רה״ר, אלמא דפלוגתא דמתעסק נמי בקסבר תלוש ונמצא מחובר. ותו הקשה רבנו על מה דמשמע מרש״י דקסבר מחובר וחתך מחובר אחר דמשמע דחייב ובכריתות מבואר דאפילו מחיוב לחיוב פטר שמואל משום מתעסק, וכ״ה בתוס׳. והנה כבר כתבו האחרונים שרש״י בכריתות דייק בזה שכתב דהא דס״ל לשמואל דמכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר פטור דל״ה מלאכת מחשבת פליגי אאביי ורבא, [ומה דמשמע בכריתות כ, א וב דרבא נמי ס״ל בשתי נרות דפטור, יפרש רש״י דהא דאמר רבא התם בלהקדים פליגי היינו בתרי מיני, ע״ש]. ולפי״ז נמצא שיש מחלוקת אמוראים בעיקר היסוד של מתעסק דלשמואל בעינן מלאכת מחשבת העיקר שיעשה את מה שנתכוין אליו, ולא תלוי בדין החיוב, וכל שהחליף החפצא שלא נתכוין אל זה הוי גדר מתעסק. אבל אביי ורבא ס״ל דהעיקר תלוי למעט מבה שיתכוין למעשה, דאביי ס״ל כיון שנתכוין לחתיכה ל״ה גדר מתעסק, ולרבא בעי חתיכה דאיסורא [ועי׳ בסמוך מה שביארנו בזה] והוי מתעסק ברצה לעשות היתר ויצא איסור, ולפי״ז נמצא דיש עוד נפ״מ בין הסברות, בנתכוין לחתוך תלוש זה ונמצא מחובר דלשמואל דהעיקר תלוי בחילוף הגופים בהא דנתכוין לחפצא זו נעשית שפיר מחשבתו ול״ה מתעסק ולכן בסוגיא דכריתות דקאי לשמואל כתב רש״י דקסבר תלוש ונמצא מחובר הוי שוגג, אבל סוגיין דקאי אליבא דאביי ורבא דהעיקר תלוי אי טעה בגדר המלאכה ולרבא אי טעה מהיתר לאיסור, אבל חילוף הגופים לא משנה, ולכן שפיר קסברי דאפילו בחדא גופא דסבר שהוא שומן ונמצא חלב וה״ה קסבר שהוא תלוש שהוא מתעסק ומאידך בקסבר לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר חייב דכיון דנעשית מחשבתו לענין היתרא דהחפצא. ב) ברמב״ם פ״א משבת ה״ח כתב נתכוין לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אינו חייב כלום, ובמגיד משנה כתב דיש שפירשו נתכוין לחתוך תלוש זה וחתך מחובר אחר, ועיקר הפירוש נתכוין לחתוך איזה דבר כסבור שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר ואפ״ה פטור ולזה הסכים הרמב״ן. ובדין נתכוין מחיוב לחיוב כתב שם בה״י שנתכוין ללקט תאנה זו ולקט תאנה אחרת שחייב, ובלח״מ חלק על המ״מ דרק לדעת תוס׳ פטור בנמצא שהוא מחובר, אבל הרמב״ם דאזיל כרש״י חייב בכה״ג. מיהו לפימש״כ גם בדעת רש״י אליבא דאביי ורבא הוי זה גדר מתעסק. ואמנם כ״ה להדיא ברמב״ם פ״ב מהל׳ שגגות ה״ז וכ״כ במהמ״ש להוכיח מהא דשגגות. והנה ברמב״ם שם כתב דהפטור דמתעסק לפי שלא נעשית מחשבתו וכן בהל׳ שגגות כתב דפטור מטעם מלאכת מחשבת, ועי׳ אבני נזר חאו״ח סי׳ קנד שהקשה דהא בתוס׳ בסוגיין ובכריתות דבחתך ונמצא שהוא מחובר הוי נתקיימה מחשבתו ואין פטור אלא משום מקרא דבה דפטור מתעסק ורק היכא שחתך מחובר זה וחתך מחובר אחר פטור מטעם מחשבת דלא נתקיימה מחשבתו, ולפי״ז הרמב״ם דלפי המ״מ קאי בנתכוין לתלוש זה ונמצא מחובר אמאי כתב לפטור מטעם דלא נתקיימה מחשבתו. וכן יש להקשות בסוגייא דכריתות שם דאמר שמואל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה בשבת פטור דמלאכת מחשבת בעינן ובאופן דמיירי בחלבים ועריות הוא בשבת והיינו שנמצא שהוא מחובר וא״כ למה נקט משום מחשבת. ג) בתוס׳ סנהדרין סב, ב ד״ה להגביה הקשו ל״ל תרי קראי לפטור מתעסק, ותירצו בתי׳ הא׳ דה״ק בשבת פטור אע״פ שנהנה משום מלאכת מחשבת. ובתי׳ הב׳ תירצו כמו שכ׳ בסוגיין דבה בעי היכא דנעשה מחשבתו ופסוק דמחשבת בנתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר וכ״כ בתוס׳ שבועות יט, א. וצ״ב במאי פליגי התירוצים. ונראה דהנה יש לחקור בגדר מתעסק דאפשר דהפטור משום כיון דהוי מתעסק אע״פ דמצד המלאכה הוי מעשה מ״מ אין לייחס המעשה אל העושה כיון דהמעשה נעשה שלא ברצונו, ואפשר לבאר שכיון שנעשה בצורת מתעסק לא הוי גדר מלאכה, שכל שנעשה ממילא אין זה בכלל מלאכה, והנה הא דנהנה בחלבים דחייב אפשר נמי לבאר בזה, דלפי׳ הא׳ דאין לייחס מעשה מתעסק לאדם, בנהנה אי אפשר להפריד וע״כ מתייחס לו, אבל פי׳ הב׳ כיון דריעותא דמתעסק דלא הוי בגדר מלאכה החייבת כיון שנעשית שלא לדעתו, מ״מ בחלבים ועריות עיקר החיוב הוי מצד ההנאה ולכן אפילו במעשה גרוע כיון שנהנה חייב, וכעין סברא זו כתבו באתוון דאורייתא סי׳ כד ובקובץ שיעורים ח״ב. ונראה דבהא נחלקו בתוס׳ בסנהדרין, דתי׳ קמא ס״ל דפטור מתעסק משום דאין מתייחס לגברא, וע״י הנהנה ע״כ מתייחס אליו, והיה סברא שגם בשבת יהא חייב אם נהנה [ועי׳ רש״י בסוגיין ריש עג, א דכתב דבשבת לא נהנה]. ולכן כתבו דלהכי בעי פטור בשבת מצד מלאכת מחשבת, אבל תירוצא ב׳ ס״ל דהפטור דמתעסק משום דחסר במלאכה ובחלבים ועריות החיוב מצד ההנאה, א״כ בשבת דודאי שאין ההנאה כלל בעצם האיסור ועיקר החיוב מצד המלאכה משו״ה ס״ל דמשום נהנה א״צ בשבת לרבויי מקראי, וע״כ כתבו לחלק דבעי קרא דמחשבת לפטור במתעסק מחיוב לחיוב. והנה לתירוץ זה בלא קרא דבה לא הוי ידעינן דפטור מצד מתעסק דהו״א דכיון דנתקיים מחשבתו לחתוך חפצא זו הוי שפיר מלאכה גמורה ומקרא דמחשבת לא הוי ילפינן דהא נתקיים מחשבתו, מיהו אחר שנתרבה מבה לפטור בזה, תו נתחדש דהוי בגדר מתעסק דהיינו דלא הוי בגדר מלאכה שלימה משום דלא נתכוין למחובר, לפי״ז אחר שנתחדש שגם זה בכלל מתעסק תו הוי נמי ביה חסרון דמחשבת, כיון דנתחדש מקרא דבה דחסרון מחשבתו הוי חסרון בעצם המלאכה, ושפיר קאמר שמואל דהפטור משום מלאכת מחשבת, וכן הרמב״ם כתב משום דלא נתקיימה מחשבתו. ד) בשו״ת הגרע״א סי׳ ח הקשה אהא דאיתא בב״ק כו, ב היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה לענין נזיקין חייב לענין שבת מלאכת מחשבת והקשה בגרע״א דלדעת התוס׳ הוי ליה למינקט מקרא דבה. וע״ש שחידש דמתעסק הוי גדר עבירה אלא דפטור מחטאת, אבל מקרא דמחשבת ל״ה מכלל מלאכה, וע״ש שתמה מהעלם מקדש דאמאי הוי שוגג הא הוי מתעסק ותירץ דהתם דהחיוב עולה ויורד ל״מ לפטור מקרא דבה דהוי בחטאת. ובאחרונים תמהו בזה דהא בהוריות מסק״ל בהעלם מקדש אם בנשיא מביא שעיר והוא בגלל חטאת, ועי׳ מנחת ברוך סי׳ ט וי שהאריך בדברי הגרע״א. והנה בתשובה שם כתב דמבה דילפינן מתעסק בכה״ת כגון בשחוטי חוץ שסבר שבהמה זו חולין ונמצאת קדשים. והנה יש לדון בזה, דהנה רש״י כתב דשוגג הוי אי טעי דהיום חול, ולכאורה צ״ע מ״ש דטעה שהוא שומן ונמצא חלב שמבואר דהיינו מתעסק, וע״כ החילוק דבתלוש ומחובר וכן שומן וחלב וכן רה״ר ורה״י הוי ב׳ גופים נפרדים, משא״כ בחול ונמצא חול אין חילוק בגוף היום רק באיסור שבו, ולפי״ז גם בשוחט בחוץ חולין ונמצא קדשים אין חילוק בגוף הבהמה ורק באיסור שבה, ולפי״ז הוי שוגג ולא מתעסק וכ״ה להדיא ברש״י כריתות ב, א. ומה דמשמע בתוס׳ ד״ה אלא דבחוץ דומיא דתלוש ונמצא שהוא מחובר דלכאורה הביאור שחשב שהוא חול, כבר תמה בזה במהרש״א סנהדרין סב, ב, ועי׳ תוס׳ הרא״ש שם (עמ׳ קפה). ובמנחת ברוך סי׳ ט כתב דהביאור כגון שרצה לחתוך השחוטה. ולפי״ז אין להקשות מהעלם מקדש, דכיון דהתם הטעות באיסור ולא במהות החפצא הוי שוגג, ואכן הכי משמע בהוריות דנסתפקו אי נשיא מביא שעיר בהעלם מקדש וזה גדר חטאת. ומה שהקשה הגרע״א דאמאי נקט בב״ק שם בשבת חסרון דמחשבת, כבר נתבאר לעיל דאחר שנתחדש דין מתעסק בשבת הוי נמי ריעותא דמחשבת.
תוס׳ בד״ה רבא אמר כו׳ לימא דאתיין כמאן דאמר כו׳. נ״ב אלא בודאי מאן דסבר רבא הכא פטור אתיא לכ״ע וכמו שמשני כו׳ ואין להקשות סוף סוף קשה על רבא מה שאמר במס׳ ע״ז דגבי ע״ז בצנעא אמרי׳ וחי בהם כו׳ ובפ׳ בן סורר ומורה ס״ל יהרג ואל יעבור והכי קי״ל הלכתא משום דאיכא למימר דרבא בפרק רבי ישמעאל אליבא דר״י אמר וליה לא סבירא ליה כמ״ש הסמ״ג והתוס׳ כותבין בשמו דאיכא למידחי מה שאמר וחי בהם ולא שימות היינו לענין עונש שאם עבר אינו נהרג אבל מחוייב למסור את עצמו כו׳ ע״ש:
בא״ד יכול אפילו נעבד כהמן כו׳. נ״ב פי׳ אביי מייתי האי ברייתא לסיוע דחייב ורבא דחי התם כהמן ולא כהמן כהמן דאיהו גופיה ע״ז ולא כהמן דאלו המן מיראה והכא לאו מיראה סוף סוף שמעינן מאי דמחייב אביי בעובד מיראה איירי דומיא דהמן וכהאי גוונא פוטר רבא וק״ל:
בא״ד ומההיא גופא נמי יש לדקדק כו׳ כצ״ל:
בד״ה נתכוון להגביה כו׳ וחתך מחובר אחר כו׳ וקשה לר״ת כו׳ עכ״ל וה״מ נמי להקשות לפי׳ הקונטרס דאיירי בחתך מחובר אחר דל״ל דרשה דבה פרט למתעסק כפירוש הקונט׳ דת״ל דפטור בשבת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכן הקשו בפרק ד׳ מיתות ע״ש וק״ל:
בד״ה רבא אמר כו׳ הכל היה בכלל לא תעבדם כו׳ משמע דלא מפיק אלא אונס מיתה כו׳ עכ״ל לפי תירוצם הך דבפרק רבי ישמעאל דאמר רבא דאפילו בע״ז בצנעא וחי בהם כו׳ איכא לאוקמא אליבא דמ״ד בפרק בן סורר ומורה דאין חייב למסור עצמו אפילו בע״ז א״נ דההיא לענין עונש איתמר שאם עבר אינו נהרג כמו שכתב הסמ״ג וכמ״ש כל זה מהרש״ל מיהו הך דהכל היה בכלל לא תעבדם כו׳ לא משמע להו לאוקמא בהכי אלא בחיוב מיתה בב״ד איתמר ולהכי קשיא להו שפיר משמע דלא מפיק אלא אונס כו׳ ודו״ק:
בא״ד ומההיא גופה נמי יש כו׳ דמשמע דאסר נעבד כהמן דומיא כו׳ והיינו בלא קבלו כו׳ עכ״ל ק״ק דמה דקדוק יש כאן דהא ע״כ רבא מוקי לה התם כהמן ולא כהמן כהמן דהוה גופיה ע״ז ולא כהמן דאלו המן מיראה והכא לאו מיראה וא״כ כיון דאיירי בלאו מיראה ע״כ דקבלו באלוה איירי ויש ליישב וק״ל:
בא״ד והא דלא דחי ראיות דאביי כו׳ משום דסתם עובד כו׳ עכ״ל וכצ״ל הכא בשמעתין דפריך לרבא דאמר פטור מאי איכא למימר ולא מוקי לה בעובד מאהבה ויראה סתם וק״ל:
תוספות בד״ה נתכוין להגביה את התלוש וכו׳ פירש בקונטרס וכו׳ וקשה לר״ת וכו׳ עד ופליגי אביי ורבא וכו׳ עס״ה. ולכאורה יש לדקדק למה הוצרכו התוס׳ לפרש אליבא דר״ת טפי דפליגי אביי ורבא אליבא דר׳ אליעזר מלפירוש רש״י דהא לכאורה כיון דפשיטא להו להתוס׳ דהך דרשא דבה פרט למתעסק הוי דוקא אליבא דר״א כדמסיק הש״ס שם בכריתות ור״א האי בה מאי עביד ליה פרט למתעסק משמע דרבי יהושע דדריש בה לענין דצריך שיודע לו במה חטא תו לית ליה הך דרשא דמתעסק וא״כ ע״כ לפירש״י נמי הכי הוא דהא רש״י כתב להדיא בשמעתין דהא דפטור לכ״ע בנתכוין להגביה התלוש וחתך המחובר היינו משום הך דרשא דבה פרט למתעסק וא״כ ע״כ דפלוגתא דאביי ורבא אליבא דר״א פליגי. אמנם כן לאחר העיון שם במסכת כריתות מצאתי שם בפרש״י ז״ל שכתב להדיא דרבי יהושע נמי דריש בה פרט למתעסק דתרתי שמעת מינה דמיעוטא דבה קאי בין אידיעה ובין אכוונה בשעת החטא וא״כ לפ״ז הוי שייך פלוגתא דאביי ורבא נמי אליבא דר״י:
ומה שהכריחו לרש״י לפרש כן בכריתות נ״ל דהוי מה״ט גופא דלא ניחא ליה לפרש דאביי ורבא לפלוגי אליבא דר״א דמסתמא הלכה כר״י לגבי ר״א. ועוד נ״ל דבלאו הכי הוכרח רש״י לפרש כן שם בכריתות וקאי עלה דר׳ יהודא דקאמר דר׳ יהושע פוטר אפילו בנתכוין ללקוט שחורות ומצא לבנות ומ״ט דר״י אי משום דרשא דבה האיכא לאוקמי במתעסק דתרי מיני כדמשמע לשון מתעסק בכל מקום שלא נתכוין להתעסק בדבר איסור אלא בהיתר משא״כ לפרש״י א״ש דכיון דר׳ יהושע דריש דרשא דבה בין לענין ידיעה ובין לענין כוונה בשעת החטא וא״כ ע״כ בחדא גוונא איירי דכי היכי דלענין ידיעה ע״כ איירי בתרי מיני איסורין ה״ה לענין כוונה דשעת החטא נמי בהכי איירי אלא כיון דהתוס׳ דשמעתין לא משמע להו לפרש כן משום קושי׳ דמלאכת מחשבת והכריחו לפרש בענין אחר דאיירי דוקא במין אחד שטעה וכסבור שהוא תלוש לכך הוכרחו לפרש דלפ״ז ע״כ פליגי אביי ורבא אליבא דר״א דוקא. ולשיטת התוס׳ צריך לומר דהא דס״ל לאביי ורבא כר״א לגבי ר״י היינו כמ״ש מ״ז ז״ל בס׳ מג״ש דלכאורה קאי ר״ע בשיטתיה בס״פ שני דשבועות אלא דלאחר העיון שם אין זה מספיק. ועוד דלפי׳ התוס׳ קשיא לי טובא במשנה דכריתות דמסיים שם במשנה אמר רבי שמעון תמיהני אם פטר בה רבי יהושע א״כ למה נאמר בה פרט למתעסק ומאי קשיא לר׳ שמעון טפי מלר׳ יהודא דלפירושם לרבי יהודא נמי טעמא דר״י לאו מבה יליף אלא מדכתיב מלאכת מחשבת אע״כ דלר׳ יהודא מוקי ר׳ יהושע לדרשה דבה לענין שצריך לידע במה חטא ואם כן לר״ש אליבא דר״י נמי הכי הוא. משא״כ לפרש״י א״ש דרבי יהודא אליבא דר״י תרתי שמעינן מיניה מבה ומה״ט גופא דייק רבי יהודא למילתיה כדפרישית דמסתמא בחד גוונא איירי משני מיני איסורין ואהא מהדר ליה ר״ש דודאי אין סברא כלל לומר דפוטר ר׳ יהושע בכה״ג וכדמקשה נמי הש״ס שם משני תינוקות ותירוץ הגמרא לא משמע ליה לר״ש כמו שהארכתי בישיבה מכמה טעמים נכונים בפלוגתא דר׳ שמעון ור׳ יהודא לענין מקלקל בחבור׳ ולפ״ז ע״כ א״א לומר נמי דרבי יהושע איירי לענין שצריך לידע באיזה מהם שחטא דא״כ ממילא הוי משמע דה״ה לענין כוונה איירי בשני מיני איסור דעיקר קרא דבה אשעת חטא קאי טפי משעת ידיעה דכתיב אשר חטא בה וכיון דאין סברא לומר לענין שעת כוונת החטא בתרי מיני איסור וממילא דעל כרחך לא דריש רבי יהושע כלל לענין ידיעה אלא לענין מתעסק והיינו שמתעסק ונתכוין להיתר ונמצא של איסור ואם כן סבירא ליה לאביי ורבא כר״ש אליבא דר״י או כמ״ש מ״ז ז״ל באריכות אבל לפי׳ התוספות קשיא טובא וצ״ע ודו״ק:
בגמרא רבא אמר פטור אביי אמר חייב רבא אמר פטור דהא לא נתכוון לחתיכה דאיסורא אביי אמר חייב דהא לא נתכוון לחתיכה בעלמ׳. לכאורה משמע דפליגי בכה״ג בכל איסורי חטאת כגון שחוטי חוץ ומפטם קטורת וכיוצא בו ועיקר פלוגתייהו בזה בדרשא דבה דמר מוקי לה בהכי ומר בהכי ואכתי יש לדקדק דא״כ מ״ט דרבא דמסברא ודאי אית לן לאוקמי מיעוטא דבה בדדמי כיון דאי לאו הך מיעוטא הוי מחייב כמו בחלב אמנם לולי דברי תוס׳ דלקמן היה נ״ל דלא פליגי אביי ורבא אלא לענין שבת דווקא והיינו לפי מ״ש התוס׳ בסנהדרין דף ס״ב דהא דאיצטריך מיעוטא דבה לענין שבת ואיצטריך נמי לטעמא דמלאכת מחשבת וכתבו שם שני תירוצים אחד כמו שכתבו כאן ובשבועות דתרי גווני מתעסק נינהו חד במתעסק במין זה בעצמו בטעות. ומתעסק אחר בשני מינין ועוד כתבו תירוץ אחר דאי לאו טעמא דמלאכת מחשבת הוי מחייב בשבת מטעמא דנהנה כמו בחלבין ועריות ע״ש ומדלא כתבו סברא זו בשמעתין וברפ״ג דשבועות משמע דלא פשיטא להו הך סברא כ״כ אי שייך טעמ׳ דנהנה לענין שבת וא״כ לפ״ז איכא למימר דאביי ורבא נמי פליגי בהאי סברא גופא דרבא ס״ל דנתכוין להגביה התלוש וחתך מחובר לא איצטריך מיעוטא דאונס גמור הוא למאי דלא משמע ליה סברא דנהנה לענין שבת משא״כ אביי סובר דשפיר שייך טעמא דנהנה לענין שבת וקס״ד דחייב אפילו בנתכווין להגביה דהא נהנה וכמו בחלבין ועריות אף בסבר רוק הוא ובלעו משום הכי איצטריך מיעוטא דבה למעוטי אבל נתכוין לחתוך לעולם אימא לך דחייב ולפ״ז אתי שפיר טובא סוגיא דכריתות דמקשה הש״ס מתעסק דמאי אי דחלבין ועריות פשיטא דחייב ואי דשבת פשיטא דפטור משום מלאכת מחשבת ומוקי לה התם כאביי ורבא וקשיא לן אמאי לא מוקי למיעוטא דבה פרט למתעסק לענין מתעסק דשחוטי חוץ ומפטם הקטורת וכיוצא בהן דהנך לא מימעטו ממלאכת מחשבת ולא שייך בהו נמי טעמא דנהנה אבל למאי דפרישית א״ש כיון דלאביי לא שייך מיעוטא דבה אלא לענין מתעסק גמור שלא נתכווין לענין זה כלל אבל היכא דנתכווין להיתר ונמצא איסור לאו מתעסק קרינן ביה אלא שוגג גמור וכמו שאבאר וא״כ ע״כ אליבא דאביי צריך לאוקמי לענין שבת ולאפוקי מסברא דנהנה דבשאר איסורין לא איצטריך למעוטי דאנוס הוא ומש״ה מסיק שם לרבא נמי לענין שבת גופא. מיהו לפי שיטת התוספות דלא נחתי להכי קשיא טובא סוגיא דכריתות אמאי לא מוקי לה לענין שחוטי חוץ וכיוצא בזה וכבר עלה בלבי לפרש דע״כ עיקר פשטא דקרא דבה צריך לאוקמי נמי לענין שבת כיון דרישא דקרא דקרבן חטאת כתיב בה מאחת מהנה וע״כ לא מיתוקם האי קרא אלא לענין שבת כמו שאבאר בסמוך בלשון הברייתא וא״כ ממילא דלא שייך לומר דמיעוטא דבה דכתיב בסיפא דקרא לא איירי לענין שבת כך היה נ״ל לכאורה אלא דמל׳ התוס׳ לא משמע כן בד״ה אלא לאו רישא בעבודה זרה לכן סוגיא דכריתות צ״ע ועיין עוד בסמוך ולקמן בסוף הסוגיא אבאר בענין אחר. ומתוך מה שכתבתי נתיישב לי היטב עיקר מימרא דשמואל דאמר מתעסק בחלבין ועריות חייב שכן נהנה בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה ואילו שחוטי חוץ וכיוצא בו שיירא וקשיין דיוקא דרישא אדסיפא דמטעמא דרישא משמע דשמואל פוטר בהנך ומדיוקא דסיפא משמע דחייב ומה שכתבו התוספות בס״פ שני דשבועות אינו מספיק לקושיא זו אמנם לפי מאי דפרישית וכתירוץ השני שכתבו התוספות בסנהדרין אתי שפיר טובא דמתעסק דשאר איסורין פשיטא דפטור דכאנוס גמור הוא ולא איצטריך שמואל לאשמעינן אלא דחייב בחלבין ועריות מטעמא דנהנה ומש״ה גופא איצטריך לאשמעינן דבשבת פטור אף ע״ג דנהנה אפילו הכי מלאכת מחשבת בעינן ודוק היטב:
נתכוין אדם להגביה את הדבר התלוש מן הקרקע בשבת, וחתך בשוגג את המחובר — פטור אף מלהביא קרבן על שגגתה כיון שלא נתכוון כלל לעשות מעשה של חיתוך (ודבר זה, כשעושה אדם מעשה בלא שיתכוון כלל לעשייה, הוא הנקרא ״מתעסק״) ואין בו חיוב כלל. ואולם מי שנתכוון לחתוך את הדבר התלוש, וטעה וחתך את המחובר ועבר על ידי כך על איסור קצירה בשבת, רבא אמר: גם הוא פטור. אביי אמר: חייב. וביאור דבריהם: רבא אמר שפטור — דהא [שהרי] הוא לא נתכוון כלל לפעולת חתיכה דאיסורא [שיש בה איסור], שהרי רצה לעשות דבר המותר לגמרי בשבת, ולא שגגה בדיני שבת היתה כאן, אלא חוסר זריזות או טעות בפעולה עצמה. ואביי אמר שהוא חייב — דהא קמיכוין [שהרי הוא מתכוין] לפעולת חתיכה בעלמא [כרגיל, בדרך כלל], וכיון שנתכוון למלאכה זו, ואירע שעשה איסור — הרי זה שוגג האמור בתורה.
One who intended to lift a plant detached from the ground on Shabbat and mistakenly severed a plant still attached to the ground, which under other circumstances constitutes performance of the prohibited labor of reaping, is exempt from bringing a sin-offering for his mistaken act, since he did not intend to perform an act of cutting. One who performs an action unawares [mitasek], i.e., he had no intention to perform the act at all, incurs no liability whatsoever. One who intended to cut a detached plant and unwittingly severed a plant still attached to the ground, Rava said: He too is exempt. Abaye said: He is liable. The Gemara elaborates: Rava said that he is exempt because he did not intend to perform an act of prohibited severing. He intended to perform an action completely permitted on Shabbat. He had no misconception with regard to the halakhot of Shabbat. It was merely a mistaken act. And Abaye said that he is liable because he intended to perform a standard act of cutting. Since he intended to perform that act, and he carried out his intent, the Torah characterizes it as unwitting and not as unawares.
הכל
(2) אָמַר רָבָא מְנָא אָמֵינָא לַהּ דְּתַנְיָא חוֹמֶר שַׁבָּת מִשְּׁאָר מִצְוֹת וְחוֹמֶר שְׁאָר מִצְוֹת מִשַּׁבָּת חוֹמֶר שַׁבָּת מִשְּׁאָר מִצְוֹת שֶׁהַשַּׁבָּת עָשָׂה שְׁתַּיִם בְּהֶעְלֵם אֶחָד חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁאָר מִצְוֹת וְחוֹמֶר שְׁאָר מִצְוֹת מִשַּׁבָּת שֶׁבִּשְׁאָר מִצְוֹת שָׁגַג בְּלֹא מִתְכַּוֵּין חַיָּיב מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשַׁבָּת.:
Rava said: From where do I derive to say this opinion? As it was taught in a baraita: There is a stricture with regard to the prohibitions of Shabbat that is greater than the stricture with regard to other mitzvot, and a stricture with regard to other mitzvot that is greater than the stricture with regard to Shabbat. The Gemara elaborates: A stricture with regard to Shabbat that is greater than the stricture with regard to other mitzvot is that, with regard to Shabbat, one who performed two transgressions on Shabbat, even if he did so in the course of one lapse of awareness, is liable to bring a sin-offering for each and every one, which is not the case in other mitzvot. In other mitzvot, if an individual commits a transgression several times in the course of one lapse of awareness, he is liable to bring only one sin-offering. And a stricture with regard to other mitzvot that is greater than the stricture with regard to Shabbat is that, with regard to other mitzvot, one who performs an act unwittingly without intent is liable, which is not the case with regard to Shabbat. Apparently, the phrase unwittingly without intent refers to the case disputed by Abaye and Rava. Therefore, this is proof for Rava’s opinion that, with regard to Shabbat, one who acts unawares, i.e., whose action resulted from involvement in another matter and who had no intention to perform an action that is prohibited, is not considered to have performed an unwitting act.
אמר רבא: מנא אמינא לה דפטור דתניא: חומר בשבת משאר מצות – שהשבת עושה שתים בהעלם אחת – חייב שתים, מה שאין כן בשאר מצוות.
חומר בשאר מצות – ששאר מצוות שגג בלא מתכוון חייב, מה שאין כן בשבת.
שם אמר רבא מנא אמינא לה דתניא חומר שבת משאר מצות כו׳ עד סוף הסוגיא. ולכאורה קשיא לי אמאי איצטריך ליה לרבא לאתויי מהך ברייתא דבפ״ד מיתות מסקינן עלה דמשבשתא היא דאמר רבי יוחנן לתנא פוק תני לברא ע״ש ובפשיטות הו״ל לרבא לאתויי מתניתין דכריתות דאמרינן התם להדיא א״כ למה נאמר בה פרט למתעסק ולענין שבת איירי התם ואי משום דאליבא דרבי שמעון מסיק לה התם ואפשר דפליגי תנאי עלה כדפרישית בסמוך דא״כ לפ״ז מברייתא נמי לא מייתי מידי דהא מצינן לאוקמי הך ברייתא כרבי שמעון ועוד דהא לפרש״י ותוס׳ דשמעתין אביי ורבא נמי לא איירי אליבא דהאי תנא דדריש בה פרט למתעסק ולא פליגי אלא לענין פירוש מתעסק לחוד ומה״ט נמי ליכא למימר דהא דלא מייתי רבא ממתני׳ היינו משום דמתעסק דמתני׳ איכא לאוקמי בנתכוין להגביה את התלוש כדאביי א״כ מברייתא נמי לא מייתי מידי וליכא למימר דמברייתא מייתי שפיר משום דשבת דומיא דחלבין ועריות איירי ובחלבין ועריות לא משמע ליה לרבא לומר דאיירי ברוק הוא ובלעו דלא שכיח ומשמע ליה דוחק דא״כ קשיא לן טפי אמאי איצטריך הש״ס לדחוקי ולאוקמי בהכי אליבא דאביי דאיירי ברוק הוא ובלעו דהא בלא״ה איכא למימר דאביי לא ס״ל כהך ברייתא כלל דס״ל כרבי יוחנן בפ״ד מיתות דאמר פוק תני לברא דמשבשתא היא וכמו שאבאר בסמוך מיהו לפמ״ש בסמוך אתי שפיר דודאי לאו דוחק הוא לאוקמי ברוק הוא ובלעו אלא דסתמא דלישנא לא משמע ליה לרבא דאיירי במתעסק כה״ג אלא הא דלא מייתי רבא ממתניתין דכריתות היינו משום דהתם לא מוכח כ״כ דאיירי לענין שבת דאיפשר דלא ממעטינן מתעסק אלא בשאר איסורין דומיא דשחוטי חוץ שאינו נהנה אבל בשבת לעולם דחייב ומשום הכי מייתי מהך ברייתא דקתני בהדיא לענין שבת כן נראה לי ועיין עוד לקמן בסוף הסוגיא:
שם חומר שבת משאר מצות וחומר שאר מצות משבת. ומסקינן דרישא בעכו״ם וסיפא בשאר מצות ומש״ה מסיק רבי יוחנן בפ״ד מיתות דמשבשתא היא דר״י מוקי למתניתין בתרי טעמי מיהו לרבא בשמעתין מצינן למימר דלא משבשתא היא דחד טעמא הוא דעיקר כוונת הברייתא לאשמעינן דמתעסק בשבת פטור אף על גב דנהנה והיינו ממיעוטא דבה אלא דאי לאו דלא אשכחן חילוק מלאכה לא בעכו״ם ולא בשאר מצות אלא בשבת לחוד לא הוי ידעינן דמתעסק בשבת פטור דלעולם חייב כיון דנהנה ומיעוטא דבה הוי מוקמינן להיכא דלא נהנה משא״כ השתא דליכא חילוק מלאכות אלא בשבת וא״כ ע״כ דמאחת מהנה לא קאי אלא אשבת לחוד ואם כן ממילא דמיעוטא דבה פרט למתעסק דכתיב בהאי ענינא נמי אשבת קאי כדפרישית ואף לפי מ״ש אדרבה לרבא לא משמע ליה דשבת מיקרי נהנה היינו לענין דלרבא לא איצטריך קרא להכי אבל בברייתא ודאי איכא למימר דאתי׳ לאשמעי׳ הך מילתא דלא נימא דשבת דמי לחלבין ועריות כיון דשייך ביה קצת טעמא דנהנה כן נ״ל נכון והא דמסקינן בפ״ד מיתות דרבי יוחנן אמר פוק תני לברא ולא מפרש לה בכה״ג דחד טעמא הוא היינו למאי דמשמע התם דר׳ יוחנן כאביי ס״ל ודו״ק:
אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני דעתי זו] דתניא [שכן שנינו בברייתא] יש חומר (חומרה מיוחדת) באיסורי שבת משאר מצות, וחומר בשאר מצות משבת. ומבואר שם: חומר שבת משאר מצות, שבהלכות שבת אם עשה שתים מפרטי עבירות שבשבת אף בהעלם אחד — חייב על כל אחת ואחת, מה שאין כן בשאר מצות, שבהן אם עבר כמה פעמים אותה עבירה בהעלם אחד מביא רק קרבן חטאת אחד. ואילו חומר בשאר מצות משבת — שבשאר מצות אם שגג בלא מתכוין — חייב, מה שאין כן בשבת. וממשמעות הדברים נראה ש״שגג בלא מתכוון״ הוא המקרה שדיברו בו אביי ורבא, וראייה היא אם כן לשיטת רבא, שבדיני שבת שגגה שבאה מתוך התעסקות בדבר אחר (בלא להתכוון לעשיית אותו איסור) אינה נחשבת לשגגה.
Rava said: From where do I derive to say this opinion? As it was taught in a baraita: There is a stricture with regard to the prohibitions of Shabbat that is greater than the stricture with regard to other mitzvot, and a stricture with regard to other mitzvot that is greater than the stricture with regard to Shabbat. The Gemara elaborates: A stricture with regard to Shabbat that is greater than the stricture with regard to other mitzvot is that, with regard to Shabbat, one who performed two transgressions on Shabbat, even if he did so in the course of one lapse of awareness, is liable to bring a sin-offering for each and every one, which is not the case in other mitzvot. In other mitzvot, if an individual commits a transgression several times in the course of one lapse of awareness, he is liable to bring only one sin-offering. And a stricture with regard to other mitzvot that is greater than the stricture with regard to Shabbat is that, with regard to other mitzvot, one who performs an act unwittingly without intent is liable, which is not the case with regard to Shabbat. Apparently, the phrase unwittingly without intent refers to the case disputed by Abaye and Rava. Therefore, this is proof for Rava’s opinion that, with regard to Shabbat, one who acts unawares, i.e., whose action resulted from involvement in another matter and who had no intention to perform an action that is prohibited, is not considered to have performed an unwitting act.
הכל
(3) אָמַר מָר חוֹמֶר שַׁבָּת מִשְּׁאָר מִצְוֹת שֶׁהַשַּׁבָּת עָשָׂה שְׁתַּיִם בְּהֶעְלֵם אֶחָד חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁאָר מִצְוֹת הֵיכִי דָמֵי אִילֵּימָא דַּעֲבַד קְצִירָה וּטְחִינָה דִּכְוָותֵהּ גַּבֵּי שְׁאָר מִצְוֹת אֲכַל חֵלֶב וְדָם הָכָא תַּרְתֵּי מִיחַיַּיב וְהָכָא תַּרְתֵּי מִיחַיַּיב אֶלָּא שְׁאָר מִצְוֹת דְּלָא מִיחַיַּיב אֶלָּא חֲדָא הֵיכִי דָּמֵי דַּאֲכַל חֵלֶב וְחֵלֶב דִּכְוָותֵהּ גַּבֵּי שַׁבָּת דַּעֲבַד קְצִירָה וּקְצִירָה הָכָא חֲדָא מִיחַיַּיב וְהָכָא חֲדָא מִיחַיַּיב.
Before the Gemara discusses the baraita in the context of the dispute between Abaye and Rava, the Gemara analyzes its text. The Master said in the baraita: A stricture with regard to Shabbat that is greater than the stricture with regard to other mitzvot is that, with regard to Shabbat, one who performed two transgressions on Shabbat, even in the course of one lapse of awareness, is liable to bring a sin-offering for each and every one, which is not the case with regard to other mitzvot. The Gemara asks: What are the circumstances? If you say that he unwittingly performed acts of reaping and grinding on Shabbat, the corresponding situation with regard to other mitzvot is a case where he ate forbidden fat and blood. If so, there is no difference between Shabbat and other mitzvot. Here one is liable to bring two sin-offerings and here one is liable to bring two sin-offerings. Rather, what are the circumstances in other mitzvot where he is liable to bring only one sin-offering? It is in a case where he ate forbidden fat and again ate forbidden fat within one lapse of awareness. The corresponding situation with regard to Shabbat is a case where one performed an act of reaping and performed another act of reaping within one lapse of awareness. However, in that case too there is no difference between Shabbat and other mitzvot. Here one is liable to bring one sin-offering, and here one is liable to bring one sin-offering.
ואוקמינא דשגג בלא מתכוין1 בשבת פטור. ודווקא הא מתניתא כרבה דאמר: נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור, דהא לא נתכוון לחתיכה דאיסורא. ושקלו וטרו בהא דתני: עשה בהעלם אחד שתים בשבת חייב שתים, ובשאר מצוות כי האי גוונא אינו חייב אלא אחת. היכי דמי? קצר וטחן בשבת, כיוצא2 בו בשאר מצוות אכל חלב ודם, הכא שתים מחייב והכא שתים מחייב. אלא קצר וחזר וקצר בהעלם3 אחד, כיוצא בו בשאר מצוות אכל חלב וחזר ואכל חלב אחר בהעלם אחד – הכא חדא מחייב והכא חדא מחייב.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״מתכיון״.
2. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״שיוצא״.
3. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״לעלם״.
חלב ודם – דומיא דטחינה וקצירה שהן שני גופין.
אלא גבי שאר מצות היכי דמי – דפטור.
כגון חלב וחלב – בהעלם אחד.
שם משא״כ בשאר מצות היכי דמי אילימא דעביד קצירה וטחינה וכו׳ דכוותיה גבי שבת דעביד קצירה וקצירה הכא חדא מיחייב וכו׳. ויש לדקדק דאכתי שפיר הוי מצי לאוקמי בקצירה וקצירה כגון שעשאן בשבתות הרבה בהעלם א׳ דשבת כדתנן בריש פירקין דבשבת חייב על כל שבת ושבת ובחלב ודם כה״ג לעולם אינו חייב אלא אחת כשהוא בהעלם אחד אפילו זמן מרובה בינתיים בשלמא לפרש״י דריש פירקין דהא דבשבת חייב על כל שבת ושבת היינו משום דאי אפשר שלא שמע בינתיים א״כ א״ש דאי אפשר לאוקמי ברייתא בהכי דהא בהעלם א׳ קתני וכה״ג לאו העלם א׳ הוא משא״כ לפי׳ התוספות דריש פירקין דבשבת גזירת הכתוב הוא א״כ תיקשי וכ״ש דקשה אסוגיא דפרק ארבע מיתות דא״ר יוחנן לתנא פוק תני לברא משום הך קושיא דהכא גופא אמאי לא מוקי לה בכה״ג דהוי כולה ברייתא בחד טעמא בחלב ושאר מצות כיוצא בו וצ״ע:
ב לפני שבאים לדון במסקנותיה של ברייתא זו לענין מחלוקת אביי ורבא, מנתחים אותה לגופה. אמר מר [החכם] בברייתא: חומר בהלכות שבת משאר מצות, שהשבת אם עשה בה שתים (שתי שגגות) בהעלם אחד — חייב על כל אחת ואחת, מה שאין כן בשאר מצות. ושואלים: היכי דמי [איך בדיוק היה הדבר]? אילימא דעבד [אם נאמר שעשה] בשבת קצירה וטחינה בשוגג, דכוותה גבי [שכמותה, בדומה לה אצל, ביחס] לשאר מצות במקרה שאכל חלב ודם, שעשה אז שתי עבירות נפרדות. ואולם אם כן הוא — אין כל הבדל בהלכה, שכן הכא תרתי מיחייב, והכא תרתי מיחייב [כאן שתיים הוא מתחייב, וכאן שתיים הוא מתחייב]. אלא שאר מצות דלא מיחייב [שאינו מתחייב] אלא חדא [קרבן אחד] היכי דמי [איך בדיוק היה הדבר] — כגון שאכל פעם אחת חלב ושוב חזר ואכל חלב בהעלם אחד, דכוותה גבי [שכמותה, בדומה לה אצל, ביחס] לשבת — דעבד [שעשה] קצירה וקצירה בהעלם אחד, ואולם גם במקרה זה אין הבדל בהלכה, שכן הכא חדא מיחייב, והכא חדא מיחייב [כאן באחת הוא מתחייב, וכאן באחת הוא מתחייב]!
Before the Gemara discusses the baraita in the context of the dispute between Abaye and Rava, the Gemara analyzes its text. The Master said in the baraita: A stricture with regard to Shabbat that is greater than the stricture with regard to other mitzvot is that, with regard to Shabbat, one who performed two transgressions on Shabbat, even in the course of one lapse of awareness, is liable to bring a sin-offering for each and every one, which is not the case with regard to other mitzvot. The Gemara asks: What are the circumstances? If you say that he unwittingly performed acts of reaping and grinding on Shabbat, the corresponding situation with regard to other mitzvot is a case where he ate forbidden fat and blood. If so, there is no difference between Shabbat and other mitzvot. Here one is liable to bring two sin-offerings and here one is liable to bring two sin-offerings. Rather, what are the circumstances in other mitzvot where he is liable to bring only one sin-offering? It is in a case where he ate forbidden fat and again ate forbidden fat within one lapse of awareness. The corresponding situation with regard to Shabbat is a case where one performed an act of reaping and performed another act of reaping within one lapse of awareness. However, in that case too there is no difference between Shabbat and other mitzvot. Here one is liable to bring one sin-offering, and here one is liable to bring one sin-offering.
הכל
(4) לְעוֹלָם דַּעֲבַד קְצִירָה וּטְחִינָה וּמַאי מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁאָר מִצְוֹת אע״ז אַעֲבוֹדָה זָרָה וְכִדְרַבִּי אַמֵּי דא״ר דְּאָמַר רַבִּי אַמֵּי זִיבַּח וְקִיטֵּר וְנִיסֵּךְ בְּהַעֲלָמָה אַחַת אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.
The Gemara explains: Actually, it is referring to a case where one performed acts of reaping and grinding. And what is the meaning of the phrase: Which is not the case with regard to other mitzvot? It is not referring to all mitzvot in general. It is referring to the prohibition of idolatry, which is comprised of separate component prohibitions, each of which incurs independent liability. This is in accordance with the opinion of Rabbi Ami, as Rabbi Ami said: One who sacrificed to idolatry, and burned incense before it, and poured wine as a libation before it in the course of one lapse of awareness is liable to bring only one sin-offering. That is the ruling, even though, had he performed those rites separately, he would be liable to bring a sin-offering for each. That, then, is the stricture of other mitzvot relative to Shabbat.
ודחינן: מאי שאר מצוות דקתני עבודה זרה. והכי קתני חומר בשבת שאם קצר וטחן בהעלם אחד בזדון שבת ושגגת מלאכות חייב שתים, מה שאין כן בעבודה זרה. כי אם בעבודה זרה אם זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד – אינו חייב אלא אחת וכדר׳ {אמי}.1
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״יוסי״.
שם לעולם דעביד וכו׳ ומאי משא״כ בשאר מצות אעבודת כוכבים וכדר׳ אמי וכו׳ ופרש״י דהך מילתא דרבי אמי יליף לה בפרק ד׳ מיתות מקרא. ואע״ג דהתם אביי הוא דמפרש לטעמיה דר׳ אמי דלא תעבדם אבל אביי גופא לא ס״ל הא דר״א דבעכו״ם אינו חייב אלא אחת אלא חייב על כל אחת ואחת משום דהשתחוואה לחלק יצאת כדאיתא התם ובתחלת הסוגיא משמע התם דמה״ט אמר רבי יוחנן לרבי זכאי פוק תני לברא אהך ברייתא דעכו״ם אינו חייב אלא אחת מ״מ איכא למימר דרבא שפיר מוקי להך ברייתא כרבי אמי כי היכי דלא לשוייה משבשתא ומה״ט גופא ניחא ליה לאוקמי אפילו בתרי טעמא רישא בעכו״ם וסיפא בשאר מצות דלא כרבי יוחנן דלא מוקי למתניתא בתרי טעמי אלא דאכתי קשיא ליה היאך אפשר לומר כן הא בכולה סוגיא דמעיקרא דבפרק ד׳ מיתות משמע דאפילו רבי אבא דבעי למימר התם דהא דרבי זכאי מחלוקת דרבי יוסי ורבי נתן היא אי הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת דבכה״ג גופא פליגי לענין השתחואה וא״כ ממילא משמע למאי דבעי רבא לאוקמי בשמעתין הך ברייתא דהכא דמה שא״כ בשאר מצות היינו עכו״ם דאינו חייב אלא אחת ע״כ סברה הך ברייתא דהשתחוואה ללאו יצאת והא ודאי ליתא דהא בכל השקלא וטריא בסמוך אסיפא דברייתא קאמר אילימא קסבר בהכ״נ והשתחוה לה או דחזי אנדרטי והשתחוה לה ואי ס״ד דהך ברייתא סברה דהשתחוואה ללאו יצאה מאי איריא שגג בלא מתכוין הא אפילו במתכוין לא שייך חיוב חטאת בהשתחוואה כיון דאין חייבין על זדונה כרת והנראה לענ״ד בזה דע״כ סבר רבא דכיון דהך ברייתא כדרבי אמי דיליף מקרא דלא תעבדם א״כ צ״ל דהשתחוואה לא ללאו יצאת ולא לחלק יצאת אלא לדרשא אחרית׳ ואפשר דהיינו לענין מאהבה ויראה כדמייתי התם באידך ברייתא דתניא לא תשתחוה להם אבל אתה משתחוה לאדם כמותך ע״ש כנ״ל:
אלא דלפ״ז יש קצת מקום עיון על הרמב״ם ז״ל בהלכות שגגות שפסק דיש חילוק מלאכות נמי בעכו״ם דלא כרבי אמי וכתב הכ״מ דהיינו משום דאביי דבתראה הוא לא סבירא ליה כרבי אמי כדמסיק הש״ס התם דף ס״ד ולמאי דפרישית אכתי הוי ליה למיפסק כרבא דמוקי הכא לברייתא כרבי אמי וא״כ לא אשכחן שום תנא דפליג אהך בריית׳ בהא ויש לי ליישב ואין כאן להאריך יותר:
אלא דעדיין צריך למודעי דלמאי דפרישית לא הוי צריך אביי לאוקמי הכא להך ברייתא בקסבר רוק הוא ובלעו כיון דבלאו הכי ע״כ דהך ברייתא משבשתא היא דאי ס״ד דמתרצתא היא האיך פליג אביי אדרבי אמי וליכא למימר דאביי גופיה אברייתא דמאחת מהנה סמיך דאיירי בין לענין שבת ובין לענין עכו״ם וכמ״ש הכ״מ בשיטת הרמב״ם ז״ל אלא דהא ודאי ליתא דהא אביי אמר התם להדיא דמג׳ השתחוואות יליף לה דחד מינייהו לחלק וצ״ע ודוק היטב:
ומסבירים: לעולם תאמר שמדובר בכגון דעבד [שעשה] קצירה וטחינה, ומאי [ומה פירוש] ״מה שאין כן בשאר מצות״ — אין המדובר בכל המצוות כולן שאין בהן פרטי עבירה שונים, אלא ביחס לאיסור עבודה זרה, שאף בו יש פרטי עבירות שונים זה מזה שבכל אחד מהן חיוב לעצמו, וכפי שאמר ר׳ אמי. שאמר ר׳ אמי: מי שזיבח לעבודה זרה וקיטר קטורת לפניה וניסך יין לפניה בהעלמה אחת — אינו חייב אלא חטאת אחת, אף שאם עשה כל אחת מעבירות אלה בפני עצמה חייב על כל אחת ואחת, וזוהי החומרה היתירה שבהלכות שבת.
The Gemara explains: Actually, it is referring to a case where one performed acts of reaping and grinding. And what is the meaning of the phrase: Which is not the case with regard to other mitzvot? It is not referring to all mitzvot in general. It is referring to the prohibition of idolatry, which is comprised of separate component prohibitions, each of which incurs independent liability. This is in accordance with the opinion of Rabbi Ami, as Rabbi Ami said: One who sacrificed to idolatry, and burned incense before it, and poured wine as a libation before it in the course of one lapse of awareness is liable to bring only one sin-offering. That is the ruling, even though, had he performed those rites separately, he would be liable to bring a sin-offering for each. That, then, is the stricture of other mitzvot relative to Shabbat.
הכל
(5) בְּמַאי אוֹקֵימְתַּא בע״ז בַּעֲבוֹדָה זָרָה אֵימָא סֵיפָא חוֹמֶר בִּשְׁאָר מִצְוֹת שֶׁבִּשְׁאָר מִצְוֹת שָׁגַג בְּלֹא מִתְכַּוֵּין חַיָּיב מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשַׁבָּת הַאי שָׁגַג בְּלֹא מִתְכַּוֵּין דע״ז דַּעֲבוֹדָה זָרָה הֵיכִי דָּמֵי אִילֵּימָא כְּסָבוּר בֵּית הַכְּנֶסֶת הוּא וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ הֲרֵי לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם וְאֶלָּא דְּחָזֵי אִנְדְּרָטָא וְסָגֵיד לֵהּ הֵיכִי דָּמֵי אִי דְּקַבְּלֵהּ עֲלֵיהּ בֶּאֱלוֹהַּ מֵזִיד הוּא וְאִי דְּלָא קַבְּלֵהּ עֲלֵיהּ בֶּאֱלוֹהַּ לָאו כְּלוּם הוּא.
The Gemara asks: In what case did you establish the baraita, in the case of idolatry? If so, state the latter clause and determine whether that explanation applies there as well. The latter clause states: A stricture with regard to other mitzvot that is greater than the stricture with regard to Shabbat is that, with regard to other mitzvot, one who performs an act unwittingly without intent is liable, which is not the case with regard to Shabbat. One who acts unawares with no intent to perform a prohibited act is not considered to have performed an unwitting act. That case of performing an act unwittingly without intent with regard to idolatry, what are the circumstances? If you say that it is referring to a case where he thought that it was a synagogue and bowed to it, and it turned out that he bowed to idolatry, he committed no transgression. Since his heart was directed toward Heaven, it is not even an unwitting transgression. Rather, it is referring to a case where he saw a statue [andarta] in the image of the king and bowed to it. What are the circumstances? If the baraita is referring to a case in which he bowed because he accepted that image upon himself as a god, he worshipped idolatry intentionally and is not liable to bring a sin-offering. And if he did not accept that image upon himself as a god and bowed merely in deference to the monarch, it is meaningless and is not an act of idolatry.
ודחינן: לא מיתוקמא מתניתין בע״ז, דקתני סיפא שגג בלא מתכוין בשאר מצוות חייב מה שאין כן בשבת. שגג בלא מתכוון בע״ז היכי1 משכחת לה? אי נימא דחזא ע״ז וסבור כי היא בית הכנסת והשתחוה,2 כי האי גוונא פטור הוא דהא לבו לשמים. ואלא דחזא אנדרטא וסגיד לה. אי דקבלה עילויה כאלוה מזיד הוא ולאו בר קרבן הוא, ואי לא קיבלה עילויה כאלוה כיון דבשוגג השתחוה כנגד ההיא אנדרטא לא מחייב דהא לא עביד מידיי.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״הכי״.
2. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״והתחוה״.
ערך אנדרטא
אנדרטא – אאלא דחזא אנדרטא וסגיד לה (שבת עב:) בשבת בראש גמרא דכלל גדול ובראש גמרא דל״ו כריתות ובגמרא דהעובד עבודה זרה בארבע מיתות (סנהדרין סג:) ובפרק אילו מגלחין בגמרא דאין קורעין כי נח נפשיה דרבי תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו איתעקרו כל אנדרטיא (מועד קטן כה) ובראש השנה בפרק אם אינן מכירין (ראש השנה כה) אתו בי כנישתא דשף יתיב בנהרדעא דאוקימו ביה אנדרטא פי׳ אנדרטא צורת אדם. וכתוב בשאילת תשובות1 אנדרטא דכנישתא צלם הוה שהיו עובדין אותו הפרסיים ושהקשה לכם מפני מה מצוי צלם בבית הכנסת כי גזר המלך והעמידוהו על כרחם של ישראל וכשבטלה הגזירה סילקוהו ואותה מלכות עצמה ביטלה (א״ב: פירוש בלשון יוני צלם וצורת אדם עיין אדריאנטוס תרגום בפסוק כורעים ומשתחוים להמן לאנדרטא די הקים בהדיה וסגידין ליה להמן).
ערך אבן מסמא
אבן מסמא – ב(בפרק קמא דמסכת כלים שבת עב, נדה סט) פירוש כל היכא דמסיט ליה זב לכלי חרס אפילו על גב אבן מסמא הרי הוא טמא מחמת הסיטו ותניא בספרא מנין לעשרה מרכבות זה על גב זה אפילו על גב אבן מסמא ת״ל כל המרכב פירוש אפילו שמו אבן על עשרה מרכבות ורכב הזב על גב האבן כל המרכבות שתחת האבן טמאות זה פי׳ אבן מסמא וכיון שאם רכב הזב עליהן טימאן על גב אבן מסמא הכי נמי טהור אם רכב עליהו על גב אבן מסמא נטמא דתנן באבות הטמאות למעלה מהן מרכב שהוא מטמא תחת אבן מסמא ותניא בסיפרא והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ויטמא זה פי׳ רב ניסים זצ״ל. ורב האי גאון ז״ל פירש בפרק אמר רבי עקיבא לענין עבודה זרה אבן מסמא כמו אבן שומ׳ על מושב ועל האבן עבודה זרה וניטלה עבודה זרה וניטלה האבן ובא אדם וישב על אותו המושב והאי הוא דכתיב והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב ותני עלה אפילו ישב על עשרה מצעו׳ זה על גבי זה אפילו על גבי אבן מסמא אף על גב דהא בזב אמור׳ נדה נמי ומשכב נדה מטמא כאבן מסמא וקאמר רבה דקסבר רבי עקיבא עבודה זרה כנד׳. פירוש אחר אבן מסמא כדכתיב ושומת על פום גובא שאם יש אבן על משכב זב או זבה וישב אדם על האבן אף על פי שלא נגע אדם במשכב שהאבן חוצצת טמא אף על פי שהאבן אינה מקבלת טומאה כדתני׳ אפילו ישב על עשר מצעות זה על גב זה ואפילו על אבן מסמא. פירוש אחר אבן מסמא דריש פרק דם הנדה אבן גדולה שאינ׳ מטלטלת דכתיב ושומת על פום גובא והנדה יושבת עליה מה שתחת האבן טמא (א״ב וכן פי׳ מכסימא בל״י גדול׳ מאוד). ובית אבן היתה נקראת (בפ״ג דפרה צה) ופי׳ בריש יומא למה נקרא שמה לשכת בית אבן לפי שכל מעשיה בכלי גללי׳ ובכלי אבני׳ וכלי אדמה ויש מפרשים כמו משם רועה אבן ישראל.
ערך לבלר
לבלר – ג(גיטין כד:) אמר ללבלר כתוב ואיזו שארצה אגרש בו פסול. (סנהדרין טז) רופא אומן ולבלר ומלמד תינוקות (שבת עב) באמת האשה חוגרת בסינר תנא שכן ללברי מלכות עושין כן פי׳ לבלרי מלכות חוגרין בסינר ותולין פיתקין במתניהן פעמים שבאין לפנים ופעמים שבאין לאחור ואן אכפת להן (א״ב תרגום בפסוק ויקראו סופרי המלך ואיתקרא׳ לבלרין דמלכא).
ערך עסק
עסק – ד(פסחים מא.) לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא חייב בהן שאין מתעסק כמתעסק שאם נתכוון להגביה את התלוש וחתך מן המחובר שפטור תאמר במעילה וכו׳ (סנהדרין נה.) המתעסק בחלבים ובעריו׳ חייב שכן נהנה והמתעסק בשבת פטור מאי טעמא מלאכת מחשבת אסרה תורה פי׳ חלבים שלא נתכוון לאכול אלא קא סבר רוק הוא ובלעו עריות לא נתכוון לביאה אלא להטיח בכותל ובא על הערוה (שבת עב) כדאמרן נתכוון להגבים את התלוש וכו׳ (שבא קנז) א״ל מתעסק בעלמא אנא (כריתות יט) א״כ למה נאמר אשר חטא בה פרט למתעסק (כריתות יט) מתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה מתעסק בשבת פטור מאי טעמא מלאכת מחשבת אסרה תורה (סוטה מד) מר קרי ליה מצוה ומר קרי ליה רשות נפקא מיניה לעוסק במצוה שפטור מן המצוה עת לכל חפץ תרגום עידן לכל עיסקא (א״ב פי׳ בל׳ יוני פעל המשתדל לעשות דבר מה). (מועד קטן כב) רצה ממעט בעסקו לא רצה אינו ממעט פי׳ לישא וליתן בסחורתו כל היום אם רצה בשאר המתים הרשות בידו אבל על אביו ועל אמו ממעט בעסקו ואפילו על ידי אחרים (בבא מציעא קד) האי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון עבדו להו רבנן מילתא דניחא לתרוויהו פי׳ ניחא למלוה דאי נאנסה כולה למפרע מיהא פלגא דהיא מלוה על המתעסק בעיסקא ואי מטי ביה רווחא שקיל פלגא דפקדון ברשותא דמריה קאי ולא מתחזי כריבית ושומר שכר הוא עלה דהא שקיל אגר טרחיה וניחא ליה ללוה דאי מתניסא משלם פלגא המלוה שעליו בלבד ואי מטא רווחא שקיל מיהא פלגא (בבא בתרא ע) עד דאמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא וכו׳ (כתובות סו) תנא עיסקא רבה וקתני עיסקא זוטא (קידושין ל) איכא בינייהו לאגמורי עיסקא.
א. [בילד.]
ב. [רוה שטיין איין שטיין אוף דעם איין געצן בילד איזט. איין שטיין דאס ליגט אוף איין אומריינו זאך. איין גאנץ גרויסר שטיין.]
ג. [שרייבער.]
ד. [בעשעפטיגען.]
1. כן בכ״י לונדון. בכ״י וינה: ״בשאילות ותשובות״.
והשתחוה לה – והיינו שגג שהיא ע״ז בלא מתכוין שלא נתכוון להשתחוות לע״ז.
הרי לבו לשמים – ומה חיוב יש כאן אפי׳ ידע שהוא בית ע״ז והשתחוה בו לשמים אין חיוב כאן.
אנדרטא – צורת המלך שעושין לכבוד המלך והשתחוה לה ולא לשם אלהות.
ומקשים: במאי אוקימתא [במה העמדת, הסברת] את המשנה — בעבודה זרה, אם כן אימא סיפא [אמור את סופה] ונראה אם גם בהמשך הדברים יש הגיון בהסבר זה. שנאמר שם: חומר בשאר מצות שבשבת, שבשאר מצות אם שגג בלא מתכוין — חייב, מה שאין כן בשבת, שאם שגג בה במלאכה בלא שהתכוין לעשותה — פטור, אם כן האי שגג בלא מתכוין בעבודה זרה היכי דמי [כיצד היה בדיוק]? אילימא [אם תאמר] בכגון שכסבור אותו אדם שבית הכנסת הוא והשתחוה לה ונמצא שהשתחווה לעבודה זרה — אין בכך כל עבירה, שהרי לבו לשמים ואין כאן אף עבירה בשגגה. ואלא תאמר שמדובר באופן דחזי [שראה] אנדרטא (פסל של המלך) וסגיד [והשתחווה] לה, ואולם אף כאן יש לנתח את הדברים בדיוק; היכי דמי [כיצד היה בדיוק]? אי [אם] מדובר באופן שקבלה לאותה דמות עליה [על עצמו] באלוה, ומשום כך השתחווה — הרי מזיד הוא זה בעבודה זרה. ואי [ואם] מדובר באופן שלא קבלה עליה [על עצמו] באלוה, והשתחווה מפני הנימוס או כבוד המלכות — לאו [לא] כלום הוא, ואין בכך עבודה זרה.
The Gemara asks: In what case did you establish the baraita, in the case of idolatry? If so, state the latter clause and determine whether that explanation applies there as well. The latter clause states: A stricture with regard to other mitzvot that is greater than the stricture with regard to Shabbat is that, with regard to other mitzvot, one who performs an act unwittingly without intent is liable, which is not the case with regard to Shabbat. One who acts unawares with no intent to perform a prohibited act is not considered to have performed an unwitting act. That case of performing an act unwittingly without intent with regard to idolatry, what are the circumstances? If you say that it is referring to a case where he thought that it was a synagogue and bowed to it, and it turned out that he bowed to idolatry, he committed no transgression. Since his heart was directed toward Heaven, it is not even an unwitting transgression. Rather, it is referring to a case where he saw a statue [andarta] in the image of the king and bowed to it. What are the circumstances? If the baraita is referring to a case in which he bowed because he accepted that image upon himself as a god, he worshipped idolatry intentionally and is not liable to bring a sin-offering. And if he did not accept that image upon himself as a god and bowed merely in deference to the monarch, it is meaningless and is not an act of idolatry.
הכל
(6) אֶלָּא מֵאַהֲבָה וּמִיִּרְאָה הָנִיחָא לְאַבָּיֵי דְּאָמַר חַיָּיב אֶלָּא לְרָבָא דְּאָמַר פָּטוּר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר אֶלָּא בְּאוֹמֵר מוּתָּר משא״כ מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשַׁבָּת דְּפָטוּר לִגְמָרֵי.
Rather, it is referring to a case where one bowed due to love of someone who requested that he bow before the statue and due to fear of someone coercing him to do so. He is under the impression that unless he wholeheartedly has the intention to worship the idol, there is no prohibition involved. This works out well according to the opinion of Abaye, who said: One who bows due to love or fear is liable to bring a sin-offering. However, according to the opinion of Rava, who said: One who bows due to love or fear is exempt from bringing a sin-offering, what can be said? According to Rava’s opinion, the problem remains. There is no case in which there is a difference between the ruling in the case of idolatry and the ruling in the case of Shabbat. Rather, it is referring to a case where one says to himself that this is permitted. He is under the impression that idolatry is permitted, and his unwitting act was the result of ignorance, not forgetfulness. The statement in the baraita: Which is not the case with regard to Shabbat, is referring to one who was under the impression that performing labors on Shabbat is permitted. One who performs prohibited labors under those circumstances is completely exempt.
אלא כגון שהשתחוה לעבודה זרה מאהבה. שראה צורת עבודה זרה ואהבה, או אדם שהעמיד עצמו עבודה זרה כהמן והשתחוה לו מאהבה בשגגת אלהים אחרים – פירוש: שנעלם ממנו שמשתחוה לעבודה זרה מאהבה – חייב. או שנעלם ממנו כי אילו העבירות בע״ז מחייב. וזה פירוש מאהבה. או מיראה נמי – כגון מי שנתיירא מן הע״ז, והשתחוה לו בשגגת אלהים אחרים או בשגגת עבירות דלא הוה ידע, כי האי גוונא חייב. אי אמרת כי האי גוונא שגג בלא מתכוון בע״ז חייב, ניחא לאביי דמחייב, דגרסינן בסנהדרין פרק ארבע מיתות (בבלי סנהדרין ס״א:) דאיתמר: העובד ע״ז מאהבה ומיראה, כגון המשתחוה מאהבתו לו או מיראתו ממנו לאדם הנעבד, כהמן, בשגגה שלא היה יודע כי העובד מאהבה או מיראה חייב. אביי אמר: חייב, דהא פלחא לע״ז. רבא אמר: פטור, דהא לא קיבלה עליו כאלוה.
הניחא לאביי, אלא לרבא דאמר פטור – מאי איכא למימר.
ואמרינן: לא משכחת שגג בלא מתכוון בע״ז אלא באומר מותר – פירוש: כגון מי שנעלם ממנו עבודת אלהים אחרים, ששכח הכל לגמרי, שנמצא בידו העלם אלהים אחרים והעלם עבירות ואומר שמותר. וכי האי גוונא בע״ז (אחרינא)1 חייב בשבת פטור לגמרי.
1. מלה זו מופיעה בכ״י וטיקן 128 והוקפה בסוגריים בדפוס וילנא.
ואלא מאהבה ומיראה הניחא לאביי דאמר חייב אלא למאן דאמר פטור מאי איכא למימר. ופלוגתא דאביי ורבא משכחת במס׳ סנהדרין בפרק ד׳ מיתות (סנהדרין דף סא) איתמר העובד ע״ז מאהבה ומיראה אביי אמר חייב ורבא אמר פטור אביי אמר חייב דהא פלחה רבא אמר פטור דלא קבלה עליה באלוה אי קיבלה עליה אין ואי לא לא:
מאהבה ומיראה – מאהבת אדם או מיראת אדם השתחוה לע״ז וקרי ליה שוגג בלא מתכוין כלומר שגג בהכי דסבור כיון דאין מתכוין לבו לאלהות מותר.
אלא באומר מותר – כגון גר שנתגייר בין הנכרים כסבור שאין ע״ז בתורה וקרי ליה שגג בלא מתכוין.
דפטור לגמרי – בתמיה.
הניחא לאביי דאמר חייב – פי׳ הניחא לאביי בהא דמשכחת גבי ע״ז שגג בלא מתכוין אבל מ״מ גם לאביי לא מיתוקמא ברייתא שפיר בהכי דהא אם חלל שבת מאהבה ומיראה נמי חייב ולהכי איצטריך בסמוך לאוקמא אליבא דאביי שגג בלא מתכוין ה״ד דסבור רוק הוא ובלעו.
באומר מותר – והא דמעטינן בפ״ב דמכות (דף ז: ושם) בשגגה פרט לאומר מותר שאני גבי גלות דטובא בשגגה כתיבי התם ולהכי נמי אמר בסוף פ״ב דב״ק (דף כו: ושם) היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם לענין גלות פטור מבשגגה לענין שבת פטור משום דבעינן מלאכת מחשבת והשתא תיפוק ליה דגבי שבת נמי כתיב בשגגה אלא ודאי דוקא גבי גלות ממעטינן משום דכתיבי בשגגה טובא.
הניחא לאביי דאמר חייב – פירוש: אף על גב דאמרינן הניחא לאביי לא מצי לאוקומה הכי משום דלא מיתוקם הכי שפיר מה שאין כן בשבת והשתא לא מהדרי׳ אלא לאוקומי שוגג בלא מתכוין דשאר מצוות ואי הוה קימא לן הוה אמרינן ומה שאין כן בשבת אלא משום דאכתי לא מיתוקם שפיר דשאר מצוות לא בענן מה שאין כן בשבת ומשום הכי מוקמה אביי לקמן כסבור רוק הוא ובלעו.
אלא באומר מותר – מאי דקשיא לי במהדורא קמא דאם כן הינו השוכח עיקר שבת ואמאי לא אותביה ממתניתין ואותביה מהעלם זה וזה בידו דבעא מיניה רבא מרב נחמן. נראה לי לתרץ דהאי אומר לאו באומר מותר לעבוד עבודה זרה שעוקר כל הגוף דדמי לשוכח עיקר שבת אלא יודע שיש עבודה זרה בתורה אבל לא ידע שהעובד לחמה או למיכאל השר הגדול שהוא חייב וכיון דשכח שמיכאל הוא עבודה זרה שכח נמי כל העבודות שסבר כל העבודות מותרות לעשות לו כיון שסובר שאינו עבודה זרה וזה ייקרא העלם זה וזה בידו ולא דמי לשוכח שהיום שבת דממילא סובר נמי שכל המלאכות מותרות לו דהתם אם הוא סובר שהיום מותרות בשבת אחרת ידע שהן אסורות והילכך לא ייקרא העלם זה וזה בידו עד שישכח ויסבור שאלה המלאכות מותרות בכל שבת אבל זה אף על פי שיודע שהעבודות הן אסורות ככל עבודה זרה שבעולם מכל מקום למיכאל הוא סובר שהן מותרות לעולם והילכך מדמה לה להעלם זה וזה בידו.
אלא מאהבה ומיראה – פירש רש״י ז״ל מאהבת אדם ומיראתו. ואחריםא פירשו מאהבת עבודה זרה עצמה לפי שהוא נאה בעיניו, או מיראתו שלא תריע לו. והכל עולה לטעם א׳ שכל שאינו חושב שהוא אלוק׳ ולא נתכוין לעבודת אלקות בע״ז, אף על פי שהוא עובדה לרבא פטור. ואף על פי שאמרוב יהרג ואל יעבור, אם עבר אינו נהרג בב״ד ואפילו מאהבה ומיראה דליכא אונס ממש,ג אלא שהוא מתיירא ממנו פטור. וא״ת היכי קתני משא״כ בשבת. איכא למימרד אמיראה וכגון דאנסו ליה ממש דבשבת פטור שהרי אמרו יעבור ואל יהרג. וי״אה בדין הוא דהו״ל לאקשויי הכי, אלא ארישא נמי אקשי לה. וראיה לדבריהם הא דאמרי׳ ואביי אמר לאו שגג בלא מתכוין כגון סבור רוק הוא ובלעו,ז ול״ל למימר הכי הא אפשר לי׳ לפרשה במאהבה ומיראה כולה בע״ז, דל״ק אלא לרבא, אלא ש״מ דלאביי נמי לא מתוקמא לה בהכי, אלא דעדיפא ליה אקשי ארישא גופא. ולדברינו הראשונים אביי לדבריו דרבא קא מתרץ, דמהכא לא ש״מ אלא משום דתיקשי לי׳ לדידיה.
א. כ״ה בר״ח לפנינו. ועי׳ חידושי הר״ן שהביא פירוש זה ודחהו והסכים לפי׳ רש״י.
ב. סנהדרין עד, א, וכ״ה בתוס׳ כאן וסנהדרין סא, ב.
ג. דאי איכא אונס נפשות ממש לא הוה אביי מחייב. ועי׳ במיוחס לריטב״א וריטב״א הנמ״ח, ועי׳ חי׳ הר״ן לסנהדרין סא, ב בשם רבנו, ועי׳ חי׳ ר׳ יונה שם.
ד. בנד׳: אלא, וכנראה שנשתבש מר״ת, וגי׳ דידן נכונה. ולכאורה כוונת רבנו סתומה ואפשר שעיקר קושיתו דלאביי מי ניחא למימר דבשבת סמוך דהא בשבת מאהבה ודאי חיובי מיחייב, וע״ז מתרץ דמיראה קא מקשה דהא קיי״ל דיעבור ול״ד לע״ז דיהרג ואל יעבור, ועי׳ ריטב״א החדש ומיוחס לר״ן.
ה. כ״ה בתוס׳ ד״ה הניחא, ועי׳ מהר״ם.
ו. כגי׳ כי״מ עי׳ דק״ס.
ז. עי׳ לקמן עג, א דרבא הוכיח מברייתא דנתכוין לחתוך הוי נמי מתעסק, ואביי דחה דבשבת בסבר רוק הוא, ולכאורה קשה לרבא דאיך הוכיח מברייתא הא אפשר לאוקמה כאביי כסבור שהוא רוק. ולפי מש״כ לעיל דגילוי הפסוק דבה למעוטי מתעסק היינו דהוי מעשה גרוע שאין לחייב עליו, והא דחייב בנהנה כיון שעיקר האיסור היא שלא יהנה, נמצא שבהנאה מיתחשב גם ע״י מעשה גרוע דלהוי מעשה איסור, וסבר רבא דאע״ג דרצה לחתוך התלוש וחתך המחובר הוי גדר מתעסק דחתיכת תלוש הוי גדר אחר מחתיכת מחובר והוי בכלל מתעסק ופליג אאביי דהכל בגדר חתיכה היא, אבל בסבור רוק דלאו בר אכילה וכמש״כ רש״י והרמב״ם פי״ד מהמ״א הי״ב אפשר דסבר רבא דאפילו בחלבים בכה״ג פטור דכיון שאין זה כלל מעין המעשה לא יועיל בזה סברת נהנה לאחשובי כדי לחייבי, מיהו בסנהדרין דסבור רוק אפילו לרבא, וכ״מ ברמב״ם שם, [שו״ר שכוונתי בזה לדברי הפנ״י, וב״ש]. ובמיוחס לר״ן שכתב דרבא ל״ח להאי דחיה דאביי דמשמע ליה דמתניתא סתמא קתני וכל שוגג כלא מתכוין.
בתוס׳ בד״ה הניחא לאביי וכו׳ דהא אם חילל שבת מאהבה ומיראה נמי חייב וכו׳ עכ״ל. וכתב מהר״ם ז״ל בחידושיו דהאי מיראה היינו מיראת ייסורים דאי מיראת מיתה הא קיי״ל דבשבת יעבור ואל יהרג דכתיב וחי בהם וכו׳ ע״ש באריכות. ולענ״ד הך מילתא דפשיטא להו דמיראת ייסורין בשבת חייב צריך לי עיון כיון דלשיטת רש״י והתוספות וסייעתם דקיי״ל בכולה שבת כר״ש אפילו לענין מלאכה שאצ״ל דפטור א״כ נראה דהאי מיראת יסורין נמי מלאכה שאצ״ל היא שהרי ברצונו לא היה בא לו ולא אשכחן נמי דכותיה במלאכת המשכן וכמ״ש התוספות לקמן בפרק המצניע דף צ״ד ע״ש באריכות וכ״ש למ״ש מהרש״א ז״ל בחידושי אגדות בפרק יש נוחלין לענין מקושש כיון דלש״ש נתכוין הוי מלאכה שאצ״ל ע״ש אלא שלענ״ד אין זה מוכרח דיש לחלק בכמה גווני ולומר דבכה״ג לא הוי מלאכה שאצ״ל ואין להאריך כאן בזה כיון דלפי מ״ש בסמוך כל דברי התוס׳ כאן היינו לרווחא דמילתא דהא בלאו הכי לאביי הך ברייתא משבשתא היא כיון דלית ליה האי דרבי אמי וא״כ לא הוי צריך לאוקמי בסמוך בקסבר רוק הוא ובלעו וזה דלא כשיטת התוס׳ דהכא ודו״ק:
אלא תאמר שהשתחווה מאהבה, שרוצה לעשות רצון מישהו שאוהב, ומיראה שירא מפני אדם שכופה אותו לכך, ומשתחוה לפסל. וסבור אותו אדם שאם אינו מתכוון בלבו באמת לעבודה זרה אין בכך איסור, הניחא [הסבר זה נוח] לשיטת אביי בנושא זה, שאמר שהמשתחווה מאהבה ומיראה חייב. אלא לרבא שלדעתו על עבודה זרה מיראה ואהבה פטור, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שלדעתו אף בזה אין חילוק בין עבודה זרה למצוות שבת! אלא תאמר שהמדובר כאן באומר לעצמו שדבר זה מותר לעשותו, שאותו אדם סבור היה שעבודה זרה מותרת, וטעותו לא שגגה שבשכחה היתה, אלא שגגה שבידיעה בלתי נכונה. ולפיכך ״מה שאין כן בשבת״ האמור בברייתא לענין זה משמעו שהאומר מותר לגבי עבירת שבת פטור. פטור לגמרי.
Rather, it is referring to a case where one bowed due to love of someone who requested that he bow before the statue and due to fear of someone coercing him to do so. He is under the impression that unless he wholeheartedly has the intention to worship the idol, there is no prohibition involved. This works out well according to the opinion of Abaye, who said: One who bows due to love or fear is liable to bring a sin-offering. However, according to the opinion of Rava, who said: One who bows due to love or fear is exempt from bringing a sin-offering, what can be said? According to Rava’s opinion, the problem remains. There is no case in which there is a difference between the ruling in the case of idolatry and the ruling in the case of Shabbat. Rather, it is referring to a case where one says to himself that this is permitted. He is under the impression that idolatry is permitted, and his unwitting act was the result of ignorance, not forgetfulness. The statement in the baraita: Which is not the case with regard to Shabbat, is referring to one who was under the impression that performing labors on Shabbat is permitted. One who performs prohibited labors under those circumstances is completely exempt.
הכל
(7) ע״כ עַד כָּאן לָא בְּעָא מיני׳ מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן אֶלָּא אִי לְחַיּוֹבֵי חֲדָא אִי לְחַיּוֹבֵי תַּרְתֵּי אֲבָל מפטרי לִגְמָרֵי לָא
That conclusion contradicts another statement of Rava. With regard to one who is unaware of both the essence of Shabbat and the individual prohibited labors, Rava raised a dilemma before Rav Naḥman only whether to deem him liable to bring one or whether to deem him liable to bring two sin-offerings. However, the possibility to exempt him completely did not enter Rava’s mind. That explanation of the baraita is incompatible with Rava’s opinion.
ואקשינן: ומי איכא למימר דפטור לגמרי? דהא עד כאן לא בעא מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו – פירוש: העלם שבת והעלם מלאכות בידו מהו, אלא לחייובי חדא או תרתי, אבל למיפטריה לגמרי לא.
עד כאן לא קבעי מיניה רבא מרב נחמן – העלם זה וזה בידו מהו לעיל בפירקין (שבת ע:) דהיינו אומר מותר דאמר אין שבת בתורה היינו העלם זה וזה.
עד כאן לא בעא מיניה רבא מרב נחמן כו׳ – וא״ת אמאי לא מייתי מתני׳ דהשוכח עיקר שבת דאינו חייב אלא אחת ולא הוי פטור לגמרי וי״ל דניחא ליה לאתויי מרבא דמספקא ליה בהעלם זה וזה דדילמא אפי׳ תרתי מיחייב דכי אוקי הכא באומר מותר היינו בנתעלמה ממנו לפי שעה דהיינו דומיא דהעלם זה וזה בידו כדפי׳ לעיל דאם לא נודע לו מעולם איסור ע״ז אינו ישראל כלל כיון שמודה בע״ז דדוחק להעמיד בתינוק שנשבה לבין העכו״ם.
בד״ה ע״כ לא בעא כו׳ דאם לא נודע לו מעולם כו׳ דדוחק להעמיד בתינוק כו׳ עכ״ל לעיל לרב ושמואל בעי לאוקמא מתני׳ דריש פרקין בתינוק כו׳ היינו נמי כעין תינוק כו׳ דלא נודע לו איסור שבת מעולם אבל הכא בע״ז ליכא לאוקמי נמי כעין תינוק דהיינו לא נודע לו איסור ע״ז דאם כן אינו ישראל כלל כו׳ ובתינוק שנשבה כו׳ לחוד נמי דוחק להעמידה ולא ניחא להו לתרוצי נמי הכא דלהכי מפרש לאומר מותר דהכא בהעלם זה וזה משום דדילמא אפילו תרתי מחייב ולכך לא הקשה נמי משוכח עיקר שבת כמ״ש התוס׳ דהכא הכי קא קשיא להו דמאי פריך כלל דאימא דרבא כרבי יוחנן ור״ל ס״ל דאמרי׳ לעיל בתינוק שנשבה לבין הנכרים דפטור לגמרי בשבת ואהא תירצו דהכא בע״ז נמי איירי וליכא לאוקמי לא כעין תינוק כו׳ דהיינו שלא נודע לו מעולם דא״כ אינו ישראל כלל ובתינוק כו׳ גופיה לחוד נמי דוחק להעמידה ודו״ק:
אך אם כן הוא, תהא זו סתירה לדברי רבא עצמו, כי עד כאן לא שמענו כי בעא מיניה [שאל ממנו] רבא מרב נחמן במקרה של אדם שנעלם ממנו גם איסור השבת וגם איסור המלאכות, אלא אי לחיובי חדא, אי לחיובי תרתי [אם לחייבו חטאת אחת, אם לחייבו שתיים] אבל מפטרי [לפוטרו] לגמרי — לא שאף רבא לא העלה בדעתו שהאומר מותר בשבת ייפטר לגמרי. ואם כן הסבר זה בדברי הברייתא אינו נכון לשיטת רבא.
That conclusion contradicts another statement of Rava. With regard to one who is unaware of both the essence of Shabbat and the individual prohibited labors, Rava raised a dilemma before Rav Naḥman only whether to deem him liable to bring one or whether to deem him liable to bring two sin-offerings. However, the possibility to exempt him completely did not enter Rava’s mind. That explanation of the baraita is incompatible with Rava’s opinion.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.