בתוס׳ בד״ה מה עכו״ם שחייבים וכו׳ וא״ת ולמונבז האי דרשא דריב״ל מנא ליה וי״ל דנפקא ליה כדדריש רבי וכו׳ עס״ה. והרשב״א ז״ל בחידושיו כתב לתרץ קושיית התוס׳ דמונבז נמי אית ליה דריב״ל וס״ל דאין היקש למחצה. מיהו למאי דפרישית בסמוך לתרץ קושיית ר״י א״כ לא יתכן לפרש כפי׳ הרשב״א דאי ס״ד דמונבז אית ליה הך דרשא דריב״ל תו לא הוי מצי למידרש מהך היקישא לחייב בהיה לו ידיעה בשעת מעשה כיון דבכה״ג לא שייך לומר אין היקש למחצה כיון שהוא דבר והפוכו והיינו כדמהדר ליה ר״ע לדבריך אין זה קרוי שוגג אלא מזיד אע״כ דמונבז ס״ל כרבי וא״כ מייתר ליה הך היקישא להך דרשא לחוד כן נ״ל. מיהו לפי מה שכתבתי דע״כ ר״י בעל התוס׳ לא נחית להאי סברא. וכן נראה ג״כ מלשון התוס׳ בסמוך ד״ה אלא למונבז דאדרבה למונבז כל מה דאיכא לאקושי שוגג למזיד טפי עדיף. וא״כ הדרא קושיא לדוכתא למה הוצרך ר״י לפרש למונבז האי הקישא דריב״ל יליף לה מג״ש דעליה ואמאי לא מפרש בפשיטות דכולה מהאי היקישא דריב״ל דריש דאין היקש למחצה כמ״ש הרשב״א והנראה לענ״ד בזה דסברת התוס׳ דלא שייך הכא אין היקש למחצה דלאו בחדא גוונא נינהו דמונבז דריש האי הקישא דאיתקש שוגג למזיד ולא להקיש שאר מצות לעכו״ם דהא הקישא דמונבז לעכו״ם נמי איצטריך ולריב״ל איפכא דעיקר הקישא לאקושי לעכו״ם ולא להקיש שוגג למזיד אלא דעיקר קושייתם בהך מילתא גופא מנ״ל למונבז למידרש מהאי קרא תרי היקישי דלמא לחדא אתא להקיש שוגג למזיד לחוד כן נ״ל בכוונת התוס׳ ודו״ק:

בד״ה אלא למונבז וכו׳ וליכא למימר נמי שגג בלאו וקרבן דסברא הוא וכו׳ עס״ה. כבר כתבתי דאין סברא זו מוכרחת דאדרבה כיון דשוגג ומזיד הם דבר והפוכו לא שייך להקיש שוגג למזיד אלא כל דהו. אלא דלולי דבריהם היה נ״ל דליכא לאוקמי שגג בלאו וקרבן ומיקרי מזיד כיון דידע ליה בעשה דאפשר דבכה״ג אפילו לרבנן לא מיקרי שוגג כדמשמע בשמעתין דבסמוך דמוקי למתני׳ דאבות מלאכות דידע לה בתחומין ולא מוקי לה דידע לה בעשה וכן כתבו מפרשי הרמב״ם ז״ל בשיטתו בפ״ז מהלכות שגגות ע״ש ועוד נראה דעיקר הקישא דשוגג למזיד משמע דהיינו שהוא מזיד בלאו דהא למזיד בעי התראה למלקות כן נ״ל ודו״ק:

בד״ה אמר קרא וכו׳ קשה לר״י מנ״ל וכו׳ דהא איהו סבר כמונבז לעיל וכו׳ עס״ה. ומיהו למאי דפרישית לעיל דר״י ור״ל גופייהו לא סברי כמונבז אלא בחדא לענין תנוק שנשבה דפטור משום דאנוס הוא ואין זה בכלל שוגג דקרא דהא קרייה רחמנא חוטא משא״כ האי הקישא דמונבז לא ס״ל כוותי׳ א״כ אין מקום לקושית התוס׳ וכיוצא בזה כתב מ״ז בספר מג״ש לפמ״ש ע״ש אלא דהתוס׳ לשיטתם דמשמע להו לר״י ור״ל דכולהו מילתא דמונבז בין ברישא בין בסיפא היינו מהקישא וא״כ ר״י ור״ל לגמרי כוותיה ס״ל אלא דאפ״ה לא ידענא מאי קשיא להו להתוס׳ דהא בפשיטות מצינן למימר דלר״ל מונבז ורבנן בהך דרשא גופא פליגי דמונבז מוקי להאי דרשא דאשר לא תעשנה למעט מומר דאינו שב מידיעתו כרשב״א בשם ר״ש בסמוך ורבנן סברי כת״ק דרשב״א דמומר מעם הארץ נפקא. (ועיין מה שכתבתי בזה בפ״ק דחולין דף ה׳ בפלוגתא דרשב״א ורבנן) וא״כ מייתר להו אשר לא תעשנה בע״כ למידרש דעד שישגג בלאו וכרת שבו כיון דבלא״ה לא משמע להו הקישא דמונבז להכי וצ״ע. מיהו לפמ״ש הרמב״ם בפרק הנזכר משמע דר״י ור״ל אע״ג דמוקי למתני׳ דכלל גדול כרבנן אפ״ה אינהו לא ס״ל כמונבז אלא כר״ע כן כתבו מפרשי הרמב״ם ז״ל שם ונדחקו ליישב. אלא דלענ״ד נראה דוחק גדול דהא ר״י סובר הלכה כסתם משנה לכן נ״ל ליישב שיטת הרמב״ם דאע״ג דר״י ור״ל סברי כמונבז וקיימא לן דהלכה כר״י לגבי רב ושמואל אפ״ה כיון דסוגיא דשמעתין דסתמא דתלמודא ומימרא דאביי בסמוך דאמר הכל מודים בשבועת ביטוי וכה״ג באיבעיא דרבא מר״נ בשבועות דאיזה שבועת ביטוי כולהו אליבא דרבנן דמונבז איירי דוק ותשכח וכה״ג לקמן באבעיא דרבא מר״נ גבי העלם זה וזה בידו וכמו שאבאר שם. א״כ יפה פסק הרמב״ם דלא כמונבז דהא קיי״ל דהלכה כבתראי אפי׳ לגבי ר״י כן נ״ל ודו״ק: