1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "הנכרים".
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "הנכרים".
(1) 
אֲבָל לֹא שְׁכֵחָהּ מַאי חַיָּיב עַל כׇּל מְלָאכָה וּמְלָאכָה אַדְּתָנֵי הַיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה חַיָּיב עַל כׇּל מְלָאכָה וּמְלָאכָה לִיתְנֵי הַיּוֹדֵעַ עִיקַּר שַׁבָּת וְכׇל שֶׁכֵּן הָא אֶלָּא מַתְנִיתִין כְּשֶׁהִכִּיר וּלְבַסּוֹף שָׁכַח וּדְרַב וּשְׁמוּאֵל נָמֵי כְּהִכִּיר וּלְבַסּוֹף שָׁכַח דָּמֵי וְהָכִי אִיתְּמַר רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ אאֲפִילּוּ תִּינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה בֵּין הַגּוֹיִם 1 וְגֵר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר לְבֵין הַגּוֹיִם 2 כְּהִכִּיר וּלְבַסּוֹף שָׁכַח דָּמֵי וְחַיָּיב.
אֲבָל לֹא שְׁכֵחָהּ מַאי חַיָּיב עַל כׇּל מְלָאכָה וּמְלָאכָה אַדְּתָנֵי הַיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה חַיָּיב עַל כׇּל מְלָאכָה וּמְלָאכָה לִיתְנֵי הַיּוֹדֵעַ עִיקַּר שַׁבָּת וְכׇל שֶׁכֵּן הָא אֶלָּא מַתְנִיתִין כְּשֶׁהִכִּיר וּלְבַסּוֹף שָׁכַח וּדְרַב וּשְׁמוּאֵל נָמֵי כְּהִכִּיר וּלְבַסּוֹף שָׁכַח דָּמֵי וְהָכִי אִיתְּמַר רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ אאֲפִילּוּ תִּינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה בֵּין The Gemara raises another difficulty: But if he did not forget the essence of Shabbat, and he knows that today is Shabbat, what would the halakha be? Certainly he would be liable for each and every prohibited labor. If so, instead of teaching the halakha: One who knows that it is Shabbat and performs many labors on multiple Shabbatot is liable for each and every labor, let the mishna teach the halakha: One who knows the essence of Shabbat is liable for each and every labor that he performs and all the more so that one who is aware that today is Shabbat would be liable for each labor. Rather, when our mishna refers to forgetting, it is referring to a case where he knew and ultimately forgot. And the case described by Rav and Shmuel also has the same legal status as one who knew and ultimately forgot. And it was stated as follows: It was Rav and Shmuel who both said: Even a child who was taken captive among the gentiles and a convert who converted among the gentiles have the same legal status as one who knew and ultimately forgot, and they are liable to bring a sin-offering for their unwitting transgression, even though they never learned about Shabbat.
מתני׳ לדברי הכל בהכיר ולבסוף שכח אינו חייב אלא חטאת אחת, ורב ושמואל הוסיפו: אפילו קטן שנשבה לבין הגוים כהכיר ולבסוף שכח דמי וחייב אחת.
אבל לא שכחה – לעיקר שבת אלא ששכח שהיום שבת מאי.
חייב על כל אב מלאכה – דע״כ אי הוה סבירא ליה דאינו חייב אלא אחת לכל שבת ושבת הוה ליה למיכרך ולמיתני הכי מי שידע עיקר שבת ושכחה וכן היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת.
ליתני היודע עיקר שבת – דהוה שגגת שבת וזדון מלאכות הרבה חייב על כל מלאכה אע״ג דבכל שבת ליכא אלא חדא שגגה וכ״ש שגגת מלאכות וזדון שבת דאיכא שגגות הרבה.
כהכיר ולבסוף שכח דמי – ומתניתין איצטריך למינקט הכיר ולבסוף שכח דלא תימא חייב על כל שבת ושבת.
אבל לא שכחה מאי חייב על כל מלאכה ומלאכה – תימה לר״י מנא ליה למידק הכי אימא דלא שכחה נמי אינו חייב על כל מלאכה ומלאכה אלא על כל שבת ושבת כמו בהכיר ולבסוף שכח ותנא הכיר ולבסוף שכח וכ״ש הא כדפרי׳ ומה שפי׳ בקונטרס דדייק דחייב על כל מלאכה ומלאכה מדלא כייל להו אהדדי מי שידע עיקר שבת ושכחה והיודע עיקר שבת חייב על כל שבת ושבת דהוה משמע דוקא על כל שבת ושבת ולא על כל מלאכה אין נראה לר״י דא״כ היכי פריך לעיל לתני הכיר ולבסוף שכח וכל שכן הא דמשמע דהא לא איצטריך למיתני והא נמי איצטריך לאשמעינן דאינו חייב על כל מלאכה ומלאכה ונראה לר״י דלעיל דקאמר ליתני הכיר ולבסוף שכח וכ״ש הא לא בעי למימר דלא ליתני׳ כלל במשנה אלא ה״פ מדקתני חייב על כל שבת ושבת ולא קתני אינו חייב אלא על כל שבת דהוה משמע ולא על כל מלאכה ומלאכה משמע דעיקר מתניתין חיובא אתא לאשמעינן דחייב על כל שבת ושבת ולא פטורא דאינו חייב על כל מלאכה ואם כן ליתני הכיר ולבסוף שכח דהוי רבותא טפי וכ״ש האי דחייב על כל שבת ולא הוה צריך למתנייה בהאי בבא אלא ה״ל למיתני בתר הכי בבבא אחריתי היודע עיקר שבת אינו חייב אלא על כל שבת ושבת לאשמעינן דאינו חייב על כל מלאכה והשתא דייק שפיר אבל לא שכחה מאי חייב על כל מלאכה ומלאכה מדלא תני בבבא אחריתי דאינו חייב אלא על כל שבת ושבת.
ליתני היודע עיקר שבת וכ״ש הא – תימה לר״י לרבא דאמר בכריתות בסוף פרק אמרו לו (כריתות טז:) דבזדון שבת ושגגת מלאכות לא מיחייב אכל שבת ושבת ודייק ממתניתין דהכא דלא קתני חייב על כל אב מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת ולדידיה היכי פריך הכא ליתני היודע עיקר שבת הא לא מצי למיתני הכי דאם כן הוה משמע דלא מיחייב היודע עיקר שבת אכל שבת ושבת ותירץ דהכי פריך דליתני היודע עיקר שבת דחייב אכל אב מלאכה של כל שבת ושבת ורשב״א מפרש דאי הוה תני בהדיא היודע עיקר שבת חייב על כל אב מלאכה ליכא למידק דלא מיחייב אכל שבת מדלא קתני חייב על כל אב מלאכה של כל שבת דלא צריך למיתני׳ דמרישא שמעינן ליה דקתני בהכיר ולבסוף שכח דחייב על כל שבת ושבת כ״ש יודע עיקר שבת כדאמר לעיל.
וכ״ש האי – ה״נ לא בעי למימר דלא לתני׳ כלל במשנה דאם כן הוה אמינא דחייב נמי על כל שבת ושבת ואינו כן לרבה דכריתות אלא ליתני בבא אחריתי היודע שהוא שבת אינו חייב על כל שבת.
כי הכיר ולבסוף שכח דמי – פירש בקונטרס דלהכי לא תנא במתניתין שכח מעיקרו דהיינו תינוק שנשבה דלא תימא דהכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת וקשה לר״י דמ״מ ליתנייה וליתני נמי בתר הכי הכיר ולבסוף שכח אינו חייב אלא אחת דכה״ג פריך לעיל ליתני הכיר ולבסוף שכח וכ״ש הא כדפרישית ונראה לר״י דודאי אי הוה תני חייב חטאת דהוה אתי לאשמעינן חיובא הוה שייך למיפרך דליתני תינוק שנשבה דהוי רבותא טפי אבל השתא דקתני אינו חייב אלא אחת דפטורה אתא לאשמעינן נקט הכיר ולבסוף שכח דהוי רבותא טפי ומיהו קשה לר״י דמ״מ ליתני תינוק שנשבה דלא נטעה לומר דפטור כרבי יוחנן וריש לקיש והדר ליתני הכיר ולבסוף שכח.
אבל לא שכחה מאי חייב על כל מלאכה ומלאכה – פירוש: כך היא הסברא שכיון שכששכח עיקר שבת חייב על כל שבת ושבת אם כן בשלא שכח עיקר שבת אף על פי ששכח שהיום שבת חייב על כל מלאכה ומלאכה שכל מה שאתה מוסיף ידיעה אתה מוסיף חילוק לחטאות.
[והא דאקשי׳ נמי אבל לא שכחה מאי חייב על כל מלאכה ומלאכה – קשיא דילמא לא שכחה נמי אינו חייב אלא על כל שבת ושבת]. ורש״י ז״ל תירץ בזה דאי סלקא דעתין אינו חייב אלא על כל שבת ושבת הוה ליה למיכרך ולמיתני הכי מי שיודע עיקר שבת ושכחה וכן מי שיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת, ונכון הוא. אלא שקשיא לי הא דאמרי׳ מתני׳ בהכיר ולבסוף שכח חייב ורב ושמואל דאמרי תרוייהו אפי׳ תינוק שנשבה לבין הגוים כהכיר ולבסוף שכח דמי. ופרש״י ז״ל דמתני׳ אצטריך למנקט הכיר ולבסוף שכח דלא תימא חייב על כל שבת ושבת, ואמאי ליתני תרוייהו וליכרוך הכי מי שלא ידע עיקר שבת והשוכח עיקר שבת, ואפשר דהכי נמי אמר שמואל מאי השוכח עיקר שבת שאינו יודע עיקר שבת בין שהית׳ שכוחה ממנו בין ששמע ושכח, וכי אמרי׳ מתני׳ בהכיר ולבסוף שכח לומר שהוא בכלל לשון משנתינו לדברי הכל. ומסייעא לזה הפירוש לשון הברייתא ששנה נמי השוכח עיקר שבת וחזר ופי׳ כיצד תינוק שנשבה לבין הגוים שהכל בכלל לשון זה כנ״ל. אי נמי סבירא להו לרב ושמואל דשקולין נינהו שבזה ובזה אין בהן ידיעה, ואין לחייב בשניהם אלא אחת, ולא חייש תנא דמתני׳ לאפוקי מטעותיה דר׳ יוחנן, אבל יודע עיקר שבת ושכחה ולא שכחה תרי גוני נינהו, ולזה יש ידיעה ולזה אין ידיעה, והלכך צריך היה לפרש כיון דתני כלל.א א״נ רישא דקתני אינו חייב אלא אחת מוכחא מילתא דהא אתא לאשמעי׳ דאפי׳ הכיר ולבסוף שכח אינו חייב אלא אחת1.
א. עי׳ תוס׳, ועי׳ מיוחס לריטב״א בשם רבנו.
1. הגהת הגרא״ז: אבל לא הכיר נמי חייב.
והא דאמרינן: ליתני היודע עיקר שבת וכל שכן הא. פירוש: ליתני הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת והיודע עיקר שבת חייב על כל מלאכה ומלאכה, אבל אי תנא היודע עיקר שבת לחודא הוה אמינא דהיינו אפילו ידעה ולבסוף שכחה, דהא תני ליה השתא ומפרשינן ליה הכין.
ודרב ושמואל הכי אתמר: רב ושמואל דאמרי תרוייהו אפילו תינוק שנשבה בין העכו״ם, וגר שנתגייר בין העכו״ם, כהכיר ולבסוף שכח דמי וחייב. ואם תאמר אם כן ליערבינהו וליתנינהו בהדיא, וכדאקשינן לעיל למאי דמפרשינן גבי הכיר ולבסוף שכח. יש לומר דשוכח עיקר שבת כולל שני אלה.
כשם שביארנו שאין אנו צריכים בחיוב חטאת לידיעה בתחלה כך ידיעה בתחלה אינה מפקעת חיוב חטאת אלא אע״פ שהיתה לו ידיעה בתחלה הואיל ועכשיו הוא שוגג חייב חטאת ומ״מ אם היתה לו ידיעה בשעת מעשה שהוא חוטא אע״פ ששוגג שאינו סבור שיהא חייב עליה קרבן פטור מן הקרבן שמזיד הוא ושגגת קרבן לא שמה שגגה בד״א כשיודע שהיא בכרת אבל אם היה יודע שהיא בלאו ונעלם ממנו אם היא בכרת אם לאו הרי זו שגגה וחייב קרבן ואין הלכה כדברי האומר עד שישגוג בלאו וכרת:
גמ׳ ולבסוף שכח דמי והכי כו׳ כצ״ל:
רש״י בד״ה חייב על כו׳ ה״ל למיפרך ולמתני כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה וכ״ש האי ה״נ כו׳ ואינו כן לרבה דכריתות כו׳. נ״ב ול״נ שאינו צריך לכל זה דבודאי לפי האמת דיודע עיקר שבת כו׳ אינו חייב אלא על כל שבת ושבת ולא אכל מלאכה ה״ה היודע שהוא שבת כו׳ אינו חייב אלא אכל מלאכה ולא אכל שבת כדעת רבה דכריתות אבל לפי ס״ד דהשתא דהיודע עיקר שבת חייב נמי אכל מלאכה משום דחילוק שבתות גורם שמביא קרבן אף אחילוק מלאכות ה״ה נמי איפכא כשיודע שהוא שבת כו׳ דחילוק מלאכות גורם שמביא נמי אחילוק שבתות ודו״ק (עי׳ במהרש״א):
בד״ה אבל לא שכחה כו׳ והשתא דייק שפיר כו׳ מדלא תני בבבא אחריתא דאינו חייב אלא על כל שבת כו׳ עכ״ל ואע״ג דליכא למטעי בהכי למימר ביודע עיקר שבת דחייב על כל מלאכה ומלאכה דא״כ אדתני בסיפא היודע שהוא שבת כו׳ ליתני היודע עיקר כו׳ דחייב על כל מלאכה ומלאכה דהוי רבותא טפי כדפרישי׳ בסמוך דמ״מ פריך הכא דלא ה״ל לתנא דמתני׳ לסמוך עצמו בהא דמדלא תני רבותא בסיפא דאיכא דלא מרגיש בהא אלא דה״ל למתני בהדיא ביודע עיקר שבת דאינו חייב על כל מלאכה ומלאכה וכן צריך לומר גם לפירש״י דדייק ליה מדלא כייל להו כו׳ ולאשמעינן דאינו חייב על כל מלאכה ומלאכה אע״ג דמכח דיוקא דסיפא שמעינן לה מדלא תני ביה רבותא מ״מ תקשי ליה דה״ל למתני בהדיא הכי ביודע עיקר שבת כו׳ דאינו חייב על כל מלאכה ומלאכה ודו״ק:
בד״ה וכ״ש האי כו׳ ואינו כן לרבה דכריתות כו׳ עכ״ל כתב מהרש״ל ול״נ שאין צריך לכל זה דבודאי לפי האמת כו׳ אבל לפי הס״ד דהיודע עיקר שבת חייב נמי אכל מלאכה כו׳ ה״ה נמי איפכא כו׳ עכ״ל ע״ש באורך ואין דבריו נוחין דא״כ הא בהא תליא וא״א לומר כן דהא למאן דפליג עליה דרבה ס״ל ביודע עיקר שבת דאינו חייב [אלא] על כל שבת ושבת ולא על כל מלאכה ומלאכה וביודע שהוא שבת חייב על כל מלאכה ומלאכה וחייב נמי על כל שבת ושבת ודו״ק:
בד״ה כי הכיר כו׳ דמ״מ ליתנייהו וליתני נמי בתר הכי הכיר כו׳ דכה״ג פריך לעיל כו׳ כדפרישית ונראה לר״י כו׳ אבל השתא דקתני דאינו חייב אלא אחת כו׳ נקט הכיר כו׳ עכ״ל לא הבנתי תירוצו דאין זה מספיק לקושייתו למאי שהקשה שפירש לעיל דפריך דליתני הכיר ולבסוף שכח וכ״ש יודע עיקר שבת דחייב על כל שבת ולא הוה צריך למתני בהאי בבא אלא ה״ל למיתני בבבא אחריתא היודע עיקר שבת דאינו חייב על כל מלאכה וה״נ פריך אבל לא שכחה דחייב על כל מלאכה מדלא תני נמי בבא אחריתא דאינו חייב על כל מלאכה וא״כ ה״נ הכא אמאי לא תני בבא אחריתא בתינוק שנשבה דחייב מיהת אחת ואהא לא תירץ ר״י כלום דהא דכמו בסיפא דקתני חייב על כל שבת דחיובא אתא לאשמעינן דהוי רבותא טפי בהכיר ולבסוף שכח ואפ״ה פריך ליה דליתני נמי בבא אחריתא לאשמעינן פטורה ביודע עיקר שבת דאינו חייב על כל מלאכה ה״נ הכא ברישא דנהי דפטורא אתא לאשמעינן בהכיר ולבסוף שכח דהוי רבותא טפי דאינו חייב אלא אחת ליתני נמי בבא אחריתא לאשמעינן חיובא בתינוק שנשבה דחייב מיהת אחת דליכא למימר דלא דמיא לדלעיל דה״ל למתני בבא אחריתא משום דאיכא למטעי ביה דחייב על כל מלאכה אבל הכא דליכא למטעי בתינוק שנשבה למימר דפטור ולא צריך למיתני בבא אחריתא דזה אינו דאדרבה בתינוק שנשבה ודאי דאיכא למטעי טפי דפטור לגמרי כר״י ור״ל כמו שהקשו בתר הכי ולעיל ליכא למטעי ביה דחייב על כל מלאכה דא״כ הוה תני רבותא בסיפא כדפריך אדתני היודע שהוא שבת כו׳ וכמ״ש לעיל ועוד דזה התירוץ והחילוק עיקר חסר מן הספר ותירוצו אינו מספיק כלל לקושייתו וצ״ע:
בד״ה אבל תינוק כו׳ ורבא פריך ליה אומר מותר אנוס הוא ולא ה״ל למיתני בברייתא כו׳ עכ״ל הוצרכו לזה לפי דרכם דאומר מותר חייב בכל מקום אבל לפרש״י דאומר מותר אנוס הוא ומסברא הוא פטור לר״י ולר״ל פריך שפיר התם בפשיטות דאומר מותר אנוס הוא ולא איצטריך קרא וק״ל:
בפרש״י בד״ה ליתני הכיר ולבסוף כו׳ דליכא למימר ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק כו׳ עכ״ל ק״ק אמאי לא דחו התוס׳ פרש״י במתני׳ מהכא ממה שפירש שם ביודע עיקר שבת דחייב על כל שבת ושבת מטעמא דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק שא״א שלא שמע דהא הכא בעי למימר בהכיר ולבסוף שכח נמי חייב על כל שבת ושבת אע״ג דליכא למימר ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק אלא ע״כ דגזירת הכתוב הוא וכמו שפירשו התוס׳ ויש ליישב ודו״ק:
בתוספות בד״ה כי הכיר ולבסוף שכח דמי פי׳ בקונטרס דלהכי לא תנא וכו׳ ומיהו קשה לר״י דמ״מ ליתני תינוק שנשבה דלא נטעה לומר וכו׳ עס״ה. ובאמת לא יכולתי לעמוד על קושיא זו דהא כה״ג אשכחן טובא בש״ס בכמה דוכתי דאשכחן פלוגתא דתנאי בברייתא ואפ״ה לא חש תנא דמתני׳ למיתנייה היכא דפשיטא ליה כחד מינייהו וכ״כ מורי זקיני ז״ל בס׳ מג״ש ע״ש מיהו למאי דפרישית לעיל במשנה ובגמרא בלא״ה יש ליישב בפשיטות קושיות ר״י לפמ״ש דכל הני כללי דמתניתין דכייל להו בכלל גדול אמרו בשבת היינו דוקא בהנך מילי דשייכי בשבת דוקא כגון חילוק מלאכות וכה״ג במאי דמחייב על כל שבת ושבת אי משום דשבתות כגופין דמי לחוד או משום דימים שבנתיים נמי הוי ידיעה ומש״ה קתני כל הנך פרטי דזימנין אינו חייב אלא על כל שבת ושבת ולא על חילוק מלאכות וזימנין איפכא וזימנין דאינו חייב לגמרי אלא אחת כגון בשוכח עיקר שבת דרישא משא״כ בהך מילתא דתינוק שנשבה לא שייך למיתני כלל בהאי כלל גדול דשבת כיון דאין חילוק בזה בין שבת לשאר מצות דלמונבז אפילו בשבת פטור ולרבנן אפילו בשאר מצות חייב אחת על כל מצוה ומצוה ולא איצטריך נמי לאשמעי׳ דבשבת אינו חייב אלא אחת דהא ידעינן לה שפיר במכ״ש דשוכח עיקר שבת כן נ״ל נכון ודו״ק:
אבל אם לא שכחה את עיקרה של השבת, וידע שהיום שבת מאי [מה] יהא דינו — בודאי יהא חייב על כל מלאכה ומלאכה, אם כן אדתני [עד שהוא שונה במשנה] את הדין בהיודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה שהוא חייב על כל מלאכה ומלאכה, ליתני [שישנה] את הדין בהיודע עיקר שבת, ומכך נבין כי כל שכן הא [זה], שהיודע שהיום שבת ודאי יתחייב על כל מלאכה ומלאכה! אלא בהכרח יש לומר כי מתניתין [משנתנו] המדברת מענין השוכח, הכוונה היא כשהכיר ולבסוף שכח. ודברי רב ושמואל נמי [גם כן] כהכיר ולבסוף שכח דמי [נחשב], והכי איתמר [וכך נאמר] כך יש להבין, שרב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כי אפילו תינוק שנשבה בין הגוים או גר שנתגייר לבין הגוים — כהכיר ולבסוף שכח דמי [נחשב], וחייב להביא קרבן חטאת על שגגתו, אף שלא ידע מעולם.
The Gemara raises another difficulty: But if he did not forget the essence of Shabbat, and he knows that today is Shabbat, what would the halakha be? Certainly he would be liable for each and every prohibited labor. If so, instead of teaching the halakha: One who knows that it is Shabbat and performs many labors on multiple Shabbatot is liable for each and every labor, let the mishna teach the halakha: One who knows the essence of Shabbat is liable for each and every labor that he performs and all the more so that one who is aware that today is Shabbat would be liable for each labor. Rather, when our mishna refers to forgetting, it is referring to a case where he knew and ultimately forgot. And the case described by Rav and Shmuel also has the same legal status as one who knew and ultimately forgot. And it was stated as follows: It was Rav and Shmuel who both said: Even a child who was taken captive among the gentiles and a convert who converted among the gentiles have the same legal status as one who knew and ultimately forgot, and they are liable to bring a sin-offering for their unwitting transgression, even though they never learned about Shabbat.
הכל
(2) וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ דַּוְקָא הִכִּיר וּלְבַסּוֹף שָׁכַח אֲבָל תִּינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה בֵּין הַגּוֹיִם 1 וְגֵר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר לְבֵין הַגּוֹיִם 2 פָּטוּר מֵיתִיבִי כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשַּׁבָּת כׇּל הַשּׁוֹכֵחַ עִיקַּר שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת כֵּיצַד תִּינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה לְבֵין הַגּוֹיִם 3 וְגֵר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר בֵּין הַגּוֹיִם 4 וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת וְחַיָּיב עַל הַדָּם אַחַת וְעַל הַחֵלֶב אַחַת וְעַל ע״ז עֲבוֹדָה זָרָה אַחַת וּמוֹנְבַּז פּוֹטֵר.
And it was Rabbi Yoḥanan and Rabbi Shimon ben Lakish who both said: He is liable to bring a sin-offering specifically if he knew of the essence of Shabbat and ultimately forgot. However, a child who was taken captive among the gentiles and a convert who converted among the gentiles are exempt from bringing a sin-offering. They have the legal status of one who performed the prohibited labor due to circumstances beyond his control. The Gemara raises an objection from that which was taught in a baraita: They stated a significant principle with regard to the halakhot of Shabbat: One who forgets the essence of Shabbat, i.e., one who does not know that there is a mitzva of Shabbat in the Torah, and performs many prohibited labors on multiple Shabbatot is liable to bring only one sin-offering. How so? With regard to a child who was taken captive among the gentiles and a convert who converted among the gentiles and does not know the essence of Shabbat; and if he performed many prohibited labors on multiple Shabbatot, he is only liable to bring one sin-offering for all his unwitting transgressions. And he is liable to bring one sin-offering for all the blood he unwittingly ate before he learned of the prohibition; and one sin-offering for all the forbidden fat that he ate; and one for all the idolatry that he worshipped. And Munbaz, one of the Sages, deems him exempt from bringing any sacrifice.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "הנכרים".
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "הנכרים".
3. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "הנכרים".
4. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "הנכרים".
ורבי יוחנן וריש לקיש אמרי: קטן שנשבה בין הגוים – פטור.
ואותיבנא עלייהו מהא דתניא: השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה – אינו חייב אלא חטאת אחת, וחייב על ע״ז אחת. פירש אם עבד ע״ז הרבה דינו כדין שבת, וכן כל מצוה ומצוה אינו חייב אלא בכל מצוה אחת. ומונבז פוטר1 בכל.
ומשני רבי יוחנן וריש לקיש אנן דאמרינן כמונבז, דסבר: כיון דלא הויא ידיעה ליה בתחילה בעיקר שבת, אף על גב דבתר דעביד מלאכות הרבה בשבתות הרבה אתיידע ליה איסורא דשבת – לא מיחייב. וכי אמרו רבי יוחנן וריש לקיש דאנן כמנבז סבירא לן, בהאי לחוד דפטר קטן שנשבה בין הגוים, אבל בהאי דבעי ידיעה מונבז2 בשעת מעשה שידע שהיא מעשה שבת, ויודע שהעושה מלאכה זו חייב עליה לאו וכרת, וכי לא שגג אלא בקרבן בלבד, וסבר כל כי האי גוונא הוא דחייב חטאת וזולתי כן פטור.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״פטור״.
2. בדפוס וילנא תוקן: ״למונבז״.
פטור – דקסברי רבי יוחנן ור״ל אומר מותר אנוס הוא ולא שגגה היא.
וחייב על הדם – שאכל כל ימיו אחת וכן על כל דבר כרת שבתורה.
אבל תינוק שנשבה פטור – פירש בקונטרס דקסברי אומר מותר אנוס הוא ואין נראה דטעמייהו כמונבז כדאמר בסמוך וטעמא דמונבז מפרש לקמן דיליף מקרא והא דאמר בפ״ב דמכות (דף ז:) גבי גלות בשגגה פרט למזיד ומפרש (אביי) [צ״ל רבא] פרט לאומר מותר ופריך ליה (רבא) [צ״ל אביי] אומר מותר אנוס הוא לאו דוקא קאמר אנוס דבכל מקום מחייבין ליה אלא לגבי גלות דוקא ממעט (אביי) [צ״ל רבא] אומר מותר משום דטובא בשגגה כתיב התם דהא בפירקין מחייבי אומר מותר בע״ז ובחלב אע״ג דכתיב בהן בשגגה (ורבא) [צ״ל ואביי] פריך ליה אומר מותר אנוס הוא ולא הוה ליה למיתני בברייתא בשגגה פרט למזיד אלא פרט לאנוס דיותר דמי וקרוב לאנוס מלמזיד.
וחייב על הדם אחת – אע״ג דמילתא דפשיטא היא דאכל מה שאכל דם אינו חייב אלא אחת כיון שאין בדם חילוק איסור כמו שיש בשבת חילוק מלאכות וכל אדם נמי בלא תינוק שנשבה אכל דם ודם אינו חייב אלא אחת אלא אומר ר״י דמיירי דאפי׳ אכלן בכמה תמחויין דלר״י (לקמן דף עא.) אדם אחר חייב על כל תמחוי אפי׳ בהעלם אחד ובתינוק שנשבה אינו חייב אלא אחד אך קשה לרשב״א דמאי איצטריך תו לאשמעינן ולמתני ועל החלב אחד.
בד״ה אבל תינוק שנשבה פטור פי׳ בקונטרס דקסבר אומר מותר אנוס הוא ואין נראה דטעמייהו כמונבז כדאמר בסמוך וכו׳ עס״ה. עמ״ש מ״ז ז״ל בזה בתכלית אריכות וכאן הראה חריפותו ובקיאותו כדולה מים מבארות עמוקים אלא שלפי תוכן דבריו ר׳ יוחנן ור״ל סברי כמונבז ולא מטעמיה דמונבז יליף מהיקישא ואינהו מטעמא דאנוס הוא ולענ״ד אין צורך לזה דנראה בלא״ה דמונבז גופא תרתי טעמי אית ליה דליכא למימר דמהיקישא לחוד יליף לכולה מילתא דא״כ מאי קאמר כשדן לפני ר״ע הואיל ומזיד קרוי חוטא ושוגג קרוי חוטא ואמאי לא קאמר ליה בהדיא דטעמיה מהיקישא ופשטא דהאי לישנא דהואיל ומזיד קרוי חוטא וכו׳ משמע שזה הטעם בעצמו הוא משום דתנוק שנשבה אנוס הוא ולא שייך למקרייה חוטא דאנוס רחמנא פטריה כדכתיב ולנערה לא תעשה דבר כדמייתי הש״ס בכמה דוכתי דאפילו לענין נזיקין דרבי קרא אונס כרצון אפ״ה באונס גמור פטור מהאי קרא גופא דולנערה כדאיתא בר״פ המניח וע״ש בתוס׳ ואין לך אונס גדול מתינוק שנשבה וגר שנתגייר דמאי אית להו למיעבד כיון שלא היה להם ידיעה מעולם. מיהו אי לאו דאשכחן דמזיד נמי מיקרי חוטא א״כ תו לא הוי משמע דחטא למעוטי אנוס אלא אדרבה למעוטי מזיד וכל שקרוב למזיד כדאשכחן בכמה דוכתי דלשון חטא היינו שוגג ומזיד מיקרי עון וא״כ היה באפשר לומר דתינוק שנשבה חייב בקרבן אע״ג דאנוס רחמנא פטריה היינו כגון מיתה או מלקות וממון אבל בקרבן אפשר דחייב דכפרה מיהא בעי כדאשכחן לקושטא דמילתא דרבנן מחייבי ליה בקרבן אע״ג דאנוס הוא והיינו מה״ט גופא מש״ה איצטריך מונבז לאתויי ראיה דהואיל ומזיד קרוי חוטא וכפרש״י דאשכחן דאפי׳ קרבן מחייב וא״כ לפ״ז ממילא אית לן למימר דהאי דשוגג קרוי מזיד בכולהו קראי דקרבנות לאו למעוטי מזיד או קרוב למזיד אתי דהא אינהו נמי חוטא מקריין אע״כ דחטא דכתיב בקרבן היינו למעוטי אנוס כי האי דתנוק שנשבה:
מיהו ר״ע דא״ל למונבז מה מזיד שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה וכו׳ אסיק אדעתי׳ דמונבז ע״כ לאו אהאי טעמא לחוד דאונס סמיך דאפשר דהאי טעמא לא הוי מהני לפוטרו מקרבן בעכו״ם דהא האי קרא דולנערה לא תעשה דבר לא שייך בעכו״ם דקי״ל יהרג ואל יעבור ואפי׳ מיתה איכא למ״ד דחייב אפילו באונס כדאיתא לקמן דף ע״ב ע״ב גבי מאהבה ומיראה וכמו שאבאר שם וע״ש בתוס׳ ומש״ה הוי משמע ליה לר״ע דטעמא דמונבז היינו משום דאית ליה האי היקישא דכתיב בעכו״ם גופא וכמו שאבאר בסמוך דאכתי בהאי היקישא לחוד לא סגי וא״כ לפ״ז שפיר אקשה ר״ע למונבז אי מה מזיד שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה וכו׳ דהא קי״ל אין היקש למחצה וע״ז השיב לו מונבז הן וכ״ש שהוספת והיינו מהאי היקישא דמסקינן בסמוך וא״כ לפ״ז שפיר מצינן למימר דר״י ור״ל גופייהו סברי כמונבז בחדא לענין תינוק שנשבה מיהו במאי שאמר הן וכ״ש שהוספת פליגי עליה משום דלית להו הך היקישא ובזה נתיישבו כמה קושיות שהקשו התו׳ בסוגיא זו וכמו שאבאר לקמן דף ע״ב ע״ב אי״ה:
בד״ה וחייב על הדם אחת אע״ג דמילתא דפשיטא היא וכו׳ עס״ה. ולולי דברי התוס׳ היה נ״ל ליישב דהיא גופא איצטריך למיתני דאע״ג שלא היתה לו ידיעה כלל בשום מצוה א״כ כל המצות כולן כהעלם אחד אצלו ועוד דאומר מותר אנוס הוא וקס״ד דפטור כדפרישית ודוקא בעכו״ם קאמרי רבנן דחייב כיון דאונס נמי חייב ועוד משום דמז׳ מצות ב״נ הוא ואפילו גר תושב נהרג על שהיה לו ללמוד ולא למד כדאמרי׳ במכות וכ״ש בגר שנתגייר דעיקר הגירות הוא לפרוש מעכו״ם כ״ש דהיה לו ללמוד ומה״ט אפשר נמי דמחייבי רבנן קרבן על שמירת שבת משום דשבת חמירא כעכו״ם כדאיתא בריש חולין לגבי מכם ולא כולכם ע״ש בפרש״י ועוד דאפשר דדרשא דשמירה אחת לשבתות הרבה לא משמע להו לרבנן אלא בכה״ג בתנוק שנשבה ואם כן בחלב ודם הו״א דפטור משום דאנוס הוא קמ״ל דאפילו הכי חייב אפילו על חלב ודם והיינו כדפרישית דאנוס כי האי אין לפוטרו כל כך מקרבן משום דכפרה מיהא בעי כן נ״ל וקרוב לזה כתב מ״ז ז״ל ע״ש ודו״ק:
א ואילו ר׳ יוחנן ור׳ שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כי דוקא בהכיר פעם שיש שבת בעולם ולבסוף שכח מאיזה טעם שהוא — חייב להביא קרבן, אבל תינוק שנשבה לבין הגוים או גר שנתגייר לבין הגוים — פטור מקרבן, כאנוס. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא הדנה בנושא זה: כלל גדול אמרו בדיני שבת: כל השוכח עיקר שבת, שאיננו יודע כלל שיש מצות שבת בתורה, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — אינו חייב אלא אחת. כיצד? — תינוק שנשבה לבין הגוים ולא למד מאומה, או גר שנתגייר לבין הגוים ואינו יודע דיני שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — אינו חייב אלא חטאת אחת על כל ששגג באיסורי שבת. וכן חייב על כל דם שאכל בימיו בשגגה עד שנודע לו איסורו חטאת אחת, ועל החלב שאכל — חטאת אחת, ועל עבודה זרה שחטא בה — אחת. ואילו החכם מונבז היה פוטר בכל אלה מקרבן כלל.
And it was Rabbi Yoḥanan and Rabbi Shimon ben Lakish who both said: He is liable to bring a sin-offering specifically if he knew of the essence of Shabbat and ultimately forgot. However, a child who was taken captive among the gentiles and a convert who converted among the gentiles are exempt from bringing a sin-offering. They have the legal status of one who performed the prohibited labor due to circumstances beyond his control. The Gemara raises an objection from that which was taught in a baraita: They stated a significant principle with regard to the halakhot of Shabbat: One who forgets the essence of Shabbat, i.e., one who does not know that there is a mitzva of Shabbat in the Torah, and performs many prohibited labors on multiple Shabbatot is liable to bring only one sin-offering. How so? With regard to a child who was taken captive among the gentiles and a convert who converted among the gentiles and does not know the essence of Shabbat; and if he performed many prohibited labors on multiple Shabbatot, he is only liable to bring one sin-offering for all his unwitting transgressions. And he is liable to bring one sin-offering for all the blood he unwittingly ate before he learned of the prohibition; and one sin-offering for all the forbidden fat that he ate; and one for all the idolatry that he worshipped. And Munbaz, one of the Sages, deems him exempt from bringing any sacrifice.
הכל
(3) וְכָךְ הָיָה מוֹנְבַּז דָּן לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא הוֹאִיל וּמֵזִיד קָרוּי חוֹטֵא וְשׁוֹגֵג קָרוּי חוֹטֵא מָה מֵזִיד שֶׁהָיְתָה לוֹ יְדִיעָה אַף שׁוֹגֵג שֶׁהָיְתָה לוֹ יְדִיעָה אָמַר לוֹ ר׳ רַבִּי עֲקִיבָא הֲרֵינִי מוֹסִיף עַל דְּבָרֶיךָ אִי מָה מֵזִיד שֶׁהָיְתָה הַיְּדִיעָה בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה אַף שׁוֹגֵג שֶׁהָיְתָה לוֹ יְדִיעָה בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה.
And Munbaz deliberated before Rabbi Akiva as follows: Since one who commits a transgression intentionally is called a sinner in the Torah and one who commits a transgression unwittingly is called a sinner, just as one who commits the transgression intentionally is liable for punishment only in a case where he had prior knowledge that it was prohibited, so too, one who commits the transgression unwittingly is liable to bring a sin-offering only in a case where he had prior knowledge. However, the action of one who had no prior knowledge at all is not considered unwitting; rather, it has the same legal status as an action performed due to circumstances beyond one’s control, and he is completely exempt. Rabbi Akiva said to him: I will elaborate upon your statement and follow your reasoning to its logical conclusion and thereby test the validity of your reasoning. If so, just as one who commits the transgression intentionally is liable for punishment only in a case where he had the awareness that he was sinning at the time that he performed the action, so too, with regard to one who commits the transgression unwittingly, say that he is only liable to bring a sin-offering in a case where he had awareness that he was sinning at the time that he performed the action. If that is the case, it is no longer an unwitting transgression.
מזיד קרוי חוטא – דכתיב (ויקרא ה) בשבועת העדות נפש כי תחטא ושמעה וגומר ולא כתיב ביה ונעלם.
הריני מוסיף על דבריך – כלומר אם כך באת לדרוש ג״ש ללמד שוגג ממזיד בא ואוסיף גם אני על דבריך עוד ובה תראה אם יעמדו דבריך.
אף שוגג שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה – תחייבהו גם בזו חטאת.
וכך היה מונבז דן לפני ר׳ עקיבא: הואיל והעובר במזיד קרוי בתורה ״חוטא״ ואף העובר בשוגג קרוי ״חוטא״, עלינו להשוותם ככל האפשר, ולומר: מה מזיד הרי זה דווקא באופן שהיתה לו ידיעה קודמת שהדבר אסור — אף שוגג הרי זה דווקא באופן שהיתה לו ידיעה. ומי שלא היתה לו ידיעה קודמת כלל — אינו קרוי שוגג, אלא קרוב הוא להיות אנוס, ופטור לגמרי. אמר לו ר׳ עקיבא: הריני מוסיף על דבריך, כלומר, אמשיך בקו המחשבה שלך ולפי אותה שיטה, עד למיצוי המסקנות, ונראה אם תסכים למסקנות אלה, ואומר: אי [אם] מה (כשם) שמזיד משמעו דווקא שהיתה הידיעה בשעת מעשה בעבירה, שבשעה שעבר ידע שהוא חוטא — אף שוגג תאמר שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה, וכיון שכן שוב איננו שוגג!
And Munbaz deliberated before Rabbi Akiva as follows: Since one who commits a transgression intentionally is called a sinner in the Torah and one who commits a transgression unwittingly is called a sinner, just as one who commits the transgression intentionally is liable for punishment only in a case where he had prior knowledge that it was prohibited, so too, one who commits the transgression unwittingly is liable to bring a sin-offering only in a case where he had prior knowledge. However, the action of one who had no prior knowledge at all is not considered unwitting; rather, it has the same legal status as an action performed due to circumstances beyond one’s control, and he is completely exempt. Rabbi Akiva said to him: I will elaborate upon your statement and follow your reasoning to its logical conclusion and thereby test the validity of your reasoning. If so, just as one who commits the transgression intentionally is liable for punishment only in a case where he had the awareness that he was sinning at the time that he performed the action, so too, with regard to one who commits the transgression unwittingly, say that he is only liable to bring a sin-offering in a case where he had awareness that he was sinning at the time that he performed the action. If that is the case, it is no longer an unwitting transgression.
הכל
(4) אָמַר לוֹ הֵן וְכׇל שֶׁכֵּן שֶׁהוֹסַפְתָּ אָמַר לוֹ לִדְבָרֶיךָ אֵין זֶה קָרוּי שׁוֹגֵג אֶלָּא מֵזִיד.
Munbaz said to him: Yes, there is nothing unusual about that. In my opinion it is correct and all the more so now that you have elaborated upon my statement. Awareness at the time that one is performing the action is one of the criteria of my definition of an unwitting transgression, as will be explained below. Rabbi Akiva said to him: According to your statement, since while performing the action one is aware that it is prohibited, his action is not called unwitting; rather, it is a full-fledged intentional transgression.
כל שכן שהוספת – כדפירש בקונטרס דאף בזו מחייב ומחייב נמי כי ליכא ידיעה בשעת מעשה דהא רבי יוחנן וריש לקיש סברי כמונבז ומחייבי הכיר ולבסוף שכח ותניא נמי לקמן שגג בזה ובזה זהו שוגג האמור בתורה ומוקמינן לה כמונבז והיינו טעמא משום דסברא הוא דלא איתקש שוגג למזיד לאפוקי ליה ממשמעות שגגה דאדרבה שוגג משמע דלית ליה ידיעה בשעת מעשה ולא אתא היקשא אלא לחייב נמי כי אית ליה ידיעה בשעת מעשה ומיהו קשה לר״י דהא פטרי מהיקשא תינוק שנשבה מהאי טעמא נמי יפטור הכיר ולבסוף שכח.
אמר לו הן וכל שכן שהוספת. פירוש: שאף זה קרוי שוגג, אבל לאו למימרא דסבירא ליה למונבז שאינו שוגג אלא כשהיתה לו ידיעה בשעת מעשה, דהא תניא בסמוך שגג בזה ובזה זה שוגג האמור בתורה ואוקים לה כמונבז דפוטר, אלמא דכשלא היתה לו ידיעה בשעת מעשה מחייב. ויש לפרש דשלא היתה לו ידיעה כלל נפקא ליה לפטורא מבנין אב דמזיד קרוי חוטא ושוגג קרוי חוטא, והלכך כל שלא היתה לו ידיעה כלל לא דמי כלל למזיד ולפיכך פטור, ולחייבו אפילו בשהיתה לו ידיעה בשעת מעשה נפקא ליה מהיקשא דתורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה (במדבר טו, ל), ואי ליכא אלא חד הוה אמרינן דאינו קרוי שוגג אלא עד שתהא לו ידיעה אפילו בשעת מעשה, השתא דאיכא בנין אב ואיכא הקישא מחד ילפינן לחיוב ומחד ילפינן לפטור. והיינו נמי דאיבעיא להו מאי טעמא דמונבז, כלומר: אי בכולה מלתא אבנין אב סמכינן אם כן אפילו לא היתה לו ידיעה בשעת מעשה ליפטר, ופשטוה דידיעה דשעת מעשה נפקא לן מהיקשא, ואהני בנין אב ואהני היקש וכדאמרן, ורש״י ז״ל פירש בענין אחר.
בד״ה כ״ש שהוספת וכו׳ ומיהו קשה לר״י דהא פטריה מהיקישא דתנוק שנשבה מה״ט נמי יפטור נמי הכיר ולבסוף שכח עכ״ל. ולע״ד נראה ליישב קושיא זו דהא ע״כ הכיר ולבסוף שכח חייב מיהא קרבן אחד על כולם דאלת״ה אלא פטור לגמרי א״כ האי קרא דשמירה אחת לשבתות הרבה היכי משכחת לה ואין לומר דאפ״ה מקשה ר״י שפיר דהתינח בשבת דחמיר שהוא בסקילה ויש בו תוצאות הרבה בחילוק מלאכות ובחילוק שבתות ואכתי בשאר מצות מנ״ל דחייב אלא דבהא נמי איכא למימר דכה״ג לאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא דע״כ האי היקישא לאו בהכיר ולבסוף שכח איירי כיון דע״כ איירי בשבת כן נ״ל נכון ודו״ק:
אמר לו מונבז: הן, ואין הדבר מוזר בעיני, ולדעתי אף הגדרה זו נכונה, וכל שכן שהוספת על דברי, ובהגדרת השוגג יש להכניס גם את התנאי של ידיעה בשעת מעשה, וכאשר תבואר עוד שיטתו. אמר לו: השוגג שלדבריך, כיון שבשעת מעשה יודע העבריין שהדבר אסור אין זה קרוי שוגג אלא מזיד גמור.
Munbaz said to him: Yes, there is nothing unusual about that. In my opinion it is correct and all the more so now that you have elaborated upon my statement. Awareness at the time that one is performing the action is one of the criteria of my definition of an unwitting transgression, as will be explained below. Rabbi Akiva said to him: According to your statement, since while performing the action one is aware that it is prohibited, his action is not called unwitting; rather, it is a full-fledged intentional transgression.
הכל
(5) קָתָנֵי מִיהָא כֵּיצַד תִּינוֹק בִּשְׁלָמָא לְרַב וּשְׁמוּאֵל נִיחָא אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ קַשְׁיָא אָמְרִי לָךְ רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ לָא מִי אִיכָּא מוֹנְבַּז דְּפָטַר אֲנַן דְּאָמְרִינַן כְּמוֹנְבַּז.
Returning to our issue: In any case, as an example of one who forgot the essence of Shabbat, it was taught: How so? A child who was taken captive. Granted, according to the opinion of Rav and Shmuel it works out well, as they consider the legal status of a child taken captive equal to that of one who unwittingly forgot the essence of Shabbat. However, according to the opinion of Rabbi Yoḥanan and Rabbi Shimon ben Lakish, who consider the legal status of a child taken captive equal to that of one who committed the action due to circumstances beyond his control and is therefore exempt, it is difficult because he is liable to bring a sin-offering according to the opinion of the Rabbis in the baraita. Rabbi Yoḥanan and Rabbi Shimon ben Lakish could have said to you: Isn’t there the opinion of Munbaz who deemed him exempt in that case? We stated our opinion in accordance with the opinion of Munbaz.
קתני מיהא – רישא תינוק שנשבה לבין הנכרים חייב.
בשלמא לרב ושמואל ניחא – דאינהו נמי מחייבי ואיכא לאוקמי דהוא הדין להכיר ולבסוף שכח כי מתניתין וברייתא דקתני תינוק היא גופא איצטריך לאשמעינן פלוגתא דמונבז ורבנן.
אין מביאין חטאת אלא בשגגה הבאה על דבר שיש בו מעשה ולאו וכרת שנ׳ תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשה כל התורה לע״ז מה ע״ז דבר שחייבי׳ על זדונו כרת אע״פ שיש שם מיתה שהרי נאמר בה ונכרתה ועל שגגתו חטאת אף כל שחייבים על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת ואין הפרש בין שיש שם מיתה כגון ע״ז וקצת עריות לאין שם מיתה כחלב ודם וקצת עריות הא כל שאין זדונו כרת ואפי׳ היה שם מיתה כגון מכה אב ואם אין חייב על שגגתו חטאת:
ולענייננו: קתני מיהא [בכל אופן שנינו] כיצד תינוק כדוגמא לשוכח עיקר שבת את המקרה של תינוק שנשבה. בשלמא [נניח] לשיטת רב ושמואל ניחא [נוח הדבר], שהרי אף הם רואים תינוק שנשבה כשוגג ששכח עיקר שבת. אלא לר׳ יוחנן ולר׳ שמעון בן לקיש הרואים זאת כאונס גמור ופוטרים, קשיא [קשה], שהרי לדעת חכמים במשנה חייב קרבן! אמרי [אומרים] לך כתירוץ ר׳ יוחנן וריש לקיש: לא מי איכא [האם אין] את דעת מונבז שפטר בכגון זה? אנן דאמרינן [אנו שאמרנו] דברינו — כמונבז אמרנום.
Returning to our issue: In any case, as an example of one who forgot the essence of Shabbat, it was taught: How so? A child who was taken captive. Granted, according to the opinion of Rav and Shmuel it works out well, as they consider the legal status of a child taken captive equal to that of one who unwittingly forgot the essence of Shabbat. However, according to the opinion of Rabbi Yoḥanan and Rabbi Shimon ben Lakish, who consider the legal status of a child taken captive equal to that of one who committed the action due to circumstances beyond his control and is therefore exempt, it is difficult because he is liable to bring a sin-offering according to the opinion of the Rabbis in the baraita. Rabbi Yoḥanan and Rabbi Shimon ben Lakish could have said to you: Isn’t there the opinion of Munbaz who deemed him exempt in that case? We stated our opinion in accordance with the opinion of Munbaz.
הכל
(6) מַאי טַעְמָא דְמוֹנְבַּז דִּכְתִיב {במדבר ט״ו:כ״ט} תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעוֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה וּסְמִיךְ לֵיהּ וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה הִקִּישׁ שׁוֹגֵג לְמֵזִיד מָה מֵזִיד שֶׁהָיְתָה לוֹ יְדִיעָה אַף שׁוֹגֵג שֶׁהָיְתָה לוֹ יְדִיעָה.
The Gemara asks: What is the rationale for the opinion of Munbaz? Is it based entirely upon the fact that the Torah refers to sinners, both intentional and unwitting, as sinners? The Gemara explains that the source for the opinion of Munbaz is as it is written: “The native of the children of Israel, and the stranger who lives among them, there shall be one law for you, for one who acts unwittingly” (Numbers 15:29), and adjacent to it is the verse: “And the person who acts with a high hand, whether a native or a stranger, he blasphemes God, and that soul shall be cut off from the midst of his people” (Numbers 15:30). The Torah juxtaposes unwitting transgression to intentional transgression. Just as one who commits the transgression intentionally is only liable in a case where he had prior knowledge, so too, one who commits the transgression unwittingly is only liable in a case where he had prior knowledge.
מאי טעמא דמונבז – אבנין אב ודאי לא סמיך למיעבד שוגג דומיא דמזיד דהאי שוגג חילוף דמזיד וליכא לדמויינהו דהאי חייב והאי פטור.
מקיש שוגג – לענין חטאת למזיד לענין כרת ואף על גב דלא דמי ע״כ הקישן הכתוב.
הא דאמרינן: מאי טעמא דמונבז – פרש״י ז״ל דאבנין אב ודאי לא סמיך, דשוגג חלוף דמזיד הוא וליכא לדמויינהו. וק״ל אי כולה מהקישא אתיא ליה מ״ש דפטור בשלא היתה לו ידיעה כלל, ומ״ש בידיעה דשעת מעשה דלא פטר ליה.א אלא י״ל דבנין אב ודאי דנין, וכל שלא היתה לו ידיעה כלל אינו בכלל החטא, אלא מאי טעמא דמונבז בידיעה בשעת מעשה, דהא ליכא לאתויי בבנין אב שאם אינו נקרא חוטא עד שתהא לו ידיעה בשעת מעשה, א״כ לעולם פטור עד שיזיד בלאו וכרת, והא לית ליה למונבז כדתני׳ לקמן שגג בזה זהו שוגג, ומפרשי׳ דידיעה דשעת מעשה מהקישא מרבי לה, ואהני בנין אב ואהני היקש.
א. וזו קושית תוס׳ סוד״ה כל שכן, ועי׳ ריטב״א מה שתי׳ בזה.
בגמרא מ״ט דמונבז דכתיב תורה אחת יהיה לכם וכו׳ ואיתקש שוגג למזיד וכו׳. כבר כתבתי דבהאי היקישא לחוד לא סגי למונבז אי לאו דאיכא נמי האי טעמא דקאמר הואיל ומזיד קרוי חוטא דאי לאו האי טעמא הו״א דהיקישא לא אתי אלא לפטור תנוק שנשבה שלא היתה לו ידיעה כלל ואנוס הוא אבל היכא שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה הוי אמינא דחייב אע״ג דקי״ל אין היקש למחצה אפילו הכי לענין שוגג ומזיד לא שייך לומר כן שהרי זה היפך מזה מה שאין כן לבתר דפשיטא ליה למונבז בלא״ה דפטור דכיון דאנוס הוא לא מיקרי חוטא ולאו בכלל שוגג הוא דקרייה רחמנא חוטא א״כ לפ״ז לא איצטריך האי היקישא אלא להך מילתא לחוד דהיכא שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה אפילו הכי חייב כן נ״ל ועיין בחידושי הרשב״א שכתב בסברא זו להיפך ממה שכתבתי והנלע״ד כתבתי ודו״ק ועיין עוד בסמוך:
ב לגופה של שיטת מונבז שואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של מונבז, והאם סומך הוא לגמרי על הדימוי הלשוני ששניהם נקראו בלשון הכתוב ״חוטא״? ומסבירים: דכתיב [שכן נאמר]: ״האזרח בבני ישראל ולגר הגר בתוכם תורה אחת יהיה לכם לעשה בשגגה״ (במדבר טו, כט), וסמיך ליה [וסמוך לו] הפסוק ״והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה׳ הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה״ (במדבר טו, ל), וממה שהקיש [השווה] הכתוב שוגג למזיד (״תורה אחת״ וכו׳) למד אתה כי מה מזיד מדובר באופן שהיתה לו כבר ידיעה, אף שוגג מדובר באופן שהיתה לו כבר ידיעה.
The Gemara asks: What is the rationale for the opinion of Munbaz? Is it based entirely upon the fact that the Torah refers to sinners, both intentional and unwitting, as sinners? The Gemara explains that the source for the opinion of Munbaz is as it is written: “The native of the children of Israel, and the stranger who lives among them, there shall be one law for you, for one who acts unwittingly” (Numbers 15:29), and adjacent to it is the verse: “And the person who acts with a high hand, whether a native or a stranger, he blasphemes God, and that soul shall be cut off from the midst of his people” (Numbers 15:30). The Torah juxtaposes unwitting transgression to intentional transgression. Just as one who commits the transgression intentionally is only liable in a case where he had prior knowledge, so too, one who commits the transgression unwittingly is only liable in a case where he had prior knowledge.
הכל
(7) וְרַבָּנַן הַאי תּוֹרָה אַחַת מַאי עָבְדִי לֵיהּ מִיבְּעֵי לְהוּ לְכִדְמַקְרֵי לֵיהּ ר׳ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לִבְרֵיהּ תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעוֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה וּכְתִיב
The Gemara asks: And what do the Rabbis do with the juxtaposition derived from that verse: One law? The Gemara answers: They require it for that which Rabbi Yehoshua ben Levi taught his son. It is written: “There shall be one law for you, for one who acts unwittingly.” And it is written:
ורבנן כדמקרי ליה ר׳ יהושע בן לוי לבריה תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשה כל התורה כולה לע״ז. דע שפרשת (במדבר ט״ו:כ״ט-ל׳) וכי תשגו ולא תעשו ואם נפש אחת תחטא בשגגה שממנה אלו הפסוקים אמרו רבותינו ז״ל כי היא מיוחדת בע״ז ותמצא פירוש זה בספרי בע״ז הכתוב מדבר אתה אומר בע״ז או אינו אלא באחת מן המצות האמורות בתורה ת״ל והיה אם מעיני העדה נעשתה ייחד הכתוב מצוה זו בפני עצמה ואיזו זו ע״ז ובמסכת הוריות בפ׳ הורה כהן משיח (הוריות דף ח) אמרו דכולי עלמא הני קראי בע״ז הוא דכתיבי מנא לן אמר רבא ואיתימא ר׳ יהושע בן לוי ואמרי לה כדי וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה איזו היא מצוה שהיא שקולה כנגד כל המצות כולן הוי אומר זו ע״ז דבית ר׳ תנא אמר קרא את כל אשר דבר ה׳ אליכם ביד משה איזו היא מצוה שהיא בדברו של הקב״ה וצוה על ידי משה הוי אומר זו ע״ז:
ושואלים: ורבנן, האי [וחכמים, פסוק זה] ״תורה אחת״ מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? ומשיבים: מיבעי להו לכדמקרי ליה [צריכים הם לו לאותו ענין שלימד לו] ר׳ יהושע בן לוי לבריה [לבנו], נאמר: ״תורה אחת יהיה לכם לעשה בשגגה״, וכתיב [ונאמר]:
The Gemara asks: And what do the Rabbis do with the juxtaposition derived from that verse: One law? The Gemara answers: They require it for that which Rabbi Yehoshua ben Levi taught his son. It is written: “There shall be one law for you, for one who acts unwittingly.” And it is written:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.