וי״א אין מוסיפין דזמנין דלא תקניה מעיקרא ואתי לארווחי ביה הלכתא כוותיה דדרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה דר׳ יוחנן הלכה כי״א.
(1) 
מִשּׁוּם רִיחְשָׁא וי״א וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֵין מוֹסִיפִים זִימְנִין דְּלָא תַּקְּנֵיהּ מֵעִיקָּרָא וְאָתֵי לְאַרְוֹחֵי בֵּיהּ דָּרֵשׁ רַב נַחְמָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כְּיֵשׁ אוֹמְרִים.:
מִשּׁוּם רִיחְשָׁא because one does not want vermin to enter the coop. And when we learned that some say that one may not add to a preexisting hole, that ruling is also due to a decree lest one come to do so in a chicken coop, as sometimes one does not properly create the opening initially, and comes to expand it so that it will be fit for use. In that case, widening the opening is considered its completion. Rav Naḥman taught in the name of Rabbi Yoḥanan: The halakha is in accordance with the statement cited as: Some say.
פיס׳6 אם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח: משחא רב אסר ושמואל שארי מאן דאסר סבר גזרינן משום שעוה ומאן דשארי סבר לא גזרינן משום שעוה והילכתא כרב 7. אמר טאבות רישבא אמר שמואל האי טרפא דאסא אסיר {פי׳ ר״ח} פיר׳ אסור ליתן עלה8 של-הדס בתוך הנקב של-חבית לקלח בו יין9 כדי 10 שלא יהא שותת בדופני חבית11 מאי טעמ׳ ר׳ ירמיה12 מדופתי אמר גזירה
משום מרזב רב אשי אמר גזרה שמא יקטום מאי ביניהו איכא ביניהו דקטים ומנח:
1. גזרינן: דפוסים: גזרה .
2. מישרא קא : ריבב״ן, דפוסים, וכן בה״ג.
3. לאו: וכן בה״ג. חסר בריבב״ן, דפוסים.
4. מיתקן: ריבב״ן, רא״ש, דפוסים: ״מיתקנא״, וכן בה״ג.
5. ריבב״ן מוסיף: ״דמיקל״.
6. פיס׳: לא צוין בדפוסים.
7. והילכתא כרב: וכן פסקו ר״ח ורמב״ם (שבת כג:יא). חסר בריבב״ן.
8. עלה: וכן בר״ח. דפוסים : עלין דפוס קושטא : עליה .
9. יין: וכן בר״ח. ריבב״ן, רא״ש, דפוסים: היין .
10. כדי : ריבב״ן, דפוסים. חסר בכ״י א ובר״ח.
11. חבית: רא״ש, דפוסים: החבית .
12. ירמיה: רא״ש: יהודה .
13. ברעים: כך בריבב״ן, דפוסים, ר״ח, רמב״ם פיהמ״ש. כ״י א : ״בתוך הרעים״.
14. שיצונו: דפוסים : שיצננו .
16. שאמרו: ריבב״ן, רא״ש, דפוסים, וכן בר״ח. כ״י א : ״שאמרו״. וכן בסוף המאמר.
17. והא: וכן בר״ח. חסר בריבב״ן. דפוסים: והא אנן .
18. שוטחן: בכ״י א : ״שוטחין״.
19. דתניא: דפוסים: כדתניא .
20. רב׳ אליעזר: ריבב״ן, דפוסים, רא״ש: ר׳ אלעזר .
21. דבריתא: ריבב״ן, דפוסים : בברייתא .
22. הילכת׳: דפוסים: הויא לה להלכה .
23. כר׳ אליעזר ור׳ שמע׳: חסר בריבב״ן, רא״ש, דפוסים.
24. כוותהון: בלשון רבים (מוסב על ר״א ור״ש). ריבב״ן, רא״ש, דפוסים: כוותיה בלשון יחיד (מוסב על הבריתא).
25. דקא מקשינן מינה: בדפוס קושטא חסר. ריבב״ן ״דקא מקשי׳ מיהא דרב״. דפוסים : דמקשי׳ מההיא דרב .
26. בפרק ראשון בעבודה זרה: ריבב״ן, רא״ש, דפוסים: בפרק קמא דע״ז .
27. רב: דפוס קושטא : רב יהודה אמר שמואל . ריבב״ן, רא״ש, דפוסים : רב יהודה אמר רב .
28. שאמרו: כ״י א : ״שאמרו״. כדלעיל.
29. מפני: בכ״י א : ״משום״ (אבל לעיל גם בכ״י א מפני).
משום ריחשא – שלא יכנס בו שרץ כגון נמייה וחולדה שממיתים את התרנגולים.
זימנין דלא תקניה מעיקרא – שיהא כדי להוציא הבל ולהכניס את האויר.
משום ריחשא – ואטו פתחא אחרינא דליכא למיחש לריחשא לא גזרינן דדוקא אטו לול של תרנגולין גזרינן דלא מסקי אינשי אדעתייהו שיהא עשוי להכניס ולהוציא.
היכי דאמיא לחזק וכו׳, רחז״ל: פיר׳ היה נקב בחבית וסתמו שלא יהא שותת. וחלקו ר׳ חיסדא ורבה, והילכ׳ כותיה (דרבא) [דרבה]ב דתניא מסייעתו. ואלו דברי רבה, [רבה]ג אומ׳ למטה מן היין נמי זהו לשמר, ומותר לפתחו. והיכי דאמי לחזק כגון שנוקבהד למטה מן השמרים, דמוכחא מילתא, שאין אדם עושה נקב (בקרקעיתא) [בקרקעיתה]ה של חבית להוציא יין, ולא לשמר עשאו, מפני (כשמפנה) [שהמפנה] החבית הופכה על פיה. וזה הנקב כיון שסתמו נעשה סתוםו זה [כגופה]ז של חבית ובטל מלהיות נקב זו,ח וחשוב כפתח בית שנסתם בפירוץ פצימין שנסתלק ממנו דין פתח לגמרי.
גובתא, רחז״ל פיר׳: שפופרת של קנה או של עצים שנותנין אותם בנקב החבית או ביד הנאד של יין להיות מושכין ממנו יין מן החבית או מן הנאד.
משחא ר׳ אסר וכו׳, רשצז״ל פיר׳: שמן (עשה וקדוש) [עבה וקרוש].ט
טאבותי רישבא, פיר׳ שם חכם.
מקצת פיר׳: שלאכ שנו אלא שעשויל לשמר, פיר׳ שהיה הנקב הנסתם עשוי מתחילתו לשמר, כלומ׳ להוציא ממנו יין ולהצלילן מן השמרים ומעיקרא נתכונו לכך, (יסתמוהו) [וסתמוהו] אחר כך, [ו]הוצרכו עכשיו בשבת לפתחו זהו שמותר. אבל אם מעיקרא לא נקבוהו בכוונה להצליל ממנו היין, אלא אקרא[י] בעלמ׳ הוה שניקב מאליו וסתמוהו כשניקב לחזק גופה של חבית שלא להניחה נקובה, כגון זה אסור לפתחו בשבת ולהסיר סתימתו כי מגופה של חבית נעשית זו הסתימה, ועל (כן) זה שנינו ולא יקבנה מצידהמ לדברי הכל.
ועל זאת שאלנו היאך יודע הנקב העשוי לשמר, לפי (שיתכו) [שיתכן] שיקנה אדם חבית ויש בה נקב סתום ועשה בה יין ונצרך לפתוח זה הנקב, מאין ידע אם הנקב הזה לשמר נעשה ומותר או בשביל לחזק סתמוהו ואסור.
ואמ׳ ר׳ חיסדא למעלה,נ פיר׳ מסוף היין הוא לחזק.ס
רשצז״ל: לא שנו, שנוקבין.
אלא במקום, דסתימה זו לא נעשית אלא לשמר את ריח היין שלא יצא ויתקלקל, דכיוןע דלאפ סתימה מעליתא עבדי לה לא כלום היא.
לחזק, שיחזק את הכלי שלא יצא יינו, הואיל (וסתימא) [וסתימה]צ מעליתא היא כי הדר נקיב לה הוי כפותח לכתחלה.
למטה מן היין נמי לשמר הוא, כיון דאין כובד היין נשען עליו סאגי ליה בסתימה כל דהוא.
למטה מן השמרים, אצל (שולק) [שוליו]ק שכל כובד היין נשען שם.
ר׳ ירמיהר מדופתיש אמ׳ת משום מרזב, פיר׳ שמא יכין מרזב.
ר׳ אשי אמ׳א שמא יקטום, העלה מן (העינין) [הענף].ב
מתני׳ נותנין תבשיל בתוךג הבור בשביל שיהא שמור וכו׳
רחז״ל: פיר׳ בור זה אין בו מים ונותן התבשיל בקרקעיתו, מהו דתימ׳ לגזור [דלמא]ד אתי לאשוויהה גומות קמ״ל דלא גזרי׳.
ואת המים היפים ברעים פשיטא, ואת (הציץ) [הצונן]ו בחמין פשיטא, מהו דתימ׳ לגזור דילמ׳ אתי לטמון ברמץ קמ״ל דלא גזרי׳.
רשצז״ל פיר׳: לתוך הבור, שאין בו מים.
שיהא שמור, שלא יסריח מחמת [החום].ז
ואת המים היפים ברעים, פיר׳ כליח מים יפים לתוךט מים רעיםי שיצנו ולא שיחמו.כ
מי שנשרו כליו בדרך, פיר׳ שנפלו במים בשבת.
לחצר החיצונה, פיר׳ הסמוכה (למבוי) [למבוא]ל העיר בתוך העיר שהוא מקום המשתמר.
שוטחן בחמה, ליבשן.
אבל לא כנגד העם, שלא יחשדוהומ שכבסן.
א. לפנינו, דמי.
ב. ד׳.
ג. ד׳.
ד. בד׳ וערוך ערך חזק, שניקבה.
ה. ד׳.
ו. נדצ״ל כד׳ וערוך, סיתום.
ז. שאר.
ח. בד׳, נקב בו. בערוך, נקוב.
ט. בד׳, עב.
י. לפנינו, טבות.
כ. לפנינו, לא.
ל. לפנינו, במקום העשוי.
מ. כ״ה ברש״י במשנה. ולפנינו, מצדה.
נ. כ״ה ברי״ף. ולפנינו, איפכא.
ס. ר״ל מקום האויר שמעל היין, דגרס ופירש כרי״ף ור״ח.
ע. כ״ה בנ״י. ובד׳, וכיון.
פ. נדצ״ל כד׳, דלאו.
צ. ד׳.
ק. ד׳.
ר. כ״ה ברי״ף. ולפנינו, יימר.
ש. לפנינו, מדפתי.
ת. כ״ה בד״ס. ובד׳ מוסיף, גזירה.
א. כ״ה בד״ס. ולפנינו מוסיף, גזירה.
ב. ד׳.
ג. לפנינו, לתוך.
ד. ד׳.
ה. בד׳, לאשויי.
ו. ד׳.
ז. ד׳.
ח. נראה להוסיף כד׳, מלא.
ט. נראה להוסיף כד׳, מקוה.
י. בד׳ מוסיף, להשתמר.
כ. בד׳, יחמו.
ל. ד׳.
מ. כ״ה בנ״י. ובד׳, שיחשדוהו.
אסור לקטום עלה של הדס או של עשב אחר ליתן לתוך הנקב של חבית לקלח בו את היין שלא יהא שותת בדפני החבית ואפי׳ בקטום ומונח מבערב מפני שהוא כעושה מרזב וכן פסקוה גדולי המחברים וי״א שאין איסורו אלא שמא יקטום ובקטום ומונח לשם מבערב מותר:
אמר המאירי המשנה החמשית והכונה בה ככונה הנזכרת במשניות שלפניה והוא שאמר נותנין תבשיל לתוך הבור שיהא שמור בתוכו מן הכלבים או שיהא שמור בתוכו שלא להסריח מחמת החום מפני שהבור קר ופירושו בור שאין בו מים ובא להשמיענו שאין גוזרים משום השואת גומות כשמושיב הקדירה לשם שלא תטה לכאן ולכאן ואת המים היפים לתוך הרעים כדרך המקומות שאין שם בורות מתוקים ומביאים מים מן הנהרות הזכים אלא שהם חמים ובקיץ מקררין אותם בתוך הבורות של מים מלוחים או רעים וזהו שאמר בשביל שיצונו וכן נותנין את הצונן בחמה כדי שיחמו ואין גוזרין שמא יטמין ברמץ ויש שאין גורסין בשביל שיצונו אלא ונותנים מים היפים ברעים ופירושו להשתמר שלא יצטננו בימות החורף שהמים המחוברים פושרין הם ואין גוזרים שמא יבא מתוך כך להטמין בחמין ואע״פ שאסרו בפרק כירה להביא סילון של צונן לתוך אמה של חמין משום גזרת הטמנה ואף בערב שבת וכ״ש בשבת בזו הוא מפני שהיו המים מתערבים זה עם זה אבל זו שבכאן כל אחת ואחת בפני עצמה שהרי הוא נותנם בכלי ונותן הכלי לתוך הבור:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
המשנה הששית מי שנשרו כליו במים מהלך בהם ואינו חושש הגיע לחצר החיצונה שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם אמר הר״ם פי׳ נשרו מגזרת משרה ושורין שוטחן אומר שמותר לשטוח בגדיו השרויים בחמה ושוטחן מלה עברית שוטח לגוים משטח חרמים אבל לא כנגד העם כדי שלא יחשבוהו שרחצן בשבת וזה ההיתר דחוי ואין היתר לשטחן כי העקר אצלנו כל מקום שאמרו חכמים מפני מראית העין אפי׳ בחדרי חדרים אסור:
אמר המאירי המשנה הששית והיא מענין מה שלפניה והוא שאמר מי שנשרו כליו במים מהלך בהם ואין מזקיקין אותו לפשטם ואינו חושש שמא יחשדוהו שבשבת נתכבסו ויראה לי אפי׳ נשרו לו כליו לבד שהוא לובשם מתחלה ומהלך בהם הגיע לחצר החיצונה ר״ל הסמוכה למבוא העיר שהוא מקום המשתמר ורצה לשטחם נכנס לחצר ופושט ושוטח אבל לא כנגד העם שמא יחשדו אותו שבכונה כבסם:
זהו ביאור המשנה וגדולי הפוסקים דחו זה שאמרו שוטחן בחמה ממ״ש כל שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי׳ בחדרי חדרים אסור ומטעם שהקשו ממנה בראשון של ע״ז והוא שאמרו שם מאי אינו נראה אילימא דלא מיתחזי והא אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין אפי׳ בחדרי חדרים אסור אלמא הלכה היא ומ״מ יש פוסקים כסתם משנתנו וכבר הכרענו בה כראוי בראשון של יום טוב ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:
בד״ה פרץ פצימיו כו׳ די״ל שלא חלקו חכמים במת ועוד כו׳ דבית כו׳ מטמא הנוגע בכתלים כו׳ עכ״ל אבל בחצר הקבר שהמת במערה גופה נמי אינו מונח אלא בכוכין שם מקרי שפיר מסיימי מחיצתא ולתירוצם שני נמי לכך אינו מטמא שם בנוגע בכותל המערה ודו״ק:
בד״ה מי שנשרו כליו בדרך גרסינן לשון נפילה כו׳ עכ״ל ר״ל דגרסי׳ שנשרו הנו״ן בקמץ מלשון נפילה מעליו במים ול״ג שנשרו הנו״ן בחירק מלשון שריה וכיבוס ע״י מי גשמים וק״ל:
משום ריחשא [שרצים] שלא יכנסו דרכו ללול. ומה ששנינו שיש אומרים שאין מוסיפים, אף הם טעמם משום גזירת לול תרנגולים, והם מסבירים: זימנין [פעמים] שלא תקניה מעיקרא [תקנו מתחילה] לנקב זה, ואתי לארוחי ביה [ובא לעשותו מרווח יותר], שרק על ידי הרחבה זו נעשה הפתח ראוי לשימוש. ונמצא שבאותו זמן נעשה הפתח. דרש רב נחמן משום רבי יוחנן הלכה כיש אומרים.
because one does not want vermin to enter the coop. And when we learned that some say that one may not add to a preexisting hole, that ruling is also due to a decree lest one come to do so in a chicken coop, as sometimes one does not properly create the opening initially, and comes to expand it so that it will be fit for use. In that case, widening the opening is considered its completion. Rav Naḥman taught in the name of Rabbi Yoḥanan: The halakha is in accordance with the statement cited as: Some say.
הכל
(2) אוְשָׁוִין שֶׁנּוֹקְבִין נֶקֶב יָשָׁן לְכַתְּחִלָּה.: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּמְקוֹם הֶעָשׂוּי לְשַׁמֵּר אֲבָל לְחַזֵּק אָסוּר הֵיכִי דָּמֵי לְשַׁמֵּר הֵיכִי דָּמֵי לְחַזֵּק א״ר אָמַר רַב חִסְדָּא לְמַעְלָה מִן הַיַּיִן זֶהוּ לְשַׁמֵּר לְמַטָּה מִן הַיַּיִן זֶהוּ לְחַזֵּק רָבָא אָמַר ב לְמַטָּה מִן הַיַּיִן נָמֵי זֶהוּ לְשַׁמֵּר וְהֵיכִי דָּמֵי לְחַזֵּק כְּגוֹן שֶׁנִּיקְּבָה לְמַטָּה מִן הַשְּׁמָרִים.
We learned in the baraita: And everyone agrees that one may perforate an old hole that was sealed ab initio. Rav Yehuda said that Shmuel said: They only taught this in a place where the hole is made to strain the wine from the sediment; however, if it was made to reinforce the barrel, it is prohibited (ge’onim). The Gemara asks: What are the circumstances in which a hole is considered to have been made to strain and what are the circumstances in which a hole is meant to reinforce the barrel? Rav Ḥisda said: If one perforates the barrel above the level of the wine, that is a hole designated to strain the wine, and if one perforates the barrel below the level of the wine, that is a hole designated to reinforce the barrel. Rava said: A hole made below the level of the wine is also designated to strain the wine, and what are the circumstances in which a hole is meant to reinforce the barrel? It is in a case where one perforated it below the sediment.
ושוין שנוקבין בנקב ישן לכתחלה ואמר רב יהודה משמיה דשמואל אינו מותר לפתוח נקב ישן אלא במקום העשוי לשמר פי׳ להוציא היין מן השמרים אבל לחזק אסור פי׳ היה נקב בחבית וסתמו שלא יהא שותת. וחלקו רב חסדא ורבה והלכתא כרבה דתניא מסייעתו ואלו דברי רבה רבה אמר למטה מן היין נמי זהו לשמר ומותר לפותחו והיכי דמי לחזק כגון שנקבה למטה מן השמרים דמוכחא מלתא שאין אדם עושה נקב בקרקעיתא של חבית להוציא יין ולא לשמר. עשאו מפני כשמפנה החבית הופכה על פיה. וזה הנקב כיון שסתמו נעשה סתום. זה בגופה של חבית ובטל מלהיות נקב בו וחשוב כפתח בית הנסתם בפירוץ פצימין שנסתלק ממנו דין פתח לגמרי. גובתא שהיא שפופרת של קנה או של עצים שנותנין בנקב החבית או ביד הנוד של יין להיות מושכין ממנו יין מן החבית או מן הנוד.
ערך חזק
חזק – א(קידושין כו.) נכסים שיש להן תחריות נקנין בחזקה ואמרינן בגמרא דכתיב ושבו בעריכם אשר תפשתם במה תפשתם בישיבם ישיבת שכונה כגון דירה ביום ובלילה היא החזקה. ושאין להן אחריות פי׳ המטלטלין אין נקנין אלא במשיכה דכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד והוא המשיכה. (שבת קמו:) ושוין שנוקבין בנקב שנוקבין בנקב ישן לכתחילה ואמר רב יהודה משמיה דשמואל אין מותר לפתוח נקב ישן אלא במקום העשוי לשמר פי׳ להוציא היין מן השמרים אבל לחזק אסור פי׳ היה הנקב בחבית וסתמו שלא יהא שותת נחלקו רב חסדא ורבא והלכתא כרבא דתניא מסייעתו דברי רבא רבא אמר למטה מן היין נמי זהו לשמר ומותר לפותחו והיכי דמי לחזק כגון שניקבה למטה מן השמרים דמוכחת מילתא שאין אדם עושה נקב בקרקעית׳ של חבית להוציא יין ולא לשמר עשאו מפני כשמפנה החבית הופכה על פיה וזה הנקב כיון שסתמו נעשה סיתום זה בגופה של חבית ובטל מלהיות נקב וחשוב נפתח בית הנסת׳ בפירוץ פצימיו שנסתלק ממנו דין פתח לגמרי (פסחים מה) אבל במקום שעשוי לחזק אינו חייב לבער פי׳ מקום שיש בו סדק או נקב ונתן זה הבצק שם לסתמו שנמצא עושה מלאכת עץ ובטל אע״פ שהוא כזית. (סנהדרין צד) חזקיה שחזקו יה.
ערך סבן
סבן – ב(גיטין נח.) שיגר לו בן ננס לרבי סובני וחומס סובני סלסלה ומלמלה. סובני וחומס סובני כאמגוזא ופלגו אמגוזא. סלסלה ומלמלא כפיסתקא ופלגו פיסתקא מאי מלמלה דבר הנמלל ונמתח אמר הגאון הכין לישנא דגמרא (עירובין פה:) בן ננס איקלע לקמיה דרבי ואמר דהאי לשון אחרת הוא ולאו לשון חכמים הוא ופי׳ סובני בגד דק מאד שמקפלין אותו ומכניסין אותו בקליפת אגוז וחומס סובני בגד שמקפלין אותו ומכניסין אותו בחצי קליפת אגוז ודומה כי סובני שם האגוז בלשון זה וחומס חצי בל׳ זה וכן סלסלה שמו של פיסתקא והוא בל׳ ערבי פיסתקא. וכן שיגר לו קליפת אגוז שיש בה בגד וחצי קליפת אגוז שיש בה בגד ופיסתקא שיש בה בגד. ומלמלה הוא מל׳ מלתחה שאם נמלל יהא קטן ואם נמתח יהא גדול ור״ח פי׳ סובני הוא לשון יון כגון סבניתא שמתעטף בה כשיוצא מהמרחץ כל אדם לפי כבודו וז״ש סלסלה ומלמלה כי אמגוזא ופלגי אמגוזא כי פיסתקא ופלגו פיסתקא יתכן שיהו בגדים דקים נתונים בקליפת אגוז הבאים מהינדי שהן גדולים ורבי׳ גרשם פי׳ לישנא דגמרא שיגר לו בונייס בן בונייס לרבי סובני וחומס סלסלה ומלמלה פי׳ סדינין דקין הרבה לצורך מלבושין וקורין הכי לשמות אותן סדינים סבני וכל כך דק שמקופל הוא שיעור אגוז ומלבוש ששמו חומס היה דק ממנו שקיפולו אינו אלא כחצי אגוז סלסלה ומלמלה היו כמו כן תכשיטין דקין שקיפול סלסלה כשיעור פוסתקא גרעיני פרי שקורין גלדנש. ומלמלה מחזיק קיפולו חצי פיסתקא דבר הנמלל ונמתח שהיה מפשתן טוב ודק וכשטווה אותו נמתח החוט כמו מאליו (שבת קמו:) סבניתא אמר רבי יוחנן צריך לקשור שני ראשיה למטה פי׳ סדין שמתעטפין בה צריך לקשר שני ראשיה למטה שמא תפול ואתי לאיתויי למטה מכתפים צריך להתעטף ולקשר דאי לא מיחזי כמשאוי ובלעז סנדנ״י (בפסיקתא ויהי בשלח פרעה) אפי׳ סבניתא לא הוה יכול. (ירושלמי בפרק במה אשה) המטפחות סבניי׳ רברבן (א״ב פי׳ בל׳ יוני ורומי מין בגד).
א. [בעפעסטיגען.]
ב. [ארט פיינעטע וועב.]
לא שנו – דנוקבין.
אלא במקום – דסתימה זו לא נעשית אלא לשמור ריח היין שלא יצא ויתקלקל וכיון דלאו סתימה מעליותא עבדי לה לאו כלום הוא.
לחזק – שיחזק הכלי שלא יצא יינו הואיל וסתימה מעלייתא היא כי הדר נקיב לה הוי כפותח לכתחלה.
למטה מן היין נמי לשמר הוא – כיון דלאו כובד היין נשען עליו סגי ליה בסתימה כל דהו.
למטה מן השמרים – אצל שוליו שכל כובד היין נשען שם.
אלא במקום. שסתימה זו אינה עשויה אלא לשמור ריח היין שלא יצא ויתקלקל, [ו]כיון דלא סתימה מעליתא עבדי לה, לא כלום הוא.
אבל לחזק. שיחזק הכלי [שלא] יצא יינו דרך שם, [הואיל] וסתימה מעליתא בעי, וכי הדר נקיב לה הוי כפותח לכתחלה.
למעלה מן היין. שאין דרך שימלאו החבית כל כך שיגיע שם היין, נמצא שאינו צריך להדקו היטב, הלכך אינו נקרא כפותחו לכתחילה.
למטה מן היין נמי זהו לשמר. כיון שאין כובד היין נשען עליו סגי בסתימה כל דהו. אבל למטה מן השמרים שכל היין נשען עליו, אי לא סתום היטב היטב, לא היה מחזיק הכלי. והלכתא כוותיה דרבא דלא פקע שם פתח מיניה אלא בסתימה מעליא (דהיינו) [דתניא] כוותיה גבי דין נטילת ד׳ אמות בחצר לפירוק משא, דשקיל מיניה אעפ״י שהוא סתום, כיון שלא פרץ את פצימיו.
אמר שמואל לא שנו אלא במקום העשוי לשמר אבל במקום העשוי לחזק אסור. פירוש לשמר שסתימת הנקב היה לשמור ריח היין שלא יצא ויתקלקל דלא סתימה [מעלייתא היא, אבל לח]זק את הכלי סתימה מעלייתא [היא]. כך פירש רבינו שלמה ז״ל. ולא כן פירשה [הרי״ף. בי סדיא רב אסר] להוציאו דדך מלבוש. ושמואל שרי. ברכין דכולי עלמא לא פליגי דשרי, בקשין דכולי עלמא אסור, כי פליגי במציעאי. והלכתא כשמואל, ורב נמי לא פליג עליה בפירוש [אלא מכללא] והדר אכריז בי סדיא משרא שרי.
גמ׳ אמר ר״ח למעלה מן היין זהו לשמר. גי׳ הרי״ף למעלה מן היין זהו לחזק למטה מן היין זהו לשמר רבה אמר למעלה וכו׳:
א בברייתא שנינו: ושוין בדעתם המחמירים למקילים שלדעת הכל נוקבין בשבת נקב ישן שנסתם לכתחלה. אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: לא שנו שנוקבים אלא במקום העשוי לשמר (להוציא את היין מן השמרים, לסננו), אבל אם היה עשוי לחזק את הכלי — אסור (גאונים). ושואלים: היכי דמי [איך בדיוק] נחשב לשמר, היכי דמי [איך בדיוק] נחשב לחזק? אמר רב חסדא: אם נוקב בחבית למעלה מן היין — זהו לשמר, ואם נוקב למטה מן היין — זהו לחזק. רבא אמר: למטה מן היין נמי [גם כן] זהו נחשב לשמר. והיכי דמי [ואיך בדיוק] נחשב לחזק — כגון שניקבה החבית למטה מן השמרים.
We learned in the baraita: And everyone agrees that one may perforate an old hole that was sealed ab initio. Rav Yehuda said that Shmuel said: They only taught this in a place where the hole is made to strain the wine from the sediment; however, if it was made to reinforce the barrel, it is prohibited (ge’onim). The Gemara asks: What are the circumstances in which a hole is considered to have been made to strain and what are the circumstances in which a hole is meant to reinforce the barrel? Rav Ḥisda said: If one perforates the barrel above the level of the wine, that is a hole designated to strain the wine, and if one perforates the barrel below the level of the wine, that is a hole designated to reinforce the barrel. Rava said: A hole made below the level of the wine is also designated to strain the wine, and what are the circumstances in which a hole is meant to reinforce the barrel? It is in a case where one perforated it below the sediment.
הכל
(3) א״ל אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ גבַּיִת סָתוּם יֵשׁ לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת פָּרַץ אֶת פַּצִּימָיו אֵין לוֹ ד׳ אַרְבַּע אַמּוֹת ד בַּיִת סָתוּם אֵינוֹ מְטַמֵּא כׇּל סְבִיבָיו פָּרַץ אֶת פַּצִּימָיו מְטַמֵּא כׇּל סְבִיבָיו.
Abaye said to Rava: A baraita was taught that supports your opinion that any opening retains its status unless it is absolutely clear that it is no longer used for that purpose. When dividing a courtyard between the owners of the houses in it, in addition to an equal share of the courtyard, each receives the four cubits adjoining each entrance leading from his house to the courtyard. A house with a sealed entrance still has the four cubits adjoining that entrance, because the entrance can be reopened. It is only if one broke its doorposts and sealed the entrance that the entrance has been completely negated and it does not have the four cubits adjoining it. This applies similarly to the halakhot of ritual impurity: A house in which there is a corpse transmits ritual impurity only through its doorways. A house with sealed entrances does not render all of its surroundings ritually impure; the ritual impurity only extends opposite the entrances. However, if one broke its doorposts, it is no longer considered an entrance, and it renders all of its surroundings ritually impure.
תניא דמסייע לך – דלא פקע שם פתח מיניה אלא בסתימה מעלייתא.
בית סתום יש לו ד״א – קיי״ל בבבא בתרא חצר מתחלקת לפי פתחיה לפי פתח הבתים הפתוחין לה אם באו לחלק את החצר בין שנים שהיה לזה בית שפתוחין לו לחצר שני פתחים ולזה בית שפתוחין לו לחצר ד׳ פתחים נוטל לכל פתח ארבע אמות בחצר נגד פתחו למדת רוחב פתחו והשאר חולקין בשוה ואם נסתם אחד מהם קודם חלוקת החצר ולא פירץ את פצימיו אלא סתם בין שני הפצימין אינו מפסיד [דין] פתחו בכך פירץ את פצימיו ואח״כ סתמו פקע שם פתח מיניה.
בית סתום – והמת בתוכו אינו מטמא סביביו.
פרץ פצימיו – וסתמו נעשה קבר ומטמא סביביו ד״א כדאמר בסוטה (דף מד.) מת תופס ד״א לטומאה וגזרה דרבנן שמא יאהיל ולא יבין.
פרץ פצימיו מטמא כל סביביו – פי׳ בקונטרס כל סביביו ד׳ אמות כקבר ואין נראה לזקיני הרב ר׳ שמשון זצ״ל דכיון דמסיימי מחיצתא ולית לן למיחש שמא יעלה על הבית ויאהיל עליו ולא ידע לית לן למימר דמטמא ד׳ אמות כל סביביו כדמוכח בסוטה פרק משוח מלחמה (סוטה מד.) גבי חצר הקבר העומד בתוכה טהור הני מילי חצר הקבר דמסיימא מחיצתא אבל מת בעלמא תפיס ומשמע דבמת נמי היכא דמסיימא לא נטמא כל סביביו ד׳ אמות אלא נראה לו דהכי פי׳ זיזין באותו בית שבולטין מחוץ לבית מכל צד ויש בהם פותח טפח בכל אחד אם הבית סתום ועדיין נראית בו צורת הפתח אינו מטמא שסתמו של מת עומד לצאת דרך הפתח פרץ פצימיו וחזר ובנאו כשאר כותל ולא נותר בו כלל פתח מטמא כל סביביו דכל חד וחד איכא לספוקי דילמא דרך אותו מקום יצא מן הבית מיהו לאו פירכא היא כולי האי מה שהקשה לפירוש הקונטרס די״ל שלא חלקו חכמים במת ועוד נראה דלא קשה כלל לפי׳ הקונטרס דבית נמי לא מסיימי מחיצתא שהוא מטמא הנוגע בכתלים אפילו לא יעלה על גביו כקבר שמטמא במגע אפילו מן הצד כדתניא בספרי בפרשת פרה אדומה או בקבר זה קבר סתום או אינו אלא קבר פתוח אמרת ק״ו ומה אהל שמקבל טומאה אינו מטמא מכל צדדין כשהוא פתוח קבר שאינו מקבל טומאה אינו דין שלא יטמא מכל צדדין כשהוא פתוח אלמא כשהוא סתום מטמא אף הנוגע מן הצד.
בית סתום אינו מטמא כל סביביו פרץ פצימיו מטמא כל סביביו. פירש רש״י ז״ל: כדין קבר דגזרו חכמים לטמא את סביביו ד׳ אמות גזרו שמא יאהיל ולא יבין. ובתוס׳ הקשו עליו שהרי בסוטה בפרק משוח מלחמה (סוטה מד.) אמרינן בהדיא דהיכא דמסיימי מחיצאתא לא גזרינן. ומשום הכי פירשו הם ז״ל כההיא דביצה (ביצה י.) מת בבית ולה פתחים הרבה כולן טמאים, נפתח אחד מהן הוא טמא וכולן טהורין, והכי נמי בזמן שלא פרץ פצימיו הרי הוא כפתוח ואינו מטמא כלים שתחת זיזין שבסביבות הבית אלא מה שתחת הזיז שעל אותו הפתח, אבל פרץ פצימיו אז אינו ראוי ליצא באותו פתח יותר מבשאר מקומות, והלכך כל הכלים שתחת כל זיזין הסביבות טמאין.
בד״ה בית סתום כו׳ אינו מפסיד דין פתחו כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה פורץ פצימיו כו׳ גבי חצר הקבר כו׳. נ״ב פי׳ חצר שלפני המערה:
אמר ליה [לו] אביי לרבא: תניא דמסייע [שנויה ברייתא שמסייעת] לך, לשיטתך, שפתח דינו תמיד כפתח אלא אם כן מוכח באופן שאין בו ספק, שאינו משמש עוד לצורך זה. ששנינו: כאשר מחלקים חצר בין בעלי הבתים שבתוכה מקבל כל בעל בית, נוסף לחלקו בחצר, גם ארבע אמות ליד כל פתח של ביתו. ואמרו: כי בית סתום, שסתמו אחד מפתחיו — יש לו ארבע אמות לאותו פתח, כיון שהפתח עשוי לחזור ולהפתח, ורק אם פרץ את פצימיו (מזוזותיו) של הפתח וסתמו, בטלה תורת פתח לגמרי — ואין לו ארבע אמות, שפריצת הפצימים מוכיחה שביטל פתח זה לחלוטין. וכן בדיני טומאה: בית שהיה בו מת מטמא רק כנגד פתחיו, ואף בית סתום שסתם את פתחו — אינו מטמא את כל סביביו, אלא כנגד פתחו בלבד, ואולם אם פרץ את פצימיו שוב אין כאן פתח — ובית זה מטמא כל סביביו במגע כקבר סתום.
Abaye said to Rava: A baraita was taught that supports your opinion that any opening retains its status unless it is absolutely clear that it is no longer used for that purpose. When dividing a courtyard between the owners of the houses in it, in addition to an equal share of the courtyard, each receives the four cubits adjoining each entrance leading from his house to the courtyard. A house with a sealed entrance still has the four cubits adjoining that entrance, because the entrance can be reopened. It is only if one broke its doorposts and sealed the entrance that the entrance has been completely negated and it does not have the four cubits adjoining it. This applies similarly to the halakhot of ritual impurity: A house in which there is a corpse transmits ritual impurity only through its doorways. A house with sealed entrances does not render all of its surroundings ritually impure; the ritual impurity only extends opposite the entrances. However, if one broke its doorposts, it is no longer considered an entrance, and it renders all of its surroundings ritually impure.
הכל
(4) גּוּבְתָּא רַב אָסַר וּשְׁמוּאֵל שָׁרֵי המְחַתֵּךְ לְכַתְּחִלָּה דכ״ע דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דאסור אַהְדּוֹרֵי דכ״ע דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי כִּי פְּלִיגִי דַּחֲתִיכָה וְלָא מְתַקְּנָא מַאן דְּאָסַר גָּזְרִינַן דִּילְמָא אָתֵי לְמִיחְתַּךְ לְכַתְּחִלָּה וּמַאן דְּשָׁרֵי ו לָא גָּזְרִינַן.
With regard to inserting a reed through a hole in a barrel in order to draw wine through it, Rav prohibited doing so on Shabbat, and Shmuel permitted doing so. The Gemara elaborates: With regard to cutting and inserting the reed ab initio, everyone agrees that it is prohibited, because this is considered fashioning a utensil. With regard to restoring a prepared reed to its place, everyone agrees that it is permitted. When they disagree is in a case where the reed has been cut but not yet inserted into the barrel. The one who prohibits doing so, Rav, holds that we issue a decree that prohibits inserting the reed due to the concern that perhaps one will come to cut the reed ab initio for this purpose; and the one who permits doing so, Shmuel, holds that we do not issue a decree in that situation.
רב אסר ושמואל שרי ואקימנא חלוקתן בשפופרת חתוכה ואינה מתוקנת להכניסה לנקב אבל לחתוך דברי הכל אסור. ואם היא חתוכה ומתוקנת דברי הכל מותר להחזירה בנקב החבית או בנוד למשוך ממנה יין. והעמדנו עוד חלוקת רב ושמואל כתנאי.
גובתא – לתקוע קנה חלול בנקב החבית שיצא היין דרך הקנה.
מחתך – רונגיי״ר לתקנה למדת הנקב.
אהדורי – אם נפלה.
ולא מתקנא – לא ניתנה בנקב לידע אם למדתו היא.
כי פליגי דחתיכה ולא מתקנה. לא נתנה בנקב לידע מדתו אם למדתו הוא.
מאן דאסר סבר גזרינן דילמא אתי. לתקן אותה למדת הנקב.
ב בענין גובתא [קנה] שמכניסים בנקב החבית להוציא משם את היין, רב אסר ושמואל שרי [התיר]. ומפרטים: מחתך לכתחלה ומתקין קנה זה — דכולי עלמא [הכל] לא פליגי [נחלקו] שאסור, לפי שיש בכך עשיית כלי ממש. אהדורי — דכולי עלמא לא פליגי דשרי [להחזיר למקומו קנה מוכן, הכל אינם חלוקים שמותר]. כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה דחתיכה ולא מתקנא [כשהקנה חתוך ואינו מותקן]. מאן דאסר [מי שאוסר, רב] סבור כי גזרינן דלמא אתי למיחתך [גוזרים אנו שמא יבוא לחתוך] לכתחלה קנה לצורך זה. ומאן דשרי [ומי שמתיר, שמואל] סבור כי לא גזרינן [אין אנו גוזרים].
With regard to inserting a reed through a hole in a barrel in order to draw wine through it, Rav prohibited doing so on Shabbat, and Shmuel permitted doing so. The Gemara elaborates: With regard to cutting and inserting the reed ab initio, everyone agrees that it is prohibited, because this is considered fashioning a utensil. With regard to restoring a prepared reed to its place, everyone agrees that it is permitted. When they disagree is in a case where the reed has been cut but not yet inserted into the barrel. The one who prohibits doing so, Rav, holds that we issue a decree that prohibits inserting the reed due to the concern that perhaps one will come to cut the reed ab initio for this purpose; and the one who permits doing so, Shmuel, holds that we do not issue a decree in that situation.
הכל
(5) כְּתַנָּאֵי אֵין חוֹתְכִין שְׁפוֹפֶרֶת ביו״ט בְּיוֹם טוֹב וא״צ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּשַׁבָּת נָפְלָה (אֵין) מַחֲזִירִין אוֹתָהּ בְּשַׁבָּת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר ביו״ט בְּיוֹם טוֹב ור׳ וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה מֵיקֵל.
The Gemara notes that Rav and Shmuel’s dispute is parallel to a dispute between tanna’im: One may not cut a reed tube on a Festival, and needless to say, it is prohibited on Shabbat. And if it was already cut but fell, one may restore it to its place on Shabbat, and needless to say, it is permitted to do so on a Festival. And Rabbi Yoshiya is lenient in this matter.
דתניא אין חותכין שפופרת ביום טוב ואין צ״ל בשבת. נפלה מחזירין בשבת. ואין צ״ל ביום טוב. ור׳ יאשיה מיקל ודייקי׳ עלה ר׳ יאשיה אהייא מיקל אילימא ארישא שאמר תנא קמא אין חותכין כלומר אין חותכין מקנה גדול חתיכה לעשות׳ שפופרת הא ר׳ יאשיה מיקל בהא קא מתקן כלי בשבת אלא שאמר תנא קמא נפלה מחזירין אותה. בהא לימא ר׳ יאשיה מיקל מי החמיר שיאמר בזה מיקל הלא בזה גם תנא קמא מותר קאמר. ותריצנא אלא לאו דחתיכה ולא מתקנה איכא בינייהו וכך הציעה. אין עושין שפופרת ביום טוב ואין צ״ל בשבת. ואפילו חתכה ולא מתקנה אסור אבל אם היתה כבר בחבית ונפלה מחזירין אותה בשבת ואין צ״ל ביום טוב ור׳ יאשיה מיקל בחתיכה ולא מתקנה נמצאו דברי רב כתנא קמא ודברי שמואל כר׳ יאשיה והלכה כר׳ יאשיה ודרש רב שישא בריה דרב אידי משמא דר׳ יוחנן הלכתא כר׳ יאשיה וזה שאמר חתכה ולא מתקנה לאו שצריכה תיקון כלי כגון סכין וכדומה לו אלא תיקון ביד בלבד. ואם צריכה תיקון בסכין או זולתו סכין כלי אחר אסורה.
ומעירים: מחלוקת רב ושמואל בענין זה הריהי כתנאי [כתנאים], שכבר נחלקו בדבר זה. ששנינו: אין חותכין שפופרת של קנה ביום טוב, ואין צריך לומר שאסור לחותכה בשבת. ואם היתה חתוכה כבר אלא שנפלה ממקומה — מחזירין אותה בשבת, ואין צריך לומר שמותר להחזירה ביום טוב. ור׳ יאשיה מיקל.
The Gemara notes that Rav and Shmuel’s dispute is parallel to a dispute between tanna’im: One may not cut a reed tube on a Festival, and needless to say, it is prohibited on Shabbat. And if it was already cut but fell, one may restore it to its place on Shabbat, and needless to say, it is permitted to do so on a Festival. And Rabbi Yoshiya is lenient in this matter.
הכל
(6) ר׳ רַבִּי יֹאשִׁיָּה אַהֵיָיא אִילֵּימָא אַרֵישָׁא הָא קָמְתַקֵּן מָנָא אֶלָּא אַסֵּיפָא ת״ק תַּנָּא קַמָּא נָמֵי מִישְׁרֵא קָשָׁרֵי אֶלָּא דַּחֲתִיכָה וְלָא מְתַקְּנָא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מ״ס מָר סָבַר גָּזְרִינַן ומ״ס וּמָר סָבַר לָא גָּזְרִינַן דָּרַשׁ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידֵּי מִשְּׁמֵיהּ דר׳ דְּרַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כר׳ כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה.:
The Gemara asks with regard to the statement of Rabbi Yoshiya: On which section of the baraita is he commenting? If you say that he is referring to the first clause of the baraita, which discusses cutting a tube, isn’t he creating a vessel, which is a prohibited labor? How could Rabbi Yoshiya permit doing so? Rather, say that he is referring to the latter clause of the baraita, which discusses restoring a fallen tube to its place; the first tanna also permits doing so, leaving no room for further leniency by Rabbi Yoshiya. Rather, it is with regard to a case in which it was cut but not inserted into the barrel that there is a practical difference between them: One Sage, the first tanna, held that we issue a decree that prohibits doing so, and one Sage held that we do not issue a decree. The Gemara concludes: Rav Sheisha, son of Rav Idi, taught publicly in the name of Rabbi Yoḥanan: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoshiya.
הלכה כר׳ יאשיה – ומאי דאמרן לעיל בפרק תולין דשקיל ברא דתומא בהערמה יש לומר דסבירא ליה כרב דאסר. ויש לומר: בכל מידי אסר רב ואפילו בברא דתומא. ומאי דקשיא לי במהדורא קמא מנוקבין נקב ישן יש לומר שאין סותמין אותו אלא מוציא כל היין משם שאין צריך לסותמו. עיין בפסקיי.
ושואלים: ר׳ יאשיה אהייא [על מה מוסבים דבריו], אילימא ארישא [אם תאמר שהוא מדבר על ראש הברייתא], בענין חיתוך שפופרת — איך הוא מיקל, הא קמתקן מנא [הרי בכך הוא מתקן כלי] וכיצד יתיר מלאכה ממש? אלא תאמר כי הוא מדבר אסיפא [על הסוף] בענין החזרת השפופרת שנפלה למקומה — והלא התנא קמא נמי מישרא קשרי [הראשון גם כן מתיר], ומה יש להקל עוד בדבר? אלא ודאי באופן דחתיכה ולא מתקנא איכא בינייהו [שחתוכה ואינה מותקנת יש ביניהם מחלוקת], שמר סבר [חכם זה, התנא קמא סבור]: גזרינן [גוזרים אנו] איסור בכך. ומר סבר [וחכם זה, ר׳ יאשיה סבור]: לא גזרינן [אין אנו גוזרים]. ומסכמים: דרש רב שישא בריה [בנו] של רב אידי בפומבי משמיה [משמו] של ר׳ יוחנן: הלכה כר׳ יאשיה.
The Gemara asks with regard to the statement of Rabbi Yoshiya: On which section of the baraita is he commenting? If you say that he is referring to the first clause of the baraita, which discusses cutting a tube, isn’t he creating a vessel, which is a prohibited labor? How could Rabbi Yoshiya permit doing so? Rather, say that he is referring to the latter clause of the baraita, which discusses restoring a fallen tube to its place; the first tanna also permits doing so, leaving no room for further leniency by Rabbi Yoshiya. Rather, it is with regard to a case in which it was cut but not inserted into the barrel that there is a practical difference between them: One Sage, the first tanna, held that we issue a decree that prohibits doing so, and one Sage held that we do not issue a decree. The Gemara concludes: Rav Sheisha, son of Rav Idi, taught publicly in the name of Rabbi Yoḥanan: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoshiya.
הכל
(7) וְאִם הָיְתָה נְקוּבָה וְכוּ׳.: מִישְׁחָא רַב אָסַר וּשְׁמוּאֵל שָׁרֵי מַאן דְּאָסַר זגָּזְרִינַן מִשּׁוּם שַׁעֲוָה וּמַאן דְּשָׁרֵי לָא גָּזְרִינַן אֲמַר לֵיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר בַּר חָנָה לְרַב יוֹסֵף בְּפֵירוּשׁ אֲמַרְתְּ לַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב מִישְׁחָא שְׁרֵי.
And we also learned in the mishna: And if the barrel was already perforated, one may not seal the hole with wax. There is a dispute among the amora’im whether or not it is permitted to seal that hole with oil: Rav prohibited doing so, and Shmuel permitted doing so. The Gemara explains: The one who prohibits doing so, Rav, holds that we issue a decree prohibiting oil due to concern lest one come to seal the hole with wax. And the one who permits doing so, Shmuel, holds that we do not issue a decree prohibiting oil due to concern lest one come to use wax to seal the hole. Rav Shmuel bar bar Ḥana said to Rav Yosef: How is Rav cited as prohibiting the sealing of the hole in a barrel with oil on Shabbat? You told us explicitly in Rav’s name: Oil is permitted for use in sealing a hole.
ואם היתה החבית נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שממרח. כלומר סותם כדאמרינן התם לענין חבית שניקבה וסתמה שמרים כו׳ מורח מן הצדדין. וכיון דר׳ יהודה דמתניתין ורבן יוחנן בן זכאי ורב ושמואל אמרי שמע מינה שאסור לתת שעוה בחבית. וכן משחא. רב אסר גזירה במשחא אטו שעוה. והלכתא כוותיה.
ג ועוד שנינו במשנה שאם היתה החבית נקובה — אסור לסתום אותו נקב בשעוה. ושנינו שנחלקו אמוראים אם מותר לסתום נקב במישחא [שמן], שרב אסר, ושמואל שרי [התיר]. ומסבירים: מאן דאסר [מי שאוסר, רב] — לדעתו גזרינן [גוזרים אנו] איסור אף בשמן משום שעוה. ומאן דשרי [ומי שהתיר, שמואל] — לדעתו לא גזרינן [אין אנו גוזרים] בשמן משום שעוה. אמר ליה [לו] רב שמואל בר בר חנה לרב יוסף: איך מביאים משם רב לאסור סתימת נקב החבית בשבת בשמן, והלא בפירוש אמרת לן משמיה [לנו משמו] של רב כי מישחא שרי [שמן מותר] לסתום בו!
And we also learned in the mishna: And if the barrel was already perforated, one may not seal the hole with wax. There is a dispute among the amora’im whether or not it is permitted to seal that hole with oil: Rav prohibited doing so, and Shmuel permitted doing so. The Gemara explains: The one who prohibits doing so, Rav, holds that we issue a decree prohibiting oil due to concern lest one come to seal the hole with wax. And the one who permits doing so, Shmuel, holds that we do not issue a decree prohibiting oil due to concern lest one come to use wax to seal the hole. Rav Shmuel bar bar Ḥana said to Rav Yosef: How is Rav cited as prohibiting the sealing of the hole in a barrel with oil on Shabbat? You told us explicitly in Rav’s name: Oil is permitted for use in sealing a hole.
הכל
(8) אָמַר טָבוּת רִישְׁבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל הַאי טִרְפָא דְאַסָּא אָסוּר מ״ט מַאי טַעְמָא רַב יֵימַר מִדִּפְתִּי אָמַר גְּזֵירָה מִשּׁוּם מַרְזֵב רַב אָשֵׁי אָמַר חגְּזֵירָה שֶׁמָּא יִקְטוֹם מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דִּקְטִים ומנחי.
The Gemara cites a statement that Tavut the hunter said that Shmuel said: With regard to this myrtle leaf, it is prohibited to insert it into a hole in a barrel to be used as a spout. The Gemara asks: What is the reason for this? Rav Yeimar of Difti said: It is a decree issued due to the concern lest one come to make an actual spout on Shabbat. Rav Ashi said: It is a decree issued lest one cut a myrtle leaf from its branch on Shabbat for this purpose. The Gemara asks: What is the practical difference between them? The Gemara answers: There is a practical difference between them in a case in which the leaves were already cut and placed, as in that case, Rav Ashi’s concern would not apply, but Rav Yeimar would still rule stringently.
טרפא דאסא – פירוש: עלה הדס שנותנין על הנקב של חבית להיות מקלח בו היין ולא יהיה שותת בדופני החבית. לדברי הכל אסור ליטול עלה של הדס בשבת ולשומו בנקב של חבית כמרזב. ואפילו רב אשי לא התיר אלא שאם היה הנקב מושך ממנו אבל לתתו לכתחלה אוסר.
טרפא דאסא – לתת עלה של הדס בנקב החבית שהעלה עשוי כמרזב והיין זב דרך שם.
גזירה משום מרזב – שמא יכין מרזב.
שמא יקטום – העלה מן הענף וכיון דקטמיה הוה ליה כמתקן כלי כדתניא במסכת ביצה (דף לג:) לחצות בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת.
משום מרזב – פי׳ הרב פור״ת שלא יבוא ליתן על גגו מרזב וקשה דבגובתא נמי נגזר אלא נראה לרבי כפי׳ הקונט׳ שלא יתקן מרזב ליינו שיפול היין בתוכו וילך למרחוק דכשלוקח עלה של הדס ומקפלו כעין מרזב נראה כעושה מרזב אבל בגובתא שאינו עושה בו שום מעשה לא גזרינן. מ״ר.
משום מרזב. אי שרית ליה זה, אתי למעבד מרזב, שיעשה מרזב (אחד) [אחר] מקנה, שיחתך הקנה לשנים ויעשה מהן מרזבין.
שמא יקטום. קצת מן העלה הזה שלא ימצאנו כמדתו. אבל אי הוה מתקנה לכך מעיקרא, לא גזרינן משום מרזב דעץ אחר בעלמא.
איכא ביניהו דקטים ומנח – פירוש: ורב אשי דאמר גזירה שמא יקטום בבא לישאל קאמר שאין אנו מתירין לו גזירה שמא יקטום אבל דקטים ומנח ובא לישאל בכי האי גונא שרינן ליה כיון דליכא למיגזר שמא יקטום.
גמ׳ איכא בינייהו דקטים ומנחי כו׳. נ״ב עיין בטור א״ח בסוף סי׳ שי״ד ותמצא פירוש דקטים ומנחי:
רש״י בד״ה זמנים צ״ל זמני:
בד״ה שמא יקטום כו׳ וכיון דקטמיה הוה ליה כמתקן כלי כו׳ כצ״ל:
ומביאים עוד מה שאמר טבות רישבא [הצייד] שכך אמר שמואל: האי טרפא דאסא [עלה זה של הדס] — אסור לשים אותו כמרזב בנקב חבית. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? רב יימר מדפתי אמר: גזירה היא שגזרו משום החשש שמא יבוא לעשות מרזב ממש לצורך זה. רב אשי אמר: גזירה היא שמא יקטום לצורך זה עלה מענף ההדס. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה באופן דקטים ומנחי [שקטומים העלים מכבר ומונחים], ואינו צריך לקטום עלים נוספים לצורך זה, שבמקרה כזה מתיר רב אשי, ולדעת רב יימר אף בכגון זה אסור.
The Gemara cites a statement that Tavut the hunter said that Shmuel said: With regard to this myrtle leaf, it is prohibited to insert it into a hole in a barrel to be used as a spout. The Gemara asks: What is the reason for this? Rav Yeimar of Difti said: It is a decree issued due to the concern lest one come to make an actual spout on Shabbat. Rav Ashi said: It is a decree issued lest one cut a myrtle leaf from its branch on Shabbat for this purpose. The Gemara asks: What is the practical difference between them? The Gemara answers: There is a practical difference between them in a case in which the leaves were already cut and placed, as in that case, Rav Ashi’s concern would not apply, but Rav Yeimar would still rule stringently.
הכל
(9) בֵּי סַדְיָא רַב אָסַר וּשְׁמוּאֵל טשָׁרֵי בְּרַכִּין דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי י בְּקָשִׁין דכ״ע דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דאסור כִּי פְּלִיגִי בְּמִיצְעֵי מַאן דְּאָסַר מִיחְזֵי כְּמַשּׂוֹי וּמַאן דְּשָׁרֵי לָא מִיחְזֵי כְּמַשּׂוֹי.
The Gemara cites another dispute between Rav and Shmuel: With regard to felt cloths upon which people typically sit but that may also be worn as cloaks, the Sages disagreed whether or not one may wrap himself in them on Shabbat and transfer them from one place to another through a public domain. Rav prohibited doing so, and Shmuel permitted doing so. The Gemara elaborates: With regard to articles made of soft felt, everyone agrees that it is permitted, as their legal status is that of other garments. With regard to articles made of hard felt, everyone agrees that it is prohibited. When they disagree, it is with regard to felt articles that have an intermediate level of softness. The one who prohibits wearing them, Rav, holds that one who wears these as a garment appears as one carrying a burden, and the one who permits wearing them, Shmuel, holds that it does not appear as one carrying a burden, because the material appears to be a garment.
בי סדיא רב אסר ושמואל שרי אין זה מקומו אלא בשביל שהזכיר השמועות שחלקו בהן רב אסר ושמואל שרי נסבה בגררא. ופשוטה היא. כסת זו שחלקו בה כסת בינונית לא דקה ולא קשה. ומסקינן בה אפילו זו מותר לטלטלה.
בי סדיא – לבדין שקורין פלטר״ש ועשויין לקפלן תחתיו במקום הכר או הכסת.
רב אסר – להביאו דרך מלבוש דרך רשות הרבים כשהוא מעוטף בו.
ברכין – שדרכן להתחמם בהן.
דשרו – דמלבוש הן.
ד ודבר נוסף שנחלקו בו רב ושמואל: בי סדיא [לבדים] שנוהגים בדרך כלל לשבת עליהם, אבל אפשר גם להתעטף בהם, שנחלקו חכמים אם מותר בשבת להתעטף בהם ולהעבירם ממקום למקום דרך רשות הרבים, רב אסר ושמואל שרי [מתיר]. ומפרטים: בלבדים רכין — דכולי עלמא לא פליגי דשרי [הכל אינם חלוקים שמותר] שהם כשאר לבושים. בקשין — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שאסור. כי פליגי [כאשר נחלקו] — היה זה במיצעי [בממוצעים]: מאן דאסר [מי שאוסר, רב] הרי זה משום שלדעתו הלובש בגדים אלו — מיחזי כמשוי [נראה כנושא משא], ומאן דשרי [ומי שמתיר, שמואל] הרי זה משום שלדעתו לא מיחזי כמשוי [נראה כנושא משא], אלא כמלבוש.
The Gemara cites another dispute between Rav and Shmuel: With regard to felt cloths upon which people typically sit but that may also be worn as cloaks, the Sages disagreed whether or not one may wrap himself in them on Shabbat and transfer them from one place to another through a public domain. Rav prohibited doing so, and Shmuel permitted doing so. The Gemara elaborates: With regard to articles made of soft felt, everyone agrees that it is permitted, as their legal status is that of other garments. With regard to articles made of hard felt, everyone agrees that it is prohibited. When they disagree, it is with regard to felt articles that have an intermediate level of softness. The one who prohibits wearing them, Rav, holds that one who wears these as a garment appears as one carrying a burden, and the one who permits wearing them, Shmuel, holds that it does not appear as one carrying a burden, because the material appears to be a garment.
הכל
(10) וְהָא דְּרַב לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר דְּרַב אִיקְּלַע לְהָהוּא אַתְרָא דְּלָא הֲוָה לֵיהּ רַוְוחָא נְפַק יְתֵיב בְּכַרְמְלִית אַיְיתוֹ לֵיהּ בֵּי סַדְיָא לָא יְתֵיב מַאן דַּחֲזָא סָבַר מִשּׁוּם דְּבֵי סַדְיָא אסור וְלָא הִיא דְּרַב אַכְרוֹזֵי מַכְרִיז בֵּי סַדְיָא שְׁרֵי וּמִשּׁוּם כְּבוֹד רַבּוֹתֵינוּ לֹא יָשַׁב עָלָיו וּמַאן נִינְהוּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי.:
The Gemara points out that this opinion attributed to Rav was not stated explicitly by him; rather, it was stated by inference, i.e., based on Rav’s conduct, it was concluded that this is his opinion. As Rav happened to come to a certain place where there was not enough room for him and his students inside the house, and therefore, he went out and sat in a karmelit. They brought him felt cloths by wearing them outside, and he did not sit on them. One who saw this incident assumed that he refused to sit on them because it is prohibited to move cloths in this manner; however, that is not so, as Rav used to proclaim that it is permitted to move articles made of felt in this manner. And it was in deference to our Rabbis who were there that he did not sit on it, as he did not want to sit on a higher and more distinguished surface than they did. The Gemara adds: And who were these Rabbis? Rav Kahana and Rav Asi, who were Rav’s disciples and colleagues.
ולא הוה ליה רווחא – בבית למקום מושבם של תלמידים.
ומשום כבוד רבותינו – שלא היה להן דבר לישב עליו ויושבין על גבי קרקע.
רב כהנא ורב אסי – תלמידי חברים היו לו.
בי סדיא והוא מין לבדים העשויים לקפלן לישב עליהם מותר להוציאם דרך עטוף ומלבוש אע״פ שאינו מתכוין אלא להוצאה לישב שם בכרמלית או ברשות הרבים בד״א ברכים או שאין קשים לגמרי אבל קשים אסור שמאחר שאין בהם חמום אין שם מלבוש חל עליהם והרי הוא כמשאוי וכן כל כיוצא בזה:
המשנה החמשית נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור ואת המים היפים ברעים בשביל שיצננו ואת הצונין בחמה בשביל שיחמו אמר הר״ם פי׳ אולי יעלה על הדעת כי אסור ליתן תבשיל לתוך הבור גזרה שמא ירד הכלי לתחתית הבור ואתי לאשוויי גומות וכן יעלה על הדעת שלא יתן צונן לתוך חמין גזרה שמא יטמין ברמץ ולכך הודיענו בכאן כי מותר לעשותן ואמר הדומה להם ואם היא מבואר והוא אמרם ואת המים היפים ברעים:
ומעירים: והא [ודבר זה] של רב לאו [לא] בפירוש איתמר [נאמר] על ידו אלא מכללא איתמר [מכלל דברים אחרים שנהג נאמר, הובן] שזו דעתו. שרב איקלע לההוא אתרא [הזדמן למקום אחד] שלא הוה ליה רווחא [היה לו רווח] מספיק בתוך הבית, ולכן נפק יתיב [יצא וישב] בכרמלית. אייתו ליה בי סדיא [הביאו לו לבדים] דרך מלבוש, ולא יתיב [ישב] על לבדים אלה. מאן דחזא [מי שראה] משעה זה סבר שאינו יושב עליהם משום דבי סדיא [שלבדים] אסור לטלטלם כך, ולא היא, אין הדבר כן, שהלא רב אכרוזי [להכריז] היה הולך ומכריז: בי סדיא שרי [לבדים מותרים] לטלטלם בדרך זו, ואולם משום כבוד רבותינו שהיו באותו מקום לא ישב עליו, שלא רצה שישב הוא במקום גבוה ומכובד יותר משלהם. ומעירים: ומאן נינהו [ומי הם] רבותינו אלה — רב כהנא ורב אסי שהיו תלמידים וחברים של רב.
The Gemara points out that this opinion attributed to Rav was not stated explicitly by him; rather, it was stated by inference, i.e., based on Rav’s conduct, it was concluded that this is his opinion. As Rav happened to come to a certain place where there was not enough room for him and his students inside the house, and therefore, he went out and sat in a karmelit. They brought him felt cloths by wearing them outside, and he did not sit on them. One who saw this incident assumed that he refused to sit on them because it is prohibited to move cloths in this manner; however, that is not so, as Rav used to proclaim that it is permitted to move articles made of felt in this manner. And it was in deference to our Rabbis who were there that he did not sit on it, as he did not want to sit on a higher and more distinguished surface than they did. The Gemara adds: And who were these Rabbis? Rav Kahana and Rav Asi, who were Rav’s disciples and colleagues.
הכל
(11) מתני׳ מַתְנִיתִין : כנוֹתְנִין תַּבְשִׁיל לְתוֹךְ הַבּוֹר בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהֵא שָׁמוּר וְאֶת הַמַּיִם הַיָּפִים בָּרָעִים בִּשְׁבִיל שיצננו וְאֶת הַצּוֹנֵן בַּחַמָּה בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ מִי שֶׁנָּשְׁרוּ כֵּלָיו בַּדֶּרֶךְ בַּמַּיִם מְהַלֵּךְ בָּהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ הִגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה שׁוֹטְחָן בַּחַמָּה אֲבָל לֹא כְּנֶגֶד הָעָם.:
MISHNA: One may place a cooked dish into an empty pit on Shabbat so that it will be protected from the heat, and similarly, one may place good potable water into a vessel and place the vessel into bad, non-potable water so that the potable water will cool off. And one may also place cold water out in the sun so that it will be heated. They also taught: Someone whose garments fell into water while walking on the road may replace them and continue to walk wearing them and need not be concerned about violating the prohibitions against wringing or laundering. When he reaches the outer courtyard of a place where he can leave his clothes, he spreads them in the sun to dry, but not opposite the masses, as they will suspect him of laundering on Shabbat.
נותנין תבשיל בתוך הבור בשביל שיהא שמור. פי׳ בור זה אין בו מים ונותן התבשיל בקרקעיתו מהו דתימא לגזור דלמא אתי לאשויי גומות קא משמע לן דלא גזרינן. ואת המים היפים ברעים פשיטא ואת הצונן בחמין פשיטא מהו דתימא לגזור דלמא אתי לאשויי גומות ברמץ קא משמע לן דלא גזרינן.
מתני׳ מי שנשרו כליו בדרך כו׳.
ערך פלם
פלם – א(שבת קמו:) אין יורדין לפילומא פיר׳ פילומא בקעה ויש בו מים ותחתיו טיט כמו טפל ואם יבקע ויטבע בו אינו יכול לעלות אלא עד שמתקבצין הרבה בני אדם ומעלין אותו משם ויש מי שאמר הרוחץ באותה בקעה מצטנן ואותן המים משלשלין מעיו וזה פיר׳ ביקה פי׳ אחר אין יורדין בפילומא משום ביקה לשון לעז ממש הנהר פלומי׳. ביקה בקעה עי״ן מובלעת שמא יבקע הטיט שבתוך המים ויטבע לשם ואינו יכול לעלות משם אלא אם כן מעלין אותו אחרים בטורח. ס״א אין יורדין לקורימא (גמר׳) אין יורדין לקורימא משום ביקה וכן פי׳ קורימא נהר כמו קרמיון ופוגה פ״א קורימא כמו קרמי דאגמא אין יורדין לתוכו בשבת שמא יטבע בטיט שבאגם וכולן טעם אחד (א״ב פי׳ בלשון יוני טיט היון ובצה פ״א בלשון יוני נהר מתגבר בשופי).
ערך שטח
שטח – ב(שבת קמו:) שוטחן בחמה. (חולין קכב. נדה נה.) גזירה שמא יעשו עורות אביו ואמו שטיחין (כלים פכ״ד) ג׳ עורות הם העשוי לשטיח טמא מדרס (כלים פרק כ״ח) חמת שעשאו שטיח ושטיח שעשאו חמת (כלים פכ״ו) אילו עורות טמאין מדרס עור שחושב עליו לשטיח (חולין קכג) בשטיח כדי אחיזה פי׳ המפשיט מן העור עד כדי אחיזה וכל שכן פחות חיבור הוא ואם ניטמא העור מן השרץ נטמא הבשר טומאת אוכלין וזהו שאמרו שומר הוא להכניס ולהוציא טומאה מכאן ואילך יתר מכדי בית אחיזה טהור המופשט ודרך המפשיט לשטוח להתחיל מאמצעית הבהמה כדרך שעושין לשוורים ולחמת כלומר אם רוצה העור לצורך חמת שמפשיט העור שלם כולו חשוב חיבור עד שיפשיט את החזה מפני שהחזה קשה להפשיט יותר מן הכל אשר בבהמה וכיון שהפשיט החזה שוב אינו חיבור לא בטומאה ולא בטהרה המרגיל כולו חיבור פי׳ המתחיל להפשיט למטה מרגלים כיון שחזה מפשיט לבסוף כולו חשוב חיבור ליטמא הנוגע בעור מחמת הבשר אם הוא נבלה או טמאה ואם טהורה ושחוטה ונגע שרץ בעור נטמא הבשר. (במגלת איכה ויגרס בחצץ) עשה לך כלי גולה מה היו רבי חייא רבה אמר חמת קערה ושטיח וכל חד וחד משמש שני דברים חמת ממלאה קמח ונותנה תחת ראשו קערה אוכל ושותה בה שטיח לישב עליו וישן עליו.
ערך גבתא
גבתא – ג(שבת סו:) ולישדייה בגובתא דנחש׳ (יומא פד.) מי שנשכו כלב שוטה לא לישתי מים אלא בגובתא דנחשא. (שבת צ) ופלגיה דשמאלא רמי ליה בגובתא דנחשא. (ברכות יח) ואימא לה לאימא תשדר ליה גובתא דכוחלא. (יבמות קב) ההוא עובדא דהוה בפומבדיתא אוסתתם גובתא דשכבת זרע ואפיק במקום קטנים. (שבת נח) דאי בעי מנח ליה בגובתא דקניא. (חולין נח) ההוא גובתא דהוה נפקא מבי כסי להובלילא ההיא גובתא דהוה נפיק מבי כסי לכריסה (שבת קמו) בגמרא אין נוקבין גובתא רב אסר ושמואל שרי וכו׳. פי׳ גובתא היא שפופרת של קנה או של עצים שנותנין אותו בנקב של חבית או ביד הנוד של יין להיות מושכין ממנו יין מן החבית אומן הנוד רב אסר ושמואל שרי ואוקימנא לפלוגתייהו בשפופרת חתוכה ואינה מתוקנת להכניסה לנקב אבל לחתוך דברי הכל אסור ואם היתה חתוכה ומתוקנת דברי הכל מותר להחזירה בנקב החבית אז בנוד למשוך יין ממנו. פי׳ גובתא דנחשא (דפרק יום הכיפורים) יניח קנה של נחשת ארוך ראש אחד בכוס וראש אחד בפיו והוא שלא כנגד הכוס ושותה דילמא אי שתי בכוס או כנגד הכוס חזי בבואה דיליה ומסתכן (א״ב: פירש בלשון רומי כלי כמו קערה).
ערך גף
גף – ד(יומא י״ח.) בשכר הגפת דלתות. (עירובין צג.) שנים החיצונים מגופפין והאמצעי אינו מגופף. (ובפרק ו׳ דפיאה) העומ׳ שהוא סמוך לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים ושכחו ביח שמאי אומרים אינו שכחה ובית הלל אומרים שכחה. (ובפרק שני דכלאים) סמוך לבור לניר ולגפה. (עבודה זרה סט) כדי שיפתח ויגיף ויגוב (שבת קמו) אין נוקבין מגופה של חבית (חולין פח) פרק כסוי הדם בסיד ובחרסית ובלבנה ובמגופה שנכתשה. (ידים) אין נותנין לידים לא בדפנו׳ הכלים ולא בשולי המחץ ולא במגופת החבית (ובפרק שני בכלים) מגופת היוצרים שהוא פותח בה טהורה פי׳ הטיט של עושי כלי חרס שהוא סגור (פרק ט״ו בכלים) סריד של נחתומין טמא ושל בעלי בתים טהור גיפפו מארבע רוחותיו טמא פירוש מלשון יגיפו הדלתות ועוד כדכתיב ויחבק לו תרגום וגפיף ליה וכן הוא הסריד אם חיברו מארבע רוחותיו בצלעות או בעצים שעשה לו מחיצה (פרק י״ג באהלות) הגיפה ולא מרקה (נדה ו) בגמ׳ כיצד דייה שעתה מעשה בשפחתו של רבן גמליאל שהיתה גפה חבית של יין. (ובפרק שלישי בזבין) מגיפין או סופגין. (ובפרק ג׳ במעשר שני) המשאיל קנקניו למעשר שני גפן לא קנה מעשר פי׳ גפן סתמן מלשון מגופת החבית (עירובין כה) חצר מאי טעמא מותרת דאיכא גיפופי פי׳ שנשאר מעט מכאן ומעט מכאן מן הכותל של חצר דחשיבי כפסין. ונעל הדלת אחריה תרגומו וגף דשא בתרהא. ועשית לו מסגרת טופח תרגום ירושלמי גיפוף פשך.
ערך לול
לול – ה(שבת קב:) העושה נקב בליל של תרנגולים (שבת קכב:) ולול של תרנגולים נוטלין ולא מחזירין. (שבת קמו) דבר תורה כל פתח שאינו עשו להכניס ולהוציא אינו פתח ורבנן הוא דגזור משום לול של תרנגולין דעביד לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא פירוש נקב חלול עשוי להכניס הריח ולהוציא החמות ולול הוא בית התרנגולין שהוא עשוי בנין חלול לקנן בו התרנגולין כדכתיב ובלולים יעלו שהן חלולים כגון ארובה להיות עולין ויורדין בתוכם. (פסחים ח) ורפת ולולין ומתבן.
ערך פקע
פקע – ו(תענית טו:) אין גוזרין תענית על הצבור לכתחילה בחמישי שלא להפקיע את השערים (מגילה יז:) ומה ראו לומר ברכת השנים בתשיעית אמר רבי אלכסנדרי כנגד מפקיעי שערים דכתיב שבור זרוע רשע ורע ודוד כי אמרה בפ׳ תשיעית אמרה (שבת קמו) ושל גרוגרת מתיר מפקיע וחותך (עבודה זרה כח) רבי יעקב חש בפיקעא פי׳ מלשון פקיעה והיא פיקא כלומר מקום שנבקע בתחתוניות של אדם פ״א בין טבעת לטבעת בגרגרת ונינח פיקא להדי פקעא פירוש יניח סדק של גרעינה נגר חברתה פיקעה עילאה מה שיש לו בחוץ תתאה מה שיש לו בפנים בן פקועה כבר פי׳ בערך בן.
ערך פריש
פריש – ז(בריש כלאים) ובאילן האגסין והקרוסטימלין והפרישין והעוזרדין אינן כלאים זה בזה (בריש מעשרות) האגסין והקרוסטומלין הפרישין והעוזרדין (שבת קמו) סוחטין בפגעין ובפרישין ובעוזרדין (סוכה לא.) לא מצא אתרוג לא יביא לא רימון ולא פריש (בירושלמי בריש כלאים ובריש מעשרות) פרישין א״ר יוסי איספרגלין ולמה נקרא שמן פרישין שאין לך מין אילן פריש לקדירה אלא זה בלבד בן סירא קראן ספרגלין ובל׳ ישמעאל ספרגל (א״ב פי׳ בל״ר פרי ועץ ידוע והוא מין תפוח אצל עוקצו חד והולך ומתעבה והעוזרד הנקרא כן בלשון ישמעאל הוא פרי כמו פריש אשר בלשון ישמעאל נקרא אגאץ אבל האגס נקרא בשם זה בלשון ישמעאל והוא פרי מלא מיץ ובתוכו גרעין כמו שקד קטן והקרוסטומלין נקראים בלשון יון כרסומלין פי׳ פרי של זהב והוא הנקרא בלשון ישמעאל ברקיק וצורתו כמו אגס ולכן חלקו אם הם כלאים ואם יהיו פירות אלו כדברי המפרשים בודאי כלאים הם ואל תתמה על דברי רבי יוסי שאומר איספרגלין אשר בלשון ישמעאל קוראים כן לחבושים כי אולי בזמנו היו קוראים כן במקום ר׳ יוסי לפרי הנקרא בלשון ישמעאל היום אגאץ כי שמות הפירות משתנים מלשון ללשון במקומות ובזמנים נפרדים ואינו כמקיים דברים אלו אלא דברי סברא הם וה׳ ינקנו משגיאות).
ערך רטן
רטן – ח(שבת קמו) הרטנין יוצאין בסודר שעל כתיפן פי׳ הרצים יוצאין בסודר שעל כתפיהן מקובץ ולא משולשל בשביל שלא יעכבו לרוץ.
ערך שרבב
א. [טהאל.]
ב. [אויס שפרייטען.]
ג. [רעהער.]
ד. [פערשלסען פערשטאפפן.]
ה. [הינער שטייק.]
ו. [ברעכען, דריקען.]
ז. [בירין.]
ח. [לויפער.]
ט. [זינקען לאססען.]
מתני׳ לתוך הבור – שאין בו מים.
שיהא שמור – שלא יסריח מחמת החום.
ואת המים היפים ברעים – כלי מלא מים יפים לתוך מקוה מים רעים להשתמר שיצונו ולא יחמו.
מי שנשרו – שנפלו למים בשבת.
לחצר החיצונה – הסמוכה למבוא העיר בתוך העיר שהוא מקום משתמר.
שוטחן בחמה – ליבשן.
אבל לא כנגד העם – שיחשדוהו שכבסן.
מתני׳ ז. נותנין תבשיל לתוך הבור וכו׳. שיהא שמור בתוכו מן הכלבים, או שלא יסריח מחמת החום, דבבור שאין בו מים קאי, וקמ״ל דלא גזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות, כשמישב היטב היטב הקדירה, שלא תטה לכאן ולכאן.
ואת המים היפים במים הרעים. כלי מים (חייב) [יפים] בתוך מקוה או בור של מים רעים (להשתכות) [להשתמש] שלא יצטננו בימות החורף, שהמים המחוברים פושרין הן, או שלא יחמו בחום החמה. וקמ״ל דלא גזרינן אי שרית ליה האי הטמנה, אתי לאטמוני ברמץ. ואם תאמר הא אמרינן בפ׳ כירה שאסור להביא סילון של צונן בתוך אמה של חמין משום גזירת הטמנה ואפי׳ בערב שבת, כל שכן בשבת. לא דמי, דהתם לגמרי מתערבים זה עם זה, ועוד שמתחממים הרבה, אבל הכא כל אחד ואחד בפני עצמו הוא עומד. ועוד דבר אחר שאינו (מתחממים) [מתחמם] אלא שאינו מתקרר.
ח. מי שנשרו כליו במים. בשבת.
מהלך בהן. ולא מצרכינן ליה לפשטן.
ואינו חושש. שמא יחשדוהו (שמא) [ש]כבסן בשבת.
לחצר החיצונה. חיצונה לעיר, הסמוכה למבוא העיר, כלומר שהוא מקום משתמר, תו לא שרינן ליה ללבשן, אלא אם ירצה פושטן ושוטח אותן בחמה ליבשן.
אבל לא כנגד העם. שיחשדוהו שכבסן, שאם היה כנגד העם, [ו]עמד בשמש ובדרך מלבוש יתיבשו, (שאם) יפשטם יחשדוהו שבכוונה כבסן.
[מתני׳:] מי שנשרו כליו בדרך. פירוש: מי שנפלו כליו במים מלשון פירות הנושרין ואינו לשון שריה, כמו שפרש״י ז״ל, ותדע לך מדאמרינן בריש פרק משילין (ביצה לה:) מאן דתני מנשירין לא משתבש כדתנן התם מי שנשרו כליו במים.
אין חותכין לכתחילה שפופרת של קנה או של עץ חלול לעשותו ברזא לחבית או לקנקן אפי׳ ביום טוב ואין צריך לומר בשבת אבל אם היתה חתוכה אלא שאינה מתוקנת בקנקן מותר לתקנה לשם לכתחלה אף בשבת ואין צריך לומר שאם נפלה מחזירה:
ה משנה נותנין תבשיל לתוך הבור הריק בשביל שיהא שמור מפני החום, ואת המים היפים לשתיה מכניסים בכלי ואותו נותנים בתוך המים הרעים, בשביל שיצננו המים הטובים. וכן נותנים את הצונן בחמה בשביל שיחמו המים. ועוד אמרו: מי שנשרו (נפלו) כליו (בגדיו) בלכתו בדרך במים — מהלך בהן ואינו חושש משום סחיטה וכיבוס. הגיע לחצר החיצונה של מקום שאפשר לשמור בו חפצים — שוטחן את הבגדים הללו בחמה להתייבש, אבל לא כנגד העם שיחשדוהו שכבסם בשבת.
MISHNA: One may place a cooked dish into an empty pit on Shabbat so that it will be protected from the heat, and similarly, one may place good potable water into a vessel and place the vessel into bad, non-potable water so that the potable water will cool off. And one may also place cold water out in the sun so that it will be heated. They also taught: Someone whose garments fell into water while walking on the road may replace them and continue to walk wearing them and need not be concerned about violating the prohibitions against wringing or laundering. When he reaches the outer courtyard of a place where he can leave his clothes, he spreads them in the sun to dry, but not opposite the masses, as they will suspect him of laundering on Shabbat.
הכל
(12) גמ׳ גְּמָרָא : פְּשִׁיטָא מַהוּ דְתֵימָא נִיגְזַר מִשּׁוּם אַשְׁווֹיֵי גוּמּוֹת קָא מַשְׁמַע לַן.:
GEMARA: The Gemara is puzzled by the halakha that was taught about placing food in a pit: It is obvious that it is permitted. The Gemara answers: Lest you say: Let us issue a decree prohibiting this due to concern lest one perform the prohibited labor of leveling holes in the pit when he places the pot in it, it teaches us that no decree was issued due to this concern.
ו גמרא על ההלכה ששנינו במשנה שנותנים תבשיל בבור תוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שמותר! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ניגזר [נגזור] איסור בכך משום אשוויי [השוואת, יישור] גומות בבור שבא לשים בו את התבשיל, שהיא מלאכה אסורה בשבת, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין אוסרים משום כך.
GEMARA: The Gemara is puzzled by the halakha that was taught about placing food in a pit: It is obvious that it is permitted. The Gemara answers: Lest you say: Let us issue a decree prohibiting this due to concern lest one perform the prohibited labor of leveling holes in the pit when he places the pot in it, it teaches us that no decree was issued due to this concern.
הכל
(13) וְאֶת הַמַּיִם הַיָּפִים בָּרָעִים.: פְּשִׁיטָא סֵיפָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ וְאֶת הַצּוֹנֵן בַּחַמָּה הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא מַהוּ דְתֵימָא נִיגְזוֹר דִּילְמָא אָתֵי לְאַטְמוֹנֵי בְּרֶמֶץ קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן .:
We also learned in the mishna: One may place good water into bad water on Shabbat in order to cool it off. The Gemara says: It is obvious that it is permitted. The Gemara explains: It is necessary to mention the latter clause of the mishna, which states that it is permitted to place cold water out in the sun. The Gemara expresses surprise: This, too, is obvious. The Gemara answers: Lest you say that we should issue a decree prohibiting this action, because perhaps one will come to insulate it in hot ashes to warm it up, which also heats the water without actually placing it on the fire, it teaches us that we do issue a decree in that case.
ועוד שנינו במשנה שמכניסים בשבת את המים היפים ברעים כדי לצננם. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שמותר! ומשיבים: סיפא איצטריכא ליה [הסוף, ההמשך, היה נצרך לו] שמותר להטמין את הצונן בחמה, ותוהים: הא נמי פשיטא [זה גם כן פשוט, מובן מאליו]! ומסבירים, מהו דתימא [שתאמר]: ניגזור דילמא אתי לאטמוני [שמא יבוא להטמין] ברמץ (אפר חם), שגם כך מחמם את המים ולא על האש ממש, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין גוזרים עד כדי כך.
We also learned in the mishna: One may place good water into bad water on Shabbat in order to cool it off. The Gemara says: It is obvious that it is permitted. The Gemara explains: It is necessary to mention the latter clause of the mishna, which states that it is permitted to place cold water out in the sun. The Gemara expresses surprise: This, too, is obvious. The Gemara answers: Lest you say that we should issue a decree prohibiting this action, because perhaps one will come to insulate it in hot ashes to warm it up, which also heats the water without actually placing it on the fire, it teaches us that we do issue a decree in that case.
הכל
(14) למִי שֶׁנָּשְׁרוּ וְכוּ׳.: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב מ כל מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן אֲפִילּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים אָסוּר תְּנַן שׁוֹטְחָן בַּחַמָּה אֲבָל לֹא כְּנֶגֶד הָעָם תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא שׁוֹטְחָן בַּחַמָּה אֲבָל לֹא כְּנֶגֶד הָעָם ר״א רַבִּי אֶלְעָזָר ור״ש וְרַבִּי שִׁמְעוֹן נ אוֹסְרִין.
We learned in the mishna that one whose garments fell into water need not be concerned about wringing or laundering the clothing and may replace them and continue walking, and then place them to dry in the sun, but not before the masses. This is so that they will not suspect him of laundering on Shabbat. In this regard, the Gemara cites that which Rav Yehuda said that Rav said: Wherever the Sages prohibited an action due to the appearance of prohibition, even in the innermost chambers where no one will see it, it is prohibited, as the Sages did not distinguish between different circumstances. The Gemara says: We learned in the mishna that one may spread them in the sun but not opposite the masses, which contradicts that principle. The Gemara explains: It is a dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: One may spread them out in the sun but not opposite the masses. Rabbi Elazar and Rabbi Shimon prohibit doing so, which is a precedent for the opinion that Rav Yehuda stated in the name of Rav.
אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. איני והא תנן שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ואוקימנא ליה דרב כתנאי.
ז שנינו במשנה שמי שנשרו בגדיו בלכתו בדרך במים שמהלך בהם, ואינו חושש משום שחיטה וכיבוס, ושוטחם בחמה לייבשם, אבל לא כנגד העם, כדי שלא יחשדוהו שכיבסם בשבת. ובקשר לזה מביאים את מה שאמר רב יהודה שכך אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים לעשות דבר מפני מראית העין — אפילו בחדרי חדרים אסור לעשותו, שלא הבדילו חכמים בדבר. ולכאורה תנן [משנתנו] ששנינו בה ששוטחן בחמה אבל לא כנגד העם היא בניגוד לשיטה זו! ומסבירים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בענין זה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם. ר׳ אלעזר ור׳ שמעון אוסרין וכדברי רב יהודה בשם רב.
We learned in the mishna that one whose garments fell into water need not be concerned about wringing or laundering the clothing and may replace them and continue walking, and then place them to dry in the sun, but not before the masses. This is so that they will not suspect him of laundering on Shabbat. In this regard, the Gemara cites that which Rav Yehuda said that Rav said: Wherever the Sages prohibited an action due to the appearance of prohibition, even in the innermost chambers where no one will see it, it is prohibited, as the Sages did not distinguish between different circumstances. The Gemara says: We learned in the mishna that one may spread them in the sun but not opposite the masses, which contradicts that principle. The Gemara explains: It is a dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: One may spread them out in the sun but not opposite the masses. Rabbi Elazar and Rabbi Shimon prohibit doing so, which is a precedent for the opinion that Rav Yehuda stated in the name of Rav.
הכל
(15) אָמַר רַב הוּנָא
Rav Huna said:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.