גמרא
פירוש
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בֵּין הוּא וּבֵין חֲבֵירוֹ לֹא מָעַל לְפִי שֶׁאֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת.
אֵיפוֹךְ אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה לֹא מָעַל לְפִי שֶׁאֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים הוּא מָעַל וַחֲבֵירוֹ לֹא מָעַל.
אִי הָכִי רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר קוּנָּמוֹת כְּשָׁבוּעוֹת אֶלָּא קוּנָּמוֹת אִצְטְרוֹפֵי הוּא דְּלָא מִצְטָרְפִי הָא מְעִילָה אִית בְּהוּ וְהָאָמַר כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
גירסת רש״י ורוב הספרים אמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור – פי׳ דסתם אכילה לא משמע אלא מידי דבר אכילה וה״נ לפי גי׳ זו שאם אמר שבועה שאוכל ואכל עפר שלא יצא י״ח שבועתו ולהאי גי׳ אתי שפיר מאי דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה והר״ם ז״ל גורס אמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומ׳ נפטר משבועתו דס״ל כי שבועה שאוכל דבעי לחיובי נפשיה בכל מידי בעי למיפט׳ נפשי׳ אפי׳ בכל דהו עפר והיינו דקמקבל עלה שבוע׳ שלא אוכל עפר בכמה דיינינן ליה נמי בכל דהו כאידך דכיון דנחית לעפרא אפי׳ לכל דהוא נחית א״ד דבאיסורא אפי׳ כי פריש עפרא לא אסר נפשיה אלא בכזית.
בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן – פי׳ ובעיין אם תמצא לומר דבעפר שיעורו בכל דהו כיון דלאו בר אכילה אי דיינינן הכי בחרצן כיון דאיהו נמי לא הוה בעיניה בר אכילה או דלמא כיון דמתאכיל ע״י תערובת שיעורו בכזית ואמרינן בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן וכו׳ פי׳ את״ל דגבי ישראל בכל דהוא כ״ש הכא אבל את״ל דבישראל בכזית הכא מבעי ליה משום דבכזית כבר היה אסור ועומד ואומרים התוס׳ וה״ה דמצי למבעי בישראל שאסר ע״ע חלב או איסר אחר אלא דנקט חרצן בנזיר משום דאיירי ביה דליכא למימר דדוקא נקט חרצן בנזיר משום דלא מתאכיל או משם סחור סחור לכרמא לא תקרב דא״כ היכי פשיט לי׳ דהוי בכזית מנבילות דשאני התם דמידי דבר אכילה ולית ביה טעמא דנזיר אלא ודאי כדאמרן.
או דלמא כו׳ דעתיה אכזית – פירוש רש״י ז״ל ואין כאן שבועה ונראה מדברי רבינו ז״ל דנזירות חיוב גברא הוא דאי איסור חפצא הוא הא ק״ל שהשבועה חלה על הנדר ונדר על שבועה לקיים דהאי איסור חפצא והאי איסור גברא וכן הוא בירושלמי וכדברירנא במסכת נדרים על משנת יש נדר בתוך נדר וכן עיקר דהא נזיר לא אסר עליה מידי אלא שקבל עליו נזירות ורחמנא אסריה ביוצא מן הגפן בטומאת מתים כשם שאסר לישראל חזיר ונבילה ואסר לכהנים טומאה והא דמשמע דלא מיתסר מדין נזירותו אלא בכזית דעת הרמב״ן ז״ל דבעיין לר״ל דסבר חצי שיעור אינו אסור מן התורה דאלו לר״י כיון דסבר דחצי שיעור אסור מן התורה הרי הוא מושבע ועומד עליו וזמנין דבעי הש״ס סתם אליבא דחד ואפילו דלית הלכתא כוותיה ואחרים כתבו דאפילו לר״י בעי לה דכיון דלית בחצי שיעור מלקות ולא קרבן ולא כרת לא חשיב ליה מושבע ועומד מהר סיני לענין זה וחייל עליה איסור שבועה כאיסור חמור דחל על איסור קל ואפילו מאן דלא מודה בעלמא מודה הכא וזה עיקר.
אלא תפשוט דבעי רבא ודחינן לה ונראה דדוקא הא דעפר הוא דבעי למפשט אבל ישראל בחרצן לא אמרינן תפשוט דהא מכלל בעייא דרב אסי אפשר דההיא בכזית.
אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא איכא דק״ל כיון דאית סברא קרא למ״ל דהכי אמרינן בפ״ב דכתובות גבי הפה שאסר הוא הפה שהתיר ולאו מלתא היא דהכא אתינן לחיוביה בין שנשבע ע״ד לשון הקדש ובין שנשבע על דעת לשון בני אדם. ה״ג דאמר איניש לחבריה נטעום מידי ואזלו ושתו ול״ג ואזלו ואכלו ושתו דדלמא שהצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה אבל אי שתו לחוד משמע שהשתיה לשון אכילה שאל״כ לא היו אומרים הרבה ועושין מעט וא״ת ודלמא שאני נטעום וי״ל דנטעום בלשונם היו רגילין בו במקום לשון אכילה.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
או דלמא כו׳ דעתיה אכזית – פירוש רש״י ז״ל ואין כאן שבועה ונראה מדברי רבינו ז״ל דנזירות חיוב גברא הוא דאי איסור חפצא הוא הא ק״ל שהשבועה חלה על הנדר ונדר על שבועה לקיים דהאי איסור חפצא והאי איסור גברא וכן הוא בירושלמי וכדברירנא במסכת נדרים על משנת יש נדר בתוך נדר וכן עיקר דהא נזיר לא אסר עליה מידי אלא שקבל עליו נזירות ורחמנא אסריה ביוצא מן הגפן בטומאת מתים כשם שאסר לישראל חזיר ונבילה ואסר לכהנים טומאה והא דמשמע דלא מיתסר מדין נזירותו אלא בכזית דעת הרמב״ן ז״ל דבעיין לר״ל דסבר חצי שיעור אינו אסור מן התורה דאלו לר״י כיון דסבר דחצי שיעור אסור מן התורה הרי הוא מושבע ועומד עליו וזמנין דבעי הש״ס סתם אליבא דחד ואפילו דלית הלכתא כוותיה ואחרים כתבו דאפילו לר״י בעי לה דכיון דלית בחצי שיעור מלקות ולא קרבן ולא כרת לא חשיב ליה מושבע ועומד מהר סיני לענין זה וחייל עליה איסור שבועה כאיסור חמור דחל על איסור קל ואפילו מאן דלא מודה בעלמא מודה הכא וזה עיקר.
אלא תפשוט דבעי רבא ודחינן לה ונראה דדוקא הא דעפר הוא דבעי למפשט אבל ישראל בחרצן לא אמרינן תפשוט דהא מכלל בעייא דרב אסי אפשר דההיא בכזית.
אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא איכא דק״ל כיון דאית סברא קרא למ״ל דהכי אמרינן בפ״ב דכתובות גבי הפה שאסר הוא הפה שהתיר ולאו מלתא היא דהכא אתינן לחיוביה בין שנשבע ע״ד לשון הקדש ובין שנשבע על דעת לשון בני אדם. ה״ג דאמר איניש לחבריה נטעום מידי ואזלו ושתו ול״ג ואזלו ואכלו ושתו דדלמא שהצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה אבל אי שתו לחוד משמע שהשתיה לשון אכילה שאל״כ לא היו אומרים הרבה ועושין מעט וא״ת ודלמא שאני נטעום וי״ל דנטעום בלשונם היו רגילין בו במקום לשון אכילה.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush