גמרא
פירוש
תֵּיזִיל וְתַיחֲלַהּ לִכְתוּבְּתַהּ דְּאִמַּהּ לְגַבֵּי אֲבוּהּ וְתֵירְתַהּ מִינֵּיהּ שְׁמַעָה אֲזַלָה אַחֵילְתַּהּ.
אֲמַר רַב נַחְמָן עָשִׂינוּ עַצְמֵינוּ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּינִין מֵעִיקָּרָא מַאי סְבַר וּלְבַסּוֹף מַאי סְבַר מֵעִיקָּרָא סְבַר {ישעיהו נ״ח:ז׳} וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם וּלְבַסּוֹף סָבַר אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ב רמב״ם הלכות חובל ומזיק ז׳:י׳
סמ״ג מצוות עשה כ״ג
טור חושן משפט ס״ו:כ״ג
טור חושן משפט שפ״ו:א׳
שולחן ערוך חושן משפט ס״ו:כ״ג
שולחן ערוך חושן משפט ס״ו:ל״ב
שולחן ערוך חושן משפט שפ״ו:א׳
סמ״ג מצוות עשה כ״ג
טור חושן משפט ס״ו:כ״ג
טור חושן משפט שפ״ו:א׳
שולחן ערוך חושן משפט ס״ו:כ״ג
שולחן ערוך חושן משפט ס״ו:ל״ב
שולחן ערוך חושן משפט שפ״ו:א׳
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״בעובד כוכבים״.
ומאן דלא דאין [דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא]. ויש מי שהמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו דאמר שמואל שהוא מחול ואפילו ניירא שביד לוקח אתי ליה ומפיק מיניה, דגופו של שטר בתר דאית בו גריר, ושטרא דלוה הוא שהוא נותן שכרו אינו אלא כמשכון [ביד] מלוה עד שיפרענו, והלכך כי פרעיה אי נמי כי מחליה לגביה, מיד זכה הלוה בגופו של שטר ומחזירו לוקח בעל כרחו. ואפילו הכי למאן דלא דאין דינא דגרמי, לא מחייב לשלומי ליה מוחל אפילו דמי ניירא, דגרמא הוא ופטור. והכא דאמרינן מגבי ביה דמי ניירא, לאו אמוחל ממש דאיירי ביה קיימין, אלא הכי קאמר, מאן דלא דאין דינא דגרמי, לא מגבי בהיזקא דשטרא אלא דמי ניירא בעלמא, ונפקא מינה לשורף שטרו של חברו (ממון) דלמאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה בהיזקא כשטרא מעליא, ולמאן דלא דאין לא גבי בהיזקא אלא ניירא בעלמא (דקלילא) וטעמא משום דהאי שטרא דמלוה הוא, שהלוה משכנו לו עד שיפרענו, והלכך עד דפרע ליה דיליה הוא. ואינו מחוור בעיני, דאנן אמוחל קיימין, ומסתמא אמוחל ממש קאמר, דמאן דדאין דינא דגרמי גבי ביה הכי, ומאן דלא דאין לא גבי ביה אלא הכין, דאי לא, הוה להו לפרושי ונפקא מינה לשורף שטרותיו של חברו, ועוד, דאי בשורף, למה להו למימרא הכא, הא אמרוה בהדיא התם בבבא קמא (בבא קמא צח.) ורש״י והראב״ד פירשוה במוחל וכן בהלכות הרי״ף ז״ל. ואפילו אעיקר דינא נמי דלוה אי מצי מפיק ניירא מידא דלוקח, נמי משמע דאמרו אינהו ז״ל דלא מפקי מיניה, לפי שזהו מכור בידו, ולאו כל כמיניה דמוחל להפסידו ממנו, דרש״י כתב מגבי ביה דמי ניירא בעלמא, כלומר, אומר שלא מכר לו אלא הנייר וכו׳. והראב״ד ז״ל כתב: לית ליה אלא דמיה שטר חוב שתופס בידו, שהרי כשמכרו לו מסר השטר חוב בידו, ואי בעי לאפוקי מיניה יהיב ליה דמי הנייר ושקיל ליה, שמה שמסר לידו אינו יכול להפקיעו במחילתו, עד כאן. וכבר כתבתי בפרקא קמא דגיטין בסופו (י״ג: ד״ה ולענין) שכן מסתבר לי, משום שגופו של שטר הרי הוא כמשכון, ומי שמכר מלוה שיש עליה משכון ומסר המשכון ללוקח וחזר ומחלו, מה שכנגד משכונו אינו מחול, וכדמוכח בהא דאמרינן בפרק קמא דקדושין (קידושין ח:) קדשה במשכון דאחרים מקודשת, דאלמא אינו מחול, דאילו יכול למחול לא סמכה דעתה ואינה מקודשת, כדאמרינן (שם מח.) במקדש בשטר חוב שיש לו על אחרים. ואפשר שיש לדחות, דמשכון דעלמא שאני ליה מדרבי יצחק, אבל שטר לאו משכון הוא אלא לראיה בעלמא הוא, דאי משכון הוא, מלוה בשטר לא תשמט לדעת רבן שמעון בן גמליאל דאמר (ב״מ מח:) המלוה את חברו על המשכון ונכנסה השמטה אף על פי שאינו שוה אלא פלג חובו אינו אלא דשטרא ראיה בעלמא הוא, ומכל מקום כל שאינו פורע לו חובו אינו מחזירו לו את השטר, ומה מכר ראשון לשני כל זכות שבא לידו, וכיון שמסר השטר בידו, אין הלוה יכול להוציאו מידו, אלא בפרעון החוב זוכה בשטרותיו ואותה שאמרו שטרותיו של גר, דאיבעיא לן בפרק הפרה (ב״ק מט:) אם זכה בגוף השטרות או לא כיון שאינו זוכה במלוה הכתובה, ואמרי, עני מרי וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך, הא הדור, אין, לצור ואי קשיא לך מלוגא דשטרי (כתובות פה.) לדעת הרי״ף אמאי לא מהניא לה תפיסה מגו דאי בעיא אמרה לקוחות הן בידו ומהימנא מיהא לגבי גופו של נייר. יש לי לומר דבכי האי גוונא ודאי מוציאין גופו של שטר מידה לרבי עקיבא. וטעמא דמילתא, דכיון דלא מהימנינן לה לגבי ראיה שבהן ומימר אמרי דלא זבנינהו ניהלה, אף גופו של שטר נמי מפקינן מינה, דאי לא מהימנת לו אמנה שבשטר אף גוף השטר אינו שלו, דמנה אין כאן משכון אין כאן. והא דאמרינן בפרק הספינה (ב״ב עו:) גבי צריך למכתב ליה קנה לך הוא וכל שעבודא דאית ביה, ואי לא כתב ליה הכי לא קני, עני מרי וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך, ופרקיה, אין, לצור ולצור, דאלמא משמע דאף על גב דלא קני כלל שעבוד שבו, קני ליה לשטר לצור על פי צלוחיתו. ולא היא, דהתם הכי קאמר, מי שכותב קני לך הוא וכל שעבודא דאית לה, וכי צריך הוא זה לקנות שטרי חוב לצורך הנייר בלבד לצור על פי הצלוחית, אמר ליה אין, לצור ולצור, כלומר, מכל מקום אין בלשון הזה השעבוד אלא הנייר, וכיון שאינו קונה השעבוד גם הנייר אינו קנוי, דכל שלא חל המכר של השעבוד לא קנה הנייר. אבל מוחל דגוף ושעבוד מכר לו וחל המכר אף על השעבוד מדרבנן מיהא, אלא דמשום דאין השעבוד שבו נקנה קנייתא אלימתא יכול הוא לחזור ולמחול השעבוד, אבל גופו של שטר מיהא שהוא כעין משכון והוא נתון ביד מלוה ומסרו מלוה ליד לוקח וקנהו לוקח קנייה גמורה, אמאי מפקי מינה הרי לקתה מדת הדין בכך, אלא משמע דנייר בעלמא לא מפקיע מינה דכבר קנאו במסירה. ויש לי ללמד עליה, מדאמרינן בקדושין בפרק האיש מקדש, גבי המקדש במלוה אינה מקודשת לימא כתנאי, התקדשי לי בשטר רבי מאיר אומר אינה מקודשת ורבי אלעזר אומר מקודשת וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ואמרינן האי שטרא ה״ד אילימא שטר חוב דאחרים קשיא רבי מאיר אדרבי מאיר (דרבנן אדרבנן). כלומר דאמר באידך ברייתא מקודשת אלמא דרבי מאיר אדר׳ מאיר קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא. ואם איתא דכל דפקע שעבודה חייב להחזיר גופו של נייר דרבנן אדרבנן נמי קשיא, דהא אמרי באידך ברייתא אינה מקודשת ואוקימנא טעמייהו התם משום דשמואל דאמר חזר ומחלו מחול ולא סמכה דעתה דחיישינן דילמא מחיל וכיון שכן היכי אמרי רבנן בהך ברייתא דשמין את הנייר והרי אם ימחול הבעל אף היא צריכה לחזור את הנייר, אלא ודאי אף על פי שמחל השטר אין כופין את הלוקח להחזיר הנייר. וברייתא קמייתא מתוקמא בשאין בנייר שוה פרוטה ומש״ה אמרי רבנן דאינה מקודשת. ובברייתא בתרייתא אמרי רבנן דאם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת, כן נראה לי (רשב״א בשטמ״ק ובר״ן על הרי״ף). לבעל חוב יהבינן ליה. דבין זמנן ביום אחד, בין לוה ולוה ואחר כך בין במטלטלין שאין להם דין קדימה, לעולם לבעל חוב יהבינן. ואם תאמר, אם כן לקתה מדת הדין בכך, ולמה גוזלין את האשה ונותנין לבעל חוב. יש לומר, דלוה ולוה ואחר כך קנה, אם האחד וגבה מה שגבה כתב והלכך כיון דאלו קדם ובא בעל חוב לבית דין והגבוהו ראשון מה שגבה גבה מן הדין, גם עכשיו אנו מגבין לבעל חוב תחילה, וזה כעין אבל ודאי קדם זמן האשה לבעל חוב וקנה ואחר כך לוה, ודאי בכי הא לאשה יהבינן, דאין גוזלין לאשה להנחיל לבעל חובװ (רשב״א בשטמ״ק).מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)
הערות
הערות
Gemara
Peirush